הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
- פותח הנושא MV25
- פורסם בתאריך
- הוסף לסימניות
- #3
לקחתי את זה מכאן
הקישור הרביעי
https://www.google.co.il/search?q=ו...chrome..69i57.1364j0&sourceid=chrome&ie=UTF-8
הקישור הרביעי
https://www.google.co.il/search?q=ו...chrome..69i57.1364j0&sourceid=chrome&ie=UTF-8
- הוסף לסימניות
- #4
הלכות שבוע שחל בו תשעה באב
א) אסור להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן אסור לגלח הזקן. אבל שפם שמעכב את האכילה, מותר לגלחו. ואסור לגדולים לספר לקטנים, ומותר לאשה להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב.
ב) אבי הבן וסנדק ומוהל שאירע להם ברית מילה בימי בין המיצרים, מותר להם להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה אפילו לאחר שנכנס חודש אב, ואפילו אם נהגו להחמיר בזה בשאר שנים.
ג) אבל אם חלה המילה בשבוע שחל בו תשעה באב, אין להתיר להם להסתפר ולהתגלח. ואם חל תשעה באב ביום שבת ונדחה לאחר השבת, או שחל ביום ראשון בשבת, מותר לבעלי ברית להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה, בין בשבוע שלפני תשעה באב ובין בשבוע שלאחריו, ולכן גם במקום שנהגו להחמיר, לבעלי ברית יש להקל בפשיטות.
ד) חתן בתוך שבעת ימי המשתה, יש מקילים לו להסתפר ולגלח זקנו בשבוע שחל בו. והמיקל יש לו על מי לסמוך. והוא הדין בבעלי ברית, שאף על פי שהבא לשאול מורים לו שלא להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב, מכל מקום המיקל בזה יש לו על מה לסמוך.
ה) מותר להסתרק במסרק שערות ראשו וזקנו, בשבוע שחל בו תשעה באב, בין איש בין אשה.
ו) יש אוסרים לגזוז ציפורנים בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש מתירים, וכן הוא מעיקר הדין ואף מי שנוהג להחמיר בזה, אם צפרניו עודפות על הבשר, רשאי לגוזזם. ובמקום מצוה כגון אשה שאירע לה טבילת מצוה בשבוע שחל בו תשעה באב, בודאי שיש להקל, ובערב שבת חזון פשוט שמותר.
ז) אסור מדברי סופרים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, ואפילו אם אינו רוצה ללבוש הבגד עתה אלא להניחו לאחר תשעה באב. ואפילו אין לו אלא חלוק אחד אסור. ואיסור זה הוא אפילו אם מכבס הבגדים במכונת כביסה חשמלית. וכן אסור ללבוש בגדים המכובסים מקודם בשבוע שחל בו תשעה באב, ואף הכתונת שעליו דהיינו הגופיה, אסור להחליפה במכובסת, בשבוע זה. ובמקומותינו ששורר חום בתקופה זו, ויש הכרח להחליף הכתונת והגרביים מפני הזיעה, יש לנהוג כך: שכל אחד ילבש הבגד המכובס למשך כשעה לפני שיכנס שבוע שחל בו ט' באב, ואחר כך יפשטנו מעליו וילבש בגד אחר גם כן למשך כשעה, וכן הלאה, עד שיהיו לו מספר חולצות או גרבים שכבר לבשם זמן מה לפני שבוע שחל בו תשעה באב, ואין עליהם יותר תורת בגדים מכובסים, ויוכל להחליף ולהשתמש בהם בשבוע שחל בו תשעה באב. ויוכל לעשות כן גם בשבת, שילבש בגדים מכובסים בערב שבת, לכבוד שבת קודש, ובבוקר יום השבת לא יחזור ללובשם, אלא ילבוש בגדים אחרים, מכובסים ומגוהצים, והבגדים שלבש בליל שבת יניחם למשמרת לימות החול. וכן יעשה לגבי הלבנים והגרבים. ואם יש צורך יפשוט הבגדים שלבש בבוקר, וילך לישן שינת צהרים, וכשיקום שוב ילבש בגדים אחרים, ואין בזה משום מכין משבת לחול, כיון שנהנה מן הבגדים גם ביום השבת.
ח) אסור להציע המיטה בסדינים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואפילו מטפחות הידים ומטפחות אף ומפות השולחן אסור לכבסן.
ט) אסור לגדולים לכבס כסות הקטנים בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל בגדים שמלפפים הקטנים לגמרי [חיתולים], בודאי שמותרים בכביסה. ואפילו בגדי שאר קטנים, עד גיל שלש שנים, נוהגים להקל.
י) מותר לצחצח הנעלים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואין לדמותו לכיבוס האסור. והוא הדין בימי אבלות, בנעלי גומי שמותרים לאבל. ואף למחמירים בזה, יש להקל על כל פנים בתוך שלשים, וכן בערב שבת חזון.
יא) יש נוהגים שלא להתרחץ במים חמים מראש חודש אב, ויש שאינם נמנעים, אלא בשבוע שחל בו תשעה באב, וגדולי רבני ספרד כתבו כדעה שניה, ולכן יש להתיר לספרדים לרחוץ כל הגוף בחמין מיום ראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכל שכן שמותר להם להתרחץ בערב שבת חזון כל גופם, ולחפוף הראש בסבון ללא כל הגבלה. וקל וחומר שמותר לטבול אפילו במים חמים לכבוד שבת. ובשבוע שחל בו תשעה באב המנהג להימנע מלהתרחץ בחמין, אבל בצונן מותר גם בשבוע שחל בו תשעה באב. מותר להתרחץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, כשעושה כן לצורך רפואה כגון אשה מעוברת בחודשה, וכדומה.
יב) יש מקומות שנוהגים שלא לשטוף ולהדיח רצפת חדרי הבית מראש חודש אב והלאה. ורק בערב שבת חזון מתירים לכבוד שבת. ואנו נוהגים להקל גם באמצע שבוע שחל בו תשעה באב. ויש להקל בזה בכל חדרי הבית.
יג) אסור לתפור ולגזור בגדים חדשים בשבוע שחל בו תשעה באב, ויש להחמיר בזה מראש חודש אב. וכן אסור לסרוג סוודר וכדומה בימים אלו. אבל מותר לתפור בגד שהותרה תפירתו בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן מותר לתפור טלאי על הבגד.
יד) אסור לקנות בגדים חדשים ונעלים חדשות, אבל נעלי גומי לצורך תשעה באב, מותר לקנות וללבשן בתשעה באב, אך טוב שינעלם קצת קודם שבוע שחל תשעה באב.
ערב תשעה באב וסעודה המפסקת
א) יש נוהגים להחמיר שלא ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות היום, אלא בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב, כגון מדרש איכה, הלכות תשעה באב, הלכות אבלות, וכדומה. ולענין הלכה נראה, שבתשעה באב שחל בחול, אם יש לו צער כשאינו לומד כדרכו בכל ימות השנה, רשאי ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות במקום שלבו חפץ. ולענין תשעה באב או ערב תשעה באב שחלו בשבת, מעיקר הדין יש להקל בזה. והמחמיר ללמוד דוקא בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב, תבוא עליו ברכה, ובכל ענין יזהר שלא יבטל כלל מלימודו מחמת כן.
ב) לא יטייל בערב תשעה באב. וכן ההולכים לכותל המערבי מערב תשעה באב, צריך שתהיה כוונתם לצורך התפלה, ולא לשם טיול ומפגש.
ג) ערב תשעה באב אחר חצות היום לא יאכל בשר בסעודה המפסקת, ואיסור זה הוא מצד הדין ולא מצד המנהג, ולא ישתה יין, ובשר מלוח ובשר עוף בכלל האיסור. ונהגו להחמיר שלא לאכול דגים, וכן תבשיל שנתבשל בו בשר אסור, וכן אין לשתות שכר בסעודה המפסקת, והוא הדין לבירה ושאר משקאות. ויש מתירים לשתות קצת שכר לעיכול למי שהורגל בכך וקשה לו בלא זה.
ד) בסעודה המפסקת שאוכל אחר חצות היום אסרו חכמים לאכול שני תבשילים, ואפילו בישל מין אחד בשתי קדרות, אלא שאחד עבה ואחד רך גם זה נחשב שני תבשילים, ואסור לאכול משניהם בסעודה המפסקת. אבל אם שניהם שוים אלא שהוצרך לבשל בשתי קדרות מפני שבני הבית מרובים, מותר לאכול משניהם. שתי ביצים האחת קשה ואחת רכה שראויה לגמיעה, חשיבי שני תבשילים לענין זה. וכל שכן ביצה שלוקה וביצה מטוגנת, שנחשבות לשני תבשילים.
ה) דבר הנאכל כמות שהוא חי אם נתבשל חשוב תבשיל לענין זה. ובאפוי אפילו כמה מינים אין לו דין שני תבשילים.
ו) כל מה שדרך לערב בתבשיל בשאר ימות השנה, כגון אפונים ובצלים וביצים טרופות וכדומה, נחשב הכל תבשיל אחד, ולכן יש סועדים לבם בסעודה המפסקת בתבשיל עדשים עם ביצים טרופות בקדרה, מפני שהוא מאכל אבלים. ואין לעשות כן אלא במקום שדרך לבשל כן גם בשאר השנה, אבל אם עושים כן רק על מנת לאכול משני מינים אלו, יש לאסור.
ז) האוכלים עדשים ואחר כך אוכלים ביצים שלוקות, טועים הם, ועליהם לבטל מנהגם, שהרי הם שני תבשילים. וגם הנוהגים לאכול ביצים קשות אחר ברכת המזון, עושים שלא כדין, וגם הרי הם גורמים לברכה שאינה צריכה. וגם בביצים הטרופות בקדרה, לא הותר בזה אלא במקום שדרכם בכך במשך כל השנה, אבל בלא זה אסור.
ח) פירות חיים מותר לאכול מהם אפילו כמה מינים, אבל פירות כבושים דינם כמבושלים, ולכן אין לאכול עם תבשיל אחר מלפפונים או קישואים קטנים כבושים במים ומלח או בחומץ. סלט שעושים מעגבניות ושאר ירקות מעיקר הדין דינו כפירות חיים, ומותר לאכול סלט בסעודה המפסקת. אך טוב להחמיר. גבינה דינה כפירות חיים ואין עליה תורת תבשיל, אלא אם כן טיגנה או בישלה.
ט) יש אוסרים לשתות קפה או תה בסעודה המפסקת, נוסף על תבשיל אחר, דהוי כשני תבשילין, ויש חולקים. ומי שאפשר לו טוב שיחמיר בזה. ובכלל נכון לכל אדם שימעיט הנאותיו, ויסתפק במועט בסעודה המפסקת, רק כדי להחזיק עצמו שיוכל להתענות.
י) נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת, וטוב להחמיר שלא לשבת על גבי קרקע ממש, אלא יניח תחתיו שטיח, או שמיכה, וישב עליהם. וקרקע המרוצפת באבנים או בנסרים, מותר לשבת עליה אף בלא שיתן דבר המפסיק בינו לבין הקרקע. ואף הנשים צריכות לשבת על גבי קרקע בסעודה המפסקת.
יא) אין צריך לחלוץ מנעליו בעת הסעודה.
יב) יש להזהר שלא ישבו שלשה לאכול ביחד, כדי שלא יתחייבו בזימון, ואפי' ישבו ואכלו יברך כל אחד לעצמו בלי זימון.
יג) אם אכל קודם חצות אפילו דעתו שלא לאכול עוד מותר לאכול שני תבשילין. וכן אפי' אוכל אחר חצות, אם דעתו לאכול אחריה סעודת קבע מותר לאכול שני תבשילין, וגם לאכול עם שנים אחרים, ולא נאסר בשני תבשילין וכו', אלא כשאוכל אחר חצות, ואין דעתו לאכול אחריה סעודה אחרת.
יד) אין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה של ערב תשעה באב מפני שנקרא מועד. בליל תשעה באב אומרים תיקון חצות כרגיל.
א) אסור להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן אסור לגלח הזקן. אבל שפם שמעכב את האכילה, מותר לגלחו. ואסור לגדולים לספר לקטנים, ומותר לאשה להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב.
ב) אבי הבן וסנדק ומוהל שאירע להם ברית מילה בימי בין המיצרים, מותר להם להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה אפילו לאחר שנכנס חודש אב, ואפילו אם נהגו להחמיר בזה בשאר שנים.
ג) אבל אם חלה המילה בשבוע שחל בו תשעה באב, אין להתיר להם להסתפר ולהתגלח. ואם חל תשעה באב ביום שבת ונדחה לאחר השבת, או שחל ביום ראשון בשבת, מותר לבעלי ברית להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה, בין בשבוע שלפני תשעה באב ובין בשבוע שלאחריו, ולכן גם במקום שנהגו להחמיר, לבעלי ברית יש להקל בפשיטות.
ד) חתן בתוך שבעת ימי המשתה, יש מקילים לו להסתפר ולגלח זקנו בשבוע שחל בו. והמיקל יש לו על מי לסמוך. והוא הדין בבעלי ברית, שאף על פי שהבא לשאול מורים לו שלא להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב, מכל מקום המיקל בזה יש לו על מה לסמוך.
ה) מותר להסתרק במסרק שערות ראשו וזקנו, בשבוע שחל בו תשעה באב, בין איש בין אשה.
ו) יש אוסרים לגזוז ציפורנים בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש מתירים, וכן הוא מעיקר הדין ואף מי שנוהג להחמיר בזה, אם צפרניו עודפות על הבשר, רשאי לגוזזם. ובמקום מצוה כגון אשה שאירע לה טבילת מצוה בשבוע שחל בו תשעה באב, בודאי שיש להקל, ובערב שבת חזון פשוט שמותר.
ז) אסור מדברי סופרים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, ואפילו אם אינו רוצה ללבוש הבגד עתה אלא להניחו לאחר תשעה באב. ואפילו אין לו אלא חלוק אחד אסור. ואיסור זה הוא אפילו אם מכבס הבגדים במכונת כביסה חשמלית. וכן אסור ללבוש בגדים המכובסים מקודם בשבוע שחל בו תשעה באב, ואף הכתונת שעליו דהיינו הגופיה, אסור להחליפה במכובסת, בשבוע זה. ובמקומותינו ששורר חום בתקופה זו, ויש הכרח להחליף הכתונת והגרביים מפני הזיעה, יש לנהוג כך: שכל אחד ילבש הבגד המכובס למשך כשעה לפני שיכנס שבוע שחל בו ט' באב, ואחר כך יפשטנו מעליו וילבש בגד אחר גם כן למשך כשעה, וכן הלאה, עד שיהיו לו מספר חולצות או גרבים שכבר לבשם זמן מה לפני שבוע שחל בו תשעה באב, ואין עליהם יותר תורת בגדים מכובסים, ויוכל להחליף ולהשתמש בהם בשבוע שחל בו תשעה באב. ויוכל לעשות כן גם בשבת, שילבש בגדים מכובסים בערב שבת, לכבוד שבת קודש, ובבוקר יום השבת לא יחזור ללובשם, אלא ילבוש בגדים אחרים, מכובסים ומגוהצים, והבגדים שלבש בליל שבת יניחם למשמרת לימות החול. וכן יעשה לגבי הלבנים והגרבים. ואם יש צורך יפשוט הבגדים שלבש בבוקר, וילך לישן שינת צהרים, וכשיקום שוב ילבש בגדים אחרים, ואין בזה משום מכין משבת לחול, כיון שנהנה מן הבגדים גם ביום השבת.
ח) אסור להציע המיטה בסדינים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואפילו מטפחות הידים ומטפחות אף ומפות השולחן אסור לכבסן.
ט) אסור לגדולים לכבס כסות הקטנים בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל בגדים שמלפפים הקטנים לגמרי [חיתולים], בודאי שמותרים בכביסה. ואפילו בגדי שאר קטנים, עד גיל שלש שנים, נוהגים להקל.
י) מותר לצחצח הנעלים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואין לדמותו לכיבוס האסור. והוא הדין בימי אבלות, בנעלי גומי שמותרים לאבל. ואף למחמירים בזה, יש להקל על כל פנים בתוך שלשים, וכן בערב שבת חזון.
יא) יש נוהגים שלא להתרחץ במים חמים מראש חודש אב, ויש שאינם נמנעים, אלא בשבוע שחל בו תשעה באב, וגדולי רבני ספרד כתבו כדעה שניה, ולכן יש להתיר לספרדים לרחוץ כל הגוף בחמין מיום ראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכל שכן שמותר להם להתרחץ בערב שבת חזון כל גופם, ולחפוף הראש בסבון ללא כל הגבלה. וקל וחומר שמותר לטבול אפילו במים חמים לכבוד שבת. ובשבוע שחל בו תשעה באב המנהג להימנע מלהתרחץ בחמין, אבל בצונן מותר גם בשבוע שחל בו תשעה באב. מותר להתרחץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, כשעושה כן לצורך רפואה כגון אשה מעוברת בחודשה, וכדומה.
יב) יש מקומות שנוהגים שלא לשטוף ולהדיח רצפת חדרי הבית מראש חודש אב והלאה. ורק בערב שבת חזון מתירים לכבוד שבת. ואנו נוהגים להקל גם באמצע שבוע שחל בו תשעה באב. ויש להקל בזה בכל חדרי הבית.
יג) אסור לתפור ולגזור בגדים חדשים בשבוע שחל בו תשעה באב, ויש להחמיר בזה מראש חודש אב. וכן אסור לסרוג סוודר וכדומה בימים אלו. אבל מותר לתפור בגד שהותרה תפירתו בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן מותר לתפור טלאי על הבגד.
יד) אסור לקנות בגדים חדשים ונעלים חדשות, אבל נעלי גומי לצורך תשעה באב, מותר לקנות וללבשן בתשעה באב, אך טוב שינעלם קצת קודם שבוע שחל תשעה באב.
ערב תשעה באב וסעודה המפסקת
א) יש נוהגים להחמיר שלא ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות היום, אלא בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב, כגון מדרש איכה, הלכות תשעה באב, הלכות אבלות, וכדומה. ולענין הלכה נראה, שבתשעה באב שחל בחול, אם יש לו צער כשאינו לומד כדרכו בכל ימות השנה, רשאי ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות במקום שלבו חפץ. ולענין תשעה באב או ערב תשעה באב שחלו בשבת, מעיקר הדין יש להקל בזה. והמחמיר ללמוד דוקא בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב, תבוא עליו ברכה, ובכל ענין יזהר שלא יבטל כלל מלימודו מחמת כן.
ב) לא יטייל בערב תשעה באב. וכן ההולכים לכותל המערבי מערב תשעה באב, צריך שתהיה כוונתם לצורך התפלה, ולא לשם טיול ומפגש.
ג) ערב תשעה באב אחר חצות היום לא יאכל בשר בסעודה המפסקת, ואיסור זה הוא מצד הדין ולא מצד המנהג, ולא ישתה יין, ובשר מלוח ובשר עוף בכלל האיסור. ונהגו להחמיר שלא לאכול דגים, וכן תבשיל שנתבשל בו בשר אסור, וכן אין לשתות שכר בסעודה המפסקת, והוא הדין לבירה ושאר משקאות. ויש מתירים לשתות קצת שכר לעיכול למי שהורגל בכך וקשה לו בלא זה.
ד) בסעודה המפסקת שאוכל אחר חצות היום אסרו חכמים לאכול שני תבשילים, ואפילו בישל מין אחד בשתי קדרות, אלא שאחד עבה ואחד רך גם זה נחשב שני תבשילים, ואסור לאכול משניהם בסעודה המפסקת. אבל אם שניהם שוים אלא שהוצרך לבשל בשתי קדרות מפני שבני הבית מרובים, מותר לאכול משניהם. שתי ביצים האחת קשה ואחת רכה שראויה לגמיעה, חשיבי שני תבשילים לענין זה. וכל שכן ביצה שלוקה וביצה מטוגנת, שנחשבות לשני תבשילים.
ה) דבר הנאכל כמות שהוא חי אם נתבשל חשוב תבשיל לענין זה. ובאפוי אפילו כמה מינים אין לו דין שני תבשילים.
ו) כל מה שדרך לערב בתבשיל בשאר ימות השנה, כגון אפונים ובצלים וביצים טרופות וכדומה, נחשב הכל תבשיל אחד, ולכן יש סועדים לבם בסעודה המפסקת בתבשיל עדשים עם ביצים טרופות בקדרה, מפני שהוא מאכל אבלים. ואין לעשות כן אלא במקום שדרך לבשל כן גם בשאר השנה, אבל אם עושים כן רק על מנת לאכול משני מינים אלו, יש לאסור.
ז) האוכלים עדשים ואחר כך אוכלים ביצים שלוקות, טועים הם, ועליהם לבטל מנהגם, שהרי הם שני תבשילים. וגם הנוהגים לאכול ביצים קשות אחר ברכת המזון, עושים שלא כדין, וגם הרי הם גורמים לברכה שאינה צריכה. וגם בביצים הטרופות בקדרה, לא הותר בזה אלא במקום שדרכם בכך במשך כל השנה, אבל בלא זה אסור.
ח) פירות חיים מותר לאכול מהם אפילו כמה מינים, אבל פירות כבושים דינם כמבושלים, ולכן אין לאכול עם תבשיל אחר מלפפונים או קישואים קטנים כבושים במים ומלח או בחומץ. סלט שעושים מעגבניות ושאר ירקות מעיקר הדין דינו כפירות חיים, ומותר לאכול סלט בסעודה המפסקת. אך טוב להחמיר. גבינה דינה כפירות חיים ואין עליה תורת תבשיל, אלא אם כן טיגנה או בישלה.
ט) יש אוסרים לשתות קפה או תה בסעודה המפסקת, נוסף על תבשיל אחר, דהוי כשני תבשילין, ויש חולקים. ומי שאפשר לו טוב שיחמיר בזה. ובכלל נכון לכל אדם שימעיט הנאותיו, ויסתפק במועט בסעודה המפסקת, רק כדי להחזיק עצמו שיוכל להתענות.
י) נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת, וטוב להחמיר שלא לשבת על גבי קרקע ממש, אלא יניח תחתיו שטיח, או שמיכה, וישב עליהם. וקרקע המרוצפת באבנים או בנסרים, מותר לשבת עליה אף בלא שיתן דבר המפסיק בינו לבין הקרקע. ואף הנשים צריכות לשבת על גבי קרקע בסעודה המפסקת.
יא) אין צריך לחלוץ מנעליו בעת הסעודה.
יב) יש להזהר שלא ישבו שלשה לאכול ביחד, כדי שלא יתחייבו בזימון, ואפי' ישבו ואכלו יברך כל אחד לעצמו בלי זימון.
יג) אם אכל קודם חצות אפילו דעתו שלא לאכול עוד מותר לאכול שני תבשילין. וכן אפי' אוכל אחר חצות, אם דעתו לאכול אחריה סעודת קבע מותר לאכול שני תבשילין, וגם לאכול עם שנים אחרים, ולא נאסר בשני תבשילין וכו', אלא כשאוכל אחר חצות, ואין דעתו לאכול אחריה סעודה אחרת.
יד) אין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה של ערב תשעה באב מפני שנקרא מועד. בליל תשעה באב אומרים תיקון חצות כרגיל.
- הוסף לסימניות
- #5
דברים האסורים בתשעה באב
א) תשעה באב אסור באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ולילו כיומו לכל דבר. ואין אוכלים אלא מבעוד יום של ערב תשעה באב. ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים.
ב) אם קיבל עליו בפירוש בשפתיו שלא לאכול אחר סעודה המפסקת אסור לו לאכול יותר אפילו עודנו יום. אבל אם קיבל עליו בהרהור בלב אינה קבלה.
ג) ראוי ונכון להחמיר שלא לעשן סיגריות בתשעה באב. ובפרט יש להחמיר בעת קריאת איכה וקינות בבית הכנסת. אבל לצורך קצת, כגון למי שרגיל מאד בעישון, ויש לו צער גדול במניעתו מעישון סיגריות, יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצינעא בתוך ביתו וכדומה, אבל לא יעשן בפרהסיא בתשעה באב, ובשאר צומות אף הנוהגים לעשן ביום טוב, על ידי הדלקה מאש לאש, דחשיב אצלם לענין זה כאוכל נפש דשרי ביום טוב, אפילו הכי מותר לעשן בתענית.
ד) רחיצה אסורה בתשעה באב בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ובשחרית נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ולאחר שניגבם ועדיין לחות קצת מעבירם על עיניו. ואם היה לכלוך על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש.
ה) מי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך, ולא יטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.
ו) כהן שנוטל ידיו לברכת כהנים, נוטל עד סוף הפרק כמו בשאר ימות השנה, שכל שאינו מכוין להנאת רחיצה מותר. אבל היוצא לשירותים נוטל עד קשרי אצבעותיו, שדי בזה. אלא אם כן ידיו היו מלוכלכות שאז נוטל ידיו כדי להעביר הלכלוך.
ז) נעילת הסנדל אסורה בין לאנשים בין לנשים, ודוקא בנעלים של עור, אבל של בגד ועץ וגומי, מותר, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף, ואפילו לובש גרבים ונועל עליהם נעלי עור אסור. אסור לנעול נעלים כל היום עד מוצאי תשעה באב בצאת הכוכבים, והגאונים החמירו בזה בתוקף.
ח) נעלי עץ שיש להם רצועה של עור [קבקב] יש מתירים ללובשן.
ט) אם שכח לקנות נעלי גומי לפני תשעה באב, רשאי לקנות לאחר מכן, אך נכון לכתחלה שיחדש אותם איזה זמן קודם שבוע שחל בו תשעה באב.
י) אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ביום תשעה באב. וכן אסור לשנות בו במשנה ומדרש וגמרא בהלכות ובאגדות, שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל קוראים באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ומדלג פסוקי נחמה שביניהם. וכן מותר ללמוד פרק אלו מגלחים וידלג עניני שמחה שבתוכו, כגון חד מאתינס אתי לירושלים וכו'. וכן מותר ללמוד פירוש על איכה ופירוש על איוב, וספרי מוסר המעוררים לתשובה.
יא) אסור ללמוד תורה גם על ידי הרהור, כיון שהכל תלוי בשמחת הלב. ומכל מקום כשמהרהר בדברי תורה, ואינו מבין מה שמהרהר, כגון שמהרהר בזוהר הקדוש בתשעה באב, וכדומה, אפשר שאין בזה איסור, דאיכא תרתי לטיבותא.
יב) עצם חיוב לימוד התורה שייך גם בתשעה באב, ולכן חייב כל אחד לקבוע זמן ללמוד ביום זה כפי כחו. מי שנתחדשו לו חידושי תורה בתשעה באב, וחושש שאם לא יכתבם מיד ישכח עד הערב, שפיר דמי לכותבם.
יג) מותר לקרות כל סדר היום בתפלה, כולל שירת הים, פרשת הקרבנות, איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל, וברכת כהנים.
יד) אין לקרוא תהלים בתשעה באב, והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך, אבל חק לישראל וסדר מעמדות יש להחמיר שלא לקראם בתשעה באב, אפי' אם הוא רגיל בהם בכל יום. ואומרים בסוף התפלה שיר של יום ואין כאלהינו ופטום הקטורת כמו בכל יום.
˜ החייבים בתענית
א) הכל חייבים להתענות בתשעה באב, ואסור לפרוץ גדר, ואפילו מעוברות ומניקות שפטורות משאר צומות של דברי קבלה, מתענות ומשלימות בתשעה באב. אך מעוברות ומניקות שיש להן חולי, אפילו אין בו סכנה אין להם להתענות בתשעה באב. ואם יש להן חולשה רבה, יעשו שאלת חכם. ונכון לעשות שאלת חכם בכל מקרה.
ב) חולה, אפילו אין בו סכנה פטור מלהתענות בתשעה באב, וחולה שנתרפא ועודנו חלוש ומצטער מאד בתעניתו, מותר לו לאכול, ואין צריך אומד, רק שלא יאכל למעדנים. ומי שהוא חולה שאינו יכול להתענות אלא אם כן יאכל בלילה, יש אומרים שמותר לו לאכול בלילה, ויתחיל לצום עם עמוד השחר, והעושה כן יש לו על מה לסמוך.
ג) וכן זקנים תשושי כח שהתענית צער גדול להם, והרופא אומר שמזיק להם התענית, מותר להם לאכול. ויולדת או חולה האוכלים בתשעה באב, אין צריכים לאכול פחות פחות מכשיעור, כמו ביום הכפורים, אלא יאכלו כרגיל.
ד) מינקת צריכה להתענות בתשעה באב אף אם היא מניקה בפועל. אך אם התינוק חולה והרופא אומר שתענית יגרום לילד נזק, מותר לה לאכול בשביל התינוק. וכל שכן אם יש חשש שעל ידי תעניתה יופסק החלב לגמרי מן הולד, שיש לה לאכול שלא יחסר חלב האם מן הולד.
ה) הילדים פטורים מלהתענות בתשעה באב כל שאינם בני מצוה, ואין בזה חינוך, שאנו מאמינים בביאת המשיח. אבל אל יאכילו אותם מעדנים.
ו) יולדת תוך שלשים יום ללידה, פטורה מלהתענות בתשעה באב, ותאכל מיד בבוקר. וכל שכן שיכולות המעוברות ומניקות, וכן יולדות, להקל באופן שחל תשעה באב בשבת, והתענית נדחתה לאחר השבת. ומכל מקום ראוי שהיולדת תוך שלשים יום לא תאכל להתענג, אלא כדי קיום.
ז) חולה או מעוברות ומניקות הסועדים בתשעה באב, וכן כל שאר הפטורים מתענית תשעה באב, אין להם לומר ''נחם'' בברכת המזון, שלא נתקן לאומרו אלא בתפלה.
ח) חולה שיש בו סכנה האוכל בתשעה באב, צריך ליטול ידיו כל פרק היד עד הזרוע, ואם אוכל שיעור כביצה בתוך כדי אכילת פרס, יברך על הנטילה. [יטול עד קשרי אצבעותיו].
ט) מוהל סנדק ואבי הבן, יכולים להקל ולאכול, בארץ ישראל וגלילותיה, ביום המילה כשחל תשעה באב בשבת, ונדחה ליום ראשון, לאחר שיתפללו מנחה גדולה. וכדעת מרן השלחן ערוך. וכל שכן בשאר ארבע צומות שנדחו, ואין כאן שום מנהג להחמיר. ובתענית אסתר יש להקל אפילו בזמנו. ואף אם מחלקים את מצות המילה לשנים, האחד מוהל והשני פורע, מותרים שניהם לאכול בתשעה באב דחוי.
י) אין שאלת שלום בתשעה באב, ועם הארץ שאינו יודע, והקדים לו שלום מותר להשיב בשפה רפה ובכובד ראש.
יא) אין לטייל ברחוב בתשעה באב, פן יבא לידי שחוק וקלות ראש.
יב) מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושים. ומקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, אין עושים, ומנהג ישראל בכל מקום אשר שמענו שמעם שלא לעשות מלאכה בתשעה באב. וכל העושה מלאכה שלא בהיתר בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה. ואם הוא עני שאין לו מה לאכול לערב, מותר לו לעשות מלאכה בצנעא בתשעה באב, ולא יתפרנס מן הצדקה.
יג) מותר למכור מצרכי מזון מכולת וירקות במשך כל היום, אבל שאר פרקמטיא יש להחמיר. ויש מתירין לאחר חצות.
יד) מלאכת דבר האבד מותר בתשעה באב כדרך שהתירו בחול המועד. מותר לחלוב את הבהמה בתשעה באב, מפני שהיא מלאכת דבר האבד.
˜ ציצית ותפלין ותפילות ט' באב
א) מנהג ירושלים להתפלל שחרית בתשעה באב עם הצבור בבית הכנסת בטלית ותפלין, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, ואין לשנות מהמנהג. ואלו הרוצים לנהוג כן, ולהחזיר עטרה ליושנה, יפה עושים. ויש מקומות שנהגו להתפלל שחרית בתשעה באב בלא ציצית ותפילין, ורק במנחה נהגו להתעטף בציצית ולהניח תפילין בבית הכנסת, והנוהגים כן טוב שינהגו שכל אחד יתעטף בציצית ויניח תפילין בביתו קודם תפלת שחרית, ויקרא עמהם קריאת שמע [אחר שבירך ברכות התורה], ואחר כך יפשוט הטלית ויחלוץ התפילין וילך לבית הכנסת להתפלל שחרית, ובתפלת המנחה יחזור ויתעטף בציצית ויניח תפילין בברכותיהם. ובדבר זה אין לשנות מן המנהג מפני המחלוקת. אבל לא יהיו חלק מהקהל עושים כך וחלק עושים כך, אלא יסכימו וישתוו ביניהם במנהגם לבל יעשו אגודות אגודות. ומברכים על הציצית והתפלין כשלובשים אותם בתשעה באב.
ב) המניחין תפילין דרבינו תם בכל יום, צריכים להניח תפילין של רבינו תם גם בתשעה באב, ואם נוהגים במקומם להניח תפילין בתשעה באב בשחרית, יניחו אף תפילין של רבינו תם בשחרית. ואם נוהגים במקומם להניח תפילין בתשעה באב במנחה, ראוי שיניחו תפילין של רש''י ושל רבינו תם בביתם קודם תפלת שחרית, ויקראו עמהם קריאת שמע, ויחזרו ויניחו תפילין של רש''י בתפלת המנחה בבית הכנסת.
ג) בערבית ליל תשעה באב אומר היחיד תפלת ''נחם'' בברכת בונה ירושלים, וכן מנהג ירושלים לומר נחם בכל התפלות, ערבית שחרית ומנחה. וגם השליח צבור צריך לומר נחם בקול רם בשחרית ובמנחה בחזרת השליח צבור. אולם אם לא אמרו נחם, אין חוזרים. ואחינו האשכנזים נהגו שלא לומר נחם אלא בתפלת המנחה בלבד, ונהרא נהרא ופשטיה. וחותם ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלים, ואם חתם בונה ירושלים שפיר דמי. ואם שכח לומר נחם יכול לאמרו בשומע תפלה, ויאמר עננו קודם לנחם. ואם שכח גם שם יאמרנו ברצה במקום יעלה ויבוא. ואם שכח גם שם יאמרנו בסוף התפלה אחר אלהי נצור קודם יהיו לרצון האחרון.
ד) אסור לשנות מנוסח תפלת נחם הנאמרת בתפלות תשעה באב כי מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים ומלאים גילולי עכו''ם, ובפרט שגם הרוחניות של ירושלים היא בעוונותינו הרבים בשפל המדרגה, בהרס חומת הצניעות וחלולי שבת, ה' ירחם. וכל המשנה ידו על התחתונה.
ה) יחיד המתענה עם הצבור בתשעה באב, אומר ''עננו'' בשומע תפלה בכל התפלות, בערבית שחרית ומנחה, וכן המנהג פשוט בכל קהלות ספרד, אך מנהג אשכנז שהשליח צבור אומר עננו בשחרית ומנחה, והיחיד במנחה בלבד. ומי שטעה ולא אמר עננו, אינו חוזר, ונכון שיאמר עננו בסיום תפלתו אחרי אלהי נצור. והיחיד שאומר עננו בשומע תפלה, חותם לאחר עננו כי אתה שומע תפלת כל פה ברוך אתה ה' שומע תפלה, ולא כמו שנדפס באיזה סידורים החתימה ליחיד ''ברוך וכו' העונה לעמו ישראל בעת צרה''. ורק שליח צבור האומר עננו בין גואל לרופא, חותם בחתימה זו.
ו) הטועה בתשעה באב בשומע תפלה, וחתם העונה לעמו ישראל בעת צרה, במקום שומע תפלה, אין צריך לחזור, אך אחר שיסיים תפלת העמידה מהיות טוב יחזור להתפלל שנית, בתורת תנאי דנדבה.
(מתוך "ילקוט יוסף").
א) תשעה באב אסור באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ולילו כיומו לכל דבר. ואין אוכלים אלא מבעוד יום של ערב תשעה באב. ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים.
ב) אם קיבל עליו בפירוש בשפתיו שלא לאכול אחר סעודה המפסקת אסור לו לאכול יותר אפילו עודנו יום. אבל אם קיבל עליו בהרהור בלב אינה קבלה.
ג) ראוי ונכון להחמיר שלא לעשן סיגריות בתשעה באב. ובפרט יש להחמיר בעת קריאת איכה וקינות בבית הכנסת. אבל לצורך קצת, כגון למי שרגיל מאד בעישון, ויש לו צער גדול במניעתו מעישון סיגריות, יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצינעא בתוך ביתו וכדומה, אבל לא יעשן בפרהסיא בתשעה באב, ובשאר צומות אף הנוהגים לעשן ביום טוב, על ידי הדלקה מאש לאש, דחשיב אצלם לענין זה כאוכל נפש דשרי ביום טוב, אפילו הכי מותר לעשן בתענית.
ד) רחיצה אסורה בתשעה באב בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ובשחרית נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ולאחר שניגבם ועדיין לחות קצת מעבירם על עיניו. ואם היה לכלוך על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש.
ה) מי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך, ולא יטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.
ו) כהן שנוטל ידיו לברכת כהנים, נוטל עד סוף הפרק כמו בשאר ימות השנה, שכל שאינו מכוין להנאת רחיצה מותר. אבל היוצא לשירותים נוטל עד קשרי אצבעותיו, שדי בזה. אלא אם כן ידיו היו מלוכלכות שאז נוטל ידיו כדי להעביר הלכלוך.
ז) נעילת הסנדל אסורה בין לאנשים בין לנשים, ודוקא בנעלים של עור, אבל של בגד ועץ וגומי, מותר, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף, ואפילו לובש גרבים ונועל עליהם נעלי עור אסור. אסור לנעול נעלים כל היום עד מוצאי תשעה באב בצאת הכוכבים, והגאונים החמירו בזה בתוקף.
ח) נעלי עץ שיש להם רצועה של עור [קבקב] יש מתירים ללובשן.
ט) אם שכח לקנות נעלי גומי לפני תשעה באב, רשאי לקנות לאחר מכן, אך נכון לכתחלה שיחדש אותם איזה זמן קודם שבוע שחל בו תשעה באב.
י) אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ביום תשעה באב. וכן אסור לשנות בו במשנה ומדרש וגמרא בהלכות ובאגדות, שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל קוראים באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ומדלג פסוקי נחמה שביניהם. וכן מותר ללמוד פרק אלו מגלחים וידלג עניני שמחה שבתוכו, כגון חד מאתינס אתי לירושלים וכו'. וכן מותר ללמוד פירוש על איכה ופירוש על איוב, וספרי מוסר המעוררים לתשובה.
יא) אסור ללמוד תורה גם על ידי הרהור, כיון שהכל תלוי בשמחת הלב. ומכל מקום כשמהרהר בדברי תורה, ואינו מבין מה שמהרהר, כגון שמהרהר בזוהר הקדוש בתשעה באב, וכדומה, אפשר שאין בזה איסור, דאיכא תרתי לטיבותא.
יב) עצם חיוב לימוד התורה שייך גם בתשעה באב, ולכן חייב כל אחד לקבוע זמן ללמוד ביום זה כפי כחו. מי שנתחדשו לו חידושי תורה בתשעה באב, וחושש שאם לא יכתבם מיד ישכח עד הערב, שפיר דמי לכותבם.
יג) מותר לקרות כל סדר היום בתפלה, כולל שירת הים, פרשת הקרבנות, איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל, וברכת כהנים.
יד) אין לקרוא תהלים בתשעה באב, והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך, אבל חק לישראל וסדר מעמדות יש להחמיר שלא לקראם בתשעה באב, אפי' אם הוא רגיל בהם בכל יום. ואומרים בסוף התפלה שיר של יום ואין כאלהינו ופטום הקטורת כמו בכל יום.
˜ החייבים בתענית
א) הכל חייבים להתענות בתשעה באב, ואסור לפרוץ גדר, ואפילו מעוברות ומניקות שפטורות משאר צומות של דברי קבלה, מתענות ומשלימות בתשעה באב. אך מעוברות ומניקות שיש להן חולי, אפילו אין בו סכנה אין להם להתענות בתשעה באב. ואם יש להן חולשה רבה, יעשו שאלת חכם. ונכון לעשות שאלת חכם בכל מקרה.
ב) חולה, אפילו אין בו סכנה פטור מלהתענות בתשעה באב, וחולה שנתרפא ועודנו חלוש ומצטער מאד בתעניתו, מותר לו לאכול, ואין צריך אומד, רק שלא יאכל למעדנים. ומי שהוא חולה שאינו יכול להתענות אלא אם כן יאכל בלילה, יש אומרים שמותר לו לאכול בלילה, ויתחיל לצום עם עמוד השחר, והעושה כן יש לו על מה לסמוך.
ג) וכן זקנים תשושי כח שהתענית צער גדול להם, והרופא אומר שמזיק להם התענית, מותר להם לאכול. ויולדת או חולה האוכלים בתשעה באב, אין צריכים לאכול פחות פחות מכשיעור, כמו ביום הכפורים, אלא יאכלו כרגיל.
ד) מינקת צריכה להתענות בתשעה באב אף אם היא מניקה בפועל. אך אם התינוק חולה והרופא אומר שתענית יגרום לילד נזק, מותר לה לאכול בשביל התינוק. וכל שכן אם יש חשש שעל ידי תעניתה יופסק החלב לגמרי מן הולד, שיש לה לאכול שלא יחסר חלב האם מן הולד.
ה) הילדים פטורים מלהתענות בתשעה באב כל שאינם בני מצוה, ואין בזה חינוך, שאנו מאמינים בביאת המשיח. אבל אל יאכילו אותם מעדנים.
ו) יולדת תוך שלשים יום ללידה, פטורה מלהתענות בתשעה באב, ותאכל מיד בבוקר. וכל שכן שיכולות המעוברות ומניקות, וכן יולדות, להקל באופן שחל תשעה באב בשבת, והתענית נדחתה לאחר השבת. ומכל מקום ראוי שהיולדת תוך שלשים יום לא תאכל להתענג, אלא כדי קיום.
ז) חולה או מעוברות ומניקות הסועדים בתשעה באב, וכן כל שאר הפטורים מתענית תשעה באב, אין להם לומר ''נחם'' בברכת המזון, שלא נתקן לאומרו אלא בתפלה.
ח) חולה שיש בו סכנה האוכל בתשעה באב, צריך ליטול ידיו כל פרק היד עד הזרוע, ואם אוכל שיעור כביצה בתוך כדי אכילת פרס, יברך על הנטילה. [יטול עד קשרי אצבעותיו].
ט) מוהל סנדק ואבי הבן, יכולים להקל ולאכול, בארץ ישראל וגלילותיה, ביום המילה כשחל תשעה באב בשבת, ונדחה ליום ראשון, לאחר שיתפללו מנחה גדולה. וכדעת מרן השלחן ערוך. וכל שכן בשאר ארבע צומות שנדחו, ואין כאן שום מנהג להחמיר. ובתענית אסתר יש להקל אפילו בזמנו. ואף אם מחלקים את מצות המילה לשנים, האחד מוהל והשני פורע, מותרים שניהם לאכול בתשעה באב דחוי.
י) אין שאלת שלום בתשעה באב, ועם הארץ שאינו יודע, והקדים לו שלום מותר להשיב בשפה רפה ובכובד ראש.
יא) אין לטייל ברחוב בתשעה באב, פן יבא לידי שחוק וקלות ראש.
יב) מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושים. ומקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, אין עושים, ומנהג ישראל בכל מקום אשר שמענו שמעם שלא לעשות מלאכה בתשעה באב. וכל העושה מלאכה שלא בהיתר בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה. ואם הוא עני שאין לו מה לאכול לערב, מותר לו לעשות מלאכה בצנעא בתשעה באב, ולא יתפרנס מן הצדקה.
יג) מותר למכור מצרכי מזון מכולת וירקות במשך כל היום, אבל שאר פרקמטיא יש להחמיר. ויש מתירין לאחר חצות.
יד) מלאכת דבר האבד מותר בתשעה באב כדרך שהתירו בחול המועד. מותר לחלוב את הבהמה בתשעה באב, מפני שהיא מלאכת דבר האבד.
˜ ציצית ותפלין ותפילות ט' באב
א) מנהג ירושלים להתפלל שחרית בתשעה באב עם הצבור בבית הכנסת בטלית ותפלין, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, ואין לשנות מהמנהג. ואלו הרוצים לנהוג כן, ולהחזיר עטרה ליושנה, יפה עושים. ויש מקומות שנהגו להתפלל שחרית בתשעה באב בלא ציצית ותפילין, ורק במנחה נהגו להתעטף בציצית ולהניח תפילין בבית הכנסת, והנוהגים כן טוב שינהגו שכל אחד יתעטף בציצית ויניח תפילין בביתו קודם תפלת שחרית, ויקרא עמהם קריאת שמע [אחר שבירך ברכות התורה], ואחר כך יפשוט הטלית ויחלוץ התפילין וילך לבית הכנסת להתפלל שחרית, ובתפלת המנחה יחזור ויתעטף בציצית ויניח תפילין בברכותיהם. ובדבר זה אין לשנות מן המנהג מפני המחלוקת. אבל לא יהיו חלק מהקהל עושים כך וחלק עושים כך, אלא יסכימו וישתוו ביניהם במנהגם לבל יעשו אגודות אגודות. ומברכים על הציצית והתפלין כשלובשים אותם בתשעה באב.
ב) המניחין תפילין דרבינו תם בכל יום, צריכים להניח תפילין של רבינו תם גם בתשעה באב, ואם נוהגים במקומם להניח תפילין בתשעה באב בשחרית, יניחו אף תפילין של רבינו תם בשחרית. ואם נוהגים במקומם להניח תפילין בתשעה באב במנחה, ראוי שיניחו תפילין של רש''י ושל רבינו תם בביתם קודם תפלת שחרית, ויקראו עמהם קריאת שמע, ויחזרו ויניחו תפילין של רש''י בתפלת המנחה בבית הכנסת.
ג) בערבית ליל תשעה באב אומר היחיד תפלת ''נחם'' בברכת בונה ירושלים, וכן מנהג ירושלים לומר נחם בכל התפלות, ערבית שחרית ומנחה. וגם השליח צבור צריך לומר נחם בקול רם בשחרית ובמנחה בחזרת השליח צבור. אולם אם לא אמרו נחם, אין חוזרים. ואחינו האשכנזים נהגו שלא לומר נחם אלא בתפלת המנחה בלבד, ונהרא נהרא ופשטיה. וחותם ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלים, ואם חתם בונה ירושלים שפיר דמי. ואם שכח לומר נחם יכול לאמרו בשומע תפלה, ויאמר עננו קודם לנחם. ואם שכח גם שם יאמרנו ברצה במקום יעלה ויבוא. ואם שכח גם שם יאמרנו בסוף התפלה אחר אלהי נצור קודם יהיו לרצון האחרון.
ד) אסור לשנות מנוסח תפלת נחם הנאמרת בתפלות תשעה באב כי מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים ומלאים גילולי עכו''ם, ובפרט שגם הרוחניות של ירושלים היא בעוונותינו הרבים בשפל המדרגה, בהרס חומת הצניעות וחלולי שבת, ה' ירחם. וכל המשנה ידו על התחתונה.
ה) יחיד המתענה עם הצבור בתשעה באב, אומר ''עננו'' בשומע תפלה בכל התפלות, בערבית שחרית ומנחה, וכן המנהג פשוט בכל קהלות ספרד, אך מנהג אשכנז שהשליח צבור אומר עננו בשחרית ומנחה, והיחיד במנחה בלבד. ומי שטעה ולא אמר עננו, אינו חוזר, ונכון שיאמר עננו בסיום תפלתו אחרי אלהי נצור. והיחיד שאומר עננו בשומע תפלה, חותם לאחר עננו כי אתה שומע תפלת כל פה ברוך אתה ה' שומע תפלה, ולא כמו שנדפס באיזה סידורים החתימה ליחיד ''ברוך וכו' העונה לעמו ישראל בעת צרה''. ורק שליח צבור האומר עננו בין גואל לרופא, חותם בחתימה זו.
ו) הטועה בתשעה באב בשומע תפלה, וחתם העונה לעמו ישראל בעת צרה, במקום שומע תפלה, אין צריך לחזור, אך אחר שיסיים תפלת העמידה מהיות טוב יחזור להתפלל שנית, בתורת תנאי דנדבה.
(מתוך "ילקוט יוסף").
- הוסף לסימניות
- #8
בבקשה...
הלכות שבוע שחל בו תשעה באב
א) אסור להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן אסור לגלח הזקן. אבל שפם שמעכב את האכילה, מותר לגלחו. ואסור לגדולים לספר לקטנים, ומותר לאשה להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב.
ב) אבי הבן וסנדק ומוהל שאירע להם ברית מילה בימי בין המיצרים, מותר להם להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה אפילו לאחר שנכנס חודש אב, ואפילו אם נהגו להחמיר בזה בשאר שנים.
ג) אבל אם חלה המילה בשבוע שחל בו תשעה באב, אין להתיר להם להסתפר ולהתגלח. ואם חל תשעה באב ביום שבת ונדחה לאחר השבת, או שחל ביום ראשון בשבת, מותר לבעלי ברית להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה, בין בשבוע שלפני תשעה באב ובין בשבוע שלאחריו, ולכן גם במקום שנהגו להחמיר, לבעלי ברית יש להקל בפשיטות.
ד) חתן בתוך שבעת ימי המשתה, יש מקילים לו להסתפר ולגלח זקנו בשבוע שחל בו. והמיקל יש לו על מי לסמוך. והוא הדין בבעלי ברית, שאף על פי שהבא לשאול מורים לו שלא להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב, מכל מקום המיקל בזה יש לו על מה לסמוך.
ה) מותר להסתרק במסרק שערות ראשו וזקנו, בשבוע שחל בו תשעה באב, בין איש בין אשה.
ו) יש אוסרים לגזוז ציפורנים בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש מתירים, וכן הוא מעיקר הדין ואף מי שנוהג להחמיר בזה, אם צפרניו עודפות על הבשר, רשאי לגוזזם. ובמקום מצוה כגון אשה שאירע לה טבילת מצוה בשבוע שחל בו תשעה באב, בודאי שיש להקל, ובערב שבת חזון פשוט שמותר.
ז) אסור מדברי סופרים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, ואפילו אם אינו רוצה ללבוש הבגד עתה אלא להניחו לאחר תשעה באב. ואפילו אין לו אלא חלוק אחד אסור. ואיסור זה הוא אפילו אם מכבס הבגדים במכונת כביסה חשמלית. וכן אסור ללבוש בגדים המכובסים מקודם בשבוע שחל בו תשעה באב, ואף הכתונת שעליו דהיינו הגופיה, אסור להחליפה במכובסת, בשבוע זה. ובמקומותינו ששורר חום בתקופה זו, ויש הכרח להחליף הכתונת והגרביים מפני הזיעה, יש לנהוג כך: שכל אחד ילבש הבגד המכובס למשך כשעה לפני שיכנס שבוע שחל בו ט' באב, ואחר כך יפשטנו מעליו וילבש בגד אחר גם כן למשך כשעה, וכן הלאה, עד שיהיו לו מספר חולצות או גרבים שכבר לבשם זמן מה לפני שבוע שחל בו תשעה באב, ואין עליהם יותר תורת בגדים מכובסים, ויוכל להחליף ולהשתמש בהם בשבוע שחל בו תשעה באב. ויוכל לעשות כן גם בשבת, שילבש בגדים מכובסים בערב שבת, לכבוד שבת קודש, ובבוקר יום השבת לא יחזור ללובשם, אלא ילבוש בגדים אחרים, מכובסים ומגוהצים, והבגדים שלבש בליל שבת יניחם למשמרת לימות החול. וכן יעשה לגבי הלבנים והגרבים. ואם יש צורך יפשוט הבגדים שלבש בבוקר, וילך לישן שינת צהרים, וכשיקום שוב ילבש בגדים אחרים, ואין בזה משום מכין משבת לחול, כיון שנהנה מן הבגדים גם ביום השבת.
ח) אסור להציע המיטה בסדינים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואפילו מטפחות הידים ומטפחות אף ומפות השולחן אסור לכבסן.
ט) אסור לגדולים לכבס כסות הקטנים בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל בגדים שמלפפים הקטנים לגמרי [חיתולים], בודאי שמותרים בכביסה. ואפילו בגדי שאר קטנים, עד גיל שלש שנים, נוהגים להקל.
י) מותר לצחצח הנעלים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואין לדמותו לכיבוס האסור. והוא הדין בימי אבלות, בנעלי גומי שמותרים לאבל. ואף למחמירים בזה, יש להקל על כל פנים בתוך שלשים, וכן בערב שבת חזון.
יא) יש נוהגים שלא להתרחץ במים חמים מראש חודש אב, ויש שאינם נמנעים, אלא בשבוע שחל בו תשעה באב, וגדולי רבני ספרד כתבו כדעה שניה, ולכן יש להתיר לספרדים לרחוץ כל הגוף בחמין מיום ראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכל שכן שמותר להם להתרחץ בערב שבת חזון כל גופם, ולחפוף הראש בסבון ללא כל הגבלה. וקל וחומר שמותר לטבול אפילו במים חמים לכבוד שבת. ובשבוע שחל בו תשעה באב המנהג להימנע מלהתרחץ בחמין, אבל בצונן מותר גם בשבוע שחל בו תשעה באב. מותר להתרחץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, כשעושה כן לצורך רפואה כגון אשה מעוברת בחודשה, וכדומה.
יב) יש מקומות שנוהגים שלא לשטוף ולהדיח רצפת חדרי הבית מראש חודש אב והלאה. ורק בערב שבת חזון מתירים לכבוד שבת. ואנו נוהגים להקל גם באמצע שבוע שחל בו תשעה באב. ויש להקל בזה בכל חדרי הבית.
יג) אסור לתפור ולגזור בגדים חדשים בשבוע שחל בו תשעה באב, ויש להחמיר בזה מראש חודש אב. וכן אסור לסרוג סוודר וכדומה בימים אלו. אבל מותר לתפור בגד שהותרה תפירתו בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן מותר לתפור טלאי על הבגד.
יד) אסור לקנות בגדים חדשים ונעלים חדשות, אבל נעלי גומי לצורך תשעה באב, מותר לקנות וללבשן בתשעה באב, אך טוב שינעלם קצת קודם שבוע שחל תשעה באב.
ערב תשעה באב וסעודה המפסקת
א) יש נוהגים להחמיר שלא ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות היום, אלא בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב, כגון מדרש איכה, הלכות תשעה באב, הלכות אבלות, וכדומה. ולענין הלכה נראה, שבתשעה באב שחל בחול, אם יש לו צער כשאינו לומד כדרכו בכל ימות השנה, רשאי ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות במקום שלבו חפץ. ולענין תשעה באב או ערב תשעה באב שחלו בשבת, מעיקר הדין יש להקל בזה. והמחמיר ללמוד דוקא בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב, תבוא עליו ברכה, ובכל ענין יזהר שלא יבטל כלל מלימודו מחמת כן.
ב) לא יטייל בערב תשעה באב. וכן ההולכים לכותל המערבי מערב תשעה באב, צריך שתהיה כוונתם לצורך התפלה, ולא לשם טיול ומפגש.
ג) ערב תשעה באב אחר חצות היום לא יאכל בשר בסעודה המפסקת, ואיסור זה הוא מצד הדין ולא מצד המנהג, ולא ישתה יין, ובשר מלוח ובשר עוף בכלל האיסור. ונהגו להחמיר שלא לאכול דגים, וכן תבשיל שנתבשל בו בשר אסור, וכן אין לשתות שכר בסעודה המפסקת, והוא הדין לבירה ושאר משקאות. ויש מתירים לשתות קצת שכר לעיכול למי שהורגל בכך וקשה לו בלא זה.
ד) בסעודה המפסקת שאוכל אחר חצות היום אסרו חכמים לאכול שני תבשילים, ואפילו בישל מין אחד בשתי קדרות, אלא שאחד עבה ואחד רך גם זה נחשב שני תבשילים, ואסור לאכול משניהם בסעודה המפסקת. אבל אם שניהם שוים אלא שהוצרך לבשל בשתי קדרות מפני שבני הבית מרובים, מותר לאכול משניהם. שתי ביצים האחת קשה ואחת רכה שראויה לגמיעה, חשיבי שני תבשילים לענין זה. וכל שכן ביצה שלוקה וביצה מטוגנת, שנחשבות לשני תבשילים.
ה) דבר הנאכל כמות שהוא חי אם נתבשל חשוב תבשיל לענין זה. ובאפוי אפילו כמה מינים אין לו דין שני תבשילים.
ו) כל מה שדרך לערב בתבשיל בשאר ימות השנה, כגון אפונים ובצלים וביצים טרופות וכדומה, נחשב הכל תבשיל אחד, ולכן יש סועדים לבם בסעודה המפסקת בתבשיל עדשים עם ביצים טרופות בקדרה, מפני שהוא מאכל אבלים. ואין לעשות כן אלא במקום שדרך לבשל כן גם בשאר השנה, אבל אם עושים כן רק על מנת לאכול משני מינים אלו, יש לאסור.
ז) האוכלים עדשים ואחר כך אוכלים ביצים שלוקות, טועים הם, ועליהם לבטל מנהגם, שהרי הם שני תבשילים. וגם הנוהגים לאכול ביצים קשות אחר ברכת המזון, עושים שלא כדין, וגם הרי הם גורמים לברכה שאינה צריכה. וגם בביצים הטרופות בקדרה, לא הותר בזה אלא במקום שדרכם בכך במשך כל השנה, אבל בלא זה אסור.
ח) פירות חיים מותר לאכול מהם אפילו כמה מינים, אבל פירות כבושים דינם כמבושלים, ולכן אין לאכול עם תבשיל אחר מלפפונים או קישואים קטנים כבושים במים ומלח או בחומץ. סלט שעושים מעגבניות ושאר ירקות מעיקר הדין דינו כפירות חיים, ומותר לאכול סלט בסעודה המפסקת. אך טוב להחמיר. גבינה דינה כפירות חיים ואין עליה תורת תבשיל, אלא אם כן טיגנה או בישלה.
ט) יש אוסרים לשתות קפה או תה בסעודה המפסקת, נוסף על תבשיל אחר, דהוי כשני תבשילין, ויש חולקים. ומי שאפשר לו טוב שיחמיר בזה. ובכלל נכון לכל אדם שימעיט הנאותיו, ויסתפק במועט בסעודה המפסקת, רק כדי להחזיק עצמו שיוכל להתענות.
י) נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת, וטוב להחמיר שלא לשבת על גבי קרקע ממש, אלא יניח תחתיו שטיח, או שמיכה, וישב עליהם. וקרקע המרוצפת באבנים או בנסרים, מותר לשבת עליה אף בלא שיתן דבר המפסיק בינו לבין הקרקע. ואף הנשים צריכות לשבת על גבי קרקע בסעודה המפסקת.
יא) אין צריך לחלוץ מנעליו בעת הסעודה.
יב) יש להזהר שלא ישבו שלשה לאכול ביחד, כדי שלא יתחייבו בזימון, ואפי' ישבו ואכלו יברך כל אחד לעצמו בלי זימון.
יג) אם אכל קודם חצות אפילו דעתו שלא לאכול עוד מותר לאכול שני תבשילין. וכן אפי' אוכל אחר חצות, אם דעתו לאכול אחריה סעודת קבע מותר לאכול שני תבשילין, וגם לאכול עם שנים אחרים, ולא נאסר בשני תבשילין וכו', אלא כשאוכל אחר חצות, ואין דעתו לאכול אחריה סעודה אחרת.
יד) אין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה של ערב תשעה באב מפני שנקרא מועד. בליל תשעה באב אומרים תיקון חצות כרגיל.
(עפ"י "ילקוט יוסף").
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-26/7/2009 19:11 לינק ישיר
מדיני יום ט' באב
בס"ד
˜ דברים האסורים בתשעה באב
א) תשעה באב אסור באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ולילו כיומו לכל דבר. ואין אוכלים אלא מבעוד יום של ערב תשעה באב. ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים.
ב) אם קיבל עליו בפירוש בשפתיו שלא לאכול אחר סעודה המפסקת אסור לו לאכול יותר אפילו עודנו יום. אבל אם קיבל עליו בהרהור בלב אינה קבלה.
ג) ראוי ונכון להחמיר שלא לעשן סיגריות בתשעה באב. ובפרט יש להחמיר בעת קריאת איכה וקינות בבית הכנסת. אבל לצורך קצת, כגון למי שרגיל מאד בעישון, ויש לו צער גדול במניעתו מעישון סיגריות, יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצינעא בתוך ביתו וכדומה, אבל לא יעשן בפרהסיא בתשעה באב, ובשאר צומות אף הנוהגים לעשן ביום טוב, על ידי הדלקה מאש לאש, דחשיב אצלם לענין זה כאוכל נפש דשרי ביום טוב, אפילו הכי מותר לעשן בתענית.
ד) רחיצה אסורה בתשעה באב בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ובשחרית נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ולאחר שניגבם ועדיין לחות קצת מעבירם על עיניו. ואם היה לכלוך על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש.
ה) מי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך, ולא יטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.
ו) כהן שנוטל ידיו לברכת כהנים, נוטל עד סוף הפרק כמו בשאר ימות השנה, שכל שאינו מכוין להנאת רחיצה מותר. אבל היוצא לשירותים נוטל עד קשרי אצבעותיו, שדי בזה. אלא אם כן ידיו היו מלוכלכות שאז נוטל ידיו כדי להעביר הלכלוך.
ז) נעילת הסנדל אסורה בין לאנשים בין לנשים, ודוקא בנעלים של עור, אבל של בגד ועץ וגומי, מותר, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף, ואפילו לובש גרבים ונועל עליהם נעלי עור אסור. אסור לנעול נעלים כל היום עד מוצאי תשעה באב בצאת הכוכבים, והגאונים החמירו בזה בתוקף.
ח) נעלי עץ שיש להם רצועה של עור [קבקב] יש מתירים ללובשן.
ט) אם שכח לקנות נעלי גומי לפני תשעה באב, רשאי לקנות לאחר מכן, אך נכון לכתחלה שיחדש אותם איזה זמן קודם שבוע שחל בו תשעה באב.
י) אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ביום תשעה באב. וכן אסור לשנות בו במשנה ומדרש וגמרא בהלכות ובאגדות, שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל קוראים באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ומדלג פסוקי נחמה שביניהם. וכן מותר ללמוד פרק אלו מגלחים וידלג עניני שמחה שבתוכו, כגון חד מאתינס אתי לירושלים וכו'. וכן מותר ללמוד פירוש על איכה ופירוש על איוב, וספרי מוסר המעוררים לתשובה.
יא) אסור ללמוד תורה גם על ידי הרהור, כיון שהכל תלוי בשמחת הלב. ומכל מקום כשמהרהר בדברי תורה, ואינו מבין מה שמהרהר, כגון שמהרהר בזוהר הקדוש בתשעה באב, וכדומה, אפשר שאין בזה איסור, דאיכא תרתי לטיבותא.
יב) עצם חיוב לימוד התורה שייך גם בתשעה באב, ולכן חייב כל אחד לקבוע זמן ללמוד ביום זה כפי כחו. מי שנתחדשו לו חידושי תורה בתשעה באב, וחושש שאם לא יכתבם מיד ישכח עד הערב, שפיר דמי לכותבם.
יג) מותר לקרות כל סדר היום בתפלה, כולל שירת הים, פרשת הקרבנות, איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל, וברכת כהנים.
יד) אין לקרוא תהלים בתשעה באב, והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך, אבל חק לישראל וסדר מעמדות יש להחמיר שלא לקראם בתשעה באב, אפי' אם הוא רגיל בהם בכל יום. ואומרים בסוף התפלה שיר של יום ואין כאלהינו ופטום הקטורת כמו בכל יום.
˜ החייבים בתענית
א) הכל חייבים להתענות בתשעה באב, ואסור לפרוץ גדר, ואפילו מעוברות ומניקות שפטורות משאר צומות של דברי קבלה, מתענות ומשלימות בתשעה באב. אך מעוברות ומניקות שיש להן חולי, אפילו אין בו סכנה אין להם להתענות בתשעה באב. ואם יש להן חולשה רבה, יעשו שאלת חכם. ונכון לעשות שאלת חכם בכל מקרה.
ב) חולה, אפילו אין בו סכנה פטור מלהתענות בתשעה באב, וחולה שנתרפא ועודנו חלוש ומצטער מאד בתעניתו, מותר לו לאכול, ואין צריך אומד, רק שלא יאכל למעדנים. ומי שהוא חולה שאינו יכול להתענות אלא אם כן יאכל בלילה, יש אומרים שמותר לו לאכול בלילה, ויתחיל לצום עם עמוד השחר, והעושה כן יש לו על מה לסמוך.
ג) וכן זקנים תשושי כח שהתענית צער גדול להם, והרופא אומר שמזיק להם התענית, מותר להם לאכול. ויולדת או חולה האוכלים בתשעה באב, אין צריכים לאכול פחות פחות מכשיעור, כמו ביום הכפורים, אלא יאכלו כרגיל.
ד) מינקת צריכה להתענות בתשעה באב אף אם היא מניקה בפועל. אך אם התינוק חולה והרופא אומר שתענית יגרום לילד נזק, מותר לה לאכול בשביל התינוק. וכל שכן אם יש חשש שעל ידי תעניתה יופסק החלב לגמרי מן הולד, שיש לה לאכול שלא יחסר חלב האם מן הולד.
ה) הילדים פטורים מלהתענות בתשעה באב כל שאינם בני מצוה, ואין בזה חינוך, שאנו מאמינים בביאת המשיח. אבל אל יאכילו אותם מעדנים.
ו) יולדת תוך שלשים יום ללידה, פטורה מלהתענות בתשעה באב, ותאכל מיד בבוקר. וכל שכן שיכולות המעוברות ומניקות, וכן יולדות, להקל באופן שחל תשעה באב בשבת, והתענית נדחתה לאחר השבת. ומכל מקום ראוי שהיולדת תוך שלשים יום לא תאכל להתענג, אלא כדי קיום.
ז) חולה או מעוברות ומניקות הסועדים בתשעה באב, וכן כל שאר הפטורים מתענית תשעה באב, אין להם לומר ''נחם'' בברכת המזון, שלא נתקן לאומרו אלא בתפלה.
ח) חולה שיש בו סכנה האוכל בתשעה באב, צריך ליטול ידיו כל פרק היד עד הזרוע, ואם אוכל שיעור כביצה בתוך כדי אכילת פרס, יברך על הנטילה. [יטול עד קשרי אצבעותיו].
ט) מוהל סנדק ואבי הבן, יכולים להקל ולאכול, בארץ ישראל וגלילותיה, ביום המילה כשחל תשעה באב בשבת, ונדחה ליום ראשון, לאחר שיתפללו מנחה גדולה. וכדעת מרן השלחן ערוך. וכל שכן בשאר ארבע צומות שנדחו, ואין כאן שום מנהג להחמיר. ובתענית אסתר יש להקל אפילו בזמנו. ואף אם מחלקים את מצות המילה לשנים, האחד מוהל והשני פורע, מותרים שניהם לאכול בתשעה באב דחוי.
י) אין שאלת שלום בתשעה באב, ועם הארץ שאינו יודע, והקדים לו שלום מותר להשיב בשפה רפה ובכובד ראש.
יא) אין לטייל ברחוב בתשעה באב, פן יבא לידי שחוק וקלות ראש.
יב) מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושים. ומקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, אין עושים, ומנהג ישראל בכל מקום אשר שמענו שמעם שלא לעשות מלאכה בתשעה באב. וכל העושה מלאכה שלא בהיתר בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה. ואם הוא עני שאין לו מה לאכול לערב, מותר לו לעשות מלאכה בצנעא בתשעה באב, ולא יתפרנס מן הצדקה.
יג) מותר למכור מצרכי מזון מכולת וירקות במשך כל היום, אבל שאר פרקמטיא יש להחמיר. ויש מתירין לאחר חצות.
יד) מלאכת דבר האבד מותר בתשעה באב כדרך שהתירו בחול המועד. מותר לחלוב את הבהמה בתשעה באב, מפני שהיא מלאכת דבר האבד.
˜ ציצית ותפלין ותפילות ט' באב
א) מנהג ירושלים להתפלל שחרית בתשעה באב עם הצבור בבית הכנסת בטלית ותפלין, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, ואין לשנות מהמנהג. ואלו הרוצים לנהוג כן, ולהחזיר עטרה ליושנה, יפה עושים. ויש מקומות שנהגו להתפלל שחרית בתשעה באב בלא ציצית ותפילין, ורק במנחה נהגו להתעטף בציצית ולהניח תפילין בבית הכנסת, והנוהגים כן טוב שינהגו שכל אחד יתעטף בציצית ויניח תפילין בביתו קודם תפלת שחרית, ויקרא עמהם קריאת שמע [אחר שבירך ברכות התורה], ואחר כך יפשוט הטלית ויחלוץ התפילין וילך לבית הכנסת להתפלל שחרית, ובתפלת המנחה יחזור ויתעטף בציצית ויניח תפילין בברכותיהם. ובדבר זה אין לשנות מן המנהג מפני המחלוקת. אבל לא יהיו חלק מהקהל עושים כך וחלק עושים כך, אלא יסכימו וישתוו ביניהם במנהגם לבל יעשו אגודות אגודות. ומברכים על הציצית והתפלין כשלובשים אותם בתשעה באב.
ב) המניחין תפילין דרבינו תם בכל יום, צריכים להניח תפילין של רבינו תם גם בתשעה באב, ואם נוהגים במקומם להניח תפילין בתשעה באב בשחרית, יניחו אף תפילין של רבינו תם בשחרית. ואם נוהגים במקומם להניח תפילין בתשעה באב במנחה, ראוי שיניחו תפילין של רש''י ושל רבינו תם בביתם קודם תפלת שחרית, ויקראו עמהם קריאת שמע, ויחזרו ויניחו תפילין של רש''י בתפלת המנחה בבית הכנסת.
ג) בערבית ליל תשעה באב אומר היחיד תפלת ''נחם'' בברכת בונה ירושלים, וכן מנהג ירושלים לומר נחם בכל התפלות, ערבית שחרית ומנחה. וגם השליח צבור צריך לומר נחם בקול רם בשחרית ובמנחה בחזרת השליח צבור. אולם אם לא אמרו נחם, אין חוזרים. ואחינו האשכנזים נהגו שלא לומר נחם אלא בתפלת המנחה בלבד, ונהרא נהרא ופשטיה. וחותם ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלים, ואם חתם בונה ירושלים שפיר דמי. ואם שכח לומר נחם יכול לאמרו בשומע תפלה, ויאמר עננו קודם לנחם. ואם שכח גם שם יאמרנו ברצה במקום יעלה ויבוא. ואם שכח גם שם יאמרנו בסוף התפלה אחר אלהי נצור קודם יהיו לרצון האחרון.
ד) אסור לשנות מנוסח תפלת נחם הנאמרת בתפלות תשעה באב כי מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים ומלאים גילולי עכו''ם, ובפרט שגם הרוחניות של ירושלים היא בעוונותינו הרבים בשפל המדרגה, בהרס חומת הצניעות וחלולי שבת, ה' ירחם. וכל המשנה ידו על התחתונה.
ה) יחיד המתענה עם הצבור בתשעה באב, אומר ''עננו'' בשומע תפלה בכל התפלות, בערבית שחרית ומנחה, וכן המנהג פשוט בכל קהלות ספרד, אך מנהג אשכנז שהשליח צבור אומר עננו בשחרית ומנחה, והיחיד במנחה בלבד. ומי שטעה ולא אמר עננו, אינו חוזר, ונכון שיאמר עננו בסיום תפלתו אחרי אלהי נצור. והיחיד שאומר עננו בשומע תפלה, חותם לאחר עננו כי אתה שומע תפלת כל פה ברוך אתה ה' שומע תפלה, ולא כמו שנדפס באיזה סידורים החתימה ליחיד ''ברוך וכו' העונה לעמו ישראל בעת צרה''. ורק שליח צבור האומר עננו בין גואל לרופא, חותם בחתימה זו.
ו) הטועה בתשעה באב בשומע תפלה, וחתם העונה לעמו ישראל בעת צרה, במקום שומע תפלה, אין צריך לחזור, אך אחר שיסיים תפלת העמידה מהיות טוב יחזור להתפלל שנית, בתורת תנאי דנדבה.
(מתוך "ילקוט יוסף").
יהי רצון שנזכה לגאולה השלמה ברחמים וצום הרביעי יתהפך לנו לששון ושמחה.
שבוע טוב ומבורך בבשורות טובות וכל הישועות והנחמות לכל עם ישראל.
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-28/7/2009 01:13 לינק ישיר
כ' באב - תרומת עצים למערכה
בס"ד
יום כ' מנחם-אב הוא אחד מתשעת הימים במהלך השנה שבהם היו תורמים את העצים למערכה בבית-המקדש. עבור המשפחה באותו היום תרמה את העצים, היה זה יום ששון ושמחה.
כפי שמספרת הגמרא במסכת תענית, בתשעה ימים במהלך השנה היו תורמים עצים למערכה שעל המזבח בבית המקדש.
ואלו הם הימים:
1 - א' בניסן: בני ארח בן-יהודה.
2 - כ' בתמוז: בני דוד בן יהודה.
3 - ה' מנחם-אב: בני פרעוש בן-יהודה.
4 - ז' מנחם-אב: בני יונדב בן-רכב.
5 - י' מנחם-אב: בני סנאה בן בנימין.
6 - ט"ו מנחם-אב: בני זתוא בן-יהודה.
7 - כ' מנחם-אב: בני פחת מואב בן-יהודה.
8 - כ' באלול: בני עדין בן-יהודה.
9 - א' בטבת: שבו בני פרעוש שניה. (בני פרעוש תרמו פעם שניה).
עבור המשפחה שהביאה את התרומה באותו יום, היה זה יום שמחה וששון. לגבי זהות מוצא המשפחה שהביאה את התרומה ביום כ' מנחם-אב, קיימת מחלוקת תנאים, בין רבי מאיר שטוען שהם צאצאי דוד המלך ומכאן זכותם. ורבי יוסי טוען שהם צאצאי יואב בן-צרויה ומכאן זכותם. המקור למחלוקת הוא שם המשפחה 'בני פחת מואב' מה שמלמד שהם צאצאיהם של רות המואביה וכיון שגם דוד המלך וגם יואב בן-צרויה הם מצאצאי רות קיימת המחלוקת. דוד המלך הוא דודו של יואב, אמו של יואב צרויה היא אחותו של דוד.
מעלת התרומה - בימים שאחרי ט"ו באב:
העצים שנתרמו למזבח שימשו להקרבת קורבנות ציבור וגם קורבנות אישיים, ולאו דוקא להקרבת קורבן של המשפחה שתרמה את העצים, מכאן מעלת התרומה שזהו מעשה חסד שעשתה אותה משפחה עם כלל ישראל כי בזכותם התאפשרה באותו היום הקרבנת הקורבנות.
לשתי התרומות של כ' מנחם-אב, ו-כ' אלול, היתה מעלה נוספת שלא היתה בתרומות של שבעת הימים האחרים.
לאחר ט"ו באב הפסיקו לכרות עצים למערכה, כיון שכוחה של החמה והיה קיים חשש שעצים שנכרתו לאחר תאריך זה לא יספיקו להתייבש כראוי וכתוצאה מכך לא ניתן יהיה להשתמש בהם בבית המקדש. כלומר שתי התרומות במועדים הנ"ל מילאו חסרון והיו הכרחיות לתפקודו הסדיר של בית המקגש. בעוד שהתרומות בשאר המועדים שאז ניתן היה לכרות עצים היוו תוספת ולא השלמת חסר. מכאן שהבאת התרומה בשני התאריכים שלאחר ט"ו במנחם-אב היתה מעלה גדולה שנבאה מזכות אבות.
מחלוקת התנאים - המלך דוד, או יואב בן צוריה שר הצבא:
רבי מאיר זוקף את זכות האבות לדוד המלך, רבי יוסי לעומתו זוקף את זכות האבות ליואב בן-צרויה. הגמרא במסכת סנהדרין אומרת "אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה". כלומרהתעמקותו של דוד בתורה התאפשרה רק בזכות זה שיואב בן-צוריה יצא למלחמות במקום דוד. ודוד יכל היה לשבת ולהתעמק בתורה ולהגיע למדרגות רוחניות גבוהות. מצד שני נצחונותיו של יואב בן-צוריה נזקפו לעובדה שדוד הרבה לעסוק בתורה.
המשותף לשני האישים הוא, ששניהם היו בבחינת ביטול עצמי ועשו את עבודתם במסירות נפש רבה: דוד בתורה ויואב במלחמה. ההבדל ביניהם, שדוד עסק בתורה כלומר התעסק בצד הרוחני של העולם. ויואב עסק במלחמה כלומר התעסק בצד הגשמי של העולם.
כעת אפשר להבין את פשר מחלוקת התנאים: ר' מאיר, כשמו הוא עניין של 'אור' - אור התורה, רוחניות, ביטול החושך וההעלם של העולם. לכן הוא זקף את זכות האבות לדוד המלך. ר' יוסי, 'יוסי' בגימטריא (86) = אלוקים
(86) = טבע (86), רבי יוסי שייך לצד הגשמי של העולם ולכן הוא קבע שזכות האבות שייכת ליואב בן-צרויה.
היבט נוסף על המחלוקת ניתן לראות מהמחלוקת בין התלמוד הירושלמי לבבלי בסוגייה: האם יש חובה להכביד במדה קלה בהווה, כדי שכתוצאה מכך תגיע תועלת גדולה בעתיד. על פי הירושלמי מאחר והתועלת העתידית נעלית באין ערוך מההכבדה, יש לעשות בהווה את ההכבדה. ואילו הבבלי גורס שכיוון שההכבדה היא עכשוית והתועלת עתידית אפשר לדחות את ההכבדה העכשוית. התועלת שדוד הפיק מלמוד התורה באין מפרע היתה גדולה יותר מהקשיים שהיו ליואב בצאתו לקרב. אומנם התועלת של דוד היתה רק לאחר שיואב יצא לקרב.
על כן על פי הירושלמי - יואב היה חייב לצאת לקרב על מנת לאפשר לדוד ללמוד תורה בנחת. ועל פי הבבלי - יציאתו של יואב למלחמה לא היתה מחוייבת.
התלמוד הירושלמי עניינו אור, דרך ישרה: הוא מעלה סוגיה ומיד מגיע להכרעה. התלמוד הבבלי עניינו מחשכים, הוא מעלה סוגיה ואז מתחילים פלפולים רבים בעניין הסוגיה על כל הבטיה השונים ולפעמים אפילו לא מגיעים להכרעה סופית. ועל כן רבי מאיר שעניינו אור נוקט בשיטה של הירושלמי, שיואב היה חייב לצאת למלחמה והעילוי נובע מכוחו של דוד. ור' יוסי שעניינו העלם גורס לשיטת הבבלי שיואב יצא למלחמה למרות שלא היה מוכרח לעשות זאת ועיקר העילוי נובע בזכותו.
ההוראה ליהודי מכל האמור לעיל:
א) אם יש ליהודי חפץ שאין לאף אחד אחר (כמו עצי מערכה שלא היו קיימים בבית המקדש לאחר ט"ו באב),הוא צריך לתרום זאת לטובת הכלל ואפילו ולו אישית אין מזה טובת הנאה. וכשהוא תורם משהו לטובת הכלל הוא צריך לשמוח על ההזדמנות שנפלה בחלקו לעזור לזולת. וקבוע בגין כך חג משפחתי.
ב) גם כאלה שעיקר עיסוקם הוא בתורה וברוחניות, וגם אלה שעיקר עיסוקם הוא בענייני העולם צריכים לעשות את עבודתם מתוך תחושת ביטול לאלוקות ומסירות נפש מוחלטת.
וכך מחנכים דור חדש שיהיה מוכן למסור למען הזולת, את מה שיש לו מתוך שמחה ואהבת ישראל. אהבת חינם שהיא ההיפך משנאת חינם שגרמה לחורבן בית המקדש.
(עפ"י הרבי מליובאוויטש זצוק"ל- שערי המועדים - מנחם-אב)
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-4/8/2009 10:43 לינק ישיר
טו' באב
בס"ד
במשנה, בסוף מסכת תענית נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים".
מעלתו המיוחדת של ט"ו באב היא בכך שהוא חל מיד לאחר הצער והמכאוב של תשעה באב; בכך הוא מבטא את העלייה הנובעת דווקא מתוך הירידה, הגאולה שצומחת מתוך החורבן.
חמישה ארועים משמחים ארעו לעם ישראל ביום ט"ו באב, עד שקבעו חכמים כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב..."
"כלו מתי מדבר" :
לאחר חטא המרגלים, נגזר על שש מאות אלף מישראל למות במדבר, וזאת במשך 40 שנה. בכל שנה בערב ט' באב היו ישראל כורים קברים באדמה וישנים בתוכם. כל אלה שהגיעו לגיל שישים מתו (בכל שנה כחמישה עשר אלף) אלו שנותרו בחיים היו יוצאים מהקברים בבוקר שלמחרת ומכסים את הקברים של המתים.
בשנת הארבעים לנדודים במדבר בוטלה הגזירה, בבוקר של י' באב באותה שנה כשקמו כולם וראו שאף אחד לא מת, הם לא הבינו שבוטלה הגזירה - אלא חשבו שטעו בתאריך ועל כן במשך חמשת הלילות הבאים חזרו בכל לילה לישון בקברים. אבל משהגיע ט"ו באב וראו את הלבנה במלואה הבינו שלא טעו בתאריך והגזירה בוטלה וקבעו את יום ט"ו באב ליום שמחה.
"יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה":
עוד בזמן הנדודים במדבר נקבע שאסור לשבטים להינשא ביניהם, כדי שנחלת שבט אחד לא תעבור לרשות שבט אחר. וזה קורה כאשר לאדם יש רק בנות והן יורשות את נחלתו, כאשר תנשא אחת מהן לבן שבט אחר תעבור הנחלה לרשות בעלה והוא יורישה לבניו לאחר מותו וכך יפסיד השבט שאליו משתייכת האם את הנחלה לטובת השבט שאליו משתייך האב. תקנה זו נתקבלה לאחר פרשת בנות צלפחד שלאביהן היה רק בנות ואז נתנה ההוראה שמשפחה שיש בה רק בנות והן יורשות את נחלת אביהן. הבנות יוכלו להינשא רק לבני שבטן.
אולם לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ וכל שבט ושבט התיישב בנחלתו החליטו שופטי ישראל שהיו לאחר מותו של יהושע בן-נון כי יש לבטל תקנה זו ,הם קבעו על פי הכתובים כי תקנה זו היתה בתוקפה רק לדור ששמע את הדברים מפי משה, אותו דור שנכנס לארץ ונחל אותה. ולאחר שכל אותו דור חלף ניתן לבטל את התקנה. הביטול הוכרז ביום ט"ו באב.
"הותר שבט בנימין לבוא בקהל":
לאחר הנחלת ארץ ישראל ומותו של יהושע בן-נון וכשהתחילה תקופת השופטים, חלה אצל חלק מישראל התדרדרות מוסרית. באותה זמן עבר אורח מבית לחם באזור הנקרא "גבעה" בנחלתם של שבט בנימין. עמו היתה פילגשו, אנשי בליעל של אותה עיר חטפו את האישה והתעללו בה עד שמתה. שאר שבטי ישראל שהיו מאוד מזועזעים מהמעשה תבעו מבני בנימין להסגיר לידם את הפושעים על מנת להעמידם לדין, אולם בני שבט בנימין סירבו לשמוע בקולם.
סירובם גרם למלחמת אחים וצעירים רבים מבני השבט נהרגו אותה מלחמה, נוסף לכך נשבעו שאר השבטים לא להתחתן עם בני השבט ואף לא לתת להם את בנותיהם לנשים.
בעקבות המלחמה והאיסור להתחתן עם שבט בנימין פחת מספרם במאוד עד לכדי סכנה כי יעלם כליל, שאר נזדעזעו מהתוצאות של הארוע והחליטו שיש לבטל את האיסור להתחתן עם בני השבט, החלטה זו נתקבלה ביום ט"ו באב.
"יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות":
בימי ירבעם בן נבט התפצלה מלכות ישראל, שבט יהודה ושבט בנימין היוו את ממלכת יהודה ושאר עשרת השבטים ייסדו את ממלכת ישראל וירבעם היה מלכם הראשון. חלק מישראל נשארו נאמנים למלך מבית דוד והם עלו לירושלים לעבוד בבית המקדש. ירבעם לא רצה שישראל יעלו לירושלים ויחלקו כבוד למלכי בית דוד ויקריבו קורבנות בבית המקדש, הוא הציב שני פסלי עגלים אחד בדן ואחד בבאר-שבע וקרא לעם להקריב להם קורבנות, בנוסף לכך הוא הציב בכל הדרכים המוליכות אל ירושלים שומרים ומחסומים על מנת שיעצרו את החפצים לעלות לרגל.
וכך במשך למעלה ממאתיים שנה נמנעו תושבי ממלכת ישראל מלעלות לירושלים, עד שבא אחרון מלכי ישראל הושע בן אלה וביטל את האיסור לעלות לירושלים, הוא הרס את המחסומים ופיזר את השומרים.
"יום שהובאו הרוגי ביתר לקבורה":
ביתר היתה עיר מבצר של אנשי ארץ ישראל ואחרון המעוזים של המורדים במלכות רומי, לאחר דיכוי המרד התרכזו בביתר אחרוני המורדים. אדריאנוס הקיסר וצבאו עלו על העיר וטבחו מאות אלפי אנשים ביניהם נשים וילדים, המדרש מספר על נהר של דם ששטף את האזור מהעיר לכיון הים התיכון. והאדמה באזור שבו עבר נהר הדם היתה כל כך דשנה שכרמיהם של הכובשים הניבו פירות עסיסים במשך שנים רבות.
לאדריאנוס הקיסר היה כרם גדול באיזור והוא הורה לאסוף את גופות היהודים ובמקום לקוברם לעשות מהם גדר לכרמו, את המתים השכיבו איש על רעהו עד לגובה קומת אדם וכך הקיפו את כל הכרם בגופות. במשך מספר שנים נאסר לקבור את הרוגי ביתר והגופות היו מושלכות בצדי הדרכים ומי שהיה קובר את אחד מקרוביו היה חיב עונש מיתה. לאחר מותו של אדריאנוס הרשה יורשו להביא את הרוגי ביתר לקבורה, היה זה ביום ט"ו באב.
באותו היום תיקנו חכמים להוסיף לברכת המזון את ברכת "הטוב והמטיב" על שום הנס שנעשה לישראל וכל אותם שנים שהגופות היו מגולות הן לא הסריחו. האנשים החיים שהסתובבו בין המתים הרגישו מתים מבחינה רוחנית. ועל כן "הטוב והמטיב" - "הטוב" שלא הסריחו ו"המטיב" שניתנו לקבורה ."הטוב" למתים, ו"המטיב" לחיים.
"יום שבו פסקו מלכרות עצים למערכה":
מיד עם תחילת הקיץ היו יוצאים כהנים רבים ליערות ולחורשות לכרות עצים ולהעלותם לירושלים לבית המקדש.
העצים נועדו לאש שעל המזבח לצורך הקרבת הקורבנות. מלכת כריתת העצים היתה קשה ומפרכת וגזלה שעות ארוכות והיא נמשכה מתחילת הקיץ ועד לט"ו באב. כיון שהעצים שאיתם הדליקו את האש על המזבח היו צריכים להיות יבשים לחלוטין ונקיים מתולעים היה צריך לעבור פרק זמן מרגע הכריתה ועד ליבושם המוחלט. כיון שחכמים קבעו שהחל מט"ו באב נחלש כוחה של החמה ולא נותר מספיק זמן לעצים להתייבש כראוי תקנו להפסיק את כריתת העצים ביום זה.
ט"ו באב שבו פסקו מלכרות את העצים נקרא גם יום "תבר מגל" - יום שבירת הגרזן וזאת משום שהיו מאכסנים את כלי העבודה. החל מאותו יום כל הכהנים שהיו עד אז עסוקים מאוד בכריתת העצים התפנו מעתה ללימוד התורה והשמחה היתה רבה על כי מעתה ילמדו יותר תורה. כמו כן היתה שמחה על סיום המצווה - סיימו לכרות עצים למערכה לשנה שלימה של עבודת קורבנות.
(ספר התודעה)
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
UPREAL השקעות פרטיות - חוות ניר דוד-גן גורו - 10% הנחה למגיעים דרך הקופון בחגוי הסלע- חופשה שהיא חוויה גלילית מדהימה - אירוח זוגות ומשפחות לציבור הדתי בלבד
נשלח ב-12/7/2010 00:11 לינק ישיר
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-3/8/2011 01:59 לינק ישיר
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-4/8/2011 10:19 לינק ישיר
איבדתי את הקשר שלי עם העבר, ולא משנה כמה זמן חולף, סדק עמוק נותר בלבי.
השעות מתנגשות זו בזו, שואפות ונושפות לצלילי מכונת החמצן שליד מיטתה של סבתי. צללים נעים על השטיח הורוד ונמוגים אל בין-הערביים הקיצי. אני אוחזת את סידורי בידי וחוזרת על אותה תפילה שוב ושוב. האם היא שומעת אותי בכלל? האם היא יודעת שאני כאן? פניה משתנים, כאילו שהיא במסע, צוללת אל תוך רבדים פנימיים בנשמתה. שמורות עיניה פקוחות לרווחה, אבל עיניה הירוקות כים חסרות מבע, כאילו שהיא נמצאת בעולם אחר לגמרי. האם היא?
אני קוראת בשמה, אבל אני לא חושבת שהיא יכולה לשמוע אותי. אני לא מוכנה עדיין לוותר. לעולם לא אהיה מוכנה. איך אפשר? אולי את מחזיקה אותה כאן? אומרים לי. אולי תצאי לרגע מהחדר, כדי שהיא תוכל ללכת בשלוה. אני לא יודעת מה זאת אומרת. כל מה שאני יודעת זה שאם אני אגיד לה שלום, אני אתפרק. אהיה אבודה. אני לא אדע לאן אני שייכת. איך אפשר לעשות את זה? ולמה נראה כאילו כל השאר מסוגלים להמשיך הלאה?
בבית הקברות אני בוהה בשמי הקיץ הכחולים ובדרך בה ענפי העצים מסביב שואפים אל על, כאילו שהם מושיטים ידיהם למשהו אליו לעולם לא יוכלו להגיע. קולות אתי העפר שצונחים אל הקבר הפתוח, קורעים אותי מבפנים - סוגרים בעקשנות דלת שעדיין נותרה פתוחה בתוכי. מדוע השמיים בבית הקברות יפים להכאיב? קשת צבעי הורדים וציוצן הרך של הציפורים – נראים לא שייכים למקום. איפה החושך והסערה? איפה המחאה?
<*>אומרים שהיא במקום טוב יותר, אבל הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שאי אפשר לנשום בתוך האדמה
שורות המצבות נראות כמנמנמות באוויר הבוקר החמים והמתקתק. אומרים שהמתים נחים כעת, ואני לא יודעת מה הכוונה. אומרים שהיא במקום טוב יותר, אבל הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שאי אפשר לנשום בתוך האדמה. ודאי זה מאוד מפחיד שמשאירים אותך לבדך בתוך קבר אפל שאי אפשר לראות או לדבר או להתקיים בתוכו. אני יודעת שאני צריכה לחשוב על הנשמה. איך היא עוברת לעולם הבא, איך היא יכולה לראות את כולנו עומדים כאן, אבל אני לא מבינה את זה.
אני מוצאת את עצמי יושבת על שטיח הלבנדר הרך שלה, זמן מה לפני שאני צריכה לחזור הביתה. קחי משהו למזכרת אומרים לי. אבל קשה לי לזוז. הבגדים שלה, הצעיפים שלה ואפילו ממחטות התחרה המקסימות שהיא הייתה מביאה לבית הכנסת בכל שבת, עדיין נושאים את ריחה. אולי אם אשאיר הכל במקומו, הזמן איכשהו יעצור מלכת. אבל אני צריכה ללכת ואני יוצאת מהדלת למרות שאני לא רוצה.
אני מקרבת צעיף משי לפניי ונותנת לעצמי להיזכר בהרגשה איך היא הייתה מחזיקה אותי כשהיינו הולכות לבית הכנסת בבוקר. איך הפנים שלה היו מוארות, איך עיניה זרחו. אני אוחזת בו עד שאני מגיעה הביתה.
במשך חודשים, אני חולמת עליה. היא אומרת לי דברים שאני אף פעם לא זוכרת כשאני מתעוררת, ואני מנסה נואשות להירדם חזרה כדי שאוכל לשמוע שוב את דבריה. אבל אני לא מצליחה. אני שומעת את אוושת קולה הקלוש של מכונת החמצן בכל מקום אליו אני הולכת, כאילו שהחיים עצמם מתאמצים לנשום. אבל אני לא מתפרקת - אני עובדת. אני דואגת לבעלי, לילדיי ולביתי. אני מתפללת כמו תמיד, ולפעמים אפילו מרגישה בנוכחותה של סבתי מרחפת בגבולות חיי: כשאני מדליקה את נרות השבת וחושבת איך היא בכתה לפני הדלקת נרות השבת שלה. כשאני אומרת קריאת שמע עם הילדים שלי בלילה ונזכרת איך היא הייתה מנשקת את המזוזה שלה בכל לילה, ולוחשת את אותן המילים. כשאני נותנת צדקה לנשים הצמוקות סביבי בכותל, ונזכרת בקופסת הצדקה הכחולה-לבנה שלה שהייתה מונחת על השיש במטבח.
אבל לא משנה כמה זמן חולף, עדיין נותר סדק עמוק בלבי. איכשהו איבדתי את הקשר שלי עם העבר. עם כל אמונתי וערכיי, לפעמים אני מרגישה שאני לא יודעת לאן אני שייכת. אני מנסה להאמין בכל הרעיונות שתמכו בחיי שנים כה רבות, ואני מאמינה, אבל לפעמים אני צונחת לספקות. כאילו שאני מדליקה את הג'י-פי-אס אבל כל הזמן שוכחת להקליד יעד. אני מתחילה לבחון את החלטותיי - האם אני מנהלת חיים אינטנסיביים מדי? אולי לא הייתי צריכה להישאר בבית עם הילדים? אני חושבת איך עמדתי בטקס הסיום היוקרתי עם סיום לימודי האקדמיים מביטה בכל הדלתות שרק חיכו שאפתח אותן. האם פתחתי את הדלתות הנכונות? ומה לגבי הדלתות הסגורות שנעזבו מאחורי עם כל החלטה נוספת בחיי. איך אני יכולה לדעת אם אני מתקדמת בכיוון הנכון?
<*>כשבית המקדש עמד על תילו, ידענו בבהירות מוחלטת, מהי מטרת חיינו
זה האובדן ששזור בתוכי בחודש אב. אני לא ממש יודעת מה היה בית המקדש או מה הוא אמור להיות בעתיד. אבל אני יודעת שכאשר הוא עמד על תילו, ידענו בבהירות מוחלטת, מהי מטרת חיינו. ידענו מהיכן אנו באים ולאן אנחנו הולכים.
כשאיבדנו את בית המקדש, איבדנו את העוגן שממקד אותנו בחיים. איבדנו את הבהירות, וכעת המציאות והדמיון מתערבבים זה בזה. כעת הספקות זוחלים אפילו לאדוקים ביותר שבינינו. וכשאנחנו מתקדמים, חלק מאיתנו מביטים כל הזמן מעבר לכתף. אני לא מסוגלת לדמיין עולם שבו קיימת תחושה של שלמות והגעה אל היעד, כפי שמתואר בזמנים שבית המקדש היה קיים.
אבל אני יכולה לבכות על זה, אני יכולה לכמוה לזה, ואני יכולה להאמין שבקרוב המטרה תתבהר, אפילו אם היום אני בקושי יכולה לראות את הפניה הבאה. וכשנשמות חדשות נכנסות לעולם הזה ונשמות אחרות ממשיכות הלאה, אני יכולה למצוא בתוכי מקום שהוא כמו בית מקדש קטן, שלם בלי פגם. ועם בוקרו של תשעה באב, כשהציפורים בירושלים לא יזמרו עם שחר, אני אוכל יכולה לשמוע את קולה של סבתי בדממה הכבדה. בכל פעם שהייתי נופלת היא הייתה אומרת לי, "עד החתונה זה יעבור". ואני שומעת את זה כעת, כשהצער פועם בעם ישראל ובליבי הנבוך: "עד החתונה זה יעבור".
יום אחד כולנו נעמוד שוב מתחת לחופה, וכל הכאב המשותף שלנו יפוג לשמי ירושלים המושלמים והיפים. ואף על פי שיתמהמה, אחכה לו. למרות כל מה שאבד, אני מאמינה בזאת. שאיפה, נשיפה. יש חיים בסוף.
דדווח על תוכן פוגעני
חסדלרבבות
מחובר
נשלח ב-4/8/2011 23:43 לינק ישיר
בס"ד
תודה רבה. הכתיבה איכותית !! והמסרים בהירים.
לא אבד כלום, כך אומר הזוהר, לית רעותא טב דאיתאביד...
) כלום לא אבד,
וגם אם אבד משהו, הרי אצל בעל הבית הגדול אין יאוש בעלים כלל, ולכן אליהו הנביא המופקד על השבת האבדה ישיב את כל האבדות לבעליהן בקרוב.
אשריכם ישראל !!
דדווח על תוכן פוגעני
mordechay1
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-5/8/2011 12:40 לינק ישיר
נשיאה או שנאה-מבט לפרשה ולתקופה
ערכים
יאמר לי כבודו, אמרת שעשיר גדול הינך, היכן מופקד כל כספך? אמר לו זלמן, בבנק של האדם שהיה לפניי אצל הרבי... אמר לו הרבי, אני ממליץ לך להוציא את כל הכסף מהבנק...
הוא היה עשיר גדול, התגורר בבית מפואר, היה גם תלמיד חכם וירא שמים, דבר אחד העיב על אושרו של זלמן- שלש בנות מבוגרות לו בית, שיושבות ומצפות לחתן שמשום מה בושש לבוא...כמו כל יהודי טוב, שם זלמן פעמיו לעיירה הסמוכה, לקבל ברכה מהרבי הצדיק, אולי סוף סוף יזכה לראות את בנותיו עומדות מאושרות תחת לחופה. נעמד בתור, הנה, רק עוד אדם אחד לפניו, היה זה מנהל הבנק הגדול בעיר הסמוכה, שם מופקד כל כספו. כשהגיע תורו להיכנס לרבי, תינה את צערו בפניו ואמר לו, רבי! כסף לא חסר לי, עשיר גדול הנני, אך מה שווה כל כספי כל עוד שערות בנותיי מלבינות ואינן מצליחות להינשא...?
הרבי ברכו מעומק ליבו, ולפני שהלך שאלו, יאמר לי כבודו, אמרת שעשיר גדול הינך, היכן מופקד כל כספך? אמר לו זלמן, בבנק של האדם שהיה לפניי אצל הרבי... אמר לו הרבי, אני ממליץ לך להוציא את כל הכסף מהבנק... זלמן התפלא, אך נאמנים עליו דברי הרבי, החיש את צעדיו לעיר, לבנק, ונתן הוראה למשוך את כספו, ולהעבירו ב"ברינקס" לביתו.
כעבור מספר ימים, הגיע זלמן לעיר לרגל עסקיו, והנה הוא רואה התגודדות סביב הבנק, מתברר, שהבנק אשר כספו היה מופקד שם עד לפני כמה ימים, התמוטט ופשט את הרגל. "הודו לה' כי טוב!" התרגש זלמן, בזכות הרבי כספי ניצל... החליט זלמן על אתר לשוב לרבי, ולתת לו עשרה אחוזים, שיחלקם לצורכי צדקה.
מהחלטה למעשה, וכבר ניצב הוא בחדרו של הרבי, מעותיו בידו, ואמר בהתרגשות, יש בידי סכום גדול לצדקה, בזכות הרב כספי נותר ברשותי, ולא ירד לתהומות... הרב ראה סכום כה גדול ושאל, מה קרה? אמר זלמן, הרב הרי אמר לי להוציא את כספי מהבנק, ואכן כעבור ימים ספורים הבנק נסגר... הרבי שמע ונחרד כולו, מה, הבנק נסגר? מה אתה שח, לא ידעתי... ה' ירחם. מדוע הרב מתפלא? הרהר זלמן בליבו, הרי כשבאתי לרבי בפעם הראשונה, לפני נכנס מנהל הבנק וכנראה שדיווח לו על מצבו. ולכן, מן הסתם, כשנכנסתי אחריו הורה לי להוציא את כספי, אז מדוע הרבי מתפלא? שטח את תמיהתו בפני הרב.
אמר הרבי לזלמן, מנהל הבנק לא אמר לי מאומה על מצבו, גם לו היה אומר לי וכי עולה על דעתך שהייתי מגלה לך על מה שוחחתי איתו? חס וחלילה! רק מה, תמיד כשהוא נכנס אני שואל לשלומו והוא תמיד עונה לי ברוך השם, מצוין! הפעם, לשם שינוי, הוא ענה לי "מצפים למשיח שיגאלנו", אמרתי לעצמי, אם הוא מדבר על המשיח כנראה שמצבו לא טוב..
בואו נהיה כנים עם עצמנו, אנו לא כאותו מנהל? אנחנו באמת מצפים לגאולה, או רק כשקשה לנו אנו אומרים, אה, מתי המשיח יבוא...
בית שני חרב מפני שנאת חינם, זאת כולנו יודעים. חייבים לזכור ש"כל שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו", כל עוד שלא נתקן את שנאת החינם, אין סיבה שבית המקדש השלישי ייבנה...
חבר'ה, אין ברירה, חייבים להתחזק באהבת חינם.
בפרשתנו, פרשת דברים, משה מדבר לעם ישראל. תוך כדי דבריו הוא מוכיח אותם על כל מיני מקרים שהיו בתקופת שהותם במדבר, את רוב התוכחות הוא מזכיר ברמז, אך שתיים מהם הוא מפרט בהרחבה. אחד מהם הוא חטא המרגלים, על זה משה מדבר קשות אל העם. בין שאר דבריו הוא אומר "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים..."
כשקוראים את הפסוק הזה אי אפשר שלא לתהות, כיצד יכול להיות שבני ישראל יאמרו כזה משפט? בני ישראל יצאו ממצרים למדבר, מה הם אכלו? עקרונית אלוקים יכל לספק להם אורז ובטטה, ולגוון להם לפעמים עם דלורית... מה אלוקים נותן להם- מן! דוד המלך מגדיר את המן "לחם אבירים"- אוכל שמלאכי השרת אוכלים אותו, הם יכלו להרגיש במן כל טעם שרק חפצו... ככה מתנהג מי ששונא? בארה של מרים ליוותה אותם "נון סטופ", ענני הכבוד הגנו עליהם מהשרב והם היו בטמפרטורה מבוקרת לאורך כל השנים, אלוקים מעיד שהבגדים לא בלו במשך ארבעים שנה... איך אפשר לומר שאלוקים הוציא אותנו כי הוא שונא אותנו??
קטונתי מלהסביר אותם, מצבם הרוחני היה בלתי נתפס בעיניים הקטנות שלנו, אנו עפר ואפר לעומתם. אבל סוף סוף משפט זה נכתב בתורה, מוכרח הדבר שהוא רלוונטי עבורנו...
אוהו רלוונטי, זה בדיוק שנאת חינם. אלוקים נותן לנו הכול, וה"תודה" שלנו היא "בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים". (הבעיה גדלה עוד יותר, שאנו הישראלים כששומעים את המילה "חינם" אנו מבקשים שתיים...)
כנראה שזהו האדם. בואו נהיה מודעים למה שאנחנו. כבר אמר האומר שידיעת הבעיה היא חצי מהפתרון...
שנאת החינם של המרגלים- ארעה בתאריך ט' באב בשנה השנית לצאתם ממצרים, בתאריך זה בכו לראשונה בני ישראל על הארץ- המרגלים גרמו לכולם לבכות ולהירתע מארץ הבחירה. אמר אלוקים- אתם בכיתם בתאריך זה בכייה של חינם, ביום זה תבכו בכייה לדורות... כעבור מאות שנים, גם בית ראשון וגם בית שני נחרבו בתאריך ט' באב, וגלינו מהארץ הטובה.
ידידיי, חשבתי על אספקט מסוים שיכול להיות תועלתי עבור כל אחד ואחת מאיתנו...
התלמוד מספר שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. ידוע הסיפור על קמצא ובר קמצא. תסלחו לי אם אזכיר אותו בקצרה, אבל זה הכרחי. אדם אחד ערך סעודה גדולה, וביקש משלוחו להזמין את קמצא ידידו, בטעות השליח הזמין את בר קמצא, שהיה שונאו... כשבר קמצא קיבל את ההזמנה הוא שמח מאוד, בחושבו שהוא רוצה להתפייס עימו, וכמובן שהוא בא לסעודה. כשבעל הסעודה ראה את בר קמצא, כעס מאוד, וציווה עליו לצאת מיד, חרף כל תחנוניו של בר קמצא שלא לביישו.
בר קמצא כעס מאוד, בפרט הציקה לו העובדה שחכמי ישראל ראו את ההשפלה ולא מחו בבעל השמחה. החליט לפנות לקיסר הרומאי, וההמשך ידוע. הנה לנו, בגלל שנאת חינם נחרבה ירושלים.
יש לי שאלה. זה נקרא שנאת "חינם"? הרי הייתה לבר קמצא סיבה שהובילה אותו למהלך, הוא הושפל קשות, חכמי ישראל לא הגיבו, נכון שהתגובה לא פרופורציונאלית לאירוע, אבל למה זה נקרא "חינם"?
אציע בפניכם רעיון. אם נאמץ אותו- קנינו קניין בחיים.
בתלמוד נאמר: "אין אדם נוקף (מקבל מכה) אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", תפיסה זו מהווה אבן יסוד ביהדות. אין "סתם", מה שנגזר עליך- תקבל באהבה.
פגעו בך? הושפלת? הם השליחים. כמו שאדם מקבל לתיבת הדואר חשבון מנופח מחברת החשמל, אז הוא כועס על הדוור... לאלוקים יש חשבון מדוקדק עם כל אחד, אם זה לא היה מגיע לך, העולם היה מתהפך ולא היית מקבל את המכה. לחיות בתחושה כזו זו עבודת חיים, אבל זו האמת רבותיי. בר קמצא נפגע קשות, הוא לא השכיל להבין שלנקום במארח ובחכמים זה חינם, הם לא קשורים לסיפור, הם סך הכול כאותו דוור. אם הם נהגו כשורה או לא, זה לא חשבון שלך, תשאיר את זה לאלוקים.
תובנה זו תובן יותר, אחרי הסיפור הכול כך יפה הבא:
האחים הקדושים, רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק, התארחו בפונדק דרכים באחד ממסעותיהם. הפונדק היה עמוס, ובלית ברירה בעל הפונדק הקצה עבורם שתי מיטות בקצה ה"לובי". רבי אלימלך ישן במיטה הפנימית, ורבי זושא- בחיצונית. באמצע הלילה הגיע לפונדק קבוצת גויים שיכורים, שהחליטו להתעלל בשני ה"יהודונים" שישנים בפינה. נגשו אליהם והעירו את רבי זושא, ששכב כאמור, במיטה החיצונית, ופקדו עליו לרקוד בפניהם. הרבה ברירות לא היו לו, קיבל על עצמו את הביזיונות בתקווה שיכפרו על עוונותיו, שמן הסתם- הרבה לא היו לו, והוא רקד.
הם היו מרוצים, והמשיכו לשתות לשוכרה תוך כדי המופע. כשרבי זושא ראה שהם לא כל כך ערניים, חזר למיטתו. לאחר כמה דקות שמו לב שהיהודי נעלם, שבו והעירו אותו, ושוב רבי זושא רקד לקול צחוקם המתגלגל. כשרבי זושא ראה שהם שוב "מסובבים" לגמרי, חזר למיטתו, אולם הפעם, אחיו רבי אלימלך אמר לו, למה שרק אתה תסבול ביזיונות, גם לי מגיע, בוא ונתחלף במיטות, אתה תישן במיטה הפנימית, אני בחיצונית, וכך בפעם הבאה הם יעירו אותי. וכך הם עשו.
לאחר כמה דקות הגויים התעשתו וראו שהיהודי שוב התחמק, ושבו להעירו, אולם הפעם, הם אמרו בינם לבין עצמם, פעמיים הערנו את ההוא ששוכב במיטה החיצונית, בואו הפעם נעיר את מי שישן במיטה הפנימית... ורבי זושא נאלץ לרקוד בפעם השלישית. אמר רבי זושא את המשפט הבא: כשנגזר על זושא לרקוד- זושא ירקוד".
בואו נאמץ את התובנה הזו. פגעו בך? הציקו לך? תשריש בתודעתך שזה הגיע לך, את החשבון עם הפוגע תשאיר לאלוקים, גם אם הוא נהג שלא כראוי, לך הגיעה עגמת נפש, אתה היית אמור להיפגע, לא משנה באיזה דרך, אם תשנא אותו על מעשיו, דע לך, זה לחינם. הוא רק הדוור.
אם רק נרצה, נוכל להגשים את השיר: "אני ואתה נשנה את העולם".
תוקן על ידי חסדלרבבות ב- 05/08/2011 12:41:42
דדווח על תוכן פוגעני
חסדלרבבות
מחובר
נשלח ב-6/8/2011 23:48 לינק ישיר
זה הזמן !
בהתעטף צרות הגוף והנפש באחרית
צלקות מדממות מזכירות הכאב מבראשית
האם תם לנצח חסדו וגזר לא לשוב מחרונו?
האם כה רחקנו עד ולא נרגיש את נוכחותו?
זה הזמן שהאמת מפילה את השקר מהשמים
זה הזמן לכל יהודי לבדוק עצמו שבעתים
זה הזמן לשבת בשק ואפר ולבכות על חטאתנו
זה הזמן לקום כארי ולזעוק השמימה לגאולתנו
"מתוך "בחגוי הסלע"
דדווח על תוכן פוגעני
חסדלרבבות
מחובר
נשלח ב-14/7/2013 12:14 לינק ישיר
ט' באב
ב"ה
מתוך הספר ''באר יעקב'' על התורה
דרשה לתשעה באב
כל שנה בתשעה באב אנו צמים, בוכים ומקוננים, על חורבן בית מקדשנו, על הגלות המרה ועל כל הצרות והייסורים שהיו מנת חלקנו מאז. כבר קרוב לאלפיים שנה שאנו משתמשים ב''תרופה'' זו של בכיה, צום ואבילות, ועדיין לא נושענו, הצרות ממשיכות לרדוף אותנו. מדוע?
אפשר לענות על כך במשל: זוג צעיר עומד להתחתן. הם שכרו אולם מפואר, שלחו הזמנות לכולם, קנו טבעות, שמלת כלה, טלית וכל מה שצריך ליום הגדול. והנה מגיע הלילה המיוחל, כל המוזמנים מגיעים, התזמורת מנגנת, הסעודה כיד המלך, החתן והכלה זורחים ומאושרים. אולם מרוב הטרדה וההתרגשות, שכחו לערוך חופה וקידושין, והחתן לא קידש את הכלה.
היו אולם, הזמנות, תזמורת וכו', אך כל אלו חסרי משמעות ללא נישואין! זה לא שחסרים כאן קידושין, אלא שלא היה כאן כלום!
המשנה ברורה (סימן תקמ''ט) כתב: ''כל אלו הימים, כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב, כמו שנאמר: ''והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'''. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותם הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש''כ באנשי נינוה וירא ה' את מעשיהם, ואמרו חז''ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם, ואין התענית אלא הכנה לתשובה''.
אדם שצם ולא פשפש במעשיו, זה לא רק שחסר לו פרט או הידור בקיום מצות הצום, אלא שלא יצא כלל ידי חובה, הצום לא נחשב לו. כי תכלית הצום להביא את האדם להתבונן, לפשפש במעשיו, ואם הצום לא מביאו לידי תשובה, לא קיים את מצות היום.
לאחר החורבן מתנבא הנביא ישעיה ואומר: ''נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, דברו על לב ירושלים''. ''לב'', הכוונה לפנימיות. בבית שני היו עוסקים בתורה ובגמילות חסדים והיו עובדים את ה' ית', אבל היה חסר להם ''לב'' בעבודת ה'.
בימים אלו הקב''ה מתחנן אלינו: ''דברו על לב ירושלים'' - תקנו את הלב שלכם. לא די בהמנעות מרחיצה ומאכילת בשר, לא די לצום פעם בשנה על החורבן. יש לעבוד על הפנימיות של התורה שאנו לומדים והמצוות שאנו מקיימים. צריכים אנו להתפלל בדביקות, לעשות מצוות מתוך שמחה אמיתית, בהתלהבות. צריכים אנו לעורר את הלב, ואז גם הקב''ה יעורר את ליבו לרחם על עמו ישראל ויגאל אותנו גאולת עולם באמת וברחמים.
בשבת האחרונה, פרשת דברים נאמר: ''אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב''.
ה'כלי יקר' כתב שהפסוק: ''בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל'', מרמז על בין המיצרים, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, כי פארן רומז על מעשה מרגלים אשר היה במדבר פארן, בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל רומז על חטא העגל אשר עשו בשבעה עשר בתמוז, וכן מצינו לשון תיפלה במקומות רבים בתנ''ך לעניין עבודה זרה. באותו יום נשתברו הלוחות, ובקיעת אבנים אלו הוקבעה לדורות, כי בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה.
כדי שעם ישראל יזכו להצלה מפני אויביהם, זקוקים הם לאחד משני דברים: הראשון- השגחת ה', וזוכים לכך ע''י ''ואהבת את ה' אלקיך''. והשני- אחדות ישראל, ע''י ''ואהבת לרעך כמוך'', ובזה שעוזרים אחד לשני תתכן הצלה גם בדרך הטבע. בשני זמנים אלו איבדו ישראל את שני הדברים: בשבעה עשר בתמוז, כאשר עשו את העגל, בו ביום הם הפנו עורף אל הקב''ה ואז איבדו ההצלה הבאה מההשגחה. בתשעה באב היה מעשה המרגלים, בו ביום נולדה מידת שנאת חינם בישראל כמו שנאמר: ''וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יי אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'', ופירש רש''י: ''מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך'', כלומר, הם סברו, שמאחר שכל אחד מהם שונא את חברו, כך מסתמא הקב''ה גם שונא אותם. צרה זו של שנאת חינם החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היתה שנאת חנם בין נשיאי ישראל ובבית שני פשה הנגע בין כל ישראל. אז גם איבדו את ההצלה הטבעית, כי אם אין אהבה ביניהם, אין אחד עוזר לחברו.
שנאת חינם גרמה לחורבן בית מקדשנו ולגלות המרה, הנביא ישעיה אומר: ''כִּי כֹה אָמַר יי חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ'', והכוונה: בעוון שנאת חנם נמכרתם, ולא בכסף, דהינו מצות, תגאלו, אלא צריך לתקן חטא זה. וכן הוא במדרש: אמר הקדוש ברוך הוא אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חנם, בקשו שלום ואתם נגאלים, שנאמר: ''שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם''. ולפי גודל מעלת מצות ואהבת לרעך כמוך שהיא כלל גדול בתורה, ראוי לאדם להתחזק ברוב עוז ותעצומות, על ידי מחשבות טהורות תמידיות להעביר שנאה מלבו, כי השנאה והמחלוקת מעוררים מדנים וקטגוריא ופרוד למעלה, ועל ידי אהבה, אחוה שלום ורעות, מעוררים אהבת דודים למעלה, ועושה שלום במרומים, וגורם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, וזהו הטעם שבזה תלוי גאולתנו ופדות נפשנו.
אמרו חז''ל : ''כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו''. אם עדיין לא זכינו לגאולת ישראל ולבנין בית המקדש, הוי אומר, שעדיין לא תִיקַנּוּ את החטאים שבגללם הוא נחרב, אותם חטאים עדיין מצויים בקרבנו! הסיבות שהוא נחרב, עדיין קיימות.
בית המקדש הראשון מפני מה חרב? מפני שהיו בו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שלושת העבירות החמורות ביותר שעליהם נאמר: יהרג ואל יעבור.
לאחר שבעים שנות גלות, נבנה הבית השני ואף הוא נחרב.
שאלו בגמרא: ''מקדש שני שהיו עוסקין בתורה, במצות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע''ז, גילוי עריות ושפיכות דמים''.
כותב ה''חפץ חיים'' בהקדמה לספרו ה''החפץ חיים'': ''בסוף ימי בית שני, גברה שנאת חינם, ולשון הרע בינינו, ובעבור זה נחרב ביתנו וגלינו מארצנו והגם שבגמרא לא מוזכר לשון הרע, אלא שנאת חינם בלבד, הכוונה היא על לשון הרע, שנאת חינם עם לשון הרע, היוצאת והמתבקשת מצד השנאה''.
אומר הח''ח: אם כתוב שנאת חינם, דע לך שהכוונה היא על לשון הרע, היוצאת והמתבקשת מצד השנאה''! ולשון הרע יכלול רכילות, הוצאת שם רע, מלשינות בסתר, ליצנות בסתר, דברי הכפשה וכל המרעין בישין וכל דברי הרפש שאפשר להטיל על חברו, כל מה שדיברנו כלול בלשון הרע והכל שלא בפניו, בסתר, כמו ששנאת חינם היא בסתר.
דברי הח''ח כתובים במפורש במדרש רבה: ''אמר הקב''ה: בעולם הזה על ידי שהיה לשון הרע ביניכם סילקתי שכינה מביניכם''. אם היתה שנאת חינם לבד, ללא לשון הרע ורכילות וכיוצא בזה, לא היו ישראל נענשים כ''כ.
נאמר בזוהר הקדוש: ''על כולא מחיל קודשא בריך הוא בר מן לישנא בישא''.
ובילקוט שמעוני: ''אמר הקב''ה: מכל הצרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם, חוץ מלשון הרע''. כלומר, הקב''ה שהוא כל יכול אומר לנו שאינו יכול להציל אותנו מהצרות הבאות על עוון לשון הרע, ודבר זה קשה להבנה שהרי הקב''ה הוא כל יכול. אפשר להסביר כך: מלך רודן, עריץ יכול להוציא אנשים להורג בלי סיבה, אף אחד לא יגיד לו כלום. אבל אם הוא מחוקק חוק שאין להרוג בתחומי המדינה בלא משפט, וקובע שחוק זה חל גם על המלך עצמו, הרי גם המלך לא יכול להוציא להורג. הקב''ה קבע חוק שמחייב גם אותו ית', אין להציל את מי שמדבר לשון הרע.
מסופר על הגאון מוילנא, ששכר עגלון להסיע אותו לעיר הסמוכה. בדרך חלפו ליד שדה של גוי, העגלון ירד מהעגלה, לקח משם חציר עבור הסוס, עלה לעגלה והמשיך לנסוע. כל אותה העת הגר''א לא הרגיש כלום משום שהיה שקוע בלימודו. הגוי בעל השדה, שראה מחלון ביתו כיצד גונבים לו חציר, עלה מיד על סוס, ורדף אחרי העגלה. העגלה נעצרה והגוי התנפל על הגר''א, קרא לו גנב, והכהו בחוזקה. הגר''א שהבין מה קורה שתק. כאשר הוא נשאל מדוע שתק, ענה הגר''א: ''אם הייתי אומר 'זה לא אני', הגוי היה מבין שהעגלון הוא הגנב, ואז הייתי עובר על אבק לשון הרע, וכל התורה שלמדתי לא היתה עוזרת לי ולא הייתי ניצל מלהתגלגל בכלב'' ואמר שזה רמוז בפסוק: ''ויקרא לה נובח בשמו'' - ''לה'', ראשי תיבות: ''לשון הרע'', נובח: שבא בגלגול של כלב נובח.
מדוע עוון לשון הרע כל כך חמור
נאמר בזוהר הקדוש: ''בעבור עוון לשון הרע השטן מעורר קטרוג גדול על עם ישראל וזה גורם למיתה ולחורבן גדול בעולם. וזה לשון הזוהר: יֵשׁ רוּחַ אַחַת, שֶׁעוֹמֶדֶת עַל כָּל אוֹתָם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, וּמָתַי שֶׁמִּתְעוֹרְרִים בְּנֵי אָדָם בְּלָשׁוֹן הָרָע, אוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּלָשׁוֹן הָרָע, אָז מִתְעוֹרֶרֶת אוֹתָה הָרוּחַ רָעָה הַטְּמֵאָה שֶׁלְּמַעְלָה, הַנִּקְרֵאת סַכְסוּכָא, וְהִיא שׁוֹרָה עַל אוֹתָהּ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַלָּשׁוֹן הָרָע, שֶׁפָּתְחוּ בָּהּ בְּנֵי אָדָם, וְהִיא עוֹלָה לְמַעְלָה וְגוֹרֶמֶת בְּזוֹ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע מָוֶת וְחֶרֶב וְהֶרֶג בָּעוֹלָם. אוֹי לְאוֹתָם, שֶׁמְּעוֹרְרִים לְאוֹתוֹ צַד הָרַע, וְלֹא שׁוֹמְרִים פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם וְלֹא חוֹשְׁשִׁים עַל זֶה וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁבַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה תְלוּיָה הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַעְלָה, בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע וְכוּ', וְכֻלָּם מְקַטְרְגִים לְעוֹרֵר לְאוֹתוֹ נָחָשׁ הַגָּדוֹל, שֶׁיְּהֵא מְקַטְרֵג עַל הָעוֹלָם, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, כְּשֶׁנִּמְצֵאת הַהִתְעוֹרְרות שֶׁלּוֹ לְמַטָּה''. אלמלא חטא הלשון לא ניתן כח להודיע למעלה את תועבות ועבירות בני האדם ולתבוע דין עליהם.
כתב החפץ חיים: ''כְּלָל הוּא בְּכָל הָעִנְיָנִים, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְלָכֵן כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם כּוֹבֵשׁ אֶת עַצְמוֹ וּבוֹלֵם פִּיו מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ וּלְעוֹרֵר מְדָנִים עָלָיו, כֵּן לְמַעְלָה אֵין הַמְקַטְרֵג יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו לְדַבֵּר קַטֵּגוֹרְיָא. לֹא כֵן אִם נִמְצָא, חַס וְשָׁלוֹם, דֵּלָטוֹרְיָא בְּיִשְׂרָאֵל מִלְּמַטָּה, לְבַד מַה שֶּׁמְּעוֹרֵר בָּזֶה לְמַעְלָה הַבַּעַל דֵּלָטוֹרְיָא עַל עַצְמוֹ קַטֵּגוֹרְיָא עֲבוּר עֲוֹנוֹתָיו, הוּא מְעוֹרֵר כֹּחַ הַקַּטֵּגוֹרְיָא עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּא הַשָּׂטָן וּמְקַטְרֵג עַל יִשְׂרָאֵל עֲבוּר עֲוֹנוֹתֵיהֶם וְתוֹבֵעַ דִּין עֲלֵיהֶם וְכִבְיָכוֹל מֻכְרָח לְהַעֲנִישָׁם עֲבוּר זֶה, וּמִי גָּרַם כָּל זֶה? הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מִלְּמַטָּה''.
אם ישראל עושים עבירות בלא לשון הרע, נבראים מלאכים מקטרגים בלא פה, שלא יכולים לומר לשון הרע ולהלשין, אבל כאשר אומרים לשון הרע, אותם מלאכים מקבלים פה, ומקטרגים.
נאמר בתורה: ''וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר'', ופירש רש''י - שהיה משה מתמה, על מה סובלים ישראל יותר מכל העמים? ועכשיו אני רואה מה הסיבה לכך (לשון הרע ומלשינות). ולכאורה היה בהם עוון עבודה זרה החמור מאד, שכאשר עברו את ים סוף קטרגו משמים הללו עובדי ע''ז והללו עובדי ע''ז.
לפי דברי הזוהר הנ''ל הכל מובן: משה רבינו ע''ה היה יודע שיש לישראל עוונות גדולים מאוד, אך היה סבור שאין ביניהם חטא הלשון, וממילא לא היה יכול השטן לקטרג, אולם לאחר שראה שיש בניהם לשון הרע הפטיר ואמר: ''אכן נודע הדבר'' וכוונתו רצויה, שעכשיו יש כח לקטרג עליהם על עוונותיהם ובכללם ע''ז, ובגלל זה סובלים ונלקים כל כך. ועפ''י זה מובן מדוע אפילו על אדם שלומד תורה אין התורה מגינה עליו, כי כאשר השטן מקטרג על העוון הנ''ל אין כח לעוצרו.
ונְאמר אף יותר מזה, שהמדבר לשון הרע מעביר זכויותיו לאתו יהודי שהוא דיבר עליו, ומקבל את העבירות של אותו אדם, כך שלאחר שימות ימצא שמיוחסים לו עבירות חמורות שכלל לא עשה, ויחסרו לו זכויותיו.
בית המקדש השני נחרב בגלל שפגמו בחטאי הלשון, שלא הקפידו על שמירת הלשון, שלא נצרו את לשונם. ואם טרם זכינו לבנין בית המקדש ולגאולה, הוי אומר, שגם בדור שלנו, חטאי הלשון עדיין מצויים בתוכנו! כל שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, הוי אומר, שהשנאת חינם ותוצאותיה עדיין מצויים בתוכנו. עלינו לתקן עוון זה וללמוד בכל יום בספר חפץ חיים שמירת הלשון, כדי שנוכל להזהר מעוון לשון הרע.
יהודי שהיה רגיל מאוד בלשון הרע, הגיע פעם לאדמו''ר צדיק, וביקש תיקון לעוון זה. אמר לו הרב לשחוט תרנגול ולמרוט לו את הנוצות. את בשר העוף לחלק לעניים ואת הנוצות לפזר ברוח. אותו אדם עשה בדיוק מה שהרב אמר וחזר לשאול אם בזה נגמר ה''תיקון''. ענה לו הרב שעכשיו רק מתחילים את התיקון. הרב ציווה עליו ללכת ולאסוף את כל הנוצות שפיזר. נבהל היהודי ושאל כיצד יכול הוא לאסוף את הנוצות שכבר התפזרו ברוח?!, ענה לו הרב: ''נוצות שפיזרת לפני שעה אין אתה יכול לאסוף, לשון הרע של שנים אתה חושב לתקן על רגל אחת?!
לעומת זאת, אם אדם שומר על לשונו ומשתדל מאוד להזהר בעניינים שבין אדם לחבירו, חוץ ממה שהוא אוסף לעצמו זכויות בעולם האמת, הוא מרוויח גם פה בעולם הזה, וכמו שמסופר על אשה אחת שיצאה מביתה לכבס את כל הכביסה שנצטברה במשך כל השבוע, וידוע הוא, שבזמנם לא היו להם מכונות כביסה כמו היום שאפשר להכניס את הכביסה למכונה, ולאחר כשעה הכביסה היא נקיה וצחורה, ואם יש גם מיבש כביסה, תוך חצי שעה הכביסה גם יבשה אפילו כאשר בחוץ יורד גשם חזק.
פעם היה יום של כביסה, ובבוקר מוקדם היו הנשים יוצאות ומכבסות בגד אחר בגד, ורק לאחר טרחה מרובה היה אפשר לקבל כביסה נקיה. ובימי החורף הקשים, היה כל יום של שמש מנוצל ליבוש הכביסה.
והנה האשה הנזכרת יצאה כמו שאר חברותיה לכבס את הכביסה שנצטברה כבר כמה ימים, ולאחר עמל וטרחה מרובים היתה כל הכביסה מכובסת ונקיה להפליא, וסוף סוף ניגשה לתלות את הבגדים ליבוש על חבל התליה השוכן בקרבת ביתה, וכאשר היתה הכביסה תלויה על החבל, שמה פעמיה סוף סוף לביתה, לנוח ולהינפש מהטרחה המרובה.
שכנתה שהיתה מסוכסכת עמה, ראתה את הכביסה הצחורה שתלויה על החבל, לא יכלה ''לכבוש'' את מידותיה הרעות, לקחה מספריים וחתכה את חבל הכביסה. כל הבגדים המכובסים והנקיים נפלו לבוץ והתלכלכו.
האשה שכיבסה את הבגדים השקיפה מלמעלה, וראתה את אשר עשתה לה שכנתה הרעה, ובאמת שחפצה להשיב לחבירתה כגמולה, אלא שפשוט ''בכוחות עליונים'' העבירה על מידותיה וניגשה לבגדים המלוכלכים ללא אומר ודברים, וחזרה על הפעולה פעם נוספת. וגם כשבא בעלה מבית המדרש לא סיפרה לו מאומה, וקיבלה את הכל באהבה.
יושב בשמים הצופה ורואה את כל מעשה בני האדם, ראה את אשר נעשה, וראה את גבורת נפשה העילאית, ואין הקב''ה מקפח שכר כל בריה, האשה הנזכרת שהיתה עקרה כחמש עשרה שנה, זכתה לפרי בטן, ולאחר כתשעה חודשים נולד לה בן וכשגדל האיר ומאיר את כל העולם כולו, הלא הוא הרב יוסף שלום אלישיב שליט''א.
בפרשת פקודי נאמר: ''אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וכו'''. ולכאורה קשה, הרי אין מילה מיותרת בתורה, א''כ מדוע נאמר ''המשכן, משכן'', שהוא לכאורה כפול ומיותר? רש''י כתב שזה: ''רמז למקדש, שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל''. דבר זה אינו מובן, מהו הטעם להזכיר את חורבנות בית המקדש, הראשון והשני, הצפויים בעתיד, דווקא עכשיו, כאשר חונכים את המשכן?
היעלה על הדעת, שכאשר החתן עומד תחת חופתו, יאמר לו השדכן: ''כאשר אשתך תתגנה בעיניך ותתגרשו, אל תשכח אותי, יש לי גם הצעות של גרושות איכותיות וטובות''?!
כך גם כאן, וכי לא מצא הכתוב מקום מתאים ומוצלח יותר להזכיר את חורבן בית המקדש, אלא בשעה זו, ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, יום חנוכת משכן העדות?!
אפשר להבין במשל : אדם עשיר מאוד נאלץ לנסוע לרגל עסקיו המסועפים למדינה מסוכנת, בה מסתובבים פושעים אכזריים השודדים עשירים ואח''כ רוצחים אותם. בטרם יצא למסעו, הקפיד שלא ימצאו במזוודותיו דברים יקרי ערך, ולא יהיו עליו תכשיטי זהב ויהלומים. הוא הסיר את שעון הזהב מעל ידו ולבש בגדים בלויים ופשוטים, וכן הקפיד גם שלא לקחת כסף, יותר ממה שהוא צריך לנסיעה.
כך יצא האיש לדרכו, מקווה ומתפלל לשוב בשלום ממסעו המסוכן. כאשר הגיע למחוז חפצו, פתאום הבחין שעונד הוא על אצבעו טבעת זהב משובצת ביהלום ענק ומרהיב. הוא החביא את הטבעת, השתדל לשמור עליה שלא תאבד והתפלל שלא לפגוש בשודדים חסרי המצפון.
הטבעת אכן לא אבדה, וגם בשודדים לא נפגש, אולם נפגש הוא עם מחלת הקדחת, אליה לא היה מחוסן, וכך נפל למשכב כשהוא חולה מסוכן. למזלו הטוב הוא הצליח למשכן את הטבעת, ובכסף הרב שקיבל תמורתה, יכול היה לשכור רופא מומחה שיטפל בו בנאמנות. תוך מספר שבועות החלים, התאושש, וכאשר קם ממיטת חוליו, הרוויח את סכום הכסף הנדרש, סילק את החוב וקיבל לידיו שוב את הטבעת היקרה. רק אז הבין כי ארע לו נס מן השמים, והטבעת שנשכחה הצילה את חייו.
כך גם בעניין חורבן בית המקדש. על הפסוק : ''מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים'', דורשים חז''ל: ''מזמור''?!, לכאורה היה לו לומר ''קינה'' , ומתרצים: ''אמר אסף שירה על שכילה הקב''ה חמתו בעצים ובאבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך, לא נשתייר משונאי ישראל שריד''. כלומר, הקב''ה החריב את בית המקדש, וע''י כך עם ישראל נשאר חי וקיים.
אם כך, מזמורו של אסף דומה הוא לשמחתו של אותו עשיר, ששמח על הטבעת שהצילה אותו מרדת שחת. אף המקדש שעליו שפך הקב''ה את חמתו, הציל את עם ישראל.
וזה מה שהובטח לנו בפסוק זה, שאף שעתיד המשכן להתמשכן בעוונותיהם של ישראל, מובטח לנו שבאחרית הימים נזכה לפדות את המשכון בשמחה, ויבנה שוב בית המקדש בתפארתו, במהרה בימינו, אמן.
אלא שלכאורה קשה, שהרי אין לקחת מהעני משכון שהוא צריך לו ואינו יכול בלעדיו, א''כ, כיצד הקב''ה לקח מאיתנו את המקדש כמשכון?
כנראה שטוב לנו, ואין אנו מרגישים שאיננו יכולים בלי בית המקדש. איננו מבינים מה הפסדנו.
רבי נחמן מברסלב כתב : ''בזמן שבית המקדש, היה קיים, היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב: ''צדק ילין בה'', ופירש רש''י: ''כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עברות של יום''. כי ישראל עם קדוש, לפי גודל רוחניותם ודקותם, אינם יכולים לשאת עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד. על כן אנו צריכים את בית המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו''.
אם רק נשכיל להבין שאין אנו יכולים בלי המשכון, אנו צריכים את בית המקדש, ונבקש זאת מאת ה' ית', אז הוא אכן יחזיר לנו אותו, כמו שהמלוה מחזיר לעני את המשכון כאשר הוא צריך לו.
אומר בעל שם משמואל: ''בימי בין המיצרים יש לנו שלוש שבתות: פנחס, מטות-מסעי, דברים, שלושת ההפטרות הנקראות בשלושת השבתות הללו רומזות על תיקון החטאים של בין אדם לחברו, שבגללם נחרב בית המקדש ובגללם הוא אינו נבנה. הפטרה ראשונה: ''דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן-חִלְקִיָּהוּ'', הפטרה שניה: ''שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל'', הפטרה אחרונה: ''חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ''. כאן רמוזים שלושת התיקונים שיהודי צריך לתקן כתיקון לגאולה ולבנין בית המקדש. הדבר הראשון: ''דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ'' - תיקון חטאי הפה, שמירת הלשון, קדושת הפה. הדבר השני: חטאי האוזן, קדושת השמיעה - ''שִׁמְעוּ דְבַר-ה''', כי חטאי הלשון אינם רק בזה שמדבר ומוציא בפיו, אלא גם במי ששומע. הדבר השלישי: ''חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ'' - תיקון חטאי העיניים, לשמור על העין הטובה, על העין המפרגנת, שיראה כל אחד מעלת חברו, כי הרי הכל מתחיל משנאת חינם ושנאת חינם היא קנאה וקנאה היא צרות עין. בהתחלה מקנאים בעיניים, אח''כ שומעים לשון הרע ואח''כ מדברים לשון הרע.
ויה''ר שהקב''ה יאמר נא די לצרותינו, ישלח משיח צדקנו, יבנה בית מקדשנו ויגאלנו במהרה בימינו אמן.
קיבלנו היום פלייר יפה, המסביר מהם התנאים לדבר לשה"ר, חשבתי לשתף.
נכתב ע"י MV25;1080776:
הלכות שבוע שחל בו תשעה באב
א) אסור להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן אסור לגלח הזקן. אבל שפם שמעכב את האכילה, מותר לגלחו. ואסור לגדולים לספר לקטנים, ומותר לאשה להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב.
ב) אבי הבן וסנדק ומוהל שאירע להם ברית מילה בימי בין המיצרים, מותר להם להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה אפילו לאחר שנכנס חודש אב, ואפילו אם נהגו להחמיר בזה בשאר שנים.
ג) אבל אם חלה המילה בשבוע שחל בו תשעה באב, אין להתיר להם להסתפר ולהתגלח. ואם חל תשעה באב ביום שבת ונדחה לאחר השבת, או שחל ביום ראשון בשבת, מותר לבעלי ברית להסתפר ולהתגלח לכבוד המילה, בין בשבוע שלפני תשעה באב ובין בשבוע שלאחריו, ולכן גם במקום שנהגו להחמיר, לבעלי ברית יש להקל בפשיטות.
ד) חתן בתוך שבעת ימי המשתה, יש מקילים לו להסתפר ולגלח זקנו בשבוע שחל בו. והמיקל יש לו על מי לסמוך. והוא הדין בבעלי ברית, שאף על פי שהבא לשאול מורים לו שלא להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב, מכל מקום המיקל בזה יש לו על מה לסמוך.
ה) מותר להסתרק במסרק שערות ראשו וזקנו, בשבוע שחל בו תשעה באב, בין איש בין אשה.
ו) יש אוסרים לגזוז ציפורנים בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש מתירים, וכן הוא מעיקר הדין ואף מי שנוהג להחמיר בזה, אם צפרניו עודפות על הבשר, רשאי לגוזזם. ובמקום מצוה כגון אשה שאירע לה טבילת מצוה בשבוע שחל בו תשעה באב, בודאי שיש להקל, ובערב שבת חזון פשוט שמותר.
ז) אסור מדברי סופרים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, ואפילו אם אינו רוצה ללבוש הבגד עתה אלא להניחו לאחר תשעה באב. ואפילו אין לו אלא חלוק אחד אסור. ואיסור זה הוא אפילו אם מכבס הבגדים במכונת כביסה חשמלית. וכן אסור ללבוש בגדים המכובסים מקודם בשבוע שחל בו תשעה באב, ואף הכתונת שעליו דהיינו הגופיה, אסור להחליפה במכובסת, בשבוע זה. ובמקומותינו ששורר חום בתקופה זו, ויש הכרח להחליף הכתונת והגרביים מפני הזיעה, יש לנהוג כך: שכל אחד ילבש הבגד המכובס למשך כשעה לפני שיכנס שבוע שחל בו ט' באב, ואחר כך יפשטנו מעליו וילבש בגד אחר גם כן למשך כשעה, וכן הלאה, עד שיהיו לו מספר חולצות או גרבים שכבר לבשם זמן מה לפני שבוע שחל בו תשעה באב, ואין עליהם יותר תורת בגדים מכובסים, ויוכל להחליף ולהשתמש בהם בשבוע שחל בו תשעה באב. ויוכל לעשות כן גם בשבת, שילבש בגדים מכובסים בערב שבת, לכבוד שבת קודש, ובבוקר יום השבת לא יחזור ללובשם, אלא ילבוש בגדים אחרים, מכובסים ומגוהצים, והבגדים שלבש בליל שבת יניחם למשמרת לימות החול. וכן יעשה לגבי הלבנים והגרבים. ואם יש צורך יפשוט הבגדים שלבש בבוקר, וילך לישן שינת צהרים, וכשיקום שוב ילבש בגדים אחרים, ואין בזה משום מכין משבת לחול, כיון שנהנה מן הבגדים גם ביום השבת.
ח) אסור להציע המיטה בסדינים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואפילו מטפחות הידים ומטפחות אף ומפות השולחן אסור לכבסן.
ט) אסור לגדולים לכבס כסות הקטנים בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל בגדים שמלפפים הקטנים לגמרי [חיתולים], בודאי שמותרים בכביסה. ואפילו בגדי שאר קטנים, עד גיל שלש שנים, נוהגים להקל.
י) מותר לצחצח הנעלים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואין לדמותו לכיבוס האסור. והוא הדין בימי אבלות, בנעלי גומי שמותרים לאבל. ואף למחמירים בזה, יש להקל על כל פנים בתוך שלשים, וכן בערב שבת חזון.
יא) יש נוהגים שלא להתרחץ במים חמים מראש חודש אב, ויש שאינם נמנעים, אלא בשבוע שחל בו תשעה באב, וגדולי רבני ספרד כתבו כדעה שניה, ולכן יש להתיר לספרדים לרחוץ כל הגוף בחמין מיום ראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכל שכן שמותר להם להתרחץ בערב שבת חזון כל גופם, ולחפוף הראש בסבון ללא כל הגבלה. וקל וחומר שמותר לטבול אפילו במים חמים לכבוד שבת. ובשבוע שחל בו תשעה באב המנהג להימנע מלהתרחץ בחמין, אבל בצונן מותר גם בשבוע שחל בו תשעה באב. מותר להתרחץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, כשעושה כן לצורך רפואה כגון אשה מעוברת בחודשה, וכדומה.
יב) יש מקומות שנוהגים שלא לשטוף ולהדיח רצפת חדרי הבית מראש חודש אב והלאה. ורק בערב שבת חזון מתירים לכבוד שבת. ואנו נוהגים להקל גם באמצע שבוע שחל בו תשעה באב. ויש להקל בזה בכל חדרי הבית.
יג) אסור לתפור ולגזור בגדים חדשים בשבוע שחל בו תשעה באב, ויש להחמיר בזה מראש חודש אב. וכן אסור לסרוג סוודר וכדומה בימים אלו. אבל מותר לתפור בגד שהותרה תפירתו בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן מותר לתפור טלאי על הבגד.
יד) אסור לקנות בגדים חדשים ונעלים חדשות, אבל נעלי גומי לצורך תשעה באב, מותר לקנות וללבשן בתשעה באב, אך טוב שינעלם קצת קודם שבוע שחל תשעה באב.
ערב תשעה באב וסעודה המפסקת
א) יש נוהגים להחמיר שלא ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות היום, אלא בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב, כגון מדרש איכה, הלכות תשעה באב, הלכות אבלות, וכדומה. ולענין הלכה נראה, שבתשעה באב שחל בחול, אם יש לו צער כשאינו לומד כדרכו בכל ימות השנה, רשאי ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות במקום שלבו חפץ. ולענין תשעה באב או ערב תשעה באב שחלו בשבת, מעיקר הדין יש להקל בזה. והמחמיר ללמוד דוקא בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב, תבוא עליו ברכה, ובכל ענין יזהר שלא יבטל כלל מלימודו מחמת כן.
ב) לא יטייל בערב תשעה באב. וכן ההולכים לכותל המערבי מערב תשעה באב, צריך שתהיה כוונתם לצורך התפלה, ולא לשם טיול ומפגש.
ג) ערב תשעה באב אחר חצות היום לא יאכל בשר בסעודה המפסקת, ואיסור זה הוא מצד הדין ולא מצד המנהג, ולא ישתה יין, ובשר מלוח ובשר עוף בכלל האיסור. ונהגו להחמיר שלא לאכול דגים, וכן תבשיל שנתבשל בו בשר אסור, וכן אין לשתות שכר בסעודה המפסקת, והוא הדין לבירה ושאר משקאות. ויש מתירים לשתות קצת שכר לעיכול למי שהורגל בכך וקשה לו בלא זה.
ד) בסעודה המפסקת שאוכל אחר חצות היום אסרו חכמים לאכול שני תבשילים, ואפילו בישל מין אחד בשתי קדרות, אלא שאחד עבה ואחד רך גם זה נחשב שני תבשילים, ואסור לאכול משניהם בסעודה המפסקת. אבל אם שניהם שוים אלא שהוצרך לבשל בשתי קדרות מפני שבני הבית מרובים, מותר לאכול משניהם. שתי ביצים האחת קשה ואחת רכה שראויה לגמיעה, חשיבי שני תבשילים לענין זה. וכל שכן ביצה שלוקה וביצה מטוגנת, שנחשבות לשני תבשילים.
ה) דבר הנאכל כמות שהוא חי אם נתבשל חשוב תבשיל לענין זה. ובאפוי אפילו כמה מינים אין לו דין שני תבשילים.
ו) כל מה שדרך לערב בתבשיל בשאר ימות השנה, כגון אפונים ובצלים וביצים טרופות וכדומה, נחשב הכל תבשיל אחד, ולכן יש סועדים לבם בסעודה המפסקת בתבשיל עדשים עם ביצים טרופות בקדרה, מפני שהוא מאכל אבלים. ואין לעשות כן אלא במקום שדרך לבשל כן גם בשאר השנה, אבל אם עושים כן רק על מנת לאכול משני מינים אלו, יש לאסור.
ז) האוכלים עדשים ואחר כך אוכלים ביצים שלוקות, טועים הם, ועליהם לבטל מנהגם, שהרי הם שני תבשילים. וגם הנוהגים לאכול ביצים קשות אחר ברכת המזון, עושים שלא כדין, וגם הרי הם גורמים לברכה שאינה צריכה. וגם בביצים הטרופות בקדרה, לא הותר בזה אלא במקום שדרכם בכך במשך כל השנה, אבל בלא זה אסור.
ח) פירות חיים מותר לאכול מהם אפילו כמה מינים, אבל פירות כבושים דינם כמבושלים, ולכן אין לאכול עם תבשיל אחר מלפפונים או קישואים קטנים כבושים במים ומלח או בחומץ. סלט שעושים מעגבניות ושאר ירקות מעיקר הדין דינו כפירות חיים, ומותר לאכול סלט בסעודה המפסקת. אך טוב להחמיר. גבינה דינה כפירות חיים ואין עליה תורת תבשיל, אלא אם כן טיגנה או בישלה.
ט) יש אוסרים לשתות קפה או תה בסעודה המפסקת, נוסף על תבשיל אחר, דהוי כשני תבשילין, ויש חולקים. ומי שאפשר לו טוב שיחמיר בזה. ובכלל נכון לכל אדם שימעיט הנאותיו, ויסתפק במועט בסעודה המפסקת, רק כדי להחזיק עצמו שיוכל להתענות.
י) נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת, וטוב להחמיר שלא לשבת על גבי קרקע ממש, אלא יניח תחתיו שטיח, או שמיכה, וישב עליהם. וקרקע המרוצפת באבנים או בנסרים, מותר לשבת עליה אף בלא שיתן דבר המפסיק בינו לבין הקרקע. ואף הנשים צריכות לשבת על גבי קרקע בסעודה המפסקת.
יא) אין צריך לחלוץ מנעליו בעת הסעודה.
יב) יש להזהר שלא ישבו שלשה לאכול ביחד, כדי שלא יתחייבו בזימון, ואפי' ישבו ואכלו יברך כל אחד לעצמו בלי זימון.
יג) אם אכל קודם חצות אפילו דעתו שלא לאכול עוד מותר לאכול שני תבשילין. וכן אפי' אוכל אחר חצות, אם דעתו לאכול אחריה סעודת קבע מותר לאכול שני תבשילין, וגם לאכול עם שנים אחרים, ולא נאסר בשני תבשילין וכו', אלא כשאוכל אחר חצות, ואין דעתו לאכול אחריה סעודה אחרת.
יד) אין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה של ערב תשעה באב מפני שנקרא מועד. בליל תשעה באב אומרים תיקון חצות כרגיל.
(עפ"י "ילקוט יוסף").
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-26/7/2009 19:11 לינק ישיר
מדיני יום ט' באב
בס"ד
˜ דברים האסורים בתשעה באב
א) תשעה באב אסור באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ולילו כיומו לכל דבר. ואין אוכלים אלא מבעוד יום של ערב תשעה באב. ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים.
ב) אם קיבל עליו בפירוש בשפתיו שלא לאכול אחר סעודה המפסקת אסור לו לאכול יותר אפילו עודנו יום. אבל אם קיבל עליו בהרהור בלב אינה קבלה.
ג) ראוי ונכון להחמיר שלא לעשן סיגריות בתשעה באב. ובפרט יש להחמיר בעת קריאת איכה וקינות בבית הכנסת. אבל לצורך קצת, כגון למי שרגיל מאד בעישון, ויש לו צער גדול במניעתו מעישון סיגריות, יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצינעא בתוך ביתו וכדומה, אבל לא יעשן בפרהסיא בתשעה באב, ובשאר צומות אף הנוהגים לעשן ביום טוב, על ידי הדלקה מאש לאש, דחשיב אצלם לענין זה כאוכל נפש דשרי ביום טוב, אפילו הכי מותר לעשן בתענית.
ד) רחיצה אסורה בתשעה באב בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ובשחרית נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ולאחר שניגבם ועדיין לחות קצת מעבירם על עיניו. ואם היה לכלוך על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש.
ה) מי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך, ולא יטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.
ו) כהן שנוטל ידיו לברכת כהנים, נוטל עד סוף הפרק כמו בשאר ימות השנה, שכל שאינו מכוין להנאת רחיצה מותר. אבל היוצא לשירותים נוטל עד קשרי אצבעותיו, שדי בזה. אלא אם כן ידיו היו מלוכלכות שאז נוטל ידיו כדי להעביר הלכלוך.
ז) נעילת הסנדל אסורה בין לאנשים בין לנשים, ודוקא בנעלים של עור, אבל של בגד ועץ וגומי, מותר, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף, ואפילו לובש גרבים ונועל עליהם נעלי עור אסור. אסור לנעול נעלים כל היום עד מוצאי תשעה באב בצאת הכוכבים, והגאונים החמירו בזה בתוקף.
ח) נעלי עץ שיש להם רצועה של עור [קבקב] יש מתירים ללובשן.
ט) אם שכח לקנות נעלי גומי לפני תשעה באב, רשאי לקנות לאחר מכן, אך נכון לכתחלה שיחדש אותם איזה זמן קודם שבוע שחל בו תשעה באב.
י) אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ביום תשעה באב. וכן אסור לשנות בו במשנה ומדרש וגמרא בהלכות ובאגדות, שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל קוראים באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ומדלג פסוקי נחמה שביניהם. וכן מותר ללמוד פרק אלו מגלחים וידלג עניני שמחה שבתוכו, כגון חד מאתינס אתי לירושלים וכו'. וכן מותר ללמוד פירוש על איכה ופירוש על איוב, וספרי מוסר המעוררים לתשובה.
יא) אסור ללמוד תורה גם על ידי הרהור, כיון שהכל תלוי בשמחת הלב. ומכל מקום כשמהרהר בדברי תורה, ואינו מבין מה שמהרהר, כגון שמהרהר בזוהר הקדוש בתשעה באב, וכדומה, אפשר שאין בזה איסור, דאיכא תרתי לטיבותא.
יב) עצם חיוב לימוד התורה שייך גם בתשעה באב, ולכן חייב כל אחד לקבוע זמן ללמוד ביום זה כפי כחו. מי שנתחדשו לו חידושי תורה בתשעה באב, וחושש שאם לא יכתבם מיד ישכח עד הערב, שפיר דמי לכותבם.
יג) מותר לקרות כל סדר היום בתפלה, כולל שירת הים, פרשת הקרבנות, איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל, וברכת כהנים.
יד) אין לקרוא תהלים בתשעה באב, והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך, אבל חק לישראל וסדר מעמדות יש להחמיר שלא לקראם בתשעה באב, אפי' אם הוא רגיל בהם בכל יום. ואומרים בסוף התפלה שיר של יום ואין כאלהינו ופטום הקטורת כמו בכל יום.
˜ החייבים בתענית
א) הכל חייבים להתענות בתשעה באב, ואסור לפרוץ גדר, ואפילו מעוברות ומניקות שפטורות משאר צומות של דברי קבלה, מתענות ומשלימות בתשעה באב. אך מעוברות ומניקות שיש להן חולי, אפילו אין בו סכנה אין להם להתענות בתשעה באב. ואם יש להן חולשה רבה, יעשו שאלת חכם. ונכון לעשות שאלת חכם בכל מקרה.
ב) חולה, אפילו אין בו סכנה פטור מלהתענות בתשעה באב, וחולה שנתרפא ועודנו חלוש ומצטער מאד בתעניתו, מותר לו לאכול, ואין צריך אומד, רק שלא יאכל למעדנים. ומי שהוא חולה שאינו יכול להתענות אלא אם כן יאכל בלילה, יש אומרים שמותר לו לאכול בלילה, ויתחיל לצום עם עמוד השחר, והעושה כן יש לו על מה לסמוך.
ג) וכן זקנים תשושי כח שהתענית צער גדול להם, והרופא אומר שמזיק להם התענית, מותר להם לאכול. ויולדת או חולה האוכלים בתשעה באב, אין צריכים לאכול פחות פחות מכשיעור, כמו ביום הכפורים, אלא יאכלו כרגיל.
ד) מינקת צריכה להתענות בתשעה באב אף אם היא מניקה בפועל. אך אם התינוק חולה והרופא אומר שתענית יגרום לילד נזק, מותר לה לאכול בשביל התינוק. וכל שכן אם יש חשש שעל ידי תעניתה יופסק החלב לגמרי מן הולד, שיש לה לאכול שלא יחסר חלב האם מן הולד.
ה) הילדים פטורים מלהתענות בתשעה באב כל שאינם בני מצוה, ואין בזה חינוך, שאנו מאמינים בביאת המשיח. אבל אל יאכילו אותם מעדנים.
ו) יולדת תוך שלשים יום ללידה, פטורה מלהתענות בתשעה באב, ותאכל מיד בבוקר. וכל שכן שיכולות המעוברות ומניקות, וכן יולדות, להקל באופן שחל תשעה באב בשבת, והתענית נדחתה לאחר השבת. ומכל מקום ראוי שהיולדת תוך שלשים יום לא תאכל להתענג, אלא כדי קיום.
ז) חולה או מעוברות ומניקות הסועדים בתשעה באב, וכן כל שאר הפטורים מתענית תשעה באב, אין להם לומר ''נחם'' בברכת המזון, שלא נתקן לאומרו אלא בתפלה.
ח) חולה שיש בו סכנה האוכל בתשעה באב, צריך ליטול ידיו כל פרק היד עד הזרוע, ואם אוכל שיעור כביצה בתוך כדי אכילת פרס, יברך על הנטילה. [יטול עד קשרי אצבעותיו].
ט) מוהל סנדק ואבי הבן, יכולים להקל ולאכול, בארץ ישראל וגלילותיה, ביום המילה כשחל תשעה באב בשבת, ונדחה ליום ראשון, לאחר שיתפללו מנחה גדולה. וכדעת מרן השלחן ערוך. וכל שכן בשאר ארבע צומות שנדחו, ואין כאן שום מנהג להחמיר. ובתענית אסתר יש להקל אפילו בזמנו. ואף אם מחלקים את מצות המילה לשנים, האחד מוהל והשני פורע, מותרים שניהם לאכול בתשעה באב דחוי.
י) אין שאלת שלום בתשעה באב, ועם הארץ שאינו יודע, והקדים לו שלום מותר להשיב בשפה רפה ובכובד ראש.
יא) אין לטייל ברחוב בתשעה באב, פן יבא לידי שחוק וקלות ראש.
יב) מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושים. ומקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, אין עושים, ומנהג ישראל בכל מקום אשר שמענו שמעם שלא לעשות מלאכה בתשעה באב. וכל העושה מלאכה שלא בהיתר בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה. ואם הוא עני שאין לו מה לאכול לערב, מותר לו לעשות מלאכה בצנעא בתשעה באב, ולא יתפרנס מן הצדקה.
יג) מותר למכור מצרכי מזון מכולת וירקות במשך כל היום, אבל שאר פרקמטיא יש להחמיר. ויש מתירין לאחר חצות.
יד) מלאכת דבר האבד מותר בתשעה באב כדרך שהתירו בחול המועד. מותר לחלוב את הבהמה בתשעה באב, מפני שהיא מלאכת דבר האבד.
˜ ציצית ותפלין ותפילות ט' באב
א) מנהג ירושלים להתפלל שחרית בתשעה באב עם הצבור בבית הכנסת בטלית ותפלין, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, ואין לשנות מהמנהג. ואלו הרוצים לנהוג כן, ולהחזיר עטרה ליושנה, יפה עושים. ויש מקומות שנהגו להתפלל שחרית בתשעה באב בלא ציצית ותפילין, ורק במנחה נהגו להתעטף בציצית ולהניח תפילין בבית הכנסת, והנוהגים כן טוב שינהגו שכל אחד יתעטף בציצית ויניח תפילין בביתו קודם תפלת שחרית, ויקרא עמהם קריאת שמע [אחר שבירך ברכות התורה], ואחר כך יפשוט הטלית ויחלוץ התפילין וילך לבית הכנסת להתפלל שחרית, ובתפלת המנחה יחזור ויתעטף בציצית ויניח תפילין בברכותיהם. ובדבר זה אין לשנות מן המנהג מפני המחלוקת. אבל לא יהיו חלק מהקהל עושים כך וחלק עושים כך, אלא יסכימו וישתוו ביניהם במנהגם לבל יעשו אגודות אגודות. ומברכים על הציצית והתפלין כשלובשים אותם בתשעה באב.
ב) המניחין תפילין דרבינו תם בכל יום, צריכים להניח תפילין של רבינו תם גם בתשעה באב, ואם נוהגים במקומם להניח תפילין בתשעה באב בשחרית, יניחו אף תפילין של רבינו תם בשחרית. ואם נוהגים במקומם להניח תפילין בתשעה באב במנחה, ראוי שיניחו תפילין של רש''י ושל רבינו תם בביתם קודם תפלת שחרית, ויקראו עמהם קריאת שמע, ויחזרו ויניחו תפילין של רש''י בתפלת המנחה בבית הכנסת.
ג) בערבית ליל תשעה באב אומר היחיד תפלת ''נחם'' בברכת בונה ירושלים, וכן מנהג ירושלים לומר נחם בכל התפלות, ערבית שחרית ומנחה. וגם השליח צבור צריך לומר נחם בקול רם בשחרית ובמנחה בחזרת השליח צבור. אולם אם לא אמרו נחם, אין חוזרים. ואחינו האשכנזים נהגו שלא לומר נחם אלא בתפלת המנחה בלבד, ונהרא נהרא ופשטיה. וחותם ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלים, ואם חתם בונה ירושלים שפיר דמי. ואם שכח לומר נחם יכול לאמרו בשומע תפלה, ויאמר עננו קודם לנחם. ואם שכח גם שם יאמרנו ברצה במקום יעלה ויבוא. ואם שכח גם שם יאמרנו בסוף התפלה אחר אלהי נצור קודם יהיו לרצון האחרון.
ד) אסור לשנות מנוסח תפלת נחם הנאמרת בתפלות תשעה באב כי מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים ומלאים גילולי עכו''ם, ובפרט שגם הרוחניות של ירושלים היא בעוונותינו הרבים בשפל המדרגה, בהרס חומת הצניעות וחלולי שבת, ה' ירחם. וכל המשנה ידו על התחתונה.
ה) יחיד המתענה עם הצבור בתשעה באב, אומר ''עננו'' בשומע תפלה בכל התפלות, בערבית שחרית ומנחה, וכן המנהג פשוט בכל קהלות ספרד, אך מנהג אשכנז שהשליח צבור אומר עננו בשחרית ומנחה, והיחיד במנחה בלבד. ומי שטעה ולא אמר עננו, אינו חוזר, ונכון שיאמר עננו בסיום תפלתו אחרי אלהי נצור. והיחיד שאומר עננו בשומע תפלה, חותם לאחר עננו כי אתה שומע תפלת כל פה ברוך אתה ה' שומע תפלה, ולא כמו שנדפס באיזה סידורים החתימה ליחיד ''ברוך וכו' העונה לעמו ישראל בעת צרה''. ורק שליח צבור האומר עננו בין גואל לרופא, חותם בחתימה זו.
ו) הטועה בתשעה באב בשומע תפלה, וחתם העונה לעמו ישראל בעת צרה, במקום שומע תפלה, אין צריך לחזור, אך אחר שיסיים תפלת העמידה מהיות טוב יחזור להתפלל שנית, בתורת תנאי דנדבה.
(מתוך "ילקוט יוסף").
יהי רצון שנזכה לגאולה השלמה ברחמים וצום הרביעי יתהפך לנו לששון ושמחה.
שבוע טוב ומבורך בבשורות טובות וכל הישועות והנחמות לכל עם ישראל.
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-28/7/2009 01:13 לינק ישיר
כ' באב - תרומת עצים למערכה
בס"ד
יום כ' מנחם-אב הוא אחד מתשעת הימים במהלך השנה שבהם היו תורמים את העצים למערכה בבית-המקדש. עבור המשפחה באותו היום תרמה את העצים, היה זה יום ששון ושמחה.
כפי שמספרת הגמרא במסכת תענית, בתשעה ימים במהלך השנה היו תורמים עצים למערכה שעל המזבח בבית המקדש.
ואלו הם הימים:
1 - א' בניסן: בני ארח בן-יהודה.
2 - כ' בתמוז: בני דוד בן יהודה.
3 - ה' מנחם-אב: בני פרעוש בן-יהודה.
4 - ז' מנחם-אב: בני יונדב בן-רכב.
5 - י' מנחם-אב: בני סנאה בן בנימין.
6 - ט"ו מנחם-אב: בני זתוא בן-יהודה.
7 - כ' מנחם-אב: בני פחת מואב בן-יהודה.
8 - כ' באלול: בני עדין בן-יהודה.
9 - א' בטבת: שבו בני פרעוש שניה. (בני פרעוש תרמו פעם שניה).
עבור המשפחה שהביאה את התרומה באותו יום, היה זה יום שמחה וששון. לגבי זהות מוצא המשפחה שהביאה את התרומה ביום כ' מנחם-אב, קיימת מחלוקת תנאים, בין רבי מאיר שטוען שהם צאצאי דוד המלך ומכאן זכותם. ורבי יוסי טוען שהם צאצאי יואב בן-צרויה ומכאן זכותם. המקור למחלוקת הוא שם המשפחה 'בני פחת מואב' מה שמלמד שהם צאצאיהם של רות המואביה וכיון שגם דוד המלך וגם יואב בן-צרויה הם מצאצאי רות קיימת המחלוקת. דוד המלך הוא דודו של יואב, אמו של יואב צרויה היא אחותו של דוד.
מעלת התרומה - בימים שאחרי ט"ו באב:
העצים שנתרמו למזבח שימשו להקרבת קורבנות ציבור וגם קורבנות אישיים, ולאו דוקא להקרבת קורבן של המשפחה שתרמה את העצים, מכאן מעלת התרומה שזהו מעשה חסד שעשתה אותה משפחה עם כלל ישראל כי בזכותם התאפשרה באותו היום הקרבנת הקורבנות.
לשתי התרומות של כ' מנחם-אב, ו-כ' אלול, היתה מעלה נוספת שלא היתה בתרומות של שבעת הימים האחרים.
לאחר ט"ו באב הפסיקו לכרות עצים למערכה, כיון שכוחה של החמה והיה קיים חשש שעצים שנכרתו לאחר תאריך זה לא יספיקו להתייבש כראוי וכתוצאה מכך לא ניתן יהיה להשתמש בהם בבית המקדש. כלומר שתי התרומות במועדים הנ"ל מילאו חסרון והיו הכרחיות לתפקודו הסדיר של בית המקגש. בעוד שהתרומות בשאר המועדים שאז ניתן היה לכרות עצים היוו תוספת ולא השלמת חסר. מכאן שהבאת התרומה בשני התאריכים שלאחר ט"ו במנחם-אב היתה מעלה גדולה שנבאה מזכות אבות.
מחלוקת התנאים - המלך דוד, או יואב בן צוריה שר הצבא:
רבי מאיר זוקף את זכות האבות לדוד המלך, רבי יוסי לעומתו זוקף את זכות האבות ליואב בן-צרויה. הגמרא במסכת סנהדרין אומרת "אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה". כלומרהתעמקותו של דוד בתורה התאפשרה רק בזכות זה שיואב בן-צוריה יצא למלחמות במקום דוד. ודוד יכל היה לשבת ולהתעמק בתורה ולהגיע למדרגות רוחניות גבוהות. מצד שני נצחונותיו של יואב בן-צוריה נזקפו לעובדה שדוד הרבה לעסוק בתורה.
המשותף לשני האישים הוא, ששניהם היו בבחינת ביטול עצמי ועשו את עבודתם במסירות נפש רבה: דוד בתורה ויואב במלחמה. ההבדל ביניהם, שדוד עסק בתורה כלומר התעסק בצד הרוחני של העולם. ויואב עסק במלחמה כלומר התעסק בצד הגשמי של העולם.
כעת אפשר להבין את פשר מחלוקת התנאים: ר' מאיר, כשמו הוא עניין של 'אור' - אור התורה, רוחניות, ביטול החושך וההעלם של העולם. לכן הוא זקף את זכות האבות לדוד המלך. ר' יוסי, 'יוסי' בגימטריא (86) = אלוקים
(86) = טבע (86), רבי יוסי שייך לצד הגשמי של העולם ולכן הוא קבע שזכות האבות שייכת ליואב בן-צרויה.
היבט נוסף על המחלוקת ניתן לראות מהמחלוקת בין התלמוד הירושלמי לבבלי בסוגייה: האם יש חובה להכביד במדה קלה בהווה, כדי שכתוצאה מכך תגיע תועלת גדולה בעתיד. על פי הירושלמי מאחר והתועלת העתידית נעלית באין ערוך מההכבדה, יש לעשות בהווה את ההכבדה. ואילו הבבלי גורס שכיוון שההכבדה היא עכשוית והתועלת עתידית אפשר לדחות את ההכבדה העכשוית. התועלת שדוד הפיק מלמוד התורה באין מפרע היתה גדולה יותר מהקשיים שהיו ליואב בצאתו לקרב. אומנם התועלת של דוד היתה רק לאחר שיואב יצא לקרב.
על כן על פי הירושלמי - יואב היה חייב לצאת לקרב על מנת לאפשר לדוד ללמוד תורה בנחת. ועל פי הבבלי - יציאתו של יואב למלחמה לא היתה מחוייבת.
התלמוד הירושלמי עניינו אור, דרך ישרה: הוא מעלה סוגיה ומיד מגיע להכרעה. התלמוד הבבלי עניינו מחשכים, הוא מעלה סוגיה ואז מתחילים פלפולים רבים בעניין הסוגיה על כל הבטיה השונים ולפעמים אפילו לא מגיעים להכרעה סופית. ועל כן רבי מאיר שעניינו אור נוקט בשיטה של הירושלמי, שיואב היה חייב לצאת למלחמה והעילוי נובע מכוחו של דוד. ור' יוסי שעניינו העלם גורס לשיטת הבבלי שיואב יצא למלחמה למרות שלא היה מוכרח לעשות זאת ועיקר העילוי נובע בזכותו.
ההוראה ליהודי מכל האמור לעיל:
א) אם יש ליהודי חפץ שאין לאף אחד אחר (כמו עצי מערכה שלא היו קיימים בבית המקדש לאחר ט"ו באב),הוא צריך לתרום זאת לטובת הכלל ואפילו ולו אישית אין מזה טובת הנאה. וכשהוא תורם משהו לטובת הכלל הוא צריך לשמוח על ההזדמנות שנפלה בחלקו לעזור לזולת. וקבוע בגין כך חג משפחתי.
ב) גם כאלה שעיקר עיסוקם הוא בתורה וברוחניות, וגם אלה שעיקר עיסוקם הוא בענייני העולם צריכים לעשות את עבודתם מתוך תחושת ביטול לאלוקות ומסירות נפש מוחלטת.
וכך מחנכים דור חדש שיהיה מוכן למסור למען הזולת, את מה שיש לו מתוך שמחה ואהבת ישראל. אהבת חינם שהיא ההיפך משנאת חינם שגרמה לחורבן בית המקדש.
(עפ"י הרבי מליובאוויטש זצוק"ל- שערי המועדים - מנחם-אב)
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-4/8/2009 10:43 לינק ישיר
טו' באב
בס"ד
במשנה, בסוף מסכת תענית נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים".
מעלתו המיוחדת של ט"ו באב היא בכך שהוא חל מיד לאחר הצער והמכאוב של תשעה באב; בכך הוא מבטא את העלייה הנובעת דווקא מתוך הירידה, הגאולה שצומחת מתוך החורבן.
חמישה ארועים משמחים ארעו לעם ישראל ביום ט"ו באב, עד שקבעו חכמים כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב..."
"כלו מתי מדבר" :
לאחר חטא המרגלים, נגזר על שש מאות אלף מישראל למות במדבר, וזאת במשך 40 שנה. בכל שנה בערב ט' באב היו ישראל כורים קברים באדמה וישנים בתוכם. כל אלה שהגיעו לגיל שישים מתו (בכל שנה כחמישה עשר אלף) אלו שנותרו בחיים היו יוצאים מהקברים בבוקר שלמחרת ומכסים את הקברים של המתים.
בשנת הארבעים לנדודים במדבר בוטלה הגזירה, בבוקר של י' באב באותה שנה כשקמו כולם וראו שאף אחד לא מת, הם לא הבינו שבוטלה הגזירה - אלא חשבו שטעו בתאריך ועל כן במשך חמשת הלילות הבאים חזרו בכל לילה לישון בקברים. אבל משהגיע ט"ו באב וראו את הלבנה במלואה הבינו שלא טעו בתאריך והגזירה בוטלה וקבעו את יום ט"ו באב ליום שמחה.
"יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה":
עוד בזמן הנדודים במדבר נקבע שאסור לשבטים להינשא ביניהם, כדי שנחלת שבט אחד לא תעבור לרשות שבט אחר. וזה קורה כאשר לאדם יש רק בנות והן יורשות את נחלתו, כאשר תנשא אחת מהן לבן שבט אחר תעבור הנחלה לרשות בעלה והוא יורישה לבניו לאחר מותו וכך יפסיד השבט שאליו משתייכת האם את הנחלה לטובת השבט שאליו משתייך האב. תקנה זו נתקבלה לאחר פרשת בנות צלפחד שלאביהן היה רק בנות ואז נתנה ההוראה שמשפחה שיש בה רק בנות והן יורשות את נחלת אביהן. הבנות יוכלו להינשא רק לבני שבטן.
אולם לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ וכל שבט ושבט התיישב בנחלתו החליטו שופטי ישראל שהיו לאחר מותו של יהושע בן-נון כי יש לבטל תקנה זו ,הם קבעו על פי הכתובים כי תקנה זו היתה בתוקפה רק לדור ששמע את הדברים מפי משה, אותו דור שנכנס לארץ ונחל אותה. ולאחר שכל אותו דור חלף ניתן לבטל את התקנה. הביטול הוכרז ביום ט"ו באב.
"הותר שבט בנימין לבוא בקהל":
לאחר הנחלת ארץ ישראל ומותו של יהושע בן-נון וכשהתחילה תקופת השופטים, חלה אצל חלק מישראל התדרדרות מוסרית. באותה זמן עבר אורח מבית לחם באזור הנקרא "גבעה" בנחלתם של שבט בנימין. עמו היתה פילגשו, אנשי בליעל של אותה עיר חטפו את האישה והתעללו בה עד שמתה. שאר שבטי ישראל שהיו מאוד מזועזעים מהמעשה תבעו מבני בנימין להסגיר לידם את הפושעים על מנת להעמידם לדין, אולם בני שבט בנימין סירבו לשמוע בקולם.
סירובם גרם למלחמת אחים וצעירים רבים מבני השבט נהרגו אותה מלחמה, נוסף לכך נשבעו שאר השבטים לא להתחתן עם בני השבט ואף לא לתת להם את בנותיהם לנשים.
בעקבות המלחמה והאיסור להתחתן עם שבט בנימין פחת מספרם במאוד עד לכדי סכנה כי יעלם כליל, שאר נזדעזעו מהתוצאות של הארוע והחליטו שיש לבטל את האיסור להתחתן עם בני השבט, החלטה זו נתקבלה ביום ט"ו באב.
"יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות":
בימי ירבעם בן נבט התפצלה מלכות ישראל, שבט יהודה ושבט בנימין היוו את ממלכת יהודה ושאר עשרת השבטים ייסדו את ממלכת ישראל וירבעם היה מלכם הראשון. חלק מישראל נשארו נאמנים למלך מבית דוד והם עלו לירושלים לעבוד בבית המקדש. ירבעם לא רצה שישראל יעלו לירושלים ויחלקו כבוד למלכי בית דוד ויקריבו קורבנות בבית המקדש, הוא הציב שני פסלי עגלים אחד בדן ואחד בבאר-שבע וקרא לעם להקריב להם קורבנות, בנוסף לכך הוא הציב בכל הדרכים המוליכות אל ירושלים שומרים ומחסומים על מנת שיעצרו את החפצים לעלות לרגל.
וכך במשך למעלה ממאתיים שנה נמנעו תושבי ממלכת ישראל מלעלות לירושלים, עד שבא אחרון מלכי ישראל הושע בן אלה וביטל את האיסור לעלות לירושלים, הוא הרס את המחסומים ופיזר את השומרים.
"יום שהובאו הרוגי ביתר לקבורה":
ביתר היתה עיר מבצר של אנשי ארץ ישראל ואחרון המעוזים של המורדים במלכות רומי, לאחר דיכוי המרד התרכזו בביתר אחרוני המורדים. אדריאנוס הקיסר וצבאו עלו על העיר וטבחו מאות אלפי אנשים ביניהם נשים וילדים, המדרש מספר על נהר של דם ששטף את האזור מהעיר לכיון הים התיכון. והאדמה באזור שבו עבר נהר הדם היתה כל כך דשנה שכרמיהם של הכובשים הניבו פירות עסיסים במשך שנים רבות.
לאדריאנוס הקיסר היה כרם גדול באיזור והוא הורה לאסוף את גופות היהודים ובמקום לקוברם לעשות מהם גדר לכרמו, את המתים השכיבו איש על רעהו עד לגובה קומת אדם וכך הקיפו את כל הכרם בגופות. במשך מספר שנים נאסר לקבור את הרוגי ביתר והגופות היו מושלכות בצדי הדרכים ומי שהיה קובר את אחד מקרוביו היה חיב עונש מיתה. לאחר מותו של אדריאנוס הרשה יורשו להביא את הרוגי ביתר לקבורה, היה זה ביום ט"ו באב.
באותו היום תיקנו חכמים להוסיף לברכת המזון את ברכת "הטוב והמטיב" על שום הנס שנעשה לישראל וכל אותם שנים שהגופות היו מגולות הן לא הסריחו. האנשים החיים שהסתובבו בין המתים הרגישו מתים מבחינה רוחנית. ועל כן "הטוב והמטיב" - "הטוב" שלא הסריחו ו"המטיב" שניתנו לקבורה ."הטוב" למתים, ו"המטיב" לחיים.
"יום שבו פסקו מלכרות עצים למערכה":
מיד עם תחילת הקיץ היו יוצאים כהנים רבים ליערות ולחורשות לכרות עצים ולהעלותם לירושלים לבית המקדש.
העצים נועדו לאש שעל המזבח לצורך הקרבת הקורבנות. מלכת כריתת העצים היתה קשה ומפרכת וגזלה שעות ארוכות והיא נמשכה מתחילת הקיץ ועד לט"ו באב. כיון שהעצים שאיתם הדליקו את האש על המזבח היו צריכים להיות יבשים לחלוטין ונקיים מתולעים היה צריך לעבור פרק זמן מרגע הכריתה ועד ליבושם המוחלט. כיון שחכמים קבעו שהחל מט"ו באב נחלש כוחה של החמה ולא נותר מספיק זמן לעצים להתייבש כראוי תקנו להפסיק את כריתת העצים ביום זה.
ט"ו באב שבו פסקו מלכרות את העצים נקרא גם יום "תבר מגל" - יום שבירת הגרזן וזאת משום שהיו מאכסנים את כלי העבודה. החל מאותו יום כל הכהנים שהיו עד אז עסוקים מאוד בכריתת העצים התפנו מעתה ללימוד התורה והשמחה היתה רבה על כי מעתה ילמדו יותר תורה. כמו כן היתה שמחה על סיום המצווה - סיימו לכרות עצים למערכה לשנה שלימה של עבודת קורבנות.
(ספר התודעה)
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
UPREAL השקעות פרטיות - חוות ניר דוד-גן גורו - 10% הנחה למגיעים דרך הקופון בחגוי הסלע- חופשה שהיא חוויה גלילית מדהימה - אירוח זוגות ומשפחות לציבור הדתי בלבד
נשלח ב-12/7/2010 00:11 לינק ישיר
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-3/8/2011 01:59 לינק ישיר
_________________
אין יום שאין בו טוב
דדווח על תוכן פוגעני
חסד_לאלפים
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-4/8/2011 10:19 לינק ישיר
איבדתי את הקשר שלי עם העבר, ולא משנה כמה זמן חולף, סדק עמוק נותר בלבי.
השעות מתנגשות זו בזו, שואפות ונושפות לצלילי מכונת החמצן שליד מיטתה של סבתי. צללים נעים על השטיח הורוד ונמוגים אל בין-הערביים הקיצי. אני אוחזת את סידורי בידי וחוזרת על אותה תפילה שוב ושוב. האם היא שומעת אותי בכלל? האם היא יודעת שאני כאן? פניה משתנים, כאילו שהיא במסע, צוללת אל תוך רבדים פנימיים בנשמתה. שמורות עיניה פקוחות לרווחה, אבל עיניה הירוקות כים חסרות מבע, כאילו שהיא נמצאת בעולם אחר לגמרי. האם היא?
אני קוראת בשמה, אבל אני לא חושבת שהיא יכולה לשמוע אותי. אני לא מוכנה עדיין לוותר. לעולם לא אהיה מוכנה. איך אפשר? אולי את מחזיקה אותה כאן? אומרים לי. אולי תצאי לרגע מהחדר, כדי שהיא תוכל ללכת בשלוה. אני לא יודעת מה זאת אומרת. כל מה שאני יודעת זה שאם אני אגיד לה שלום, אני אתפרק. אהיה אבודה. אני לא אדע לאן אני שייכת. איך אפשר לעשות את זה? ולמה נראה כאילו כל השאר מסוגלים להמשיך הלאה?
בבית הקברות אני בוהה בשמי הקיץ הכחולים ובדרך בה ענפי העצים מסביב שואפים אל על, כאילו שהם מושיטים ידיהם למשהו אליו לעולם לא יוכלו להגיע. קולות אתי העפר שצונחים אל הקבר הפתוח, קורעים אותי מבפנים - סוגרים בעקשנות דלת שעדיין נותרה פתוחה בתוכי. מדוע השמיים בבית הקברות יפים להכאיב? קשת צבעי הורדים וציוצן הרך של הציפורים – נראים לא שייכים למקום. איפה החושך והסערה? איפה המחאה?
<*>אומרים שהיא במקום טוב יותר, אבל הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שאי אפשר לנשום בתוך האדמה
שורות המצבות נראות כמנמנמות באוויר הבוקר החמים והמתקתק. אומרים שהמתים נחים כעת, ואני לא יודעת מה הכוונה. אומרים שהיא במקום טוב יותר, אבל הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שאי אפשר לנשום בתוך האדמה. ודאי זה מאוד מפחיד שמשאירים אותך לבדך בתוך קבר אפל שאי אפשר לראות או לדבר או להתקיים בתוכו. אני יודעת שאני צריכה לחשוב על הנשמה. איך היא עוברת לעולם הבא, איך היא יכולה לראות את כולנו עומדים כאן, אבל אני לא מבינה את זה.
אני מוצאת את עצמי יושבת על שטיח הלבנדר הרך שלה, זמן מה לפני שאני צריכה לחזור הביתה. קחי משהו למזכרת אומרים לי. אבל קשה לי לזוז. הבגדים שלה, הצעיפים שלה ואפילו ממחטות התחרה המקסימות שהיא הייתה מביאה לבית הכנסת בכל שבת, עדיין נושאים את ריחה. אולי אם אשאיר הכל במקומו, הזמן איכשהו יעצור מלכת. אבל אני צריכה ללכת ואני יוצאת מהדלת למרות שאני לא רוצה.
אני מקרבת צעיף משי לפניי ונותנת לעצמי להיזכר בהרגשה איך היא הייתה מחזיקה אותי כשהיינו הולכות לבית הכנסת בבוקר. איך הפנים שלה היו מוארות, איך עיניה זרחו. אני אוחזת בו עד שאני מגיעה הביתה.
במשך חודשים, אני חולמת עליה. היא אומרת לי דברים שאני אף פעם לא זוכרת כשאני מתעוררת, ואני מנסה נואשות להירדם חזרה כדי שאוכל לשמוע שוב את דבריה. אבל אני לא מצליחה. אני שומעת את אוושת קולה הקלוש של מכונת החמצן בכל מקום אליו אני הולכת, כאילו שהחיים עצמם מתאמצים לנשום. אבל אני לא מתפרקת - אני עובדת. אני דואגת לבעלי, לילדיי ולביתי. אני מתפללת כמו תמיד, ולפעמים אפילו מרגישה בנוכחותה של סבתי מרחפת בגבולות חיי: כשאני מדליקה את נרות השבת וחושבת איך היא בכתה לפני הדלקת נרות השבת שלה. כשאני אומרת קריאת שמע עם הילדים שלי בלילה ונזכרת איך היא הייתה מנשקת את המזוזה שלה בכל לילה, ולוחשת את אותן המילים. כשאני נותנת צדקה לנשים הצמוקות סביבי בכותל, ונזכרת בקופסת הצדקה הכחולה-לבנה שלה שהייתה מונחת על השיש במטבח.
אבל לא משנה כמה זמן חולף, עדיין נותר סדק עמוק בלבי. איכשהו איבדתי את הקשר שלי עם העבר. עם כל אמונתי וערכיי, לפעמים אני מרגישה שאני לא יודעת לאן אני שייכת. אני מנסה להאמין בכל הרעיונות שתמכו בחיי שנים כה רבות, ואני מאמינה, אבל לפעמים אני צונחת לספקות. כאילו שאני מדליקה את הג'י-פי-אס אבל כל הזמן שוכחת להקליד יעד. אני מתחילה לבחון את החלטותיי - האם אני מנהלת חיים אינטנסיביים מדי? אולי לא הייתי צריכה להישאר בבית עם הילדים? אני חושבת איך עמדתי בטקס הסיום היוקרתי עם סיום לימודי האקדמיים מביטה בכל הדלתות שרק חיכו שאפתח אותן. האם פתחתי את הדלתות הנכונות? ומה לגבי הדלתות הסגורות שנעזבו מאחורי עם כל החלטה נוספת בחיי. איך אני יכולה לדעת אם אני מתקדמת בכיוון הנכון?
<*>כשבית המקדש עמד על תילו, ידענו בבהירות מוחלטת, מהי מטרת חיינו
זה האובדן ששזור בתוכי בחודש אב. אני לא ממש יודעת מה היה בית המקדש או מה הוא אמור להיות בעתיד. אבל אני יודעת שכאשר הוא עמד על תילו, ידענו בבהירות מוחלטת, מהי מטרת חיינו. ידענו מהיכן אנו באים ולאן אנחנו הולכים.
כשאיבדנו את בית המקדש, איבדנו את העוגן שממקד אותנו בחיים. איבדנו את הבהירות, וכעת המציאות והדמיון מתערבבים זה בזה. כעת הספקות זוחלים אפילו לאדוקים ביותר שבינינו. וכשאנחנו מתקדמים, חלק מאיתנו מביטים כל הזמן מעבר לכתף. אני לא מסוגלת לדמיין עולם שבו קיימת תחושה של שלמות והגעה אל היעד, כפי שמתואר בזמנים שבית המקדש היה קיים.
אבל אני יכולה לבכות על זה, אני יכולה לכמוה לזה, ואני יכולה להאמין שבקרוב המטרה תתבהר, אפילו אם היום אני בקושי יכולה לראות את הפניה הבאה. וכשנשמות חדשות נכנסות לעולם הזה ונשמות אחרות ממשיכות הלאה, אני יכולה למצוא בתוכי מקום שהוא כמו בית מקדש קטן, שלם בלי פגם. ועם בוקרו של תשעה באב, כשהציפורים בירושלים לא יזמרו עם שחר, אני אוכל יכולה לשמוע את קולה של סבתי בדממה הכבדה. בכל פעם שהייתי נופלת היא הייתה אומרת לי, "עד החתונה זה יעבור". ואני שומעת את זה כעת, כשהצער פועם בעם ישראל ובליבי הנבוך: "עד החתונה זה יעבור".
יום אחד כולנו נעמוד שוב מתחת לחופה, וכל הכאב המשותף שלנו יפוג לשמי ירושלים המושלמים והיפים. ואף על פי שיתמהמה, אחכה לו. למרות כל מה שאבד, אני מאמינה בזאת. שאיפה, נשיפה. יש חיים בסוף.
דדווח על תוכן פוגעני
חסדלרבבות
מחובר
נשלח ב-4/8/2011 23:43 לינק ישיר
בס"ד
תודה רבה. הכתיבה איכותית !! והמסרים בהירים.
לא אבד כלום, כך אומר הזוהר, לית רעותא טב דאיתאביד...
) כלום לא אבד,וגם אם אבד משהו, הרי אצל בעל הבית הגדול אין יאוש בעלים כלל, ולכן אליהו הנביא המופקד על השבת האבדה ישיב את כל האבדות לבעליהן בקרוב.
אשריכם ישראל !!
דדווח על תוכן פוגעני
mordechay1
סמל אישי
מחובר
נשלח ב-5/8/2011 12:40 לינק ישיר
נשיאה או שנאה-מבט לפרשה ולתקופה
ערכים
יאמר לי כבודו, אמרת שעשיר גדול הינך, היכן מופקד כל כספך? אמר לו זלמן, בבנק של האדם שהיה לפניי אצל הרבי... אמר לו הרבי, אני ממליץ לך להוציא את כל הכסף מהבנק...
הוא היה עשיר גדול, התגורר בבית מפואר, היה גם תלמיד חכם וירא שמים, דבר אחד העיב על אושרו של זלמן- שלש בנות מבוגרות לו בית, שיושבות ומצפות לחתן שמשום מה בושש לבוא...כמו כל יהודי טוב, שם זלמן פעמיו לעיירה הסמוכה, לקבל ברכה מהרבי הצדיק, אולי סוף סוף יזכה לראות את בנותיו עומדות מאושרות תחת לחופה. נעמד בתור, הנה, רק עוד אדם אחד לפניו, היה זה מנהל הבנק הגדול בעיר הסמוכה, שם מופקד כל כספו. כשהגיע תורו להיכנס לרבי, תינה את צערו בפניו ואמר לו, רבי! כסף לא חסר לי, עשיר גדול הנני, אך מה שווה כל כספי כל עוד שערות בנותיי מלבינות ואינן מצליחות להינשא...?
הרבי ברכו מעומק ליבו, ולפני שהלך שאלו, יאמר לי כבודו, אמרת שעשיר גדול הינך, היכן מופקד כל כספך? אמר לו זלמן, בבנק של האדם שהיה לפניי אצל הרבי... אמר לו הרבי, אני ממליץ לך להוציא את כל הכסף מהבנק... זלמן התפלא, אך נאמנים עליו דברי הרבי, החיש את צעדיו לעיר, לבנק, ונתן הוראה למשוך את כספו, ולהעבירו ב"ברינקס" לביתו.
כעבור מספר ימים, הגיע זלמן לעיר לרגל עסקיו, והנה הוא רואה התגודדות סביב הבנק, מתברר, שהבנק אשר כספו היה מופקד שם עד לפני כמה ימים, התמוטט ופשט את הרגל. "הודו לה' כי טוב!" התרגש זלמן, בזכות הרבי כספי ניצל... החליט זלמן על אתר לשוב לרבי, ולתת לו עשרה אחוזים, שיחלקם לצורכי צדקה.
מהחלטה למעשה, וכבר ניצב הוא בחדרו של הרבי, מעותיו בידו, ואמר בהתרגשות, יש בידי סכום גדול לצדקה, בזכות הרב כספי נותר ברשותי, ולא ירד לתהומות... הרב ראה סכום כה גדול ושאל, מה קרה? אמר זלמן, הרב הרי אמר לי להוציא את כספי מהבנק, ואכן כעבור ימים ספורים הבנק נסגר... הרבי שמע ונחרד כולו, מה, הבנק נסגר? מה אתה שח, לא ידעתי... ה' ירחם. מדוע הרב מתפלא? הרהר זלמן בליבו, הרי כשבאתי לרבי בפעם הראשונה, לפני נכנס מנהל הבנק וכנראה שדיווח לו על מצבו. ולכן, מן הסתם, כשנכנסתי אחריו הורה לי להוציא את כספי, אז מדוע הרבי מתפלא? שטח את תמיהתו בפני הרב.
אמר הרבי לזלמן, מנהל הבנק לא אמר לי מאומה על מצבו, גם לו היה אומר לי וכי עולה על דעתך שהייתי מגלה לך על מה שוחחתי איתו? חס וחלילה! רק מה, תמיד כשהוא נכנס אני שואל לשלומו והוא תמיד עונה לי ברוך השם, מצוין! הפעם, לשם שינוי, הוא ענה לי "מצפים למשיח שיגאלנו", אמרתי לעצמי, אם הוא מדבר על המשיח כנראה שמצבו לא טוב..
בואו נהיה כנים עם עצמנו, אנו לא כאותו מנהל? אנחנו באמת מצפים לגאולה, או רק כשקשה לנו אנו אומרים, אה, מתי המשיח יבוא...
בית שני חרב מפני שנאת חינם, זאת כולנו יודעים. חייבים לזכור ש"כל שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו", כל עוד שלא נתקן את שנאת החינם, אין סיבה שבית המקדש השלישי ייבנה...
חבר'ה, אין ברירה, חייבים להתחזק באהבת חינם.
בפרשתנו, פרשת דברים, משה מדבר לעם ישראל. תוך כדי דבריו הוא מוכיח אותם על כל מיני מקרים שהיו בתקופת שהותם במדבר, את רוב התוכחות הוא מזכיר ברמז, אך שתיים מהם הוא מפרט בהרחבה. אחד מהם הוא חטא המרגלים, על זה משה מדבר קשות אל העם. בין שאר דבריו הוא אומר "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים..."
כשקוראים את הפסוק הזה אי אפשר שלא לתהות, כיצד יכול להיות שבני ישראל יאמרו כזה משפט? בני ישראל יצאו ממצרים למדבר, מה הם אכלו? עקרונית אלוקים יכל לספק להם אורז ובטטה, ולגוון להם לפעמים עם דלורית... מה אלוקים נותן להם- מן! דוד המלך מגדיר את המן "לחם אבירים"- אוכל שמלאכי השרת אוכלים אותו, הם יכלו להרגיש במן כל טעם שרק חפצו... ככה מתנהג מי ששונא? בארה של מרים ליוותה אותם "נון סטופ", ענני הכבוד הגנו עליהם מהשרב והם היו בטמפרטורה מבוקרת לאורך כל השנים, אלוקים מעיד שהבגדים לא בלו במשך ארבעים שנה... איך אפשר לומר שאלוקים הוציא אותנו כי הוא שונא אותנו??
קטונתי מלהסביר אותם, מצבם הרוחני היה בלתי נתפס בעיניים הקטנות שלנו, אנו עפר ואפר לעומתם. אבל סוף סוף משפט זה נכתב בתורה, מוכרח הדבר שהוא רלוונטי עבורנו...
אוהו רלוונטי, זה בדיוק שנאת חינם. אלוקים נותן לנו הכול, וה"תודה" שלנו היא "בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים". (הבעיה גדלה עוד יותר, שאנו הישראלים כששומעים את המילה "חינם" אנו מבקשים שתיים...)
כנראה שזהו האדם. בואו נהיה מודעים למה שאנחנו. כבר אמר האומר שידיעת הבעיה היא חצי מהפתרון...
שנאת החינם של המרגלים- ארעה בתאריך ט' באב בשנה השנית לצאתם ממצרים, בתאריך זה בכו לראשונה בני ישראל על הארץ- המרגלים גרמו לכולם לבכות ולהירתע מארץ הבחירה. אמר אלוקים- אתם בכיתם בתאריך זה בכייה של חינם, ביום זה תבכו בכייה לדורות... כעבור מאות שנים, גם בית ראשון וגם בית שני נחרבו בתאריך ט' באב, וגלינו מהארץ הטובה.
ידידיי, חשבתי על אספקט מסוים שיכול להיות תועלתי עבור כל אחד ואחת מאיתנו...
התלמוד מספר שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. ידוע הסיפור על קמצא ובר קמצא. תסלחו לי אם אזכיר אותו בקצרה, אבל זה הכרחי. אדם אחד ערך סעודה גדולה, וביקש משלוחו להזמין את קמצא ידידו, בטעות השליח הזמין את בר קמצא, שהיה שונאו... כשבר קמצא קיבל את ההזמנה הוא שמח מאוד, בחושבו שהוא רוצה להתפייס עימו, וכמובן שהוא בא לסעודה. כשבעל הסעודה ראה את בר קמצא, כעס מאוד, וציווה עליו לצאת מיד, חרף כל תחנוניו של בר קמצא שלא לביישו.
בר קמצא כעס מאוד, בפרט הציקה לו העובדה שחכמי ישראל ראו את ההשפלה ולא מחו בבעל השמחה. החליט לפנות לקיסר הרומאי, וההמשך ידוע. הנה לנו, בגלל שנאת חינם נחרבה ירושלים.
יש לי שאלה. זה נקרא שנאת "חינם"? הרי הייתה לבר קמצא סיבה שהובילה אותו למהלך, הוא הושפל קשות, חכמי ישראל לא הגיבו, נכון שהתגובה לא פרופורציונאלית לאירוע, אבל למה זה נקרא "חינם"?
אציע בפניכם רעיון. אם נאמץ אותו- קנינו קניין בחיים.
בתלמוד נאמר: "אין אדם נוקף (מקבל מכה) אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", תפיסה זו מהווה אבן יסוד ביהדות. אין "סתם", מה שנגזר עליך- תקבל באהבה.
פגעו בך? הושפלת? הם השליחים. כמו שאדם מקבל לתיבת הדואר חשבון מנופח מחברת החשמל, אז הוא כועס על הדוור... לאלוקים יש חשבון מדוקדק עם כל אחד, אם זה לא היה מגיע לך, העולם היה מתהפך ולא היית מקבל את המכה. לחיות בתחושה כזו זו עבודת חיים, אבל זו האמת רבותיי. בר קמצא נפגע קשות, הוא לא השכיל להבין שלנקום במארח ובחכמים זה חינם, הם לא קשורים לסיפור, הם סך הכול כאותו דוור. אם הם נהגו כשורה או לא, זה לא חשבון שלך, תשאיר את זה לאלוקים.
תובנה זו תובן יותר, אחרי הסיפור הכול כך יפה הבא:
האחים הקדושים, רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק, התארחו בפונדק דרכים באחד ממסעותיהם. הפונדק היה עמוס, ובלית ברירה בעל הפונדק הקצה עבורם שתי מיטות בקצה ה"לובי". רבי אלימלך ישן במיטה הפנימית, ורבי זושא- בחיצונית. באמצע הלילה הגיע לפונדק קבוצת גויים שיכורים, שהחליטו להתעלל בשני ה"יהודונים" שישנים בפינה. נגשו אליהם והעירו את רבי זושא, ששכב כאמור, במיטה החיצונית, ופקדו עליו לרקוד בפניהם. הרבה ברירות לא היו לו, קיבל על עצמו את הביזיונות בתקווה שיכפרו על עוונותיו, שמן הסתם- הרבה לא היו לו, והוא רקד.
הם היו מרוצים, והמשיכו לשתות לשוכרה תוך כדי המופע. כשרבי זושא ראה שהם לא כל כך ערניים, חזר למיטתו. לאחר כמה דקות שמו לב שהיהודי נעלם, שבו והעירו אותו, ושוב רבי זושא רקד לקול צחוקם המתגלגל. כשרבי זושא ראה שהם שוב "מסובבים" לגמרי, חזר למיטתו, אולם הפעם, אחיו רבי אלימלך אמר לו, למה שרק אתה תסבול ביזיונות, גם לי מגיע, בוא ונתחלף במיטות, אתה תישן במיטה הפנימית, אני בחיצונית, וכך בפעם הבאה הם יעירו אותי. וכך הם עשו.
לאחר כמה דקות הגויים התעשתו וראו שהיהודי שוב התחמק, ושבו להעירו, אולם הפעם, הם אמרו בינם לבין עצמם, פעמיים הערנו את ההוא ששוכב במיטה החיצונית, בואו הפעם נעיר את מי שישן במיטה הפנימית... ורבי זושא נאלץ לרקוד בפעם השלישית. אמר רבי זושא את המשפט הבא: כשנגזר על זושא לרקוד- זושא ירקוד".
בואו נאמץ את התובנה הזו. פגעו בך? הציקו לך? תשריש בתודעתך שזה הגיע לך, את החשבון עם הפוגע תשאיר לאלוקים, גם אם הוא נהג שלא כראוי, לך הגיעה עגמת נפש, אתה היית אמור להיפגע, לא משנה באיזה דרך, אם תשנא אותו על מעשיו, דע לך, זה לחינם. הוא רק הדוור.
אם רק נרצה, נוכל להגשים את השיר: "אני ואתה נשנה את העולם".
תוקן על ידי חסדלרבבות ב- 05/08/2011 12:41:42
דדווח על תוכן פוגעני
חסדלרבבות
מחובר
נשלח ב-6/8/2011 23:48 לינק ישיר
זה הזמן !
בהתעטף צרות הגוף והנפש באחרית
צלקות מדממות מזכירות הכאב מבראשית
האם תם לנצח חסדו וגזר לא לשוב מחרונו?
האם כה רחקנו עד ולא נרגיש את נוכחותו?
זה הזמן שהאמת מפילה את השקר מהשמים
זה הזמן לכל יהודי לבדוק עצמו שבעתים
זה הזמן לשבת בשק ואפר ולבכות על חטאתנו
זה הזמן לקום כארי ולזעוק השמימה לגאולתנו
"מתוך "בחגוי הסלע"
דדווח על תוכן פוגעני
חסדלרבבות
מחובר
נשלח ב-14/7/2013 12:14 לינק ישיר
ט' באב
ב"ה
מתוך הספר ''באר יעקב'' על התורה
דרשה לתשעה באב
כל שנה בתשעה באב אנו צמים, בוכים ומקוננים, על חורבן בית מקדשנו, על הגלות המרה ועל כל הצרות והייסורים שהיו מנת חלקנו מאז. כבר קרוב לאלפיים שנה שאנו משתמשים ב''תרופה'' זו של בכיה, צום ואבילות, ועדיין לא נושענו, הצרות ממשיכות לרדוף אותנו. מדוע?
אפשר לענות על כך במשל: זוג צעיר עומד להתחתן. הם שכרו אולם מפואר, שלחו הזמנות לכולם, קנו טבעות, שמלת כלה, טלית וכל מה שצריך ליום הגדול. והנה מגיע הלילה המיוחל, כל המוזמנים מגיעים, התזמורת מנגנת, הסעודה כיד המלך, החתן והכלה זורחים ומאושרים. אולם מרוב הטרדה וההתרגשות, שכחו לערוך חופה וקידושין, והחתן לא קידש את הכלה.
היו אולם, הזמנות, תזמורת וכו', אך כל אלו חסרי משמעות ללא נישואין! זה לא שחסרים כאן קידושין, אלא שלא היה כאן כלום!
המשנה ברורה (סימן תקמ''ט) כתב: ''כל אלו הימים, כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב, כמו שנאמר: ''והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'''. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותם הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש''כ באנשי נינוה וירא ה' את מעשיהם, ואמרו חז''ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם, ואין התענית אלא הכנה לתשובה''.
אדם שצם ולא פשפש במעשיו, זה לא רק שחסר לו פרט או הידור בקיום מצות הצום, אלא שלא יצא כלל ידי חובה, הצום לא נחשב לו. כי תכלית הצום להביא את האדם להתבונן, לפשפש במעשיו, ואם הצום לא מביאו לידי תשובה, לא קיים את מצות היום.
לאחר החורבן מתנבא הנביא ישעיה ואומר: ''נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, דברו על לב ירושלים''. ''לב'', הכוונה לפנימיות. בבית שני היו עוסקים בתורה ובגמילות חסדים והיו עובדים את ה' ית', אבל היה חסר להם ''לב'' בעבודת ה'.
בימים אלו הקב''ה מתחנן אלינו: ''דברו על לב ירושלים'' - תקנו את הלב שלכם. לא די בהמנעות מרחיצה ומאכילת בשר, לא די לצום פעם בשנה על החורבן. יש לעבוד על הפנימיות של התורה שאנו לומדים והמצוות שאנו מקיימים. צריכים אנו להתפלל בדביקות, לעשות מצוות מתוך שמחה אמיתית, בהתלהבות. צריכים אנו לעורר את הלב, ואז גם הקב''ה יעורר את ליבו לרחם על עמו ישראל ויגאל אותנו גאולת עולם באמת וברחמים.
בשבת האחרונה, פרשת דברים נאמר: ''אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב''.
ה'כלי יקר' כתב שהפסוק: ''בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל'', מרמז על בין המיצרים, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, כי פארן רומז על מעשה מרגלים אשר היה במדבר פארן, בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל רומז על חטא העגל אשר עשו בשבעה עשר בתמוז, וכן מצינו לשון תיפלה במקומות רבים בתנ''ך לעניין עבודה זרה. באותו יום נשתברו הלוחות, ובקיעת אבנים אלו הוקבעה לדורות, כי בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה.
כדי שעם ישראל יזכו להצלה מפני אויביהם, זקוקים הם לאחד משני דברים: הראשון- השגחת ה', וזוכים לכך ע''י ''ואהבת את ה' אלקיך''. והשני- אחדות ישראל, ע''י ''ואהבת לרעך כמוך'', ובזה שעוזרים אחד לשני תתכן הצלה גם בדרך הטבע. בשני זמנים אלו איבדו ישראל את שני הדברים: בשבעה עשר בתמוז, כאשר עשו את העגל, בו ביום הם הפנו עורף אל הקב''ה ואז איבדו ההצלה הבאה מההשגחה. בתשעה באב היה מעשה המרגלים, בו ביום נולדה מידת שנאת חינם בישראל כמו שנאמר: ''וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יי אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'', ופירש רש''י: ''מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך'', כלומר, הם סברו, שמאחר שכל אחד מהם שונא את חברו, כך מסתמא הקב''ה גם שונא אותם. צרה זו של שנאת חינם החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היתה שנאת חנם בין נשיאי ישראל ובבית שני פשה הנגע בין כל ישראל. אז גם איבדו את ההצלה הטבעית, כי אם אין אהבה ביניהם, אין אחד עוזר לחברו.
שנאת חינם גרמה לחורבן בית מקדשנו ולגלות המרה, הנביא ישעיה אומר: ''כִּי כֹה אָמַר יי חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ'', והכוונה: בעוון שנאת חנם נמכרתם, ולא בכסף, דהינו מצות, תגאלו, אלא צריך לתקן חטא זה. וכן הוא במדרש: אמר הקדוש ברוך הוא אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חנם, בקשו שלום ואתם נגאלים, שנאמר: ''שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם''. ולפי גודל מעלת מצות ואהבת לרעך כמוך שהיא כלל גדול בתורה, ראוי לאדם להתחזק ברוב עוז ותעצומות, על ידי מחשבות טהורות תמידיות להעביר שנאה מלבו, כי השנאה והמחלוקת מעוררים מדנים וקטגוריא ופרוד למעלה, ועל ידי אהבה, אחוה שלום ורעות, מעוררים אהבת דודים למעלה, ועושה שלום במרומים, וגורם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, וזהו הטעם שבזה תלוי גאולתנו ופדות נפשנו.
אמרו חז''ל : ''כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו''. אם עדיין לא זכינו לגאולת ישראל ולבנין בית המקדש, הוי אומר, שעדיין לא תִיקַנּוּ את החטאים שבגללם הוא נחרב, אותם חטאים עדיין מצויים בקרבנו! הסיבות שהוא נחרב, עדיין קיימות.
בית המקדש הראשון מפני מה חרב? מפני שהיו בו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שלושת העבירות החמורות ביותר שעליהם נאמר: יהרג ואל יעבור.
לאחר שבעים שנות גלות, נבנה הבית השני ואף הוא נחרב.
שאלו בגמרא: ''מקדש שני שהיו עוסקין בתורה, במצות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע''ז, גילוי עריות ושפיכות דמים''.
כותב ה''חפץ חיים'' בהקדמה לספרו ה''החפץ חיים'': ''בסוף ימי בית שני, גברה שנאת חינם, ולשון הרע בינינו, ובעבור זה נחרב ביתנו וגלינו מארצנו והגם שבגמרא לא מוזכר לשון הרע, אלא שנאת חינם בלבד, הכוונה היא על לשון הרע, שנאת חינם עם לשון הרע, היוצאת והמתבקשת מצד השנאה''.
אומר הח''ח: אם כתוב שנאת חינם, דע לך שהכוונה היא על לשון הרע, היוצאת והמתבקשת מצד השנאה''! ולשון הרע יכלול רכילות, הוצאת שם רע, מלשינות בסתר, ליצנות בסתר, דברי הכפשה וכל המרעין בישין וכל דברי הרפש שאפשר להטיל על חברו, כל מה שדיברנו כלול בלשון הרע והכל שלא בפניו, בסתר, כמו ששנאת חינם היא בסתר.
דברי הח''ח כתובים במפורש במדרש רבה: ''אמר הקב''ה: בעולם הזה על ידי שהיה לשון הרע ביניכם סילקתי שכינה מביניכם''. אם היתה שנאת חינם לבד, ללא לשון הרע ורכילות וכיוצא בזה, לא היו ישראל נענשים כ''כ.
נאמר בזוהר הקדוש: ''על כולא מחיל קודשא בריך הוא בר מן לישנא בישא''.
ובילקוט שמעוני: ''אמר הקב''ה: מכל הצרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם, חוץ מלשון הרע''. כלומר, הקב''ה שהוא כל יכול אומר לנו שאינו יכול להציל אותנו מהצרות הבאות על עוון לשון הרע, ודבר זה קשה להבנה שהרי הקב''ה הוא כל יכול. אפשר להסביר כך: מלך רודן, עריץ יכול להוציא אנשים להורג בלי סיבה, אף אחד לא יגיד לו כלום. אבל אם הוא מחוקק חוק שאין להרוג בתחומי המדינה בלא משפט, וקובע שחוק זה חל גם על המלך עצמו, הרי גם המלך לא יכול להוציא להורג. הקב''ה קבע חוק שמחייב גם אותו ית', אין להציל את מי שמדבר לשון הרע.
מסופר על הגאון מוילנא, ששכר עגלון להסיע אותו לעיר הסמוכה. בדרך חלפו ליד שדה של גוי, העגלון ירד מהעגלה, לקח משם חציר עבור הסוס, עלה לעגלה והמשיך לנסוע. כל אותה העת הגר''א לא הרגיש כלום משום שהיה שקוע בלימודו. הגוי בעל השדה, שראה מחלון ביתו כיצד גונבים לו חציר, עלה מיד על סוס, ורדף אחרי העגלה. העגלה נעצרה והגוי התנפל על הגר''א, קרא לו גנב, והכהו בחוזקה. הגר''א שהבין מה קורה שתק. כאשר הוא נשאל מדוע שתק, ענה הגר''א: ''אם הייתי אומר 'זה לא אני', הגוי היה מבין שהעגלון הוא הגנב, ואז הייתי עובר על אבק לשון הרע, וכל התורה שלמדתי לא היתה עוזרת לי ולא הייתי ניצל מלהתגלגל בכלב'' ואמר שזה רמוז בפסוק: ''ויקרא לה נובח בשמו'' - ''לה'', ראשי תיבות: ''לשון הרע'', נובח: שבא בגלגול של כלב נובח.
מדוע עוון לשון הרע כל כך חמור
נאמר בזוהר הקדוש: ''בעבור עוון לשון הרע השטן מעורר קטרוג גדול על עם ישראל וזה גורם למיתה ולחורבן גדול בעולם. וזה לשון הזוהר: יֵשׁ רוּחַ אַחַת, שֶׁעוֹמֶדֶת עַל כָּל אוֹתָם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, וּמָתַי שֶׁמִּתְעוֹרְרִים בְּנֵי אָדָם בְּלָשׁוֹן הָרָע, אוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּלָשׁוֹן הָרָע, אָז מִתְעוֹרֶרֶת אוֹתָה הָרוּחַ רָעָה הַטְּמֵאָה שֶׁלְּמַעְלָה, הַנִּקְרֵאת סַכְסוּכָא, וְהִיא שׁוֹרָה עַל אוֹתָהּ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַלָּשׁוֹן הָרָע, שֶׁפָּתְחוּ בָּהּ בְּנֵי אָדָם, וְהִיא עוֹלָה לְמַעְלָה וְגוֹרֶמֶת בְּזוֹ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע מָוֶת וְחֶרֶב וְהֶרֶג בָּעוֹלָם. אוֹי לְאוֹתָם, שֶׁמְּעוֹרְרִים לְאוֹתוֹ צַד הָרַע, וְלֹא שׁוֹמְרִים פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם וְלֹא חוֹשְׁשִׁים עַל זֶה וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁבַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה תְלוּיָה הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַעְלָה, בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע וְכוּ', וְכֻלָּם מְקַטְרְגִים לְעוֹרֵר לְאוֹתוֹ נָחָשׁ הַגָּדוֹל, שֶׁיְּהֵא מְקַטְרֵג עַל הָעוֹלָם, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, כְּשֶׁנִּמְצֵאת הַהִתְעוֹרְרות שֶׁלּוֹ לְמַטָּה''. אלמלא חטא הלשון לא ניתן כח להודיע למעלה את תועבות ועבירות בני האדם ולתבוע דין עליהם.
כתב החפץ חיים: ''כְּלָל הוּא בְּכָל הָעִנְיָנִים, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְלָכֵן כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם כּוֹבֵשׁ אֶת עַצְמוֹ וּבוֹלֵם פִּיו מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ וּלְעוֹרֵר מְדָנִים עָלָיו, כֵּן לְמַעְלָה אֵין הַמְקַטְרֵג יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו לְדַבֵּר קַטֵּגוֹרְיָא. לֹא כֵן אִם נִמְצָא, חַס וְשָׁלוֹם, דֵּלָטוֹרְיָא בְּיִשְׂרָאֵל מִלְּמַטָּה, לְבַד מַה שֶּׁמְּעוֹרֵר בָּזֶה לְמַעְלָה הַבַּעַל דֵּלָטוֹרְיָא עַל עַצְמוֹ קַטֵּגוֹרְיָא עֲבוּר עֲוֹנוֹתָיו, הוּא מְעוֹרֵר כֹּחַ הַקַּטֵּגוֹרְיָא עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּא הַשָּׂטָן וּמְקַטְרֵג עַל יִשְׂרָאֵל עֲבוּר עֲוֹנוֹתֵיהֶם וְתוֹבֵעַ דִּין עֲלֵיהֶם וְכִבְיָכוֹל מֻכְרָח לְהַעֲנִישָׁם עֲבוּר זֶה, וּמִי גָּרַם כָּל זֶה? הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מִלְּמַטָּה''.
אם ישראל עושים עבירות בלא לשון הרע, נבראים מלאכים מקטרגים בלא פה, שלא יכולים לומר לשון הרע ולהלשין, אבל כאשר אומרים לשון הרע, אותם מלאכים מקבלים פה, ומקטרגים.
נאמר בתורה: ''וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר'', ופירש רש''י - שהיה משה מתמה, על מה סובלים ישראל יותר מכל העמים? ועכשיו אני רואה מה הסיבה לכך (לשון הרע ומלשינות). ולכאורה היה בהם עוון עבודה זרה החמור מאד, שכאשר עברו את ים סוף קטרגו משמים הללו עובדי ע''ז והללו עובדי ע''ז.
לפי דברי הזוהר הנ''ל הכל מובן: משה רבינו ע''ה היה יודע שיש לישראל עוונות גדולים מאוד, אך היה סבור שאין ביניהם חטא הלשון, וממילא לא היה יכול השטן לקטרג, אולם לאחר שראה שיש בניהם לשון הרע הפטיר ואמר: ''אכן נודע הדבר'' וכוונתו רצויה, שעכשיו יש כח לקטרג עליהם על עוונותיהם ובכללם ע''ז, ובגלל זה סובלים ונלקים כל כך. ועפ''י זה מובן מדוע אפילו על אדם שלומד תורה אין התורה מגינה עליו, כי כאשר השטן מקטרג על העוון הנ''ל אין כח לעוצרו.
ונְאמר אף יותר מזה, שהמדבר לשון הרע מעביר זכויותיו לאתו יהודי שהוא דיבר עליו, ומקבל את העבירות של אותו אדם, כך שלאחר שימות ימצא שמיוחסים לו עבירות חמורות שכלל לא עשה, ויחסרו לו זכויותיו.
בית המקדש השני נחרב בגלל שפגמו בחטאי הלשון, שלא הקפידו על שמירת הלשון, שלא נצרו את לשונם. ואם טרם זכינו לבנין בית המקדש ולגאולה, הוי אומר, שגם בדור שלנו, חטאי הלשון עדיין מצויים בתוכנו! כל שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, הוי אומר, שהשנאת חינם ותוצאותיה עדיין מצויים בתוכנו. עלינו לתקן עוון זה וללמוד בכל יום בספר חפץ חיים שמירת הלשון, כדי שנוכל להזהר מעוון לשון הרע.
יהודי שהיה רגיל מאוד בלשון הרע, הגיע פעם לאדמו''ר צדיק, וביקש תיקון לעוון זה. אמר לו הרב לשחוט תרנגול ולמרוט לו את הנוצות. את בשר העוף לחלק לעניים ואת הנוצות לפזר ברוח. אותו אדם עשה בדיוק מה שהרב אמר וחזר לשאול אם בזה נגמר ה''תיקון''. ענה לו הרב שעכשיו רק מתחילים את התיקון. הרב ציווה עליו ללכת ולאסוף את כל הנוצות שפיזר. נבהל היהודי ושאל כיצד יכול הוא לאסוף את הנוצות שכבר התפזרו ברוח?!, ענה לו הרב: ''נוצות שפיזרת לפני שעה אין אתה יכול לאסוף, לשון הרע של שנים אתה חושב לתקן על רגל אחת?!
לעומת זאת, אם אדם שומר על לשונו ומשתדל מאוד להזהר בעניינים שבין אדם לחבירו, חוץ ממה שהוא אוסף לעצמו זכויות בעולם האמת, הוא מרוויח גם פה בעולם הזה, וכמו שמסופר על אשה אחת שיצאה מביתה לכבס את כל הכביסה שנצטברה במשך כל השבוע, וידוע הוא, שבזמנם לא היו להם מכונות כביסה כמו היום שאפשר להכניס את הכביסה למכונה, ולאחר כשעה הכביסה היא נקיה וצחורה, ואם יש גם מיבש כביסה, תוך חצי שעה הכביסה גם יבשה אפילו כאשר בחוץ יורד גשם חזק.
פעם היה יום של כביסה, ובבוקר מוקדם היו הנשים יוצאות ומכבסות בגד אחר בגד, ורק לאחר טרחה מרובה היה אפשר לקבל כביסה נקיה. ובימי החורף הקשים, היה כל יום של שמש מנוצל ליבוש הכביסה.
והנה האשה הנזכרת יצאה כמו שאר חברותיה לכבס את הכביסה שנצטברה כבר כמה ימים, ולאחר עמל וטרחה מרובים היתה כל הכביסה מכובסת ונקיה להפליא, וסוף סוף ניגשה לתלות את הבגדים ליבוש על חבל התליה השוכן בקרבת ביתה, וכאשר היתה הכביסה תלויה על החבל, שמה פעמיה סוף סוף לביתה, לנוח ולהינפש מהטרחה המרובה.
שכנתה שהיתה מסוכסכת עמה, ראתה את הכביסה הצחורה שתלויה על החבל, לא יכלה ''לכבוש'' את מידותיה הרעות, לקחה מספריים וחתכה את חבל הכביסה. כל הבגדים המכובסים והנקיים נפלו לבוץ והתלכלכו.
האשה שכיבסה את הבגדים השקיפה מלמעלה, וראתה את אשר עשתה לה שכנתה הרעה, ובאמת שחפצה להשיב לחבירתה כגמולה, אלא שפשוט ''בכוחות עליונים'' העבירה על מידותיה וניגשה לבגדים המלוכלכים ללא אומר ודברים, וחזרה על הפעולה פעם נוספת. וגם כשבא בעלה מבית המדרש לא סיפרה לו מאומה, וקיבלה את הכל באהבה.
יושב בשמים הצופה ורואה את כל מעשה בני האדם, ראה את אשר נעשה, וראה את גבורת נפשה העילאית, ואין הקב''ה מקפח שכר כל בריה, האשה הנזכרת שהיתה עקרה כחמש עשרה שנה, זכתה לפרי בטן, ולאחר כתשעה חודשים נולד לה בן וכשגדל האיר ומאיר את כל העולם כולו, הלא הוא הרב יוסף שלום אלישיב שליט''א.
בפרשת פקודי נאמר: ''אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וכו'''. ולכאורה קשה, הרי אין מילה מיותרת בתורה, א''כ מדוע נאמר ''המשכן, משכן'', שהוא לכאורה כפול ומיותר? רש''י כתב שזה: ''רמז למקדש, שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל''. דבר זה אינו מובן, מהו הטעם להזכיר את חורבנות בית המקדש, הראשון והשני, הצפויים בעתיד, דווקא עכשיו, כאשר חונכים את המשכן?
היעלה על הדעת, שכאשר החתן עומד תחת חופתו, יאמר לו השדכן: ''כאשר אשתך תתגנה בעיניך ותתגרשו, אל תשכח אותי, יש לי גם הצעות של גרושות איכותיות וטובות''?!
כך גם כאן, וכי לא מצא הכתוב מקום מתאים ומוצלח יותר להזכיר את חורבן בית המקדש, אלא בשעה זו, ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, יום חנוכת משכן העדות?!
אפשר להבין במשל : אדם עשיר מאוד נאלץ לנסוע לרגל עסקיו המסועפים למדינה מסוכנת, בה מסתובבים פושעים אכזריים השודדים עשירים ואח''כ רוצחים אותם. בטרם יצא למסעו, הקפיד שלא ימצאו במזוודותיו דברים יקרי ערך, ולא יהיו עליו תכשיטי זהב ויהלומים. הוא הסיר את שעון הזהב מעל ידו ולבש בגדים בלויים ופשוטים, וכן הקפיד גם שלא לקחת כסף, יותר ממה שהוא צריך לנסיעה.
כך יצא האיש לדרכו, מקווה ומתפלל לשוב בשלום ממסעו המסוכן. כאשר הגיע למחוז חפצו, פתאום הבחין שעונד הוא על אצבעו טבעת זהב משובצת ביהלום ענק ומרהיב. הוא החביא את הטבעת, השתדל לשמור עליה שלא תאבד והתפלל שלא לפגוש בשודדים חסרי המצפון.
הטבעת אכן לא אבדה, וגם בשודדים לא נפגש, אולם נפגש הוא עם מחלת הקדחת, אליה לא היה מחוסן, וכך נפל למשכב כשהוא חולה מסוכן. למזלו הטוב הוא הצליח למשכן את הטבעת, ובכסף הרב שקיבל תמורתה, יכול היה לשכור רופא מומחה שיטפל בו בנאמנות. תוך מספר שבועות החלים, התאושש, וכאשר קם ממיטת חוליו, הרוויח את סכום הכסף הנדרש, סילק את החוב וקיבל לידיו שוב את הטבעת היקרה. רק אז הבין כי ארע לו נס מן השמים, והטבעת שנשכחה הצילה את חייו.
כך גם בעניין חורבן בית המקדש. על הפסוק : ''מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים'', דורשים חז''ל: ''מזמור''?!, לכאורה היה לו לומר ''קינה'' , ומתרצים: ''אמר אסף שירה על שכילה הקב''ה חמתו בעצים ובאבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך, לא נשתייר משונאי ישראל שריד''. כלומר, הקב''ה החריב את בית המקדש, וע''י כך עם ישראל נשאר חי וקיים.
אם כך, מזמורו של אסף דומה הוא לשמחתו של אותו עשיר, ששמח על הטבעת שהצילה אותו מרדת שחת. אף המקדש שעליו שפך הקב''ה את חמתו, הציל את עם ישראל.
וזה מה שהובטח לנו בפסוק זה, שאף שעתיד המשכן להתמשכן בעוונותיהם של ישראל, מובטח לנו שבאחרית הימים נזכה לפדות את המשכון בשמחה, ויבנה שוב בית המקדש בתפארתו, במהרה בימינו, אמן.
אלא שלכאורה קשה, שהרי אין לקחת מהעני משכון שהוא צריך לו ואינו יכול בלעדיו, א''כ, כיצד הקב''ה לקח מאיתנו את המקדש כמשכון?
כנראה שטוב לנו, ואין אנו מרגישים שאיננו יכולים בלי בית המקדש. איננו מבינים מה הפסדנו.
רבי נחמן מברסלב כתב : ''בזמן שבית המקדש, היה קיים, היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב: ''צדק ילין בה'', ופירש רש''י: ''כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עברות של יום''. כי ישראל עם קדוש, לפי גודל רוחניותם ודקותם, אינם יכולים לשאת עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד. על כן אנו צריכים את בית המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו''.
אם רק נשכיל להבין שאין אנו יכולים בלי המשכון, אנו צריכים את בית המקדש, ונבקש זאת מאת ה' ית', אז הוא אכן יחזיר לנו אותו, כמו שהמלוה מחזיר לעני את המשכון כאשר הוא צריך לו.
אומר בעל שם משמואל: ''בימי בין המיצרים יש לנו שלוש שבתות: פנחס, מטות-מסעי, דברים, שלושת ההפטרות הנקראות בשלושת השבתות הללו רומזות על תיקון החטאים של בין אדם לחברו, שבגללם נחרב בית המקדש ובגללם הוא אינו נבנה. הפטרה ראשונה: ''דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן-חִלְקִיָּהוּ'', הפטרה שניה: ''שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל'', הפטרה אחרונה: ''חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ''. כאן רמוזים שלושת התיקונים שיהודי צריך לתקן כתיקון לגאולה ולבנין בית המקדש. הדבר הראשון: ''דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ'' - תיקון חטאי הפה, שמירת הלשון, קדושת הפה. הדבר השני: חטאי האוזן, קדושת השמיעה - ''שִׁמְעוּ דְבַר-ה''', כי חטאי הלשון אינם רק בזה שמדבר ומוציא בפיו, אלא גם במי ששומע. הדבר השלישי: ''חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ'' - תיקון חטאי העיניים, לשמור על העין הטובה, על העין המפרגנת, שיראה כל אחד מעלת חברו, כי הרי הכל מתחיל משנאת חינם ושנאת חינם היא קנאה וקנאה היא צרות עין. בהתחלה מקנאים בעיניים, אח''כ שומעים לשון הרע ואח''כ מדברים לשון הרע.
ויה''ר שהקב''ה יאמר נא די לצרותינו, ישלח משיח צדקנו, יבנה בית מקדשנו ויגאלנו במהרה בימינו אמן.
קיבלנו היום פלייר יפה, המסביר מהם התנאים לדבר לשה"ר, חשבתי לשתף.
פרוגבוט
תוכן שיווקי
פוסטים חדשים שאולי לא קראת....
302 תגובות
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
rhon.co.il
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
- בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
- גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
- תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
- כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
כשרות – השקעות Rהון
rhon.co.il
2K תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- דירת גן ירושלים
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
דירת נופש ענקית ומפנקת בלב ירושלים
דירת נופש משופצת מהיסוד, ברמה הגבוהה ביותר, 5...
וילה גדולה ומפנקת לשבת הגדול ולפסח במרכז
וילה גדולה יפהפיה ונקיה עם נוף פנורמי באוירה...
וילה משפחתית עם נוף קסום ואווירה מיוחדת
דירת נופש גדולה מפנקת ומאובזרת
נמצאת בישוב...
נופש משפחתי בסטנדרט שלא הכרתם - פנוי לפסח!
רוממותא הוא מתחם נופש חרדי פרימיום למשפחות...
מתחם אירוח לימי גיבוש, שבתות חתן וקבוצות
5 וילות מחוברות בלב בית שמש
המקום המושלם...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
