פרק כ"ב
מה אתם חושבים על משפטים חכמים? זוכרים ששמעתם פעם אחד כזה? חכו רגע, אני לא מתכוונת בכלל לציטוטי ההשראות הפופולריים. לאמרות השפר נוסח: מה שלא תהיה- תהיה אחד טוב, של אברהם לינקולן. או: עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם, של גנדי. הם נהדרים, אבל כעת לא התכוונתי למשפטים האלו. אפילו שיש לי מהם אוסף מטופח בקפידה.
התכוונתי לכמה מילים שמקבלים בחינם, באמצע שיחה רגילה. כאלו שנשלפות אחרי המילים 'אתה יודע ש...'. ואז מגיעה המשפט החכם. אולי הוא לא נוצץ בשביל להבריק על מגנט, לא מנוסח באלגנטיות של חריטה מתכתית או סתם מגיע בלי אפשרות בחירה, כמו בחנות. וכנראה בגלל זה לא תופסים אותו בשניה הראשונה, רק בשלישית או ברביעית. זה בסדר, לוקח זמן לקבל את האמת החכמה שצועקת שם, במילים.
דיברתי פעם עם אישה מאוד רגילה, והיא נתנה לי משפט כזה, חכם. כבר היה לי אוסף, אמרתי לכם, אבל הוא לא התאים לשם, המשפט. גם לא למגנטים החמודים שנתנו לי חברות במהלך השנים. ולעוד מגנטים שקנו לי אחיות שלי ל'מקלחת המתנות' שלפני החתונה, שבאנגלית קוראים לה שאוואר ואין לי כוח לברר איך כותבים את זה. נסתפק במקלחת. אז ככה אמרה לי האישה המאוד רגילה ההיא, משפט חכם:
אישה נשואה, כשטוב לה- אז הכי טוב לה בעולם, טוב שאי אפשר להבין. וכשרע לה- אז הכי רע לה בעולם, רע שאי אפשר להבין. אתם יודעים מה העוצמה של המשפט הזה? שבכל פעם שהתת מודע מקפיץ אותו, כי הוא מתאים לסיטואציה, אז מבינים אותו עוד יותר עמוק. מרגישים עוד יותר חזק כמה הטוב, הוא טוב שאי אפשר להבין וכמה גם הרע, הוא רע שאי אפשר להבין. הבנתם. תקראו שוב, אני יודעת שהבנתם.
די חבל שהשיחה המקרית עם האישה הזאת לא היתה לפני החתונה שלי, גם לא מיד אחרי. בגלל שככה, לא היה לי משפט להסביר בו לעצמי את האמת, וגם לא הנחמה שבצרת רבים. כלומר רבות, בדגש. וככה נשארתי לבד. האישה שלפעמים טוב לה ולפעמים רע נורא ואף אחד לא יכול היה להבין, כמה.
חזרתי לעבודה. מטופטפת כמו כלה צעירה שיש לה מלא נדוניה להשתמש בה. עם חיוך זורח כמו שיש רק לזוגות צעירים, ולב בוכה כמו שיש רק לאישה נשואה כשלא טוב לה. מחייכת למחמאות, ולמראה במטבחון, ולצוות ששמח איתי. ובוכה לעצמי מאחורי דלת סגורה, מעל לדפים שניסיתי למלא, כדי להסביר לעצמי מה קורה בעולם אחרי שמתחתנים. כותבת וכותבת, ודוחפת את הדפים לפח מתחת השולחן, עמוק. לא מצליחה להבין מה אני ומה הוא, ולמי פה בכלל יש בעיה.
הוא מנסה להיות אחד טוב, אפילו שהוא לא שמע אף פעם על אברהם לינקולן. הוא לא יודע מי זה. המון דברים הוא לא יודע. אבל הוא מנסה, משאיר פתקים כשהוא יורד לבית הכנסת ואני ישנה או עושה את עצמי. פתקים דביקים בצורת פרח, מהחבילה שקניתי אחרי שהמדריכה הסבירה שפתקים זה מומלץ. כנראה גם המדריך שלו המליץ, כי הוא משתמש בחבילה הזאת כמעט כל יום. לפעמים פעמיים ביום.
הוא מנסה עוד דברים, אני רואה. זה מוזר, אבסורדי, איך יכול להיות שמישהו טוב נמצא כאן, ועדיין כל כך רע לי? אני שומרת את הפרחים הדביקים האלו, מלקטת אותם אחד אחד, מהשולחן והשיש ושוב מהשולחן. מחייכת, מתנחמדת, מנסה לשתף אותו. מנסה כמו גנדי, להיות השינוי שאני רוצה לראות, בארץ של תוהו. בעולם הבלתי האפשרי המתגבש כאן.
*הסתבך לי עם הזמנים, הם התערבבו איכשהו וכבר צהריים. אז תפרידו בעדינות...
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //