שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי - טביעת אצבע ספרותית

ליאורהA · 9/6/21

ב"ה.

כשוך ההלם הקל שלקיתי בו כשגיליתי את זכייתי באתגר של @הדוויג, ישבתי לנסח את האתגר הבא (שכמובן היה מוכן בראשי פרקים זה מכבר, ע"פ כללי האתגרים הידועים לכל).

ובכן, אחרי התלבטות קשה בין שלושה רעיונות, בחרתי את זה שלהלן. מקווה שתאהבו.

---

אחת השאיפות של כל סופר היא לפתח לעצמו סגנון כתיבה אישי וייחודי לו. סגנון מיוחד שמזוהה איתו.

לכן, אחת המחמאות הגדולות שתוכלו לפרגן לסופר היא שקראתם קטע שהוא כתב וישר ידעתם להגיד: "היי, זה הסופר כך וכך! זיהיתי מייד!"

אבל… המשימה שלכם היא לא ללכת לסופר ולהגיד לו את זה. בעצם, אם תרצו, אתם מוזמנים בכיף. וגם לחלוק איתנו חוויות בנספח.

מה שכן, האתגר הוא כזה:

עליכם לבחור סופר כלשהו שספריו מפארים את המדפים בחנויות הספרים המובחרות ו/או בביתכם, או כותב בקהילה שכבר גיבש לעצמו סגנון כתיבה ייחודי שמזוהה איתו.

השלב הבא הוא לנתח את הכתיבה שלו לעצמכם (אפשר במקלדת, אפשר בדף ועט, ואפשר בעל פה), ולהגדיר מספר מאפיינים שלה. למשל: תוכן ייחודי, מילה שחוזרת על עצמה לעיתים קרובות, סגנון ניסוח, ועוד ככל העולה בדעתכם. אין צורך לשתף את הניתוח.

ומה תכלס? השלב האחרון והמשמעותי הוא לכתוב קטע המחקה את סגנון הכתיבה שבחרתם, על פי המאפיינים שהוגדרו על ידכם.

זהו.

הגבלת מילים - עד 1,000 מילה.

האתגר יינעל בעז"ה בעוד שבועיים, בדיוק ולא בערך, בתאריך - י"ג בתמוז (יום רביעי בשבת), בשעה - 22:00 בערך ולא בדיוק.

הנספח - כאן.

הבהרה:

למילה חיקוי יכולה להיות קונוטציה שלילית. עם זאת, אין לפגוע, לזלזל או להוזיל את הסופר אותו אתם מחקים.

אם יש לכם חשש שהסופר ייקח את היצירה שלכם כפגיעה אישית, כדאי לבדוק איתו, אם הדבר מתאפשר לכם.

הסיבה שהרשיתי לעצמי להעלות את האתגר הזה למרות ההסתייגות הנ"ל היא:

השיתוף הזה של @הנף מקלדת, שהוכיח שאפשר לחקות סגנון כתיבה של סופר מוכר ומוערך בצורה חיובית ומוצלחת, כך שאפילו הסופר בעצמו ייהנה.
‎

@מ. י. פרצמן - התקבלה הזמנה לנעץ וירטואלי עבור אשכולנו הנכבד. רוב תודות.

בהצלחה באתגר!

CN · 10/6/21

ב"ה

לא לוחמת. אין לי כוחות.
נגררת למטבח. מקלף ותפוחי אדמה, לפחות פשטידה שתהיה לצהריים העקום הזה.
"ש-לום!" שריקה של תיק טס לפינת ההול מתסיסה אותי. נושכת שפתיים. 'הוא לא אשם דיני, הוא לא!' מגרדת בכוח את תפוח האדמה. נושמת.
השקט במטבח נשמר, הילד והקומיקס נעלמו מתחת לשמיכה. נושפת אוויר באיטיות, מרוקנת את הקערה לתבנית.
הם לא אשמים. תפוחים מקולפים ובקבוק מים יהיו פיתרון טוב להיום.
הדרך לגינה מעקצצת לי בגרון. רק לא לפגוש אף אחת, השם.

בחורונת מתוקה עם קוקו גולש היא השכנה היחידה לספסל. משחררת רצועות, האושר זולג מהנסיכית שמזנקת לארגז החול. שקט.
המשימה: לחשוב על כלום. התוצאה: אפס. חושבת על כלום. על הכל.
שוב לנשום, לדחוף עמוק וחזק את המלח המערפל הזה. מי צריך אותו בכלל.
אולי לא היה צריך להתיישב דווקא כאן, קרוב כל כך למתיקות הנערית הזאת, שכל החיים לפניה. הייתי בדיוק שם. נראית עדיין שם. מטופחת, מקסימה, משפחה פוטוגנית, ממש למסגר ולתלות. יופי לי.

הצרחה מנערת אותי בבת אחת. זאת שולי. חצי שניה ואני דוהרת הביתה עם כולם, החתך עמוק ממש. הדם ממשיך לזרזף בעקשנות. השכנה פותחת דלת ולב, המונית מוסיפה שתי דקות מיותרות להחריד. אנחנו בדרך למיון.
אין לי כוח, אלוקים. לא היום ולא בכלל. אני לא קנקן חזק מספיק. אנא!
הרדמה מלאה. מתי היא אכלה? ככה זה בגיל שלה. נחכה? המילים טסות מעליי, מתנגשות בי. אני לבד. צריך להחליט. מדפדפת, חותמת, לוקחת אחריות.
נניח.
נשארת מאחורי הדלת הלבנה.
מוציאה תהילים בכריכה רכה, צונחת על ספסל מחורר נוקשה.
שקט, לבד, דמעות. רק אני והוא. זה מה שרצית?

פסיק · 10/6/21

בס"ד

לא שמתכוון אייזיק-נחום להתאדר בכישרונותיו הברוכים או להתהדר במוחו החריף ותפיסתו החדה, אלא שכך הוא רגיל מילדותו וכן הורגל משחר צעירותו וכמו כן עלה לרגל ימי נערותו, שלא לשקוט על שמריו או לשתוק על יכולותיו. ונוהג הוא מזה רבות בשנים לוודא באחוזים מרובים ולאחוז בוידואים מתרבים, שכל סובביו יכירו ברוב תבונתו וידעו את טיב בינתו כדי שלא תקולקל תבניתו בעיניהם וכדי שיכולכל שמו הטוב עלי פיהם.

מאחורי הקלעים ובמסתורי השיחות מסתובבת לה שמועה בעלת כנפיים, שאחיו הגדול אליעזר-תנחום חכם הוא ממנו וידיעותיו אף רחבות מני ידיעותיו של אייזיק-נחום. אלא שאינו נוקט בדרכי יחצנות שאימץ לו אחיו לעצמו, ואינו רואה כל צורך ושום סיבה להרחיב את מעגלי מוקיריו ומכבדיו. ההיפך, לפעמים מעגל הוא את פינותיו החדות אף בקרב בני מכריו, ושם עצמו פני תם-שאינו-יודע-לשאול למען לא להכביד עליהם במלומדתו ושלא ללמדם את כובד משקל אישיותו. "מה יהיה לי מזה, מה. איך אני ארוויח מזה, איך. למה סתם להתרברב, למה" תמֵה אליעזר-תנחום בפני ובאזני אייזיק-נחום אחיו את מה שאלף-ואחד-פעמים-כבר-אמר-לו-ויאמר-לו-עוד-פעם-וזהו.

אשמח לשמוע את חוו''ד בנספח. והאם הבנתם כוונתי.

מסוגל · 10/6/21

כבר הרבה זמן אני חושב לשלוח אליך את הסיפור שלי. אני מאמין שתמצא בו עניין, וכמוך כל מי שרוצה להתקדם בחיים ובעצם כל אדם.

כילד גרתי באחת מערי הצפון. אני מאמין שהיום היו אומרים שחיינו בצמצום, אבל הורינו תמיד שיננו לנו שאנחנו האנשים העשירים והמאושרים בעולם, וממילא כך היינו.

כבר מגיל צעיר התעניינתי באנשים וברגשות. אני זוכר שהייתי יושב שעות בהפסקות וכותב סיפורים. לפעמים ילדים היו צוחקים עליי, אבל אני לא עשיתי מזה עניין ומהר מאוד הם התרגלו.

בשעה טובה נשאתי ועברתי להתגורר בבני ברק, מיד אחרי נישואי החלטתי לעסוק בחינוך והתקבלתי כמחנך בתלמוד תורה מקומי.

אני רוצה להתעכב ולדבר קצת על פירוש הדבר להיות מחנך. ילדים הם האנשים הכי מורכבים בעולם, ומחנך נכנס מדי יום לכיתה בלי לדעת מה מחכה לו, איזה ילד ישתולל, איזה יצטרך יחס, ומי יפתיע לטובה.

לכל זה מתלווה כמובן ההתערבות של ההורים השונים, שתמיד באים עם כוונות טובות אבל איכשהו רק מסבכים יותר את העניין. ההורים מרגישים אחריות על מה שקורה בכיתה, במיוחד אם אתה מחנך צעיר. חלקם רק מעירים בנחמדות כשלמעשה הם מנסים ל ר מ ז לך שעם קצת מזל הם היו יכולים להיות המחנכים שלך בעצמם.

יש כאלו שיכולים להירתע, אבל אני הייתי צעיר ושאפתן, וכפי שסיפרתי, תמיד אהבתי רגשות ואנשים. השקעתי את הנשמה, ואני יכול לספר במלוא הענווה שראיתי פירות. הילדים חיבבו אותי, ובהמשך גם ההורים והצוות.

עם הזמן נתקלתי ביותר דילמות שעוברות על הילדים מדי יום, ואני יכול להעיד שהן לא פחותות בעומק והמורכבות ממה שעובר על כל מבוגר, רק שלילדים ישנם פחות כלים להתמודד. התחלתי לספר לתלמידים סיפורים על התמודדויות של ילדים, וראיתי שהם מרותקים. בדרך כלל בעקבות הסיפורים באו אליי ילדים וספרו לי דברים על עצמם או על חבריהם, וכך יכולתי לעזור להם.

כיון שכבר כילד אמרו שאני יודע לכתוב, גמלה בלבי ההחלטה לכתוב את הסיפורים ולהוציא אותם לאור. ישבתי כמה ימים והשקעתי בכתיבת כל הסיפורים שהיו לי עד אז.

היום כל ילד שרוצה להוציא ספר עושה את זה, אבל אז כל העניין הזה שנקרא ספר חרדי היה בראשית דרכו. לקחתי את הסיפורים שלי והלכתי לחבר ששלח אותי לחבר של חבר וכך הלאה. בסוף התהליך נשלחתי אל מי שהיה המלך הבלתי מעורער של ההוצאה לאור החרדית, ר' זרח פורשטיין. אולי אתה זוכר אותו, לאבא שלו הייתה מאפייה ליד החנות של המזוזות.

ר' זרח ישב באיזה מחסן קטן ליד השטיבעל, וכולם קראו למקום 'המשרד'. לשם היו באים כל הסופרים הגדולים של אותו הזמן, וגם אלו שחשבו שהם סופרים רק שאף אחד אחר לא חשב כמותם. ר' זרח היה יושב מאחורי השולחן המקולף, לוקח את הדפים ועובר עליהם במהירות. הוא היה חותך גורל של סיפורים במילה אחת, ואף אחד לא העז להתווכח.

הכלל, נכנסתי לשם כשאני רועד בכל גופי. ר' זרח האיר אליי פנים, ושאל אותי למה אני רוצה בעצם להיכנס לכל הסיפור הזה.

הסברתי לו שאני רוצה להשפיע, והוא הסתכל עלי ואמר "להשפיע זה לא מספיק, צריך להשפיע טוב".

הוא לקח את הדפים ועבר עליהם במהירות. ראיתי אותו מתרכז ואז הוא אמר: "תראה.."

אם יש משהו שלמדתי הוא שכשמישהו מתחיל ב'תראה' זה לא נגמר טוב.

"יש לך פוטנציאל, בחור צעיר. אבל זה לא מספיק מושך. אני לא רואה סיבה שילדים יקנו דווקא את הספר הזה. חסר לי כאן את הקוועץ'"

קוועץ', ככה הוא היה אומר תמיד.

יצאתי משם בפחי נפש, חזרתי הביתה וספרתי לאשתי. היא אמרה שתמיד חשבה שעדיף שאתמקד בילדים עצמם ולא בכתיבת סיפורים (משום מה נשים תמיד חושבות שמה שקרה היה עדיף מלכתחילה).

נסתי לברר בשקט אם יש אפשרויות נוספות, ומהר מאוד הבנתי שמאיפה שלא מסתכלים על זה אני ומוציאים לאור לא כל כך מסתדרים. כלומר, אני דווקא מסתדר אתם, אבל הם פחות מסתדרים אתי, או עם מה שכתבתי.

בינתיים המשכתי ללמד, מפה לשם נוספו עיסוקים ואני התחלתי קצת להתייאש מהחלום להיות סופר. המשכתי להקריא מהדפים את הסיפורים לתלמידים בכיתה, ולהשקיע בעיקר בלהשפיע על התלמידים הישירים שלי.

באחת הפעמים הקראתי את אחד הסיפורים הישנים ביותר. כתבתי אותו לאחר שהבחנתי איך ילדים יכולים להתנהג באכזריות לחברם בלי לשים לב, והמצאתי על כך סיפור. הכיתה הייתה מרותקת, ופתאום באמצע המתח אחד הילדים קופץ ושואל: "זה היה באמת?"

אם יצא לך לספר אפילו פעם בחייך סיפור לילדים ברור ששמעת את השאלה הזו. כמחנך שמעתי אותה לפחות כמה פעמים ביום, אבל הפעם לראשונה חשבתי על משמעות העניין.

כל אחד יודע שגם אצל מבוגרים 'סיפור אמתי' הוא משהו אחר לגמרי מסתם סיפור. אנשים נוטים להתחבר למשהו שהם חושבים שקרה במציאות הרבה יותר מסיפור אמתי. פתאום הבנתי שיש כאן עניין אמתי, וזו הדרך לחבר את הילדים לסיפור.

הוצאתי את חבילת הסיפורים והסתכלתי על השורה הראשונה של הסיפור הראשון "יום אחד הלך שמעון", העברתי טוש עבה וכתבתי "שמי שמעון".

במהלך הימים הבאים שכתבתי את הסיפורים מחדש כך שהסיפורים יכתבו בגוף ראשון. במקום לספר בעצמי נתתי לילדים לספר על עצמם.

לאחר כמה לילות ללא שינה הכול היה גמור. ארזתי את הדפים, ואז הייתה לי הברקה. הוצאתי אותם והוספתי להקדמה פיסקה שהסיפורים הגיעו אל תיבת הדואר שלי, הוספתי את מספר התיבה וקראתי לילדים להמשיך ולשלוח סיפורים.

חזרתי ל'משרד' ובקשתי מר' זרח לתת לי עוד הזדמנות. הוא מצדו הסתכל עליי במבט שאמר "זה מהאנשים שלא מבינים בפעם הראשונה", אבל אני התעקשתי. הוצאתי את הדפים ונתתי לו לקרוא. מרגע לרגע הבעת פניו השתנתה, ואז הוא הרים עיניים מהדפים ואמר "אני על זה".

זה הסיפור שלי, מאז עברו שנים ואני עדיין כותב ולעתים אפילו משתמש בשיטה הזו. אני חושב שיש הרבה מסר בסיפור, בפרט לסופרים בתחילת דרכם. צריך רק לחשוב קצת מחוץ לקופסה ולהתחבר לקהל היעד, ובעזרת השם מצליחים.

הדוויג · 10/6/21

מה כבר ביקשתי? רק רציתי לקנות הרינג.
לא רציתי לקנות ספה יוקרתית בשלושים ושישה תשלומים שווים, לא רציתי לקנות שישים אחוז מהמניות של טסלה, לא רציתי לקנות את הכינור הפרטי של סטרדיווריוס המנוח, לא רציתי לקנות טוסטר עם כפתור להדלקה וכיבוי.

רציתי רק לקנות הרינג. פשוט, יהודי וטעים.
לא רציתי לשדוד בנק, לא רציתי להיות מושל קזחסטן, לא רציתי להיות יו"ר הסוכנות היהודית ולשבת על משכורת עתק של שבע ספרות בשנה, לא רציתי למצוא תרופה לאבעבועות שחרחרות, לא רציתי להיות אלוף העולם בטניס שולחן משרדי, לא רציתי לטוס למאדים בטיסת לואו קוסט עם מקום לרגליים, לא רציתי להשמיד את המין האנושי באמצעות רובה מים כבדים. לא רציתי להשליך את דודה נחמה מהחלון של הקומה המאה-שישים-ושלוש של מגדל בורג' דובאי חליפה. למרות שבינינו מגיע לה.
לא. פשוט לא.

בסך הכל רציתי לקנות הרינג, ורדרד, נימוח בפה, עם הרבה שמן ובצל וטעם של גן עדן.
זה הכול.

אבל כשצילה שמעה את זה, היא התנפחה כמו הטרמפולינה שהיו מביאים לחיידר בראש חודש והאחראי היה צועק שאסור לעלות עם נעליים ואני אמרתי לו שהוא בעצמו עם נעליים והוא תקע לי את הנעל בראש. ככה היא התנפחה ואמרה לי "די כבר עם ההרינג. כמה אתה יכול לדבר על ההרינג שלך? הרי כשאמרתי לך שאני צריכה לקנות טיטולים, וחצילים, ותיק איפור, ופאה חדשה, ונעלי נוחות תלת שכבתיים, אמרת שאין לנו כסף. אז מה קרה פתאום שבשביל ההרינג הקדוש שלך יש כסף? אה?"

לך תסביר לה שזה בכלל לא קשור. ואני עובד מאוד קשה אצל זלינגר הפחח, ומגיע לי קצת להתפנק בחיים. מה יש?

אבל צילה לא מבינה. היא מתחילה שוב עם המונולוג שלה שעבודה של שעתיים בשבוע זה לא נקרא לעבוד קשה, וזלינגר כבר לא שילם לי חצי שנה. והיא עובדת במשרה מלאה כמאבטחת מועדוני כושר, ומשלימה הכנסה בערב עם שיעורים פרטיים בפילאטיס רגשי לבנות השכונה. ונורא חבל שאני מבזבז את כל הכסף על הרינג.

לך תסביר לה שיש לה חסכים מקטנות בגלל שאמא שלה חינכה אותה לפי שיטת ד"ר שליפפר, שבסוף ימיו נכנס לכלא על עבירות תנועה שביצע כשהיה רוכב על אופנוע ים.

היא הרי טוענת שלי בעצמי יש חסכים מקטנות, וכיוון שאני חס על זמנכם, אני אחסוך ממכם את כל הנאום המלאה שלה. היא אומרת שבגלל שאבא שלי היה מכור להימורים בדוכן הפיס של גורג'י השמן, ואמא שלי אמרה לי כל הזמן שהיא מקווה שאני לא אצא כמו אבא שמבזבז את כל הכסף שלה על חלומות ודמיונות, ולכן אני צריך להוכיח לעצמי שאני קונה דברים שיש בהם ממש. כמו הרינג למשל.

ובזה היא דווקא צודקת, צילה. כי הרינג זה אכן דבר שיש בו ממש. ולא סתם ממש, אלא ממש ממש. במיוחד כשהוא מונח על הקרקרים הצהבהבים והפריכים של חברת 'הכי טעים', ונוטף שמן וקיסמים משובחים מעץ מילת איכותי.

וכשהיא תשמע את המילים עץ איכותי, היא תיזכר שהיא צריכה לקנות לתינוקת מיטה חדשה מעץ מלא. ואני אגיד לה שאין לנו כסף, ושוב נתחיל להתווכח. והיא תוציא לי את העצבים עד שאני ארגיש צורך דחוף בפיסת הרינג וחוזר חלילה.

יאן · 10/6/21

שלום ר' זבי מדבר מיסטר סם סילברסטין. אתה בטח זוכר אותי אני ביקרתי אצלך בבית לפני שלוש שנים וכיבדת אותי בגלידה פונץ' בננה.

הו הו אני חושב לעצמי בטח שאני זוכר את סם. מיסטר סם סילברסטין הוא מסוג האנשים שעליהם נאמר: אדם משכמו ומעלה, איש אשכוליות, בר בי רב דחד גדיא.

"מה שלומך סם איך הביזנס" אני שואל אותו.
עזוב אותך מביזנס אומר לי סם, אנשים עוסקים בחיי שעה ומניחים חיי עולם עכשיו תשמע ממני סיפור שאחריו בטח תרוץ ללמוד איזה דף גמרא.
חכה שניה אני אומר לו ורץ להביא את הדף והנייר.

אז אתה שומע אותי ר' זבי? הסיפור שלנו מתחיל לפני חמש עשרה שנה רגע רגע לא כזה מהר אני אומר לו.
אוי ר' זבי אני לא יכול כבר לחכות לספר לך. תשמע טוב.
אצלנו בבנין היתה גרה משפחת זליקוביץ'- חלפיניו. משפחה מסכנה כזו, מלומדי סבל, האמא אלמנה והאבא מובטל והילדים נעבך גדלו אצל הספתא מופלטה נוחה עדן. מה אני יגיד לך כל היום היינו שומעים שם מהבנין איך אבא אלברט מחנך את הילדים בקולות וברקים כמו שאומרים אצלכם. אוהו איזה חינוך ישר מג'רבא הכניס בהם.
יום אחד עוצרת מתחת לבית משאית רחבת תיתורא, המשפחה מעלה את כל הדברים שלה בינינו לא היה להם כזה הרבה, והם נעלמו.
עברו חמש עשרה שנים, יום אחד התקלקל לי הטלפון, ברוך השם יש לי רק טלפון חכם, לא טלפון טיפש כזה שמצלצל כל שניה ומודיע הודעות ושצריך לעדכן לו את האפליקציות. הטלפון שלי חכם מאוד, הוא יושב בכיס בשקט ומצלצל רק שצריך. ואף פעם לא צריך לעדכן אותו אתה בטח מבין למה אני מתכוון.
בקיצור פסעתי מעדנות לחנות והמוכר אומר לי כן מה אני יכול לעזור לכבודו?
אמרתי לו, אני מחפש טלפון חכם כזה ותוך כדי אני מוציא את הטלפון מהכיס ומראה לו. הוא מסתכל עלי ואומר, אה טוב. איך שהוא מסתובב אני נזכר שראיתי פעם את הפרצוף שלו. אבל אז לא היתה לו בלורית וכיפת עור בצבע גזר גמדי אלא כיפה בצבע זית שחור עם פאות בצדדים.
ר' זבי אתה שומע? עכשיו אני מגיע לחלק הכי מרגש.
איך שהוא חוזר אני אומר לו תגיד לי אתה זה לא פרויקה? פרויקה חלפיניו? הוא מסתכל עלי דהום לגמרי ואומר לי כן זה אני.
אמרתי לו פרויקה זה אתה? זה ממש אתה???
אתה יודע שלפני חמש עשרה היינו שכנים?
אז הוא אמר לי, אה כן? וואלה. 170 ₪ אחריות לשנה.

פרי קטן מאחורי הסיפור:

castamir · 11/6/21

להשכרה: אופני כושר. מעולם לא הועילו.

הזדמנות · 11/6/21

יענקי ואני ירדנו לקומת הכניסה, הגיע הזמן לפדות את דמי הפיקדון של הבקבוקים.פתחנו את הדלת של המחסן ועינינו חשכו. השקיות עם הבקבוקים למיחזור שאספנו שבועות על גבי שבועות נעלמו! מי יכל לקחת אותן? ועוד אחרי שכתבנו עליהן פרטי! לא לגעת! ובכלל, כל השכנים בבנין יודעים שאנחנו אוספים את הבקבוקים למטרה חשובה, למה שירצו משהו שלא שייך להם? ואם זה לא מישהו מהשכנים אז מי זה יכול להיות? מי יכול לפלוש למחסן בתוך בניין פרטי? ואיך נוכל לעזור לאדון גרשוני המסכן, שבעל הדירה מאיים לזרוק אותו לרחוב בשבוע הבא? חייבים למצוא את הגנב הנאלח ויפה שעה אחת קודם. יענקי הציע שנפנה למשטרה אבל הזכרתי לו איך היא לא הועילה לנו אף פעם בעבר. המשטרה והשכל באים תמיד אחרי הזמן.
אני חושב שיש לי רעיון, אמרתי ליענקי, אבל קודם, נזכרתי, אני חייב לתת לחני את ההפתעה שהכנתי לה לפני שתגלה אותה בעצמה. דילגתי במדרגות שתיים-שתיים.

הבנים האלה יודעים רק ללכלך! רטנה חני. על השיש היו מרוחות שאריות של שוקולד מומס. על הכיריים עדיין עמד הסיר, מוכתם בשכבת שוקולד שהתקשה בינתיים. יותר קל לנקות את זה מיד ולא לחכות למצב הזה. או! הנה אתה! היא קראה למי שהיה אחראי לכל הבלאגן ופרץ עכשיו למטבח בסערה. חולצתו היתה משורבבת מחוץ למכנסיים כרגיל, מוכתמת אף היא.
מה את חושבת, שרק הבנות יודעות להכין כל מיני שטויות במטבח? שטויות במיץ עגבניות! הוא פתח את ידית הפריזר שמיותר לציין היתה אף היא מרוחה בשוקולד, הוציא מתוכה בונבון והגיש אותו לחני בחיוך צופן סוד.
אולי אתה פחות נורא ממה שחשבתי, היא אמרה למראה השוחד. אצלם בבית בונבון בסתם יום של חול נחשב למאכל מותרות. הם משתדלים לא לקנות מה שלא צריך. היא בירכה ונגסה ואז ירקה את עגבנית השרי המצופה בשוקולד צמקאו והתחילה לבכות. את לא מבינה בדיחות! הוא אמר. זה בכלל לא מצחיק, יש לך בדיחות מוזרות! הבכיות שלה עלו טונים. ישעיהו וולף! אמר אבא שחזר בדיוק מהישיבה, פניו היו חמורות סבר.

דוכסוסטוס · 13/6/21

הרחוב אינו יודע לשאול. אך התמיהה מתפרצת מאליה בלא-קול, שועטת על אבני המדרכה הסדורים בקפידא פסין-פסין – משל היו קופסאות שימורים במזווה של גברת פולניה, דולפת היא מבעד עטיני המזגנים, מעופפת בין עדת זבובים המקיפה במעגלים מכולת אשפה מעלת צחנה.

עוצרת לפוש על פני ספסל מתכת שתקן בצבע חסר-שם, מרופד בפרחים נובלים, ספק נשרו מתוך רעמת העץ הגוחן מעליו לבולעו – ספק נטועים הם שם מבראשית יחד עם הספסל שאין איש אומד שנותיו.

מתפתלת על תוואי הכביש האפרורי המוכתם בשמן אוטובוסים ובשאריות סימוני דרך, נרמסת תחת גלגלי המכוניות שצופרן לא יודע מנוח.

והפליאה לא מוצאת לנפשה מזור – כל אלו עבור מי, ולמאי?

אך מעת שאבני המדרכה מהדהדות את אוושת פסיעותיו של ר' זעמיש, באה הקושיה אל כנה – משל מעולם לא סבבה בחוצות באין עונה. האריחים מצטופפים תחת מנעליו הבלים, וכמו מתנערים מאבק הדרכים העוטפם תדיר, לאמור: עלי יניח ר' זעמיש את משקלו הצנום, בי יטיח את מקל ההליכה הצנוע, אשא אני את שקית הספרים המהוהה שלו, שעה שכבדה עליו ההליכה ונוטל הוא רגעי מנוחה לרוחו היגעה.

עיניו החבויות תחת צמד גבות כרסתניות צופנות-סוד, מושפלות אל הקרקע ופסי המדרכה המשובצים בדקדקנות מיישרים לפניהם את הדרך. ניחוח האשפה, ספק אוסף את חרפתו אל חיקו במבוכה – ספק מתקבל בליבו הרחב כאולם של ר' זעמיש בחיבת-חלבנה. זרזיף מזגן תועה מטיף טללי תחיה על מצחו, לשומרו קמעא מאימת הבלת תמוז.

וספסל הדרכים המכונס תמיד, מתגבר על ביישנותו ומזמן את ר' זעמיש וספריו הישנים לשעה של קורת-רוח, והאילן הגדול שעליו כמו מבטיח לחופף עליו מפני החמה ומעם שאלות הרחוב.

שיילה · 14/6/21

שלום לכם, שלום יהודים.

ושוב אנחנו נפגשים. במליאה רחבה עם ממשלה צרה. נעים להכיר.

שבו בשקט נא הקשיבו, ושום מילה כאן לא תוציאו.

***

"הקשיבו הקשיבו", קרא נפתלי בלהט, "הכיסא הזה שלי, רק שלי, קיבלתי אותו מבנימין".

"מה פתאום?!" נעלב יאיר, "זה בכלל לא שווה, אני עזרתי לבנות אותו".

תמר ומירב שעמדו עד כה מן הצד, התערבו אף הן – "גם אנחנו עזרנו, גם אנחנו רוצות".

"אתן קיבלתן דברים אחרים", אמר להן אביגדור שהיה אחראי על הכסף.

"סליחה? מה זה עניינך?", התלוננו השתיים, "איפה התיקים היפים שהבטחתם לנו?"

"אתן אל תתערבנה", אמר יאיר, "התיקים אצל גידי כי נפתלי אמר שהוא צריך לשמור עליהם".

בני, שישב כל העת בצד, שתק.

"בני", צעקו כולם, "תגיד משהו".

אך בני לא ענה. הוא לא שומע טוב באוזניים, חיש הגיע יאיר וסטר לו על לחיו.

"היה הרבה יותר כיף עם בנימין", בכה בני, "אני הולך".

"תבוא מחר בערב?" שאל יאיר.

"מצטער", ענה בני, "לא יכול, קשה לי עם ערבים".

"גזען", כך מנסור ופירק את הממשלה.

BEYOND · 14/6/21

-ובכן, זה קטע מתוך טקסט שלא נכתב לאתגר וכדי להתאים לאתגרנו הוא עבר כמה מוטציות. למנחשים נכונה (זה קל!) יוענק קטע נוסף מתנה

-

אביתר עמד בצד הרחוב החשוך, מבטו חולש על כל האזור. הבניינים הישנים ניצבו צמודים זה לזה, קודרים. הוא תהה אם אי מי גר בהם, היה נראה שהם שוממים לחלוטין.
בקצה הרחוב פנס תאורה בודד האיר קלושות פסל בודהה בינוני, צלליתו השתקפה באבני המדרכה החלקלקות. אביתר הסב ממנו את מבטו. מתניה אמור להגיע כל דקה, ואסור שאיש ידע שאחד משניהם היה כאן. הוא מצידו ניער כל סיכוי למעקב, ואחרי מתניה איש לא אמור לעקוב. זהותו נמחקה כליל.
רוח שורקנית הפרה מדי פעם את הדממה, מלווה בטיפות קטנטנות. אביתר ניצב על עומדו ללא נוע, דרוך לכל אוושה, קשוב לכל רחש. צללית כהה התקרבה מכיוון הרחוב הראשי, אביתר נצמד לקיר הבניין והסתתר מאחורי ארון חשמל חלוד. הזר נעצר בגבו אליו. אביתר נדרך, ידו הונחה על אקדחו בכוננות. הזר הביט ימינה, ושמאלה, לעבר הפסל הדומם. ואז, בפתאומיות, הסתובב לעברו. אביתר כבר היה מוכן.
"ידיים למעלה!" הוא אמר בקול קשוח וקר, אקדחו מונף.
הזר לא נרתע.
"למה באנגלית, אביתר? אני עדיין מבין עברית" נשמע קולו, ציני להחריד.
אביתר הוריד את אקדחו. "זה אתה", הוא אמר.
"אני" מתניה קד קלות.
אביתר סקר אותו במהירות הבזק. לא מפספס אף פרט. הפיאות עבותות נעלמו, כמו גם הזקן. את הכיפה הסרוגה הגדולה החליף כובע קסקט שחור, ואת נעלי הבלנסטון העתיקות נעלי ספורט כהות, גמישות.
"טוב שהקשבת להוראות שלי". הוא אמר בסוף.
"לא שהייתה לי ברירה" מתניה היה מריר. בעיניו ריצד כעס ישן.
אביתר הסיט את מבטו. אין לו שום עניין להיכנס לוויכוחים כרגע. מה שהיה היה. מתניה חי בזהות שאולה, נרדף, אבל התחליף היה יכול להיות גרוע הרבה יותר. ובכל אופן, הוא יהיה נחמד. מתניה סובל.
"מצאת עבודה?"
"מכירות ברשת" פלט מתניה.
"מוכר כיפות סרוגות בחצי דולר?" אביתר עקץ.
מתניה הרים את זווית פיו לחיוך עקום. משהו הבהב במוחו של אביתר.
"דרך שם יצרת קשר עם חברים שלך?"
מתניה לא ענה.
"יצרת קשר עם חברים שלך. הם באו אלי הביתה" שוב נשב בקולו קור. "אל תעשה את זה שוב".
"הם לא יבואו שוב, אל תדאג".
"אלי הם לא יבואו, אני יודע." אביתר גחן אל גיסו. "מתניה, אל תיצור איתם קשר. לטובתך אני אומר".
מתניה הגניב מבט שמאלה. התנועה לא חמקה מעיניו של אביתר.
"מישהו עוקב אחריך?" הוא הביט לשמאל. הפסל ניצב שם, מאובן.
"לא, אביתר, אני ממהר. טוב לראות אותך". מתניה פזל אל החבילה.
"קרה משהו". אביתר שאל–קבע.
"אני לא חייב לך דין וחשבון על כל צעד שלי". מתניה תקע בו מבט מתריס.
"דווקא כן. מתניה יקירי. כל צעד שאתה עושה הוא איכשהו בזכותי, אתה לא חושב? ואם הוא לא יהיה זהיר ותיכנס לצרות, אז גם אני אהיה בצרות. ותאמין לי שהכנסת אותי למספיק מהן".
"איזה צרות?! כרגיל, כולם מעריצים אותך".
"אה, כן? והמדינה שאתה נמצא בה עכשיו לא תרצה את ראשי כשיגלו שהנחתתי אותך פה? יש גבול לקשרים שיש לי, גם האנשים שמכירים אותי בישראל לא יוכלו לעזור בכזה מצב. ועכשיו אני שואל – וזו הפעם האחרונה שאהיה אדיב איתך, מתניה", הוא התקרב עוד קצת למתניה. וקולו הונמך. "רק תדע שאני עדיין תוהה אם עשיתי את המעשה הנכון, אולי טעיתי. אבל לא נורא - תמיד אפשר לתקן" אביתר הרגיש רע כשאיים כך.
"הכל בסדר". השיב מתניה. מבטו היה גלוי, אבל והא הסתיר משהו. אביתר הרגיש את זה בכל גופו. כסוכן אומן לקלוט כל שביב מידע משפת גופו של המשוחח. טיק עצבני, שפשוף אצבע, חיכוך בעורף. לכל פרט קטן יש משמעות. מתניה ידע על שפת גוף, בכל זאת גם הוא הוכשר בשלדג לעבור חקירות מסיביות. אבל סוכן מוסד הוא לא היה, ואביתר כן.
"סגור על זה שהכל טוב? ניערת מעקב?" אביתר שאל חרישית.
"ניערתי מצוין".
אביתר גיחך. "בינגו. מי אמור לעקוב אחריך, מתניה כהן? לא הטלטלנו על חצי עולם בשביל למנוע את זה? ממי היית צריך להתנער? מה מפחיד אותך? דבר צפוף, אין לנו זמן". הרוח שרקה חזק פתאום.
"כלום, אביתר. תביא את החבילה". מתניה אמר בקול שקט. אביתר חשש לרכון ולהרים אותה. הוא נחשף כך לפגיעה ולא ברור לו מה עובר על מתניה. לא סביר שהוא יפגע בו, אבל איך ידע שהוא לא נתון לאיומים, ושלא הגיע לקצה בגלות מרוחקת.
"תרים אתה", הוא חייך חיוך מקסים, "זה שלך".
"אני לא בוגד" קולו של מתניה נצרד. הוא הרים את החבילה והושיט את ידו ללחיצה: "חברים?" תקווה הבהבה בעיניו.
מתניה מתחמק. זה היה ברור לאביתר. אבל הוא העביר את האקדח לשמאלו, ולחץ את ידו של מתניה. משהו מחוספס חצץ בין הידיים.
"תקרא הכל". אמר מתניה בתנועות שפתיים מודגשות. "ואני בסדר, אל תדאג לי".
אביתר הנהן בפנים חתומות. "תהיה חזק, מתניה". הם עדיין לחצו ידיים.
"גם אתה", מתניה לחץ את ידו חזק. חזק מדי.
ואז הרעיד את הקרקע קול מחריש אוזניים. בלי לחשוב, הצמיד אביתר את מתניה לקרקע ביד איתנה, ידו השמאלית מכוונת את האקדח לרקתו. עשן סמיך אפף אותם מכל כיוון.
"זה לא אני, אני נשבע!" נאנק מתניה.
אביתר חשק שפתיים בכוח כדי לא לזעוק. מתניה, מי היה מאמין.
"אביתר, הפסל - - - " מתניה התפתל. אביתר הוסיף לאחוז בו ביד פלדה והפנה את ראשו לשמאל.
הפסל נעלם.
מתוך העשן שהחל להתפוגג בקעו שלוש דמויות שחורות, חמושות. אז זה לא מתניה, כנראה, אבל זה לא עושה את המצב פשוט יותר. "אביתר! זה חיים ומוות! תן לי לקום!" מתניה נאבק בו ממש. בזווית העין הוא ראה את הלוחם הקיצוני רץ לעברם. אין לו אפילו שניה אחת לקשור את מתניה. בשבריר רגע הוא זינק, בעט במתניה הצידה והעיף את התמ"ק שאחז הלוחם בידיו במכת אגרוף מדויקת. מי שזה לא יהיה, הוא חייב להישאר בחיים. יש לו בן קטן ומתוק לא הרחק מכאן, והוא הבטיח לחזור מהר, ובריא, ושלם.
הלוחם התקפל לרגע והתרומם, אקדח בהק בידו. אביתר מצידו הניף את אקדחו שלו. דמות נוספת בקעה מתוך העשן, מטושטשת. מתניה זינק עליה. " עזוב ת'אקדח, אביתר! הם לא יודעים קרב מגע!" הוא זעק בעברית.
חיים קלים, אביתר שלח בעיטה הגונה על הבחור השחור מולו, והעיף אותו לקרקע, הלום. השני גם הוא נוטרל על ידי מתניה באגרוף קטלני לסרעפת. אביתר פשט את הסוודר שלו וקשר את ידיהם במהודק. יהיה לו קצת קר הלילה, לא נורא. מתניה הרים תמ"ק אחד ואיים באמצעותו על השניים בחיוך לא נעים. הם אפילו לא ניסו להתנגד.
אביתר נשך שפה. מתניה לוחם טוב, אין ספק. אבל זה היה קל מדי, לשניהם. הוא לא זוכר מתי הפעם האחרונה שנאבק בלוחם טירון שיודע רק לאיים בירי. ואיפה נעלם הלוחם השלישי?
"המשחק נגמר, חברים" אמר קול באנגלית מושלמת, ואביתר הרגיש קת אקדח קרה ננעצת בגבו, באינסטינקט הוא ביצע אגרוף סיבובי מהיר. אם השלישי כמו השניים הקודמים, הוא לא יהיה מוכן לזה בכלל, וכנראה גם שהוא לא יירה. הוא צדק. לאחר מאבק קטן הוכנע גם הלוחם האחרון וכנראה הבכיר מבין שלושה. כעת שכבו שלושתם על הקרקע, שניים דוממים והשלישי מתפתל ונאנק.
אביתר הרים את אקדחו, מכוון אותו לשלישי.
"who are you?" הוא שאל, רגוע רגוע.

פינחס כהן · 14/6/21

יש קשרים הרבה בחלקי האדם, אך קשר אמיתי מחזק את נפש האדם, הקשר הלזה בסוד החכמה, כי אמנם אפשר לו לאדם אשר לא עמל על תיקון מדותיו, ונפשו צמאה לרעבון תאוני, להיות כתינוק לרגעים, כי בנפשו כר נרחב אל הדמיון, וטבע הדמיון לחרוץ המשפט כרגע, על אף כי הוא כח נאצל מן השכל, הגבר הלז תאב לקשר טמיר עם יוצר כל היצורים, ולהדבק בתענוג אצילי מגנזי מרומים, להיות כמלאך לרגעים, אך נעלמה ממנו מסלת החכמה, להבדיל בין קודש לחול, מסילה זו עין בשר לא יראנה, רק עין עדינה בעדינות הנפש, אשר לה נטיות דקות ונימין דקין.

החכם מחזק את שרירי ליבו בדרך האמת, אם יבוא יצרו עליו בפתע פתאום, יכין לו מנה אחת אפיים, לא יתן פתח לתענוגי בשרים, וליבו נישא אל על, ומשוטט בשמי שמים, וירחיק ממנו כל פגע וכל נגע, וינהל את כל צבא המדות לתקנם תיקון מישרים.

כי באמת הטביע היוצר ב"ה אשר אין חקר לתבונתו, קשר של חיים בין הנברא ליוצרו בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, כי אין מתכונת החיים מפכה על מתכונתה, אם לא יהיה קשר בין אדם לזולתו, וטוב ממנה התוהו.

ולפנינו מחזה מזעזע כל לב חכם, כי ישנם אנשים אשר ימירו רע בטוב, והוא כי קשר האדם לבוראו הנה הוא מן היסודות אשר בעבורם נברא העולם, ואותם אנשים נקשרים בעבותות אהבה למה שאנו קוראים איסור, כי כך דרכו של יצר וכו', ובעבור הרגשה רגעית יקשרו עצמם לצד האחר, ולא ישכילו להחלץ משטף החיים הגשמיים, ולהתרומם ולהשקיף מלמעלה כמלאך הדר עם בני תמותה, הקרוב ביותר לבוראו.

ואמנם תרופה לחולי זה לא תבוא מיד על ידי התשובה, כי הרגל זה הוא סימן לשפלות הנפש, ומה יועיל לשפל והעכור אם ישוב בתשובה ולמחר יחטא, מזור לדבר זה הוא לרומם עצמו ע"י העמל העיוני בעיון התורה, ואחר שיצא מחומר הארצי, יוכל לשוב בתשובה בנשמה משכלת.

שפריצרית · 14/6/21

נקישות עקביו הדהדו באולם רחב הידיים, המרוצף במשבצות שחור - לבן.
מחשבותיו המבולבלות היוו ניגוד גמור למראהו המוקפד.
עורו היה לבן ומוצק, שקמטים עדינים החלו לשרטט בו את חותם החיים.
עיניו בהירות ועזות מבע, פיו חתום בשפתיים צרות, מצוירות.
הוא השתעשע בכוס שבין אצבעותיו, מביט מוקסם בברק שהחזיר אליו הנוזל הורדרד.
יין האגסים שבחר עבורו מנשה בשוק באטריביאן, היה מהמשובחים שטעם מימיו.
הוא הרים לחי אחת, מחייך.
מנשה התגלה כבחירה נבונה. עוד אחת מההחלטות הנכונות שקיבל בחייו.
יהיו אנשים נמוכי נפש שיזלזלו בכך.
אבל הוא, ייחס לכל החלטה - ולו בנושא הפעוט ביותר - משמעות הרת גורל.
זה היה סוד הצלחתו, זה היה סוד חייו.
לקחת אבנים קטנות מהחיים, לבחון אותן בקפידה, ולהרכיב מהנבחרות שבהן את המגדל השלם.
נקישות מהוססות נשמעו, ודלתות עץ האשור חרקו קמעה.
"ליאה?"
התפלא.
היא נכנסה בצעד מהיר, שמלותיה מרשרשות מאחור.
המשרת שומר הסף קד לעברם וסגר את הדלתות בנקישה.
"חגלה היתה אצלי עכשיו", היא נגשה ישירות לענין.
עיניו ננעלו באופק, ושפתיו נחשקו באחת.
ביקורה של בת דודתו, אשת מפקד הגדודים הדרומיים ימים מספר לפני שיכריז על גנרל הצבא הבא לא מצא חן בעיניו.
"הכנות אחרונות לארוע הצדקה בשבוע הבא?"
התעניין בבת צחוק מעושה.
היא קימטה את מצחה במקום בו אמורות היו להיות גבותיה.
תמיד התקשתה להתמודד עם הקלילות בה השתמש בעלה כשהתייחס לסוגיות בוערות.

יוסף שחק · 15/6/21

שוקי טען את אקדחו לפני שיצא מהבית, שני אקדחים היו כבר הכן בגרביים ועוד אחד מתחת לעניבה, מעשה שבשגרה.
הוא ניגש לרכב הראשון שראה וציווה בפשטות על הנהג להתרחק מהאזור, הנהג לא התווכח, היה בשוקי משהו שגרם לאנשים להקשיב לו מיד.
כעבור 15 שניות כבר דהר בכביש הראשי, מאזין ברקע לפיוט סורי עתיק, ונוזף בליבו על טעמו המוזיקלי הגרוע של בעל הרכב.
"לפחות זה זכותו ואין לי זכות להתלונן" חשב בגיחוך.
עיניו המיומנות קלטו שני אופנועים עוקבים אחריו, בתרגיל הסחה פשוט הוא חמק מהם, אך אז לפתע חשכו עיניו....
טרקטור חדיש עמד מולו וכף החול שלו עומדת הכן להפוך את הרכב, "אז הם לא בטלנים כמו שחשבתי" הרהר בהערכה.
הוא יצא מהרכב ונכנס לתוך כף החול, נהג הטרקטור פער זוג עיניים תמהות, שניה לפני שכדור מדוייק חצה את רקותיו מצד לצד.
צנצנת מזכוכית צנחה על ראשו ועיניו ראו חושך מוחלט...
היה זה חברו יאיר גנות, "אז מה? לא עונה לטלפון ומשתעשע עם מאפיונרים סוג ג'" ? שאל יאיר בחביבות.
"אל תשכח מה שקרה ב 97, גם מאפיונרים פשוטים יכולים להכניס אותך לבעיות" ענה שוקי ,דורך את האקדח.
"ראש השב"כ אמר לי לקרא לך" כך יאיר
"תגיד לו בתנאי שהפעם הוא מכבד אותי בכוס מיץ תפוזים" ענה שוקי,
"עדיין זוכר לו את זה"? שאל יאיר ושלף סכין קומנדו לכיוון הרחש שנשמע.
"כן, בא נמשיך לדבר שטויות תוך כדי פעולה מבצעית, לסיפור מתח זה נכנס בלי בעיות"

הנף מקלדת · 17/6/21

אַחֲרֵי הֵעָדְרוּת שֶׁל חֹדֶשׁ, צִפִּינוּ כָּל הַיְּלָדִים לְשׁוּבוֹ שֶׁל הַמְּלַמֵּד לַכִּתָּה.

הָיָה לָנוּ מְאֹד קָשֶׁה לְוַתֵּר עַל הַמְּלַמֵּד לְמֶשֶׁךְ חֹדֶשׁ תָּמִים, בְּכָל זֹאת לָמַדְנוּ הֵיטֵב בְּאֶמְצָעוּת יוֹנֵי-זוּם מְיֻחָדוֹת. יָדַעְנוּ שֶׁהַמְּלַמֵּד עוֹשֶׂה דְּבָרִים חֲשׁוּבִים בְּמַמְלֶכֶת תַּחְפַּנְחֵס.

מִי שֶׁקָּרָא אֶת הַסֵּפֶר הַקּוֹדֵם "מָבוֹי מְפֻלָּשׁ", בְּוַדַּאי זוֹכֵר אֶת הַנִּסָּיוֹן הַכּוֹשֵׁל לְהַמְצָאַת הַפָּטֵנְט, שֶׁיַּעֲזֹר לִמְצֹא חֲנָיָה לְיַד 'אִיצְקוֹבִיץ'. אָז פָּגַשׁ הַמְּלַמֵּד אֶת הַנָּסִיךְ הַגּוֹלֵה מִתְּחַפְנְחֵס, הַפְּרוֹפֵסוֹר אֲבִירָם-דָּרְיָוֶשׁ גּוֹלְדְּנְבְּלוֹךְ-קַרְנִי.

מִי לֹא יִרְצֶה לָדַעַת, שֶׁהַפְּרוֹפֵסוֹר שֶׁכָּעֵת נִקְרָא 'הַמֶּלֶךְ דרוויצ'וק הָרִאשׁוֹן, פִּיצָה אֶת תּוֹשָׁבֵי בְּנֵי בָּרָק, עַל הַכִּשָּׁלוֹן בַּחֲנָיוֹת. כַּאֲשֶׁר שָׁלַף הַמְצָאָה גְּאוֹנִית 'מוֹצֵא מוֹצֵץ', הַמְצָאָה שֶׁמְּגַלָּה לָאַבְרֵךְ הֶעָיֵף, לְאֵיפֹה נָפַל הַמּוֹצֵץ שֶׁל הֲיַנּוּקָא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה. מֵרֹב שְׂמֵחָה, גִּלָּה לוֹ הַמְּלַמֵּד אֵיךְ יָשׁוּב לְכֵס מַלְכוּתוֹ בְּתַחְפַּנְחֵס. כְּשֶׁהוּא נֶעֱזָר לִקְבִיעַת הַמַּהֲלָכִים, בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא פָּרָשַׁת שְׁמוֹת.

כָּעֵת נָסַע לְשָׁם הַמְּלַמֵּד, לְהַצִּיל אֶת אֻכְלוּסִיַּת הַפִּילִים הַגַּמָּדִיִּים. אֶת הַסִּפּוּרִים שֶׁאָרְעוּ בַּנְּסִיעָה הַמְּיֻחֶדֶת, הִבְטִיחַ הַמְּלַמֵּד לְסַפֵּר לָנוּ, וּלְהַדְפִּיס בְּסֵפֶר 'אֶתְרוֹג תַּחְפֵנְחֵסִי מְשֻׁלָּשׁ'

כִּשְׁלוֹשִׁים רְגָעִים לְאַחַר סוֹף זְמַן תְּפִלָּה, נִכְנַס הַמְּלַמֵּד לְכִתָּה, כְּשֶׁאֶת פָּנָיו מְקַבֵּל הַשֶּׁלֶט: "הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם כֵּיצַד מְבָרְכִין כּוֹנֵס צֹאן לְדִיר"

הָיִינוּ בְּטוּחִים שֶׁהַמְּלַמֵּד הֶחָכָם יִפְרֹץ בִּצְחוֹק, כְּשֶׁיָּבִין אֶת מַשְׁמָעוּת הַשֶּׁלֶט, לְהַפְתָּעָתֵנוּ הוּא פָּסַע בְּהִתְעַלְּמוּת לְתוֹךְ הַכִּתָּה, בֶּרֶךְ אוֹתָנוּ לְשָׁלוֹם בִּקְרִירוּת, מִיָּד חִלֵּק לָנוּ שִׁכְפּוּלִים, לָהֶם הוּא קָרָא: "מִבְחָן עַל מָה שֶׁלְּמַדְתֶּם בִּזְמַן שֶׁנֶּעֱדַרְתִּי".

קִבַּלְנוּ אֶת הַדַּפִּים בהִתְמַרְמְרוּת אֲבָל מִיָּד הִרְגַּשְׁנוּ שֶׁמַּשֶּׁהוּ מוּזָר. קוֹלוֹת תְּמִיהָה וּצְחוֹק עָלוּ מִכַּמָּה כִּוּוּנִים.
הַמְּלַמֵּד חֲטַף פָּתַח אֶת אַחַד הַדַּפִּים, וְהֵחֵל לִקְרֹא בְּקוֹל.

בָּעֵא לְמִזְבָּן.
אַתְרָא: 'שׁוּקָא דִּכְרַךְ' בְּתַרְעָא דְּבֵנִי בָּרָק מְתִּיתָּאֵי 'אֻולְמָא דְּבֵי הִלּוּלָא- פְרִידְמָן'
1. תְּלָתִין בְּעֵין מִגֻּשְׁפַּנְקִין.
2. צִינְצְנָא דְּמִטָּמָרִין גַּרְגְּלִידֵי דֹּחַן. תַּרְתֵּין
3. נַהְמָא פְּרִימָא. חַמְשָׁא
4. טְרִימָא דְּפִירָא אַדְמוֹנִיתָא
5. מְזוֹנָא דְּמִתְקָרֵא 'שֻׁנָּרָא-לִי' לְשֻׁנָּרְתָּא אֻכָמֵתָּא.
(אִית לָן לַמֵּזַל לְדוּךְ פְּלָן בִּכְדֵי לְמִזְבַּן הַנִי)

כְּשֶׁהִגִּיעַ הַמְּלַמֵּד לְמוּצָר מִסְפַּר חָמֵשׁ נָדַם קוֹלוֹ.
"נִרְאֶה לִי שֶׁהָרַבִּי חוֹלֶה בְּקוּרְדַּיְקוּס"
צָעַק לְפֶתַע נַחְמָן הַמַּבְרִיק.
"שְׁשְׁשְׁ.... לָשׁוֹן הָרַע" צָעֲקוּ כֻּלָּם כְּשֶׁרָאוּ אֵיךְ הַמְּלַמֵּד הִתְחִיל לִבְכּוֹת.
אַךְ הַמְּלַמֵּד אָמַר: "אֲנִי בּוֹכֶה כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֵיזֶה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יֵשׁ פֹּה".

עַכְשָׁו נַתְחִיל לִלְמֹד. אַחֵר כָּךְ אֲסַפֵּר לָכֶם עַל הַמִּגְדָּל הַגָּבוֹהַּ בָּעוֹלָם שֶׁרָאִיתִי בְּתַחְפַּנְחֵס, וְאֵיךְ הִצַּלְתִּי אוֹתוֹ מִתְּבִיר וּפָזֵר, בְּעֶזְרַת מֻנָּח זַרְקָא, שַׁלְשֶׁלֶת וְקַרְנֵי פָּרָה .

כָּךְ חָזַר אֵלֵינוּ הַמְּלַמֵּד הָאָהוּב. אַךְ כֻּלָּנוּ מִתְקַשִּׁים כֵּיצַד גִּלָּה נַחְמָן עַל מַחֲלָתוֹ הַמִּסְתּוֹרִית שֶׁל הַמְּלַמֵּד?

7שבע7 · 23/6/21

בקצה הרחוב חיכה לו אייזיק, כשחיוך מר ועייף על שפתיו.

הוא גמע את הדרך אליו בהיסוס תמה, ונעץ בו את מבטו, מחכה לתשובה.

"פרלמן ביקש נגיע אליו הערב," קיצר אייזיק. "הוא צריך אותנו בדחיפות."

יענקל המשיך להביט בו, מחשבותיו נודדות.

היום שבו הכירו את פרלמן. היום הארור הזה. וכשהוא נזכר, וכשהוא ממשיך לנעוץ מבטו באייזיק, העייף-מריר, הוא מחליט שזהו. יש לשים לזה קץ.

"אני לא בא," הוא פולט, משפיל את מבטו מיד.

"מה זאת אומרת לא בא?" אייזיק מזדעק, כל העייפות נושרת ממנו באחת.

"לא בא, וזהו." חותם יענקל. "יש לי אישה וילדים בבית, אייזיק. אני לא יכול להיכנס להרפתקאות המסוכנות של פרלמן."

וכשאייזיק מביט בו בחזרה, תדהמה מחליפה את המרירות ואז שמץ של הערצה בא תחתיה, הוא יודע שבחר בדבר הנכון.

הוא בחר בחיים.

ברגע האחרון כמעט מרשה לעצמי להצטרף. תוהה אם אפשר לזהות בקטע הקצר הזה - שאין לי מושג מה היה לפניו ומה יהיה אחריו - את הסגנון ואת טביעת האצבע הספרותית. בכל-זאת, אף שקראתי את ספריה הרבה פעמים, לא קראתי בהם לאחרונה ממש...

ליאורהA · 23/6/21

האתגר נעול.

ליאורהA · 23/6/21

ב"ה.

ערב טוב ומבורך.

בהתחשב באופי האתגר, הייתי אמורה עכשיו להגיש חיקוי מושלם להכרזת הזוכים. אבל נו, אם יש לכם זמן פנוי, עדיף שתקראו את הדברים המדהימים שהעלו פה. לא את הצהרת הסיכום. אז נעשה את זה קצר.

נהניתי מאוד מההשתתפות באתגר (ובנספחו). כל קטע וקטע היה ראוי שכותבו יהיה מתוייג להלן.
אבל חוקים הם חוקים ויש שלושה זוכים בלבד, על אף הקושי שבהחלטה.
ובכן...

במקום השלישי:

@מסוגל
"אפילו חיים ולדר לא היה @מסוגל לכתוב כל כך כמו עצמו! וואו!"

במקום השני:

@שפריצרית
וואו, התיאורים! לא נראה שיש משפט אחד מיותר, הכל מחושב ומדויק. זוכה בצדק במקום השני.

במקום הראשון:

@הדוויג

על טקסט שהוא טיל!
כמו שכתבו בנספח, גם אם האתגר היה לכתוב שני משפטים, החיקוי כל כך מושלם שהיה אפשר לזהות.

ולתוהים על מידת ההגינות שבבחירה, כבר היו דברים מעולם.

נכתב ע"י 7שבע7:
ובמקום הראשון:
אמנם כבר הגיע אליו הכותב באתגר שלפני הקודם, אך כנראה שזה בצדק...

תודה למשתתפים על ההשתתפות, לקוראים על הקריאה, למודים על התודות, ולקב"ה על הכול.

בהצלחה באתגר הבא!

הדוויג · 24/6/21

נכתב ע"י ליאורהA:
במקום הראשון:

@הדוויג

תודה רבה.
אחד האתגרים המשובחים שנראו כאן.

שפריצרית · 24/6/21

נכתב ע"י ליאורהA:
במקום השני:

@שפריצרית
וואו, התיאורים! לא נראה שיש משפט אחד מיותר, הכל מחושב ומדויק. זוכה בצדק במקום השני.

תודה תודה.
נהניתי מאד!

פרוגבוט

פרסומת

שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי - טביעת אצבע ספרותית

מהמשתמשים המובילים!

משתמש סופר מקצוען

עורך תורני וכותב תוכן

משתמש מקצוען

עורך תוכן ראשי

משתמש סופר מקצוען

מהמשתמשים המובילים!

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

מהמשתמשים המובילים!

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

מהמשתמשים המובילים!

מהמשתמשים המובילים!

עורך תוכן ראשי

משתמש מקצוען

פרוגבוט

תוכן שיווקי

אשכולות דומים

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!