והעריכה המחודשת
"טאטע!!" הוא צרח לחדר הריק, משליך את נעליו על הרצפה, מקלף את הגרביים הדביקים מרגליו, וצועד לתוך שלולית של שוקו.
"טאטע אין לי כוח כבר", גנח לתוך עצמו, מנגב את הרגל בסחבה מטונפת שהיתה תלויה שם על כסא.
"טאטע", הוא לחש לתוך הספה שעטפה אותו בקרעי הריפוד שלה, "אל תתן לי לכעוס, פשוט אל".
שפרה עמדה בפתח הסלון, עייפה כאילו לא ישנה כל היום כמעט, מטפחת סתורה על ראשה, רגליה תחובות במין נעלי בית עתיקות צורה וצבע, חלוק דהוי עוטף אותה ברישול.
"שלום אבאלה", היא אמרה לאיש שרבץ על הספה ובהה בעיתון.
"אה, שלום", המהם מתוך החינמון, שקוע בפרסומת לתנורי חימום: "אל תחכו לחורף, אל תחכו לקור, קנו עוד היום תנור פלא של ארקור".
"מפרסמים פה על תנורים כבר מעכשיו", גיחך בלי להרים את העינים מהתמונה המפוקסלת של תנור הפלא, "ואני נמס כאן מחום על הספה".
שפרה הבינה את הרמז, גררה בעייפות מאוורר על עמוד מהחדר הקטן, חיברה אותו לחשמל והדליקה אותו על העוצמה הכי גבוהה.
"מה את עושה?" הוא רטן, "אני כמעט עף".
"חשבתי שחם לך", התנצלה.
"טוב שאת חושבת עלי לפעמים", עקץ אותה וחזר לעיתון.
הוא כזה מתוק אבאלה, נוח לכעוס ולצעוק טאטע, ונוח לרצות ולהתנצל.
שפרה ידעה שעוד רגע יבוא הריטואל הקבוע, הוא יתנצל, יסביר שלא התכוון, ולא מגיע לה לקבל את היחס, וזה פשוט ברח לו מהפה בגלל החיים הקשים שלו וכל מה שעובר עליו, ובכלל הוא לחוץ רצח מהבנק וכל הסיפור עם הדירה שיושב לו על המוח ומציק לו בערך כמו היתוש של טיטוס או האולקוס של משה דיין המנוח.
ושפרה התחמקה, נכנסה למיטה ועשתה את עצמה ישנה, ככה היא מתאפקת לא לצרוח עליו, כמה הוא אנטיפת וחסר חוט שדרה, ואת ההתנצלויות שלו ישמור לעצמו. כל השיפוטיות הזאת עלתה לה עד לכאן, נראה אותו עם כל הילדים בבית שומר על רצפה נקייה ממשחקים ומכל מיני דברים, שבדיוק צריך להחליף טיטול ועזרא הקטן שפך שוקו, ולמה בכלל היא הסכימה שיקראו לו עזרא?
הרי מחר הוא יבקש שתכין לו את הסנדוויצ'ים שלה, הוא יצלם אותם ויעלה אותם לפורום שלו: "הסנדוויצ'ים של שפרה הכי טובים בעולם", ואז הוא יפרט את המתכון המלא שכולל לחם מלא, עלי חסה, מלפפון, עגבניה, גבינה צהובה, חביתה, סחוג לא חריף בכלל, חמאה בנדיבות, פלפל שחור גרוס במידה, ומלח שהיה צריך להוסיף כי שפרה מתקמצנת על המלח... תמיד הוא ישחיל עקיצה בתוך המחמאה, כזה הוא אבאלה, טיפש ונחמד בו זמנית, יודע הרבה דברים על העולם, אבל לא על איך להתנהל בתוכו.
אחרי העיסקה השלומיאלית הראשונה שלו היא עודדה אותו להמשיך לסחור, היום היא מתחרטת על זה, הוא הסוחר הכי גרוע שאפשר להיות, כל היום בודק בטלפון המדדים וכל היתר, היא הגבילה אותו אל מחוץ לבית, רק במרפסת הקדמית הוא יכול להשתמש במכשיר, והוא מנצל את זה טוב מאוד, מבקש קפה, ויוצא החוצה לעשן עם הפון, העשן הופך לתכול מהתאורה של הטלפון והיא רואה אותו דרך החלון, צוחק מבדיחה מטופשת שקרא בווטסאפ, פעם אחת הוא הקריא לה בדיחה כזאת ופרץ בצחוק, היא בכלל לא הבינה מה מצחיק בדיוק, וכנראה שהיא הצודקת.
"שפרה", הוא קרא לה שוב, "את יכולה לבוא רגע"?
"כן אבאלה", היא ענתה, "רק מחתלת את עזרא ובאה".
היא התקרבה לספה בצעדים שקטים, הוא קרא מכתבים למערכת, קורא בעיון כמו שהוא יודע, והיא עמדה מאחורה בדממה, רואה את התנועות שלו, לא שקטות, הוא עצבני כי קרה משהו, או כי עומד לקרות משהו.
"מה רצית?" שאלה פתאום מאחוריו והוא קפץ בבהלה.
"אוח!" הוא פלט צעקה, "איך הבהלת אותי!"
"קראת לי", היא התנצלה, אבל בלב הבליעה חיוך קטן.
"הנה", הוא אמר. שלף מהכיס שקית קטנה ושם לה ביד, "זה בשבילך", אמר, "ירדתי העירה היום, היה לי קצת זמן וטיפונת כסף, אז קניתי לך".
"איזה מדהים", היא אמרה, מחזיקה עגילים יפהפים בסגנון יפני, פורצלן עדין עבודת יד, עם כיתוב מניאטורי ביפנית, וענף של דובדבן פורח על כולו. "אתה תמיד קולע לסגנון שלי", ציינה, "תודה אבאלה".
"אין בעד מה", ציין אבאלה, "זה עלה לי זיל הזול", סיפר, "קניתי אצל איזה כורדי שהסתובב בשוק עם כזה מגש מלא בזבל סיני מפלסטיק, הוא בא מולי והוריד לי את המגש מול העיניים, ומיד ראיתי את העגילים"
"שאלתי אותו כמה זה עולה", סיפר אבאלה, "אז הוא אמר לי איזה מחיר בריצפה ממש.
שאלתי אותו איך כל כך נמוך, אז הוא סיפר לי שהם משומשים, אשתו זכרונה לברכה שהיתה אריסטוקטית עם דם אנגלי לבשה אותם לאירועים של המעמד הנמוך, שם לא רצתה לבלוט בתכשיטי זהב.
הוא הבטיח שאין מה לדאוג, וזה עבר ניקוי יסודי עם אלכוהול, ואפשר ללבוש את זה בלי בעיות בכלל, אז שילמתי לו עוד עשרים שקל ממה שהוא רצה, כי היה נראה לי שזה לא מכבד את אשתו זכרונה לברכה שאני אקנה את התכשיט ככה בלי להוסיף כלום", סיים אבאלה את הסיפור.
"זה מדהים!" אמרה שפרה, "אני אלבש את זה לכבוד המסיבה ביום ראשון".
"כל הכבוד", אמר אבאלה, "זה מאוד משמח אותי שאת עושה לי מסיבה, אף אחד לא עשה לי מעולם מסיבות כמו שאת עושה".
"אבל סיימת מסכת בבא בתרא", מחתה, "צריך לעשות משהו בשביל זה".
אבאלה עזב לרגע את העיתון, "רק אל תגזימי יותר מדי עם הכיבוד", התרה בה, "עוגה ושתיה, לא צריך יותר מזה".
"אל תדאג", העינים שלה צחקו, עייפות אך גאות.
ביום ראשון חיכו לאבאלה על השולחן שלוש עוגות יפות, ושלושה סוגים של שייק פירות טבעי.
"ממש לא הגזמת!" התעצבן אבאלה, "אמרתי עוגה ושתיה, לא עוגות ושייקים משונים!"
"עוד לא ראית את הסושי".. צחקה שפרה, "זה במקרר".
אבאלה רץ אל המקרר, פתח אותו, ובלי ווסאבי ורוטב, בלי כלום, פשוט חיסל חצי רול של סושי.
"טאטע", נאנח בחיוך, "את עושה את זה כל כך טוב".
שפרה הסמיקה, היא עדיין זוכרת את ה"טאטע!!" הרועם שלו ביום רביעי כשכנס לבית. את הצליל של הנעליים עפות לפינה, ואת העקיצות שזכתה לקבל ממנו.
הוא כזה טאטעאיסט, כל טאטע בטון אחר, לפעמים מתחנן לפעמים כועס, לפעמים גם היא הצטרפה לשאגה או ללחישה, גם היא קצת כזאת.
מצד שני העגילים והסיום של המסכת, והשולחן הערוך והרצפה המבריקה שהתגלתה בסלון.
היא הסתכלה על הרצפה, והוא אחריה, "טאטע"... הוא לחש.
"מה?" היא שאלה מתוך אינסטינקט.
"כל כך נקי פה", הוא שיבח אותה, "תענוג להיות כאן עכשיו".
"נשארת ציני", היא אמרה, בחיוך רחב ועיניים מרוקנות, "אני מחכה כבר שתסיים את סנהדרין"
הנושאים החמים
