הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קמנו קבוצת חברים, עם ההחלטה, נוסעים כמה שיותר קרוב, ככל שֶׁיּוּתַר.
באישון ליל יצאנו לצפת, ללא כיוון ותכנון, רק להיות קרובים.
פרלמנט פיראטי שהוקם בשטיבלעך מאור חיים, הוביל אותנו ליער בירייה.
חולמים התקדמנו בין עצי היער, מחליפים פנצ'ר אחרי שתי דקות, וממשיכים. מתגעגעים.
רכב שדהר בהול מולנו, פתח חלון, וצעק "משטרה". עצרנו בצד, דמענו מול מראה ה'ציון' המרוחק, ופתחנו בתפילה.
לאחר כמה דקות, חזרתי לאחור, וישבתי על סלע בצד.
ג'יפ של מג"ב הגיח מאחד העיקולים.
לא ברחתי. לא עשיתי דבר אסור.
הנהג פתח את הרכב ושאג לעברי, "תעלו לרכבים ותצאו מכאן", אני דבק למטרתנו לשמח את אנשי החוק, עניתי לו " מה שאתה אומר, מיד נסע, רק הנהג לא פה".
הוא הביט בי מבולבל, הטון שלי - לזה לא ציפה. ידעתי. אני אוהב אותו.
דלתות הג'יפ נפתחו, וארבעה נעמדו מולי, מאיפה אתם? למה באתם? מה אתם עושים פה?
סיפרתי להם על געגוע ואהבה, על חשק שהוביל לכאן, על החלטה נחרצת לעשות רק מה שמותר, להתקרב ככל שאפשר, על נסיון להרוות מעט את הגעגוע.
באוויר, עמד משהו אחר, ניחוח של הבנה דו צדדית.
הנהג שבנתיים בא, קיבל הסכמה ממפקד הכוח להתפלל, כן, היה לנו אישור להישאר שם עשר דקות ולהתפלל. בעשר דקות האלו התיישבנו יחד החיילים וכותב השורות, ודיברנו, על משפחה וילדים, צפיפות דיור ועוד נושאים, הקבלה בין משחק של מכבי חיפה לרבי שמעון, ניסנו להבין את האהבות והמשיכות של שני הצדדים.
אחרי כעשרים דקות שיחה, שבו כולם מתפילתם, הוציאו כלי נגינה והחלו לשיר ולנגן! הייתי בטוח שגם לחיילים יש גבול, ולא יאשרו זאת. ויכול להיות שהיה, אבל לאהבה לא, והם נעמדו סביבנו, מחו כפיים, צילמו, העלו סטטוסים עם המעגל ההזוי, וכך נמשך עשרים דקות.
אחרי סיבוב של כל שירי מירון + ניגוני נשמה, קינחנו ב'ניגון' בלארוס' שהומצא אי שם בימי געגוע אחרים, פנינו לשוטרים עם בעיה שהייתה לנו, אנחנו מעל המותר, לא הגענו כך, אבל רכב אחד חזר והותיר לנו ירושה, מה עושים?
מקלקלת השורה, העניקה אישור ליסוע עד צפת מעל המותר!!!
כעת נותרה השאלה, דרך איפה נצא? למפקד הייתה את התשובה. "סעו אחרי".
קפאנו על המקום, כשהחל ליסוע לכיוון מירון!
עד לשערי מירון הוא לקח אותנו, עד שם כנראה היה אפשר...
דמענו כשחזרנו.
התגעגענו עד כלות.
והאמנו באהבה שיש בין יהודים, ולא משנה קטגוריה...
הסיפור אמיתי לחלוטין, ללא שום הגזמה / תוספת וכדומה. לצערי, אין לי תמונות מההזיה הזו, אם מישהו יצליח לצוד מהרשת משהו ממה שהשוטרים העלו, אשמח.
אבל, כואב לי, שבתקשורת לא נשמע על סיפורים כאלה, כן, ללא שוטר שהיכה ולא חרדי משליך אבן, אלא על חרדי ושוטר יושבים תחת עץ בלב יער בירייה, אוהבים ומבינים איש את רעהו...
באישון ליל יצאנו לצפת, ללא כיוון ותכנון, רק להיות קרובים.
פרלמנט פיראטי שהוקם בשטיבלעך מאור חיים, הוביל אותנו ליער בירייה.
חולמים התקדמנו בין עצי היער, מחליפים פנצ'ר אחרי שתי דקות, וממשיכים. מתגעגעים.
רכב שדהר בהול מולנו, פתח חלון, וצעק "משטרה". עצרנו בצד, דמענו מול מראה ה'ציון' המרוחק, ופתחנו בתפילה.
לאחר כמה דקות, חזרתי לאחור, וישבתי על סלע בצד.
ג'יפ של מג"ב הגיח מאחד העיקולים.
לא ברחתי. לא עשיתי דבר אסור.
הנהג פתח את הרכב ושאג לעברי, "תעלו לרכבים ותצאו מכאן", אני דבק למטרתנו לשמח את אנשי החוק, עניתי לו " מה שאתה אומר, מיד נסע, רק הנהג לא פה".
הוא הביט בי מבולבל, הטון שלי - לזה לא ציפה. ידעתי. אני אוהב אותו.
דלתות הג'יפ נפתחו, וארבעה נעמדו מולי, מאיפה אתם? למה באתם? מה אתם עושים פה?
סיפרתי להם על געגוע ואהבה, על חשק שהוביל לכאן, על החלטה נחרצת לעשות רק מה שמותר, להתקרב ככל שאפשר, על נסיון להרוות מעט את הגעגוע.
באוויר, עמד משהו אחר, ניחוח של הבנה דו צדדית.
הנהג שבנתיים בא, קיבל הסכמה ממפקד הכוח להתפלל, כן, היה לנו אישור להישאר שם עשר דקות ולהתפלל. בעשר דקות האלו התיישבנו יחד החיילים וכותב השורות, ודיברנו, על משפחה וילדים, צפיפות דיור ועוד נושאים, הקבלה בין משחק של מכבי חיפה לרבי שמעון, ניסנו להבין את האהבות והמשיכות של שני הצדדים.
אחרי כעשרים דקות שיחה, שבו כולם מתפילתם, הוציאו כלי נגינה והחלו לשיר ולנגן! הייתי בטוח שגם לחיילים יש גבול, ולא יאשרו זאת. ויכול להיות שהיה, אבל לאהבה לא, והם נעמדו סביבנו, מחו כפיים, צילמו, העלו סטטוסים עם המעגל ההזוי, וכך נמשך עשרים דקות.
אחרי סיבוב של כל שירי מירון + ניגוני נשמה, קינחנו ב'ניגון' בלארוס' שהומצא אי שם בימי געגוע אחרים, פנינו לשוטרים עם בעיה שהייתה לנו, אנחנו מעל המותר, לא הגענו כך, אבל רכב אחד חזר והותיר לנו ירושה, מה עושים?
מקלקלת השורה, העניקה אישור ליסוע עד צפת מעל המותר!!!
כעת נותרה השאלה, דרך איפה נצא? למפקד הייתה את התשובה. "סעו אחרי".
קפאנו על המקום, כשהחל ליסוע לכיוון מירון!
עד לשערי מירון הוא לקח אותנו, עד שם כנראה היה אפשר...
דמענו כשחזרנו.
התגעגענו עד כלות.
והאמנו באהבה שיש בין יהודים, ולא משנה קטגוריה...
הסיפור אמיתי לחלוטין, ללא שום הגזמה / תוספת וכדומה. לצערי, אין לי תמונות מההזיה הזו, אם מישהו יצליח לצוד מהרשת משהו ממה שהשוטרים העלו, אשמח.
אבל, כואב לי, שבתקשורת לא נשמע על סיפורים כאלה, כן, ללא שוטר שהיכה ולא חרדי משליך אבן, אלא על חרדי ושוטר יושבים תחת עץ בלב יער בירייה, אוהבים ומבינים איש את רעהו...
נערך לאחרונה ב:
