קורונה או חיסון, או משיח, המוקדם מביניהם!

[HUBHCBH]

יום חמישי, ט"ז באדר, 12 למרץ

שעת לילה מוקדמת,
בחוץ רוחות אימה,
בנין ליד, דוד השמש משתדל, מתאמץ,
ולבסוף מתייאש, ומתרסק על מדרכת הרחוב בקול רעש גדול.

חושך הלעטה,
זה כבר שלש שעות שאנחנו בלי חשמל,
14 אחוז נשאר בבטריה בטלפון,
והפנס.. טוב שאין לו מדד בטריה.

מחוץ לבית מסתובב אויב חמקמק, וירוס הקרונה,
מגביל כל חתונה,
אנשים נכנסים רק עם כרטיסים,

מי שבכל זאת מעיז לצאת,
מגלה שהשמים מאירים,
לא מספיקים לחשוב, כי האור הוא אור ירח של אמצע חודש..
וכבר מכריזים, "ראו באורי שזרח"

הנה מלך המשיח כבר כאן!

האם זה באמת הסיבה שאנחנו רוצים שיגיע?
האם כל הצורך במשיח הוא סוג של חיסון נגד קרונה?

או משיח או חיסון, המוקדם מבינהם!

שבוע של מחשבות עבר עלי, הקרונה נתנה לנו הרבה זמן לחשיבה, אולי צריך לחשב מסלול מחדש,
אבל האם באמת השתננו?

לא נראה לי..
אם מחר הקרונה תיעלם, האם עברנו שינוי אמיתי?


שנת 2020,
טכנולוגיה מתקדמת,
כח בלתי נתפס.
קשה לנו להאמין שיש לנו יכולת לפוצץ מטאור שהוא עדין מחוץ לאטמוספירה, אבל אין לנו כלים להתמודד עם חיידק קטן!

בחוץ פוגשים אנשים "שבוטחים הבקב"ה שלא יקרה כלום" השם יעזור, הם אומרים, אחרי הכל אנחנו לא בשנת 1918, שנה שבה מגפה פרצה ואלפים מתו, מסבירים.

האם זה בטחון במי שהיה והיה עולם, וציווה על "ונשמרתם מאד לנפשותכם"?
או בטחון על "כוחי ועוצם ידי"?


חובת הלבבות, בסיום שער הבטחון, ממשיל משל, על ילד תינוק, שכל בטחונו באימו, ויודע שבלעדיה אין אחר,
כשגדל, מבין שאמו קשובה לאביו ומפנה ביטחנו לאביו,
כשגדל יותר מבין, שאם אין אני לי, מי לי, ולאט לאט בטחונו רק בכוחו, ושוכח את בוראו שהכל ממנו,

"ובנפל הדבר (חולי) בחיים והדומה לזה מן הענינים אשר אין בהם לאדם שום תחבולה בשום פנים (וירוס וכדו') כמו שנאמר (ירמיה ב כז) ובעת רעתם, יאמרו קומה והושיענו"

ואחרי שישים ליבו בזה, ויראה שהכל מאיתו, מבין שגם כל חייו מאיתו יתברך.


רבנו של עולם, אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.


בבקשה אבא, שכבר יגיע, ולא, לא כחיסון לנגיף הקרונה, אלא כדי להמשיך את ההתגלות שלך בעולם,
רבש"ע, מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶֽךָ וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָֽרֶץ בִּיקָרֶֽךָ וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּֽךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶֽךָ. וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶֽלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָֽׁלָה.

שבוע של בשורות טובות

 

[hlp]

יפה מאד!

מעלה דיון.. האם גם על זה אפשר לומר מתוך שלא לשמה יבוא לשמה?..

 

[רוחי בלבוחי]

כמה שזה חזק!!
מעלה הרבה מחשבות ותהיות איפה אנחנו בעצם?
אני מבולבלת..........

 

[שמחת חיים]

ווואו מדהים מעורר ומרגש

 

[בשעות הפנאי]

מדהים! ומעורר.

אני קיבלתי את זה במייל השבוע - לא יודע מי כתב את זה

לא, ילדה שלי.
גם אם אני אנסה לתאר לך, את לא תביני.
לא תביני מה זה חושך אמיתי,
מה זה בלבול,
מה זה הסתר.
מה זה לבכות מעומק של צרה.
להיאנח מעול גלות מרה.
לקרוא מעומק מצולה,
ללוות נפילה-
בתפילה.

את,
שאני לא יודעת אם תהיי הבת שלי,
או נכדה שלי, או נינה,
אבל את תיוולדי לאור.
ואנחנו נספר לך, אבל את לא תביני.
נספר לך על ימים שהקב"ה דיבר איתנו אבל לא כולנו ידענו על זה.
על ימים שדבר ה' נשמע מקצה העולם ועד קצהו אבל אנשים לא שעו מקוצר רוח ועבודה קשה.
על ימים שבורא עולם טלטל את עולמו בכפיים של רחמים ואהבה,
לנער עוד כמה נידחים ורחוקים---
לפני בוא יום ה' הגדול והנורא.
כן, ילדה שלי. פעם, בחושך, בהסתר,
היו כאלו שבחרו להיות רחוקים. רחוקים מהאור. שקועים בעלטה.
היה דבר כזה, לבחור במוות. ברע.

נספר לך על ימים של איילת השחר,
על חושך סמיך ועבה.
על רגע אחד לפני שהפציעו קרניים ראשונות, קרניים של אור חדש---
ימים בהם נשמות בני האדם זעקו, אך היו כאלו שלא שמעו אותן.
ימים בהם כל אבן חשה כי קרבו פעמי מבשר,
אך היו אנשים שליבם היה יותר אבן מאבן.

נספר לך על דור,
שכל באי עולם נשאו אליו עיניים.
וכל האבות צפו ממרומים על אותם הנבחרים---
לקבל פני משיח.
אותו הדור, מחוספס כעקב,
שותת בדמעות,
מוכה.
למוד אלפיים שנות סבל,
אך עם זיק משותף בעיניים.
דור,
שכל תפילותיהם ותקוותיהם של אבותינו התנקזו אליו.
שלכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה סבים וסבתות שמתו או חיו על קידוש ה',
והזרימו לנו נהרות של כוח.

דור,
שכשהפציע שחר חדש,
ומלא כבוד ה' מקצה אל קצה,
שאל הקב"ה כל אחת מאיתנו-
איך, ילדה שלי?
איך החזקת מעמד?
באמת יצאת בלי שריטה?.. בלי פגע?..
את לגמרי לגמרי שלי?...
ואנחנו הושטנו לו דפי סידור ספוגים בדמעות של בלבול.
הושטנו לו רגעים של אפלה גמורה, שבהם היינו צריכות לבחור לנו דרך---
אך היה חושך, ולא ידענו מה לבחור...
ולא נותר לנו אלא להבעיר אש אהבה,
וללכת לאורה.
חבוקים ודבוקים, רוצים לעשות רצונו.
כן,
לא הייתה אז ברירה אחרת.
בלי האש הזו, בלתי אפשרי היה לשרוד.
הושטנו לו רבבות של נרות שהוצתו לשמו ולכבודו.

כי אנחנו בחרנו לשמוע את דברו,
וראינו בכל זעזוע- חיבוק,
ובכל טלטלה- זיכוך.
אלו היו ימים מוצפים באור,
רק שהיה צריך לחפש אותו.
הוא מילא את הרחובות,
אבל היה מכוסה.
מרוב שהסתנוורנו ממנו,
היו כאלו שעצמו עיניים.

ובאיזשהו שלב,
כבר לא נותר שום דבר,
ושום מקום שאפשר לבקר בו,
ושום מבחן להתכונן לקראתו,

שום אירוע למהר אליו,
רק לשבת ולצפות,
לקול שופר שהולך וחזק.
והוא הגיע, ילדה שלי,
אלא מה.