סיפור בהמשכים אחד בחוץ - סיפור ב-4 פרקים

[מוריופ]

אני מתכוונת שתתארי את אותה חיות שהוא זכה לה.
מה היא גורמת לו לעשות? איך נראים החיים שלו עכשיו?

רגע, אנחנו הדיוק באמצע. נשארו עוד 2 פרקים...

 

[מוריופ]

תודה על המחמאות! מעודד

אני מתכוונת שתתארי את אותה חיות שהוא זכה לה.
מה היא גורמת לו לעשות? איך נראים החיים שלו עכשיו?

את צודקת לחלוטין, אבל רגע, אנחנו בדיוק באמצע. נשארו עוד 2 פרקים...

 

[אפרת תהל]

הזוי לגמרי!!!
מדהים בטרוף!!
איזה כיף לקרוא הכל ברצף, פשוט להתענג על הכתיבה והעלילה.

@מוריופ את בדרך לגביע.

 

[מוריופ]

פרק 3: גלות עבור ערכים (חלק א')​

רנשא זינק לישיבה בהולה, אישוניו פעורים באימה בחושך.

אפלת הלילה שררה על הכל, ובגרונו שלט יובש קיצוני. בשקט הניח רגליו על הרצפה, מפלס לו דרך יחפה למטבח.

את חלום הביעותים שהעיר אותו לא זכר. רק שרידי פחד עמומים הקפיאו את זיעתו, מותחים את עצביו. רחש מתוך המטבח דרך אותו בחשש. אמנם, הוא ירד סוף-סוף מכותרות היום, אך לעולם אין לדעת.

צל חלף בכבדות על הפתח, ואחריו דמות אדם.

רנשא נשף בהקלה. "שיזואי..." איבריו ביקשו להתפרק, תשושים ממתח.

שיזואי עפעף. פניו נתלו בו, חתומות בזעף. אחר ניצת בהן זיק מודאג. "אתה חיוור." ציין בנומך קול.

ידו נשלחה מאליה לפניו. "חיוור?" חצי חיוך ציני נמתח על שפתיו. "מעניין."

הם נותרו לשתוק, נטועים כל אחד על עומדו. כעת שם לב רנשא לבגדיו של אחיו. חולצה ספורטיבית מאובקת. מכנסיים משופשפים. עלי כותרת תלושים שתקועים עוד בשיער.

מבט חטוף בשעון הקיר סיפר כי הבוקר תיכף יעלה. ואחיו עדיין נראה כאילו חזר הרגע מהמירוץ. תמיהה חשדנית התקשחה בשריריו. "מה זה?" ירה.

שיזואי תלה בו מבט משתומם. "מה?"

"אתה לא נראה כאילו ישנת."

"לא ישנתי." משך כתפו קלות. גוון דק וכאוב נשזר בדיבורו, דוקר את אוזניו של רנשא. למה הוא לא ישן? האם הקרע שלא התאחה ביניהם מציק לו? או שאולי גם הוא מחפש?

רגע ריק התארך ביניהם, מלא שתיקה עמוקה.

עיניו הבהירות של שיזואי נקבו בפניו השזופות של אחיו, כמבקשות לפלח את מסיכותיו. "למה, רנשא?" פלט בשקט. "מה אתה מרוויח מהמלחמה הזאת?"

מה הוא מרוויח? חצי חיוך מר עלה על פניו. אולי מאה פעמים ניהלו את הוויכוח הזה. ובכל אופן, ענה בלחישה. "את החיים." חרף רצונו, נגהו זהרורי חלום באישוניו. "את האמת." לחש לעצמו, יותר משניסה לומר לאוזני אחיו.

"למה דווקא ככה? למה דווקא להתמרד נגד העולם?"

רנשא אמד את אחיו בהפתעה. לא התקפה ולא התנצחות. רק ניסיון אמיתי וכן להבין. ודווקא משום שהוסרו הביצורים, שהלבבות נפתחו קמעא להקשיב, הניד רנשא ראשו בהשלמה. "אני לא יכול להסביר. אני רק אומר לך, שהובטח לי אושר אחר. הרבה יותר גבוה ועשיר מזה של האקובה. אושר של אמת." לחישתו הפכה נרגשת. כוספת. "של בני אדם." תלה עיניו בפנים הבהירות, מצפה. מייחל שיתנוצץ בהן אור. שיבין. שיכסוף גם הוא.

אבל שיזואי נותר חתום. "כאן לא תמצא." הפטיר בשקט, ענייני. "כאן יש רק מירוצי אקובה. אתה צריך ללכת מכאן."

ללכת מכאן.

קור פשט באיבריו של רנשא.

ללכת. כאן איש לא יושיט לו יד תומכת. כל שמצפים ממנו זה לרוץ. לשאת בגאון את הדגל. דורשים שישתיק עבורם את זעקת החיפוש הנוקבת.

ללכת למקום אחר. "ללכת." לחשש כמהופנט. לאן ילך? איך יסתדר, בודד לעצמו?

אישוניו התמקדו בשיזואי מולו. לעזוב אותו? את אחיו היחיד, שמאז ילדותם כל אחד הוא מלוא עולמו של השני? שיערו הסתמרר בפלצות.

לא. הוא לא יכול לנטוש כך. להפקיר עצמו לחסדי שום דבר, להניח את כל שיש לו מאחוריו. הריקנות? החידלון? הוא יתמודד איתם. זה פחות גרוע מללכת.

לא.

קרני שמש חלוצות הניסו מעט מחשכת הלילה, מרפרפות בתמיהה על הפנים השזופות, שנחישותן אכולה ספק. באורן החיוור, הקלוש, ליוו את שני האחים השבים לחדריהם בלאט. מציירות אחריהם פסים ערפיליים של אכזבה.

 

[+shira]

טוב, בתור מעריצה ותיקה - מותר לי לבקש משו?
את מציגה נהדר את הקונפליקט שהוא נמצא בו. גם את רגעי השפל.
אבל אם תשימי לב, בינתיים זה כל הזמן הוא מול העולם.
הם רוצים שיתחרה, שיביא כבוד, שימשיך לרוץ - והוא - רוצה לחיות.
נדמה לי שקונפליקט מורכב שגם יתחבר אלינו יותר יהיה כזה שבו הוא עומד מול עצמו.
כי הוא רוצה להתחרות, לנצח, לרוץ...
כי דווקא אחרי שפסק מבול התחננוים, ההטרדות והאיומים וההמונים עברו להעריץ את הרץ הבא - הוא מרגיש על כמה ויתר. איך כולם המשיכו לרוך והוא נשאר לבד, מאחור. ובשביל מה בעצם.

מתמצלת על ההתערבות, פשוט לא כל יום יוצא לי לראות יצירה כזו בהתהוות. לא התאפקתי: )

 

[מוריופ]

תודה רבה!!! לצערי הסיפור כבר גמור, אבל לוקחת כל הערה לתשומת ליבי. בעזרת ה' כשאולי ארים מזה סיפור רציני יותר אתייחס במלוא הכבוד לכל ההארות החשובות שקיבלתי כאן.

נדמה לי שקונפליקט מורכב שגם יתחבר אלינו יותר יהיה כזה שבו הוא עומד מול עצמו.
כי הוא רוצה להתחרות, לנצח, לרוץ...
כי דווקא אחרי שפסק מבול התחננוים, ההטרדות והאיומים וההמונים עברו להעריץ את הרץ הבא - הוא מרגיש על כמה ויתר. איך כולם המשיכו לרוך והוא נשאר לבד, מאחור. ובשביל מה בעצם.

בעזרת ה' תהיה התייחסות בפרק הזה...

 

[רותי רפפורט]

כי דווקא אחרי שפסק מבול התחננוים, ההטרדות והאיומים וההמונים עברו להעריץ את הרץ הבא

כמה נכון!!!

בעזרת ה' כשאולי ארים מזה סיפור רציני יותר

מחכה...

 

[מוריופ]

פרק 3: גלות עבור ערכים (חלק ב')​

לפנות ערב הוציאוהו רגליו לשיטוט. הישיבה המשמימה בבית אמרה לאבד את שפיותו, ורנשא נמלט ממנה החוצה. הרחובות היו עמוסים למדי. על רקע השמש המסמיקה, היורדת בכבדות, מיהרו האנשים. מכוניות הצטופפו על הנתיבים והולכי רגל ניקדו את המדרכות.

עוד תחרות. עוד אחת. והפעם גדולה במיוחד. נציגים משבע ערים השתתפו בה. מסלול סיבובי של שלושה קילומטרים. שיזואי התכונן הרבה לקראתה, עם שני חבריו. הוא, רנשא, כבר לא היה שותף להכנות כגון אלה.

קבוצת נערים נמרצת חלפה על פניו. הוא נדחק לקיר, משייר אחריהם מבטו, משקיף על צעדיהם המהירים.

הם צועדים, אפילו רצים אל השקר. והוא נלחם דרכו אל האמת. אז למה צעדיו הם כה עלובים ובודדים, ופסיעותיהם מלאות גאון מופגן?

רנשא חשק שיניו. זה כוחו של שקר. הוא צבוע בגוונים מרהיבים ומקושט בשלל אורות. והוא ריק. שברירי כבועת סבון.

רק תיגע בה, וכל שנותר בידך, רק שביבי דמעות צורבות.

רגליו הוליכוהו בעקבות הזרם המתגבר. לכיוון הפארק הגדול.

אנשי אבטחה וסדרנים התפזרו סביב. היציעים נמלאו בהמיה רוגשת. למרגלותיו נפרש המסלול. אדמה כבושה, סלולה במעגל מתפתל ומגודר משני צדדיו. חמישה-עשר מתחרים ניצבו בתוכו, בוחנים את התוואי. אומדים את יריביהם. שיזואי גם עמד ביניהם, מרחיק במבטו הבהיר לקצה המסלול.

יכול היה לראות איך הם כולם מתאמצים. שומרים בחירוף נפש על הבועה. מטפחים במלוא כוחותיהם את האשליה. סובבים אותה בגדרות חטיפים ומשקאות. בפרחים ומטבעות. בשאגות. בריצות. בכבוד ובהערצה.

והוא?

חצי חיוך נמתח על שפתיו, כאוב משהו. בועות הסבון שלו כבר התפוצצו כולן. הוא נותר יבש. גם אם ינסה שוב לברוח לאשליית האקובה, לעולם לא יצלח עוד. את השקר איננו סובל יותר. את האמת עוד לא מצא.

עקור משני העולמות.

"אתה..."

רנשא הזדקף באחת. סומק צבע את לחייו, כשסב לעבר הזקנה.

העיניים התהומיות, המעוטרות מסגרת קמטים עשירה, נקבו בו. "עדיין קשור." לאטה הקשישה קביעה לא מחמיאה.

שלוש הילדות שתקו, תולות בו מבטים יבשים.

"אני..." החל, ולא המשיך. אף מילה לא התנסחה בראשו.

הזקנה שתקה אף היא, קצרות. "רוצה להצטרף?"

הוא הרים ראשו, מופתע. להצטרף? "לתחרות?" העיף מבט למטה. המתחרים ניגשו לתאיהם. הסדרנים פינו את המסלול. לרדת? להתחרות?

להזמין עוד אכזבה שתהלום בפניו?

בחילה עלתה בגרונו. "לא!" כמעט הקיא בפני הזקנה. די סבל מהשקר האיום ההוא. כבר שבע מרורים מהמירוצים לאיבוד הדעת. "לא, לא. הספיקה לי טעות אחת, אובא-סאמה."

קאהי מצמצה מאחורי הזקנה, דוממת.

רנשא הרחיק בצעד ממקום עומדו.

"לא..." חזר אחריו הקול הצרוד, מהורהר. "אז למה אתה כאן?"

למה? כי הרגליים לא תמיד נשמעות לראש. משך כתף. "אני רק מסתכל, אובא-סאמה." למה הוא מתנצל?

"היום אתה מסתכל..." מנתה הקשישה לאיטה, ביובש. "מחר, תשב ביציע. בעוד שבוע, תלווה את אחיך. ובעוד שבועיים..." היא לא המשיכה.

לרנשא זה הספיק. זה היה משפיל, ומאיים. פניו נחתמו בעלבון, וכך עקב אחרי הזקנה והילדות, המתנהלות בגווים זקופים לעבר תאי הזינוק.

האבקה נזרתה. שיזואי היה לסוס בהיר וחסון. הקהל דמם בהתרגשות.

 

[מוריופ]

פרק 3: גלות עבור ערכים (חלק ג')​

"סאן! ניי! איצ'י!!!"

ירייה פילחה את האוויר. הסוסים פצחו בדהרה מבוהלת. הקהל שאג.

רנשא מצמץ, חושק שיניים. הכאב הזה לא היה אמור לבוא. צביטת הקנאה הזאת היא כל כך לא הגיונית.

לב הפכפך. האם לא די היה לו בשבר אחרי המירוץ האחרון?

היא צדקה, הזקנה. היום הוא מביט מרחוק. מי ערב לו שמחר לא יישב ביציע? שבעוד שבוע לא יתפתה שוב לנפח לו בועה חדשה ומשכרת?

פניו של שיזואי היכו בזכרונו.

ללכת מכאן.

צמרמורת אחזה בו. לאן? איך?

הוא לא יכול ללכת. הוא לא יכול להישאר.

השמש סיימה מכבר את מלאכתה, שוקעת תשושה מאחורי קו האופק. צינה לילית החלה לנשב, שורקת חרישית אחרי גבו הממהר.

איפה היא? לאן הן נעלמות, בכלל, אחרי זריית האבקה? הנה. למרגלות בימת השופטים. ממתינות לתחילת הסיבוב השלישי האחרון.

רנשא פילס לו משעול נועז למטה. מדלג ויורד מקצה שורת כסאות לחברתה, נדחק בין ידיים מתנופפות. הלוואי היה לו עכשיו ג'ואוטאן מעופף, שהיה מקל עליו את הדרך בהרבה.

איש לא שם לב אליו. שקועים היו בכל חושיהם באשליה שעל המסלול.

מתנשף ומיוזע, נפלט מהשורה האחרונה לתחתית בימת השופטים. הסיבוב השלישי ממש החל. הזקנה והילדות החלו מפלסות דרכן למעלה. לבימה.

"אובא-סאמה!"

על רקע שאגות הקהל היתה קריאתו הנואשת לחישה. אולם הזקנה שמעה. רגע קט עצרה, תולה בו מבטה הנוקב.

רנשא קרב בעוד צעד, מתנשם. "אובא-סאמה! אני לא יכול להישאר, נכון! אבל איך אני אלך מכאן?! איך אפשר לבד?!"

שתי ילדות כבר היו במחצית הדרך לבימה. קאהי העיפה מבט מוטרד אחורה, ממתינה לזקנה.

זו רק מצמצה. חיוך קטן ומלא עמקות לא מובנת עלה על פניה, כשהפטירה לעברו. "לבד? אתה... לא לבד." חידשה צעדיה לעבר הבימה, זורקת אחרי גבה השפוף עוד משפט עבורו. "הוא... תמיד איתך."

 

[מוריופ]

פרק 3: גלות עבור ערכים (חלק ד')​

הדלת נפתחה. צעדיו של שיזואי דשדשו פנימה. הביט באחיו על הספה, ונזרק על מקבילתה באנחת רווחה.

"מקום שני." פלט, לאה עד לשד עצמותיו. עלה כותרת רמוס נשר מכתפו, צונח על ירכו.

רנשא אמד אותו בארשת חתומה. "משמח אותך?"

גבה בהירה אחת מורמת. "ברור."

"אז עכשיו אתה שמח."

שיזואי התיישר בכורסתו. חוטי עצבנות נמתחו בפניו. "מה?"

רנשא משך כתף, שומר היטב את הבעתו האדישה. "רק רציתי לברר. למה נבהלת כל כך?"

"מה אתה רוצה?" קר. זעוף.

בהחלט מאושר. הלוואי שיכול היה להראות לו, לאחיו היקר, את השקר הזה. הלוואי שיכול היה לנפץ לו את האשליה. אבל הוא לא יכול. עדיין לא.

"אחי." פלט.

"מה?"

הוא שתק, הפה. הגרון דמם. השפתיים התהדקו. כל מוצאי פיו סירבו להישמע לו. "אחי." רק זאת הצליח לומר, וכל מילותיו התקפלו בתוך המילה הזו. מתנגנות בתוכה בצער. בפיוס.

שיזואי שמע אותן, את המילים שלא נאמרו. באחת איבד את כל עייפותו, מתרומם על רגליו המאובקות, סוקר אותו בדקדקנות. "אתה..." הפטיר בשקט. "רנשא." עיניו הבהירות נפלו על התיק הגדול למרגלות הספה. עולם שלם יכל להיכנס בתהומות התדהמה בעיניו.

"אתה צודק." דיבר רנשא, חומק מפניו של אחיו הקטן, מרתק מבטו למסגרת החלון. "כאן, אני לא אוכל להחזיק מעמד. אני חייב, ללכת."

שיזואי נרתע. "לבד?"

"לא לבד." קולו היה מוזר אפילו לאוזניו. שליו ורגוע. "הוא, תמיד איתי."

אי ההבנה איימה לבלוע את אחיו. "הוא?" תהה בשקט.

רנשא השיב לו מבט פזור. "הוא. הוא, שנתן לי חיים. שיצר אותי. שיוצר אותי כל רגע. שמנשים אותנו. ידעת שהוא תמיד איתנו?"

"מי אמר לך?"

"הזקנה."

"ואתה מאמין? כך, לכל דבריה?"

חצי חיוך נתלה בזוויות פיו. איך יסביר לו, לאחיו המסויג, שאלו לא דברי הזקנה. זו האמת, שפשוט זועקת בתוכו. זה החום והרוגע שמילאו את כולו כשרק העלתה הזקנה, אותו. היא לא חידשה לו דבר. רק הסירה מעליו שכבות של בלבול במילותיה, והזכירה לו. הזכירה לו שהוא כוסף. שיש אושר אחר. שהוא מכיר, אותו. שהוא, תמיד איתו.

"כן." לאט עכשיו, וחיוכו התרחב. "אני מאמין. שיש אושר אחר, אמיתי וגבוה של בני אדם. שיש, אותו, שתמיד איתי."

שיזואי לא השתתף בהתרגשותו. עיניו נחו על התיק הגדול. פניו הבהירות צבעו אי אמון. "אז, אתה הולך. עכשיו?"

רנשא נעמד. כיתף בלי אומר את התיק הגדול. קרב לעבר אחיו.

אישוניו של שיזואי ירדו אל הרצפה. "אתה..." קולו בגד בו. עיניו הצטעפו בחשאי.

הוא שלח זרועותיו, אוסף את הגוף המאובק והרוטט בחיבוק אמיץ. סופג לעצמו עוד כמה פיסות מאחיו למזכרת. "אני אחזור, אחי." אש השתלהבה באישוניו, כשהתייצב שוב מולו, זקוף ונחוש. "אני אחזור, ואני אראה גם לך את השביל המוליך לאמת. לאושר." ידו גיששה אחרי ידית הדלת. נחה עליה בזהירות. לא מעזה להעיק עליה ולפתוח בדרך.

שיזואי עפעף. אחר ניגש לעבר הכניסה. עלה כותרת ורוד נשר מתוך שערותיו, נושק לקצה נעלו של רנשא.

"אני אראה." הפטיר בשקט ובידו, המאובקת עוד מחולות המירוץ, פתח את הדלת.

 

[מגבת]

עלה כותרת ורוד נשר מתוך שערותיו, נושק לקצה נעלו של רנשא.

כמה עושר נפשי יש במי שמסוגלת לכתוב כך!! מדהים!!!

 

[פירי]

הסיפור כבר כתוב, אז אני תוהה קצת עד כמה את מחפשת ביקורת.
אבל חשבתי שגם ככה זה תועלתי.
דבר ראשון, כל פעם שאני רואה שהעלית פרקים אני פותחת את האשכול והוא ממתין לזמן שיהיה לי לקרוא.
הכתיבה שלך מעולה, והאוירה שהסיפור הזה מביא מרתקת. משהו חדש שעוד לא היה, ובצורה מקצועית.
עם זאת אני חושבת שההתחלה שלך היתה חזקה מאד, ומאז אני מרגישה שקצת ירדת.
אין בעצם התחרשות כמעט. הכל זה רק המלחמה בינו לבין עצמו. וגם לא קיבלנו עוד מידע על העולם המומצא.
כלומר, מרגישה שאין חידושים, ומה שנשאר זה רק 'מוסר ההשכל'. במיוחד הפרק האחרון...

 

[מוריופ]

הסיפור כבר כתוב, אז אני תוהה קצת עד כמה את מחפשת ביקורת.
אבל חשבתי שגם ככה זה תועלתי.

כל ביקורת עוזרת לי לא רק לסיפור הזה אלא לכל תהליך כתיבה ואני מקבלת בברכה! אני משתדלת לזכור את ההערות (לקצר את הטפות המוסר של הזקנה, לטפל בסתירה של היותה מכשפה ראשית ומתוות הדרך הטובה, לפשט מושגים קשים עבור הקוראים הנבוכים, לספר יותר על הפידבק של רנשא מהדרך, על המלחמה הפנימית שלו, וכן להוסיף עוד קצת עלילתיות ובשר. שכחתי משהו? אה, וכמובן להדגים את קללת האקובה באופן מעשי יותר. זה היה רעיון טוב)

עם זאת אני חושבת שההתחלה שלך היתה חזקה מאד, ומאז אני מרגישה שקצת ירדת.
אין בעצם התחרשות כמעט. הכל זה רק המלחמה בינו לבין עצמו. וגם לא קיבלנו עוד מידע על העולם המומצא.
כלומר, מרגישה שאין חידושים, ומה שנשאר זה רק 'מוסר ההשכל'. במיוחד הפרק האחרון...

לקחתי לתשומתי

 

[מוריופ]

כמה עושר נפשי יש במי שמסוגלת לכתוב כך!! מדהים!!!

כל פעם שאני רואה שהעלית פרקים אני פותחת את האשכול והוא ממתין לזמן שיהיה לי לקרוא.
הכתיבה שלך מעולה, והאוירה שהסיפור הזה מביא מרתקת. משהו חדש שעוד לא היה, ובצורה מקצועית.

תודה רבה! כיף לקרוא

 

[מוריופ]

פרק 3: גלות עבור ערכים (חלק ה')​

ורק כשנפלט מהרכבת בתחנתה האחרונה, בעיר שמעולם לא הכיר, מצא רנשא את דיבורו וצלילות דעתו בחזרה.

"הזקנה אמרה שאתה בכל מקום." ריסס מול הרציף הרדום, מול הזרות שהתגבהה מולו בקור. "שתמיד היית איתי, ותמיד תהיה. שאתה כבר תוביל אותי לאמת. רק בגלל ההבטחה שלה יצאתי עד לכאן."

עובדי התחנה האחרונים החלו נמוגים. רנשא נשך שפתיים, חסר אונים ותושיה. נשא עיניו לשמי הלילה המכוכבים, נוקב במבטו את הלבנה המחוסרת. כל התסכול והפחד התפרקו בצעקתו. "אני לא יודע את הדרך! רק אתה! אז, לכל הרוחות, לאן עכשיו?!?"

"החוצה."

רנשא סב אחורה. סדרן ישיש קרקש בצרור מפתחות, קצר רוח. "קדימה, או שאנעל אותך כאן עד אור הבוקר."

כמו גולה מנודה, מצא רנשא את עצמו צועד אל מחוץ לתחנה. עיירה כפרית ומוזנחת קיבלה את פניו בקרירות. צל נפש חיה לא נראה. איפה הוא יישן, בכלל?

"מאיפה באת, ילד?" רטן פתאום הישיש מאחוריו.

מאיפה הוא בא? מהבית. מהעולם המוכר לו. מעולם שבו כולם חיים מירוצים והוא חי את מלחמתו בהם.

הזקן הזדעף. "יש לך איפה לישון?" ירה.

"לא."

הזקן אמד אותו במורת רוח. "באמת..." רטן. "בוא מהר ואל תעכב אותי."

"אָרִיגָאטוֹ גוֹזַאִימַאסוּ, אוֹגִ'י-סַאן (תודה רבה, סבא)." מיהר להדביק את צעדיו, המהירים להפליא, של הקשיש הנרגן.

הזקן המהם משהו מתחת לשפמו ואת שאר הדרך עשו בשתיקה.

][

בעמימות חדר אליו הקול, נרגן. "אני לא מתכוון לאחר בגללך לעבודה, ילד. קום."

הוא פקח עיניו, מוטל באחת לתוך הבית הקטן, למיטת הברזל המגושמת. לישיש מהיר הפסיעות והחימה. הישיש השתתק כשהתיישב על המיטה באיטיות.

בחוץ עוד שרר החושך והמיית גלים מילאה את הדממה. הוא הצטרף לארוחת הבוקר של הישיש. הלה שפת עבור שניהם מים על הכיריים, וסרק אותו בינתיים מכף רגל עד ראש.

"מה אתה מחפש בחור הנידח הזה, ילד?"

רנשא השיב לו מבט. "את האושר." הפטיר בנימה כבויה. "אתה יודע אולי איפה הוא נמצא?"

הישיש שתק.

רנשא ניקר את ארוחתו הפשוטה במזלג המגושם. "עזבתי את מירוצי האקובה." מלמל לעבר הצלחת. "עזבתי את הבית ואת העיר שלי, יצאתי לגלות, כדי למצוא אותו."

"אקובה, מה?" חזר הישיש, ופניו הזדעפו. "עזבת את האקובה המקולל הזה? תן תודה ושבח לו, שגאל אותך מהטירוף חסר התכלית הזה! כבר מצאת את הדרך אליו, ילד."

מה?

רנשא הזדקף כנשוך נחש. "מה אמרת?"

"מצאת את הדרך אליו, ילד." שב הזקן בטון נרגן. "אינך מבחין?! ראה איך לקחת חירות לנפשך. שחררת את נשמתך האומללה מכבלי האקובה, נתת לקולה החבוי להישמע ברמה, ואזרת אומץ לצעוד עבורה לקצה העולם הזה. סוד אחד כבר גילית. את סוד החירות."

הקומקום שרק והישיש מיהר להורידו מן האש. הגיש לרנשא כוס קפה בוצי ומר.

הוא קיבל אותה מבלי משים, מניד ראשו בתודה. "ועוד אחד." השיח לעצמו בשקט. "גיליתי, אותו."

"אותו!" קולו של הישיש מלא היה פתאום. כאילו יצק בו מישהו עומק חדש ומדהים. "אם כך, אתה ממש קרוב, ילד. נו, באמת." התרעם מול עיניו המתעגלות של רנשא. "כל כך קרוב אתה, ולא מבין דבר. המשך בדרכך, ילד. הוא, הרי, הבטיח שכל מי שיחפש אותו, ימצא." מורת רוח עלתה על הפנים המקומטות. "אם רק יחפש בכל מאודו. קדימה, אל תעכב אותי מלצאת לעבודה." הוא קם ממקומו במהירותו המפתיעה.

וכשכבר עמדו מחוץ לדלת הבית הפשוט, כשהים הנושק לעיירה נפרש מאחורי גוו של רנשא בהמיה שלווה, הרצין הישיש. "חפש, ילד. חפש." זרק לעברו. "וכשתמצא, תעבור כאן שוב. ספר איך מצאת, אותו."

"את מי?" קרא רנשא אחרי גבו המתרחק. "את האושר, או, אותו?"

אך רק הים השיב לו בנהמת גליו. ורנשא דימה לשמוע ברחשו תהיה. שמא התכוון הזקן לשניהם, יחדיו?

 

[מוריופ]

פרק 4: בעקבות האמת (חלק א')​

שלושה ימים, שני לילות וכמויות בלתי נתפסות של מים. הרוח נשבה בפניו, מתחזקת. מלח צעיר מיהר לייצב את המפרש ורנשא נתפס היטב במעקה הסיפון. באותה אשמורת מוקדמת, כשנפרד מסדרן הרכבת הזקן, הצעיד עצמו לחוף. השמש התרוממה משם באיטיות, שופכת בשלווה אור בוקר על העיירה הקטנה ועליו.

ככה מצא אותו סוּיפוּ-סַאן. אחרי שצחק לעומתו, זיהה אותו כרנשא האגדי מהמירוצים, ואחרי תשלום הוגן, הסכים להעלות אותו על ספינתו הארכאית, ולהניחו במזח הבא שבו יעגנו.

כעת נישאו צעקותיו של סויפו באוויר, מריצות את אנשי הצוות ממקום למקום. בסופן התגלגל צחוקו העליז, מתפזר על הגלים כמו קצף אוורירי.

"הוֹאִי, בחור." טפיחה עזה איימה למוטט את רנשא לתוך המים. סויפו גלגל את צחוקו העולץ. "על פי המפות נגיע לחוף ראוי לשמו הערב. אז יש סיכוי שנגיע לפני שהספינה הזו תתפרק, חה-חה..."

רנשא הגיב בחצי חיוך קפוא. הספינה הקטנה והמיושנת אכן דמתה יותר לאסופת קרשים מודבקת.

"הואי, טַאנְסוּאִי!!!" שאג לעבר מלח קטן מידות. "המפרש מתוח מדי! רופף אותו מימין!!!" השעין גבו על המעקה, משחרר צחקוק שקט. מבטו התכול נזרק בחטף לעבר רנשא, מבריק במשובה. "אז איך צעיר כמוך מגיע לספינה המתפרקת שלי?"

רנשא אמד אותו בשתיקה. "איך ימאי מוכשר כמוך מסתובב בספינה כל כך פרימיטיבית?"

סויפו פרץ בצחוק. "בכוונה, בחור, חה-חה... בכוונה." חזהו נרעד לקצב צחוקו. "זה לכיף." עיניו נתלו בתורן הסדוק, המקובע בכמה מסמרי ענק לגוף הספינה. "נסעתי כבר בספינות משוכללות, נוחות ובטיחותיות לחלוטין. השתעממתי. לקחתי קבוצת הרפתקנים, יצאנו למסע על הקצה, מבין?" צחקק.

רנשא הביט בו. אחר השיב מבטו לגלים המתרפקים על הספינה. "חיפשת ריגוש." גלגל בשקט.

צחוקו של סויפו נצבע בגוון דקיק של מבוכה. "אז עכשיו תורך לענות, בחור."

"מחפש, גם." עוד גל טיפס על דופן האניה. אחר נואש ונסוג אחור. זיק התלהט באישוניו. "את האושר. את הריגוש האמיתי. הממלא."

הרוח שרקה קלות. סויפו, לשם שינוי, שתק. "אז, אתה באמת מאמין שיש משהו כזה? משהו עם משמעות רצינית?"

הוא מאמין? שריריו התקשחו. "חייב להיות. אנחנו בני אדם. לא לשווא אנו כאלה."

"אז יצאת לחפש את האושר של בני האדם, בחור?" סויפו צחקק ושיכל רגליו, משעין מרפק על מעקה העץ הרקוב. "כשתמצא אותו, ספר לי." זרק ברנשא המופתע מבט תכול. רציני לחלוטין.

רנשא סרק אותו. מכף רגל חסונה עד ראש שזוף. "אבל אתה מאושר." תהה, מגלגל במוחו מהדי הצחוק העליז.

סויפו צחק. "כי אני צוחק? חה-חה... לא, בחור. צחוק זה לא אושר. צחוק, זה לשרוד." חייך לעברו. "זה כי אין לי דרך טובה יותר לחיות. אז כשתמצא ספר לי, כן? חה-חה... אני בעד לשפר את חיי. הואי! טאנסואי!!! המפרש!!! חה-חה-חה..."

צחוקו נישא ברמה ביתר שאת, אחר מתמיד. רק כשנבלע הימאי בבטן הספינה, הבין רנשא מדוע. הפעם, צחק סויפו את שמחתו. שבה אליו התקווה.

 

[מוריופ]

פרק 4: בעקבות האמת (חלק ב')​

"טֶאִירִיוּאוּ (עצור)! טאיריואו!!! חה-חה-חה... היי, בחור! אדמה!!! חה-חה..."

רנשא טיפס אל הסיפון. השמש עלתה מאחוריהם, צובעת בגווני זהב את החוף המוריק. הצוות התרוצץ על הסיפון. המפרשים קופלו. עוגן הורד. סירה קטנה הוצבה בין הגלים. שני מלחים קפצו לתוך הסירה. טאנסואי זרק אליהם חפצים שונים.

"אִיקוּזֶה (קדימה), בחור! חה-חה..." טפיחה אדירה כמעט הפילה אותו למים. הוא מיהר לרדת בסולם החבלים החלקלק.

מגע החולות היה לרנשא כשטיח מלכים. רך, חמים, ויציב כל כך.

"אז, בחור!" סויפו חייך אליו. "אנחנו נישאר על חוף האי הזה יומיים. בעוד שתי זריחות, לא כולל זו העכשווית, נעזוב! תוכל להצטרף אלינו להפלגה הבאה. כמובן, אם הספינה הזקנה לא תחליט להפוך לצוללת עד אז! חה-חה... הואי! בחורים!!! תאספו ענפים! נצלה לנו דג! חה-חה..."

רנשא נידב חצי חיוך, משהה קמעא מבטו, עוקב אחרי נתיב צעדיו המתרחק של סויפו. אחר סובב גבו לחוף, מפנה צעדיו לתוך היבשה.

צמחיה דלילה ופיסות אדמה ליוו את הליכתו המהוססת, מתבהרים באור השחר. הר קטום פסגה התנשא באופק, בעלי כנף צייצו מכל עבר ושיירות נמלים התפתלו תחת רגליו. הוא כיתף את התיק היטב והחיש צעדיו. האפילה הלכה ונמוגה סביבו, מסלקת מהעולם קדרות. צעדיו הלכו והתמהרו. קלים ועליזים כמו שלא היו זמן רב. נקיות שקטה מילאה את תוכו, ורנשא מצא עצמו רץ בקלילות, מחייך לעומת השמיים-בום!!!

החבטה הממה אותו. התרמיל הוטח בגבו. האבן בה נתקל לא זעה.

"היי!" קול רחוק קרב אליו. איש מבוגר שאמד אותו בדאגה. "אתה יכול לקום?"

רנשא הביט בו רגע ארוך. אדם. בזהירות התרומם על רגליו. "כן."

מבטו של המבוגר התמקד בו ארוכות. "איני מכירך, איש חביב. כיצד הגעת לכאן?"

"הפלגתי בספינה. הצוות נותר על החוף."

"ומה אתה מחפש כאן?"

חצי חיוך ציני, לאה, נתלה בין שפתיו. "את האושר. אולי אתה יודע איפה הוא נמצא?"

"כן." האיש הרים יד, מושיט אצבע זקורה לנקודה מוגדרת, לראש ההר. "שם."

שם.

רנשא בהה בו.

"מדוע אתה מביט בי כך?" תהיה. חפה משמץ התלוצצות.

הוא סובב ראשו אחורה, משקיף בכיוון האצבע המונפת. אחר סקר ארוכות את המבוגר הרציני לידו.

שם. "שם?"

"כן. ממערב לעיר שלי." בפשטות. "בכל אופן, אני מצאתי אותו שם."

בהחלט. הוא מצא. אותו.

המבוגר העיף בו מבט מוטרד. קצת ספקן. "שאלווה אותך?"

 

[Bestimedia]

וואו,
חזק, חזק, חזק!
התעלית על עצמך- הפרקים כ"כ לא מטיפים, אבל כ"כ חודרים!!
זה שני משפטים שתפסו אותי-

"כי אני צוחק? חה-חה... לא, בחור. צחוק זה לא אושר. צחוק, זה לשרוד."

"כן. ממערב לעיר שלי." בפשטות. "בכל אופן, אני מצאתי אותו שם."
בהחלט. הוא מצא. אותו.

 

[מוריופ]

תודה רבה!
ואל דאגה, ההטפה בוא תבוא

 

[מוריופ]

פרק 4: בעקבות האמת (חלק ג')​

"זהו." המבוגר מחה זיעה ממצחו.

רנשא התנשף, פורק את התיק מגבו ומנחית אותו על האדמה היבשה. הטיפוס לפסגה סחט היטב את שארית כוחותיו.

"זהו זה..." רוך צבע את קולו של המבוגר. קמטוטיו דימו להתיישר, עת השקיף על הפסגה המדברית, הריק מכל. "כאן זה היה... אתה מבין?" בת צחוק כיסתה את אדמומית המאמץ בלחייו. אור הבריק באישוניו. אחר התנער, מעמיק במבט מרוכך לתוך הבחור הצעיר, השעון על תרמילו הגדול. "מכאן, איני יכול לעזור לך, איש חביב. מכאן, זו הדרך שלך, אליו."

רנשא נקב אותו במבט לאה. "הדרך, אל מי? אל האושר, או, אליו?"

משיכת כתף. חיוך סלחני ומקומם. "רק זאת אומר לך. הדרך שלך, חייבת לעבור דרכך. לרדת לתהומותיך."

תמיהה הזדעקה מכל ישותו של רנשא, אולם האיש סירב להתייחס לבלבולו המופגן. רק אסף אוויר לעומק ריאותיו ומחה שוב את מצחו. חיוך קטן לעבר הבחור הנדהם, וכבר עסק המבוגר בירידה זהירה במדרון, חוזר לעירו.

רנשא נותר עם התיק והאדמה. רגע עוד הביט בחוסר אמון אחרי מלווהו המתרחק בצעדים זהירים. במשנהו בהה בתיקו. אחר כיתף את התרמיל ברפיון ונשא מבט לעבר המישור הריק והמפתיע בגודלו.

ריק לחלוטין. מדבר של ממש.

רנשא הצעיד עצמו קדימה, סוקר את המרחב הבראשיתי. עצים בודדים דקרו את השיממון. השמש נטתה מערבה, מלטפת בגוונים זהובים את הנוף. שקט נקי ומזוכך אפף את הכל, כמו מדגיש את השלמות המפעימה בעולם. לשמש יש תוואי מדויק לסוב עליו שוב ושוב. לכל עץ יש בסיס וצמיחה תמידית שלא פוסקת. כל גרגיר חול מוצא לעצמו מקום.

והוא?

צעדיו גוועו. שמט את התיק וקרס ארצה, לישיבה עייפה.

הוא תלוש. מירוצי האקובה היו שורשי חיותו הלא מרווים, והוא עקר עצמו מהם. תוואי חייו הקבוע התפרק, כשיצא לתור אחרי האושר. והמבוגר ההוא אמר שכאן ימצא את האושר.

מבטו הספקן נישא לאופק השותק, ממתין. רגע, ועוד אחד. האושר לא הגיע. גם, הוא, לא הגיע. רק הריקנות זעקה אליו בלי קול, לועגת לתמימותו. בזה לגאוותו העיוורת, לתקוותו למצוא מה שאיש לא מצא.

רוח קלילה שיחקה בגרגירי החול, זורה בעיניו שביבים צורבים. משפילים. החולות היטשטשו לנגדו. עד לכאן הגיע, רק כדי למצוא כי איננו יכול למצוא? רק כדי להבין ששכלו דל מכדי לפענח את סוד החיים?

פתאום זינק על רגליו. שאף אוויר חולות, ושאג לעבר האופק המאובק, שענה לו בעשרות בנות הדים.

"א-י-ה ה-ו-א?!?"

ובאחת התקפל שוב תחתיו, פורץ בבכי מר. "אני רק רציתי לחיות!..." גנח לתוך כפות ידיו. "רציתי לחיות באמת, לא בדמיון ובשקר! אז למה?!" למה הוא אינו מצליח לחוש אושר? למה איננו מצליח לגעת באמת?

דמעותיו הכוספות פילסו להן דרך רטובה וחמה על פניו, נספגות בחולצה המאובקת.

ואיש לא היה שם, לראות איך הוא מתפרק לחלקיו האבודים, חסרי האונים. בוכה את כמיהתו שמעולם לא הכיר בה. נקרע במלוא העוז. בין השקרים שהיטיב להכיר, לבין האמת הלא נודעת. בוש באפס הבנתו. ביהירותו, שנחושה היתה להבין ולמצוא.

איש לא היה שם, כשהוא התקלף מעוד שכבה של שקר. מעוד מעטה של נחרצות וגאווה. כשנותר רק בחור אחד, שבוכה את אי השגתו. אדם חי, שדמעותיו שטפו את חדרי ליבו וזיככו אותו. שהכאב הותיר בו רק כמיהה אחת, נקיה מכל שביב גאווה.

למצוא.