סיפור בהמשכים אחד בחוץ - סיפור ב-4 פרקים

  • הוסף לסימניות
  • #41
אני מתכוונת שתתארי את אותה חיות שהוא זכה לה.
מה היא גורמת לו לעשות? איך נראים החיים שלו עכשיו?
רגע, אנחנו הדיוק באמצע. נשארו עוד 2 פרקים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
תודה על המחמאות! מעודד

אני מתכוונת שתתארי את אותה חיות שהוא זכה לה.
מה היא גורמת לו לעשות? איך נראים החיים שלו עכשיו?
את צודקת לחלוטין, אבל רגע, אנחנו בדיוק באמצע. נשארו עוד 2 פרקים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
וואן אאוט- 3.jpg

פרק 3: גלות עבור ערכים (חלק א')
רנשא זינק לישיבה בהולה, אישוניו פעורים באימה בחושך.

אפלת הלילה שררה על הכל, ובגרונו שלט יובש קיצוני. בשקט הניח רגליו על הרצפה, מפלס לו דרך יחפה למטבח.

את חלום הביעותים שהעיר אותו לא זכר. רק שרידי פחד עמומים הקפיאו את זיעתו, מותחים את עצביו. רחש מתוך המטבח דרך אותו בחשש. אמנם, הוא ירד סוף-סוף מכותרות היום, אך לעולם אין לדעת.

צל חלף בכבדות על הפתח, ואחריו דמות אדם.

רנשא נשף בהקלה. "שיזואי..." איבריו ביקשו להתפרק, תשושים ממתח.

שיזואי עפעף. פניו נתלו בו, חתומות בזעף. אחר ניצת בהן זיק מודאג. "אתה חיוור." ציין בנומך קול.

ידו נשלחה מאליה לפניו. "חיוור?" חצי חיוך ציני נמתח על שפתיו. "מעניין."

הם נותרו לשתוק, נטועים כל אחד על עומדו. כעת שם לב רנשא לבגדיו של אחיו. חולצה ספורטיבית מאובקת. מכנסיים משופשפים. עלי כותרת תלושים שתקועים עוד בשיער.

מבט חטוף בשעון הקיר סיפר כי הבוקר תיכף יעלה. ואחיו עדיין נראה כאילו חזר הרגע מהמירוץ. תמיהה חשדנית התקשחה בשריריו. "מה זה?" ירה.

שיזואי תלה בו מבט משתומם. "מה?"

"אתה לא נראה כאילו ישנת."

"לא ישנתי." משך כתפו קלות. גוון דק וכאוב נשזר בדיבורו, דוקר את אוזניו של רנשא. למה הוא לא ישן? האם הקרע שלא התאחה ביניהם מציק לו? או שאולי גם הוא מחפש?

רגע ריק התארך ביניהם, מלא שתיקה עמוקה.

עיניו הבהירות של שיזואי נקבו בפניו השזופות של אחיו, כמבקשות לפלח את מסיכותיו. "למה, רנשא?" פלט בשקט. "מה אתה מרוויח מהמלחמה הזאת?"

מה הוא מרוויח? חצי חיוך מר עלה על פניו. אולי מאה פעמים ניהלו את הוויכוח הזה. ובכל אופן, ענה בלחישה. "את החיים." חרף רצונו, נגהו זהרורי חלום באישוניו. "את האמת." לחש לעצמו, יותר משניסה לומר לאוזני אחיו.

"למה דווקא ככה? למה דווקא להתמרד נגד העולם?"

רנשא אמד את אחיו בהפתעה. לא התקפה ולא התנצחות. רק ניסיון אמיתי וכן להבין. ודווקא משום שהוסרו הביצורים, שהלבבות נפתחו קמעא להקשיב, הניד רנשא ראשו בהשלמה. "אני לא יכול להסביר. אני רק אומר לך, שהובטח לי אושר אחר. הרבה יותר גבוה ועשיר מזה של האקובה. אושר של אמת." לחישתו הפכה נרגשת. כוספת. "של בני אדם." תלה עיניו בפנים הבהירות, מצפה. מייחל שיתנוצץ בהן אור. שיבין. שיכסוף גם הוא.

אבל שיזואי נותר חתום. "כאן לא תמצא." הפטיר בשקט, ענייני. "כאן יש רק מירוצי אקובה. אתה צריך ללכת מכאן."

ללכת מכאן.

קור פשט באיבריו של רנשא.

ללכת. כאן איש לא יושיט לו יד תומכת. כל שמצפים ממנו זה לרוץ. לשאת בגאון את הדגל. דורשים שישתיק עבורם את זעקת החיפוש הנוקבת.

ללכת למקום אחר. "ללכת." לחשש כמהופנט. לאן ילך? איך יסתדר, בודד לעצמו?

אישוניו התמקדו בשיזואי מולו. לעזוב אותו? את אחיו היחיד, שמאז ילדותם כל אחד הוא מלוא עולמו של השני? שיערו הסתמרר בפלצות.

לא. הוא לא יכול לנטוש כך. להפקיר עצמו לחסדי שום דבר, להניח את כל שיש לו מאחוריו. הריקנות? החידלון? הוא יתמודד איתם. זה פחות גרוע מללכת.

לא.

קרני שמש חלוצות הניסו מעט מחשכת הלילה, מרפרפות בתמיהה על הפנים השזופות, שנחישותן אכולה ספק. באורן החיוור, הקלוש, ליוו את שני האחים השבים לחדריהם בלאט. מציירות אחריהם פסים ערפיליים של אכזבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
טוב, בתור מעריצה ותיקה - מותר לי לבקש משו?
את מציגה נהדר את הקונפליקט שהוא נמצא בו. גם את רגעי השפל.
אבל אם תשימי לב, בינתיים זה כל הזמן הוא מול העולם.
הם רוצים שיתחרה, שיביא כבוד, שימשיך לרוץ - והוא - רוצה לחיות.
נדמה לי שקונפליקט מורכב שגם יתחבר אלינו יותר יהיה כזה שבו הוא עומד מול עצמו.
כי הוא רוצה להתחרות, לנצח, לרוץ...
כי דווקא אחרי שפסק מבול התחננוים, ההטרדות והאיומים וההמונים עברו להעריץ את הרץ הבא - הוא מרגיש על כמה ויתר. איך כולם המשיכו לרוך והוא נשאר לבד, מאחור. ובשביל מה בעצם.

מתמצלת על ההתערבות, פשוט לא כל יום יוצא לי לראות יצירה כזו בהתהוות. לא התאפקתי: )
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
תודה רבה!!! לצערי הסיפור כבר גמור, אבל לוקחת כל הערה לתשומת ליבי. בעזרת ה' כשאולי ארים מזה סיפור רציני יותר אתייחס במלוא הכבוד לכל ההארות החשובות שקיבלתי כאן.
נדמה לי שקונפליקט מורכב שגם יתחבר אלינו יותר יהיה כזה שבו הוא עומד מול עצמו.
כי הוא רוצה להתחרות, לנצח, לרוץ...
כי דווקא אחרי שפסק מבול התחננוים, ההטרדות והאיומים וההמונים עברו להעריץ את הרץ הבא - הוא מרגיש על כמה ויתר. איך כולם המשיכו לרוך והוא נשאר לבד, מאחור. ובשביל מה בעצם.
בעזרת ה' תהיה התייחסות בפרק הזה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
  • הוסף לסימניות
  • #48
פרק 3: גלות עבור ערכים (חלק ב')
לפנות ערב הוציאוהו רגליו לשיטוט. הישיבה המשמימה בבית אמרה לאבד את שפיותו, ורנשא נמלט ממנה החוצה. הרחובות היו עמוסים למדי. על רקע השמש המסמיקה, היורדת בכבדות, מיהרו האנשים. מכוניות הצטופפו על הנתיבים והולכי רגל ניקדו את המדרכות.

עוד תחרות. עוד אחת. והפעם גדולה במיוחד. נציגים משבע ערים השתתפו בה. מסלול סיבובי של שלושה קילומטרים. שיזואי התכונן הרבה לקראתה, עם שני חבריו. הוא, רנשא, כבר לא היה שותף להכנות כגון אלה.

קבוצת נערים נמרצת חלפה על פניו. הוא נדחק לקיר, משייר אחריהם מבטו, משקיף על צעדיהם המהירים.

הם צועדים, אפילו רצים אל השקר. והוא נלחם דרכו אל האמת. אז למה צעדיו הם כה עלובים ובודדים, ופסיעותיהם מלאות גאון מופגן?

רנשא חשק שיניו. זה כוחו של שקר. הוא צבוע בגוונים מרהיבים ומקושט בשלל אורות. והוא ריק. שברירי כבועת סבון.

רק תיגע בה, וכל שנותר בידך, רק שביבי דמעות צורבות.

רגליו הוליכוהו בעקבות הזרם המתגבר. לכיוון הפארק הגדול.

אנשי אבטחה וסדרנים התפזרו סביב. היציעים נמלאו בהמיה רוגשת. למרגלותיו נפרש המסלול. אדמה כבושה, סלולה במעגל מתפתל ומגודר משני צדדיו. חמישה-עשר מתחרים ניצבו בתוכו, בוחנים את התוואי. אומדים את יריביהם. שיזואי גם עמד ביניהם, מרחיק במבטו הבהיר לקצה המסלול.

יכול היה לראות איך הם כולם מתאמצים. שומרים בחירוף נפש על הבועה. מטפחים במלוא כוחותיהם את האשליה. סובבים אותה בגדרות חטיפים ומשקאות. בפרחים ומטבעות. בשאגות. בריצות. בכבוד ובהערצה.

והוא?

חצי חיוך נמתח על שפתיו, כאוב משהו. בועות הסבון שלו כבר התפוצצו כולן. הוא נותר יבש. גם אם ינסה שוב לברוח לאשליית האקובה, לעולם לא יצלח עוד. את השקר איננו סובל יותר. את האמת עוד לא מצא.

עקור משני העולמות.

"אתה..."

רנשא הזדקף באחת. סומק צבע את לחייו, כשסב לעבר הזקנה.

העיניים התהומיות, המעוטרות מסגרת קמטים עשירה, נקבו בו. "עדיין קשור." לאטה הקשישה קביעה לא מחמיאה.

שלוש הילדות שתקו, תולות בו מבטים יבשים.

"אני..." החל, ולא המשיך. אף מילה לא התנסחה בראשו.

הזקנה שתקה אף היא, קצרות. "רוצה להצטרף?"

הוא הרים ראשו, מופתע. להצטרף? "לתחרות?" העיף מבט למטה. המתחרים ניגשו לתאיהם. הסדרנים פינו את המסלול. לרדת? להתחרות?

להזמין עוד אכזבה שתהלום בפניו?

בחילה עלתה בגרונו. "לא!" כמעט הקיא בפני הזקנה. די סבל מהשקר האיום ההוא. כבר שבע מרורים מהמירוצים לאיבוד הדעת. "לא, לא. הספיקה לי טעות אחת, אובא-סאמה."

קאהי מצמצה מאחורי הזקנה, דוממת.

רנשא הרחיק בצעד ממקום עומדו.

"לא..." חזר אחריו הקול הצרוד, מהורהר. "אז למה אתה כאן?"

למה? כי הרגליים לא תמיד נשמעות לראש. משך כתף. "אני רק מסתכל, אובא-סאמה." למה הוא מתנצל?

"היום אתה מסתכל..." מנתה הקשישה לאיטה, ביובש. "מחר, תשב ביציע. בעוד שבוע, תלווה את אחיך. ובעוד שבועיים..." היא לא המשיכה.

לרנשא זה הספיק. זה היה משפיל, ומאיים. פניו נחתמו בעלבון, וכך עקב אחרי הזקנה והילדות, המתנהלות בגווים זקופים לעבר תאי הזינוק.

האבקה נזרתה. שיזואי היה לסוס בהיר וחסון. הקהל דמם בהתרגשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
פרק 3: גלות עבור ערכים (חלק ג')
"סאן! ניי! איצ'י!!!"

ירייה פילחה את האוויר. הסוסים פצחו בדהרה מבוהלת. הקהל שאג.

רנשא מצמץ, חושק שיניים. הכאב הזה לא היה אמור לבוא. צביטת הקנאה הזאת היא כל כך לא הגיונית.

לב הפכפך. האם לא די היה לו בשבר אחרי המירוץ האחרון?

היא צדקה, הזקנה. היום הוא מביט מרחוק. מי ערב לו שמחר לא יישב ביציע? שבעוד שבוע לא יתפתה שוב לנפח לו בועה חדשה ומשכרת?

פניו של שיזואי היכו בזכרונו.

ללכת מכאן.

צמרמורת אחזה בו. לאן? איך?

הוא לא יכול ללכת. הוא לא יכול להישאר.

השמש סיימה מכבר את מלאכתה, שוקעת תשושה מאחורי קו האופק. צינה לילית החלה לנשב, שורקת חרישית אחרי גבו הממהר.

איפה היא? לאן הן נעלמות, בכלל, אחרי זריית האבקה? הנה. למרגלות בימת השופטים. ממתינות לתחילת הסיבוב השלישי האחרון.

רנשא פילס לו משעול נועז למטה. מדלג ויורד מקצה שורת כסאות לחברתה, נדחק בין ידיים מתנופפות. הלוואי היה לו עכשיו ג'ואוטאן מעופף, שהיה מקל עליו את הדרך בהרבה.

איש לא שם לב אליו. שקועים היו בכל חושיהם באשליה שעל המסלול.

מתנשף ומיוזע, נפלט מהשורה האחרונה לתחתית בימת השופטים. הסיבוב השלישי ממש החל. הזקנה והילדות החלו מפלסות דרכן למעלה. לבימה.

"אובא-סאמה!"

על רקע שאגות הקהל היתה קריאתו הנואשת לחישה. אולם הזקנה שמעה. רגע קט עצרה, תולה בו מבטה הנוקב.

רנשא קרב בעוד צעד, מתנשם. "אובא-סאמה! אני לא יכול להישאר, נכון! אבל איך אני אלך מכאן?! איך אפשר לבד?!"

שתי ילדות כבר היו במחצית הדרך לבימה. קאהי העיפה מבט מוטרד אחורה, ממתינה לזקנה.

זו רק מצמצה. חיוך קטן ומלא עמקות לא מובנת עלה על פניה, כשהפטירה לעברו. "לבד? אתה... לא לבד." חידשה צעדיה לעבר הבימה, זורקת אחרי גבה השפוף עוד משפט עבורו. "הוא... תמיד איתך."
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
פרק 3: גלות עבור ערכים (חלק ד')
הדלת נפתחה. צעדיו של שיזואי דשדשו פנימה. הביט באחיו על הספה, ונזרק על מקבילתה באנחת רווחה.

"מקום שני." פלט, לאה עד לשד עצמותיו. עלה כותרת רמוס נשר מכתפו, צונח על ירכו.

רנשא אמד אותו בארשת חתומה. "משמח אותך?"

גבה בהירה אחת מורמת. "ברור."

"אז עכשיו אתה שמח."

שיזואי התיישר בכורסתו. חוטי עצבנות נמתחו בפניו. "מה?"

רנשא משך כתף, שומר היטב את הבעתו האדישה. "רק רציתי לברר. למה נבהלת כל כך?"

"מה אתה רוצה?" קר. זעוף.

בהחלט מאושר. הלוואי שיכול היה להראות לו, לאחיו היקר, את השקר הזה. הלוואי שיכול היה לנפץ לו את האשליה. אבל הוא לא יכול. עדיין לא.

"אחי." פלט.

"מה?"

הוא שתק, הפה. הגרון דמם. השפתיים התהדקו. כל מוצאי פיו סירבו להישמע לו. "אחי." רק זאת הצליח לומר, וכל מילותיו התקפלו בתוך המילה הזו. מתנגנות בתוכה בצער. בפיוס.

שיזואי שמע אותן, את המילים שלא נאמרו. באחת איבד את כל עייפותו, מתרומם על רגליו המאובקות, סוקר אותו בדקדקנות. "אתה..." הפטיר בשקט. "רנשא." עיניו הבהירות נפלו על התיק הגדול למרגלות הספה. עולם שלם יכל להיכנס בתהומות התדהמה בעיניו.

"אתה צודק." דיבר רנשא, חומק מפניו של אחיו הקטן, מרתק מבטו למסגרת החלון. "כאן, אני לא אוכל להחזיק מעמד. אני חייב, ללכת."

שיזואי נרתע. "לבד?"

"לא לבד." קולו היה מוזר אפילו לאוזניו. שליו ורגוע. "הוא, תמיד איתי."

אי ההבנה איימה לבלוע את אחיו. "הוא?" תהה בשקט.

רנשא השיב לו מבט פזור. "הוא. הוא, שנתן לי חיים. שיצר אותי. שיוצר אותי כל רגע. שמנשים אותנו. ידעת שהוא תמיד איתנו?"

"מי אמר לך?"

"הזקנה."

"ואתה מאמין? כך, לכל דבריה?"

חצי חיוך נתלה בזוויות פיו. איך יסביר לו, לאחיו המסויג, שאלו לא דברי הזקנה. זו האמת, שפשוט זועקת בתוכו. זה החום והרוגע שמילאו את כולו כשרק העלתה הזקנה, אותו. היא לא חידשה לו דבר. רק הסירה מעליו שכבות של בלבול במילותיה, והזכירה לו. הזכירה לו שהוא כוסף. שיש אושר אחר. שהוא מכיר, אותו. שהוא, תמיד איתו.

"כן." לאט עכשיו, וחיוכו התרחב. "אני מאמין. שיש אושר אחר, אמיתי וגבוה של בני אדם. שיש, אותו, שתמיד איתי."

שיזואי לא השתתף בהתרגשותו. עיניו נחו על התיק הגדול. פניו הבהירות צבעו אי אמון. "אז, אתה הולך. עכשיו?"

רנשא נעמד. כיתף בלי אומר את התיק הגדול. קרב לעבר אחיו.

אישוניו של שיזואי ירדו אל הרצפה. "אתה..." קולו בגד בו. עיניו הצטעפו בחשאי.

הוא שלח זרועותיו, אוסף את הגוף המאובק והרוטט בחיבוק אמיץ. סופג לעצמו עוד כמה פיסות מאחיו למזכרת. "אני אחזור, אחי." אש השתלהבה באישוניו, כשהתייצב שוב מולו, זקוף ונחוש. "אני אחזור, ואני אראה גם לך את השביל המוליך לאמת. לאושר." ידו גיששה אחרי ידית הדלת. נחה עליה בזהירות. לא מעזה להעיק עליה ולפתוח בדרך.

שיזואי עפעף. אחר ניגש לעבר הכניסה. עלה כותרת ורוד נשר מתוך שערותיו, נושק לקצה נעלו של רנשא.

"אני אראה." הפטיר בשקט ובידו, המאובקת עוד מחולות המירוץ, פתח את הדלת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
הסיפור כבר כתוב, אז אני תוהה קצת עד כמה את מחפשת ביקורת.
אבל חשבתי שגם ככה זה תועלתי.
דבר ראשון, כל פעם שאני רואה שהעלית פרקים אני פותחת את האשכול והוא ממתין לזמן שיהיה לי לקרוא.
הכתיבה שלך מעולה, והאוירה שהסיפור הזה מביא מרתקת. משהו חדש שעוד לא היה, ובצורה מקצועית.
עם זאת אני חושבת שההתחלה שלך היתה חזקה מאד, ומאז אני מרגישה שקצת ירדת.
אין בעצם התחרשות כמעט. הכל זה רק המלחמה בינו לבין עצמו. וגם לא קיבלנו עוד מידע על העולם המומצא.
כלומר, מרגישה שאין חידושים, ומה שנשאר זה רק 'מוסר ההשכל'. במיוחד הפרק האחרון...
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
הסיפור כבר כתוב, אז אני תוהה קצת עד כמה את מחפשת ביקורת.
אבל חשבתי שגם ככה זה תועלתי.
כל ביקורת עוזרת לי לא רק לסיפור הזה אלא לכל תהליך כתיבה ואני מקבלת בברכה! אני משתדלת לזכור את ההערות (לקצר את הטפות המוסר של הזקנה, לטפל בסתירה של היותה מכשפה ראשית ומתוות הדרך הטובה, לפשט מושגים קשים עבור הקוראים הנבוכים, לספר יותר על הפידבק של רנשא מהדרך, על המלחמה הפנימית שלו, וכן להוסיף עוד קצת עלילתיות ובשר. שכחתי משהו? אה, וכמובן להדגים את קללת האקובה באופן מעשי יותר. זה היה רעיון טוב)
עם זאת אני חושבת שההתחלה שלך היתה חזקה מאד, ומאז אני מרגישה שקצת ירדת.
אין בעצם התחרשות כמעט. הכל זה רק המלחמה בינו לבין עצמו. וגם לא קיבלנו עוד מידע על העולם המומצא.
כלומר, מרגישה שאין חידושים, ומה שנשאר זה רק 'מוסר ההשכל'. במיוחד הפרק האחרון...
לקחתי לתשומתי ;)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #54
כמה עושר נפשי יש במי שמסוגלת לכתוב כך!! מדהים!!!
כל פעם שאני רואה שהעלית פרקים אני פותחת את האשכול והוא ממתין לזמן שיהיה לי לקרוא.
הכתיבה שלך מעולה, והאוירה שהסיפור הזה מביא מרתקת. משהו חדש שעוד לא היה, ובצורה מקצועית.
תודה רבה! כיף לקרוא
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
פרק 3: גלות עבור ערכים (חלק ה')
ורק כשנפלט מהרכבת בתחנתה האחרונה, בעיר שמעולם לא הכיר, מצא רנשא את דיבורו וצלילות דעתו בחזרה.

"הזקנה אמרה שאתה בכל מקום." ריסס מול הרציף הרדום, מול הזרות שהתגבהה מולו בקור. "שתמיד היית איתי, ותמיד תהיה. שאתה כבר תוביל אותי לאמת. רק בגלל ההבטחה שלה יצאתי עד לכאן."

עובדי התחנה האחרונים החלו נמוגים. רנשא נשך שפתיים, חסר אונים ותושיה. נשא עיניו לשמי הלילה המכוכבים, נוקב במבטו את הלבנה המחוסרת. כל התסכול והפחד התפרקו בצעקתו. "אני לא יודע את הדרך! רק אתה! אז, לכל הרוחות, לאן עכשיו?!?"

"החוצה."

רנשא סב אחורה. סדרן ישיש קרקש בצרור מפתחות, קצר רוח. "קדימה, או שאנעל אותך כאן עד אור הבוקר."

כמו גולה מנודה, מצא רנשא את עצמו צועד אל מחוץ לתחנה. עיירה כפרית ומוזנחת קיבלה את פניו בקרירות. צל נפש חיה לא נראה. איפה הוא יישן, בכלל?

"מאיפה באת, ילד?" רטן פתאום הישיש מאחוריו.

מאיפה הוא בא? מהבית. מהעולם המוכר לו. מעולם שבו כולם חיים מירוצים והוא חי את מלחמתו בהם.

הזקן הזדעף. "יש לך איפה לישון?" ירה.

"לא."

הזקן אמד אותו במורת רוח. "באמת..." רטן. "בוא מהר ואל תעכב אותי."

"אָרִיגָאטוֹ גוֹזַאִימַאסוּ, אוֹגִ'י-סַאן (תודה רבה, סבא)." מיהר להדביק את צעדיו, המהירים להפליא, של הקשיש הנרגן.

הזקן המהם משהו מתחת לשפמו ואת שאר הדרך עשו בשתיקה.

][

בעמימות חדר אליו הקול, נרגן. "אני לא מתכוון לאחר בגללך לעבודה, ילד. קום."

הוא פקח עיניו, מוטל באחת לתוך הבית הקטן, למיטת הברזל המגושמת. לישיש מהיר הפסיעות והחימה. הישיש השתתק כשהתיישב על המיטה באיטיות.

בחוץ עוד שרר החושך והמיית גלים מילאה את הדממה. הוא הצטרף לארוחת הבוקר של הישיש. הלה שפת עבור שניהם מים על הכיריים, וסרק אותו בינתיים מכף רגל עד ראש.

"מה אתה מחפש בחור הנידח הזה, ילד?"

רנשא השיב לו מבט. "את האושר." הפטיר בנימה כבויה. "אתה יודע אולי איפה הוא נמצא?"

הישיש שתק.

רנשא ניקר את ארוחתו הפשוטה במזלג המגושם. "עזבתי את מירוצי האקובה." מלמל לעבר הצלחת. "עזבתי את הבית ואת העיר שלי, יצאתי לגלות, כדי למצוא אותו."

"אקובה, מה?" חזר הישיש, ופניו הזדעפו. "עזבת את האקובה המקולל הזה? תן תודה ושבח לו, שגאל אותך מהטירוף חסר התכלית הזה! כבר מצאת את הדרך אליו, ילד."

מה?

רנשא הזדקף כנשוך נחש. "מה אמרת?"

"מצאת את הדרך אליו, ילד." שב הזקן בטון נרגן. "אינך מבחין?! ראה איך לקחת חירות לנפשך. שחררת את נשמתך האומללה מכבלי האקובה, נתת לקולה החבוי להישמע ברמה, ואזרת אומץ לצעוד עבורה לקצה העולם הזה. סוד אחד כבר גילית. את סוד החירות."

הקומקום שרק והישיש מיהר להורידו מן האש. הגיש לרנשא כוס קפה בוצי ומר.

הוא קיבל אותה מבלי משים, מניד ראשו בתודה. "ועוד אחד." השיח לעצמו בשקט. "גיליתי, אותו."

"אותו!" קולו של הישיש מלא היה פתאום. כאילו יצק בו מישהו עומק חדש ומדהים. "אם כך, אתה ממש קרוב, ילד. נו, באמת." התרעם מול עיניו המתעגלות של רנשא. "כל כך קרוב אתה, ולא מבין דבר. המשך בדרכך, ילד. הוא, הרי, הבטיח שכל מי שיחפש אותו, ימצא." מורת רוח עלתה על הפנים המקומטות. "אם רק יחפש בכל מאודו. קדימה, אל תעכב אותי מלצאת לעבודה." הוא קם ממקומו במהירותו המפתיעה.

וכשכבר עמדו מחוץ לדלת הבית הפשוט, כשהים הנושק לעיירה נפרש מאחורי גוו של רנשא בהמיה שלווה, הרצין הישיש. "חפש, ילד. חפש." זרק לעברו. "וכשתמצא, תעבור כאן שוב. ספר איך מצאת, אותו."

"את מי?" קרא רנשא אחרי גבו המתרחק. "את האושר, או, אותו?"

אך רק הים השיב לו בנהמת גליו. ורנשא דימה לשמוע ברחשו תהיה. שמא התכוון הזקן לשניהם, יחדיו?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #56
FILE5333-01.jpg

פרק 4: בעקבות האמת (חלק א')
שלושה ימים, שני לילות וכמויות בלתי נתפסות של מים. הרוח נשבה בפניו, מתחזקת. מלח צעיר מיהר לייצב את המפרש ורנשא נתפס היטב במעקה הסיפון. באותה אשמורת מוקדמת, כשנפרד מסדרן הרכבת הזקן, הצעיד עצמו לחוף. השמש התרוממה משם באיטיות, שופכת בשלווה אור בוקר על העיירה הקטנה ועליו.

ככה מצא אותו סוּיפוּ-סַאן. אחרי שצחק לעומתו, זיהה אותו כרנשא האגדי מהמירוצים, ואחרי תשלום הוגן, הסכים להעלות אותו על ספינתו הארכאית, ולהניחו במזח הבא שבו יעגנו.

כעת נישאו צעקותיו של סויפו באוויר, מריצות את אנשי הצוות ממקום למקום. בסופן התגלגל צחוקו העליז, מתפזר על הגלים כמו קצף אוורירי.

"הוֹאִי, בחור." טפיחה עזה איימה למוטט את רנשא לתוך המים. סויפו גלגל את צחוקו העולץ. "על פי המפות נגיע לחוף ראוי לשמו הערב. אז יש סיכוי שנגיע לפני שהספינה הזו תתפרק, חה-חה..."

רנשא הגיב בחצי חיוך קפוא. הספינה הקטנה והמיושנת אכן דמתה יותר לאסופת קרשים מודבקת.

"הואי, טַאנְסוּאִי!!!" שאג לעבר מלח קטן מידות. "המפרש מתוח מדי! רופף אותו מימין!!!" השעין גבו על המעקה, משחרר צחקוק שקט. מבטו התכול נזרק בחטף לעבר רנשא, מבריק במשובה. "אז איך צעיר כמוך מגיע לספינה המתפרקת שלי?"

רנשא אמד אותו בשתיקה. "איך ימאי מוכשר כמוך מסתובב בספינה כל כך פרימיטיבית?"

סויפו פרץ בצחוק. "בכוונה, בחור, חה-חה... בכוונה." חזהו נרעד לקצב צחוקו. "זה לכיף." עיניו נתלו בתורן הסדוק, המקובע בכמה מסמרי ענק לגוף הספינה. "נסעתי כבר בספינות משוכללות, נוחות ובטיחותיות לחלוטין. השתעממתי. לקחתי קבוצת הרפתקנים, יצאנו למסע על הקצה, מבין?" צחקק.

רנשא הביט בו. אחר השיב מבטו לגלים המתרפקים על הספינה. "חיפשת ריגוש." גלגל בשקט.

צחוקו של סויפו נצבע בגוון דקיק של מבוכה. "אז עכשיו תורך לענות, בחור."

"מחפש, גם." עוד גל טיפס על דופן האניה. אחר נואש ונסוג אחור. זיק התלהט באישוניו. "את האושר. את הריגוש האמיתי. הממלא."

הרוח שרקה קלות. סויפו, לשם שינוי, שתק. "אז, אתה באמת מאמין שיש משהו כזה? משהו עם משמעות רצינית?"

הוא מאמין? שריריו התקשחו. "חייב להיות. אנחנו בני אדם. לא לשווא אנו כאלה."

"אז יצאת לחפש את האושר של בני האדם, בחור?" סויפו צחקק ושיכל רגליו, משעין מרפק על מעקה העץ הרקוב. "כשתמצא אותו, ספר לי." זרק ברנשא המופתע מבט תכול. רציני לחלוטין.

רנשא סרק אותו. מכף רגל חסונה עד ראש שזוף. "אבל אתה מאושר." תהה, מגלגל במוחו מהדי הצחוק העליז.

סויפו צחק. "כי אני צוחק? חה-חה... לא, בחור. צחוק זה לא אושר. צחוק, זה לשרוד." חייך לעברו. "זה כי אין לי דרך טובה יותר לחיות. אז כשתמצא ספר לי, כן? חה-חה... אני בעד לשפר את חיי. הואי! טאנסואי!!! המפרש!!! חה-חה-חה..."

צחוקו נישא ברמה ביתר שאת, אחר מתמיד. רק כשנבלע הימאי בבטן הספינה, הבין רנשא מדוע. הפעם, צחק סויפו את שמחתו. שבה אליו התקווה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
פרק 4: בעקבות האמת (חלק ב')
"טֶאִירִיוּאוּ (עצור)! טאיריואו!!! חה-חה-חה... היי, בחור! אדמה!!! חה-חה..."

רנשא טיפס אל הסיפון. השמש עלתה מאחוריהם, צובעת בגווני זהב את החוף המוריק. הצוות התרוצץ על הסיפון. המפרשים קופלו. עוגן הורד. סירה קטנה הוצבה בין הגלים. שני מלחים קפצו לתוך הסירה. טאנסואי זרק אליהם חפצים שונים.

"אִיקוּזֶה (קדימה), בחור! חה-חה..." טפיחה אדירה כמעט הפילה אותו למים. הוא מיהר לרדת בסולם החבלים החלקלק.

מגע החולות היה לרנשא כשטיח מלכים. רך, חמים, ויציב כל כך.

"אז, בחור!" סויפו חייך אליו. "אנחנו נישאר על חוף האי הזה יומיים. בעוד שתי זריחות, לא כולל זו העכשווית, נעזוב! תוכל להצטרף אלינו להפלגה הבאה. כמובן, אם הספינה הזקנה לא תחליט להפוך לצוללת עד אז! חה-חה... הואי! בחורים!!! תאספו ענפים! נצלה לנו דג! חה-חה..."

רנשא נידב חצי חיוך, משהה קמעא מבטו, עוקב אחרי נתיב צעדיו המתרחק של סויפו. אחר סובב גבו לחוף, מפנה צעדיו לתוך היבשה.

צמחיה דלילה ופיסות אדמה ליוו את הליכתו המהוססת, מתבהרים באור השחר. הר קטום פסגה התנשא באופק, בעלי כנף צייצו מכל עבר ושיירות נמלים התפתלו תחת רגליו. הוא כיתף את התיק היטב והחיש צעדיו. האפילה הלכה ונמוגה סביבו, מסלקת מהעולם קדרות. צעדיו הלכו והתמהרו. קלים ועליזים כמו שלא היו זמן רב. נקיות שקטה מילאה את תוכו, ורנשא מצא עצמו רץ בקלילות, מחייך לעומת השמיים-בום!!!

החבטה הממה אותו. התרמיל הוטח בגבו. האבן בה נתקל לא זעה.

"היי!" קול רחוק קרב אליו. איש מבוגר שאמד אותו בדאגה. "אתה יכול לקום?"

רנשא הביט בו רגע ארוך. אדם. בזהירות התרומם על רגליו. "כן."

מבטו של המבוגר התמקד בו ארוכות. "איני מכירך, איש חביב. כיצד הגעת לכאן?"

"הפלגתי בספינה. הצוות נותר על החוף."

"ומה אתה מחפש כאן?"

חצי חיוך ציני, לאה, נתלה בין שפתיו. "את האושר. אולי אתה יודע איפה הוא נמצא?"

"כן." האיש הרים יד, מושיט אצבע זקורה לנקודה מוגדרת, לראש ההר. "שם."

שם.

רנשא בהה בו.

"מדוע אתה מביט בי כך?" תהיה. חפה משמץ התלוצצות.

הוא סובב ראשו אחורה, משקיף בכיוון האצבע המונפת. אחר סקר ארוכות את המבוגר הרציני לידו.

שם. "שם?"

"כן. ממערב לעיר שלי." בפשטות. "בכל אופן, אני מצאתי אותו שם."

בהחלט. הוא מצא. אותו.

המבוגר העיף בו מבט מוטרד. קצת ספקן. "שאלווה אותך?"
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
וואו,
חזק, חזק, חזק!
התעלית על עצמך- הפרקים כ"כ לא מטיפים, אבל כ"כ חודרים!!
זה שני משפטים שתפסו אותי-
"כי אני צוחק? חה-חה... לא, בחור. צחוק זה לא אושר. צחוק, זה לשרוד."
"כן. ממערב לעיר שלי." בפשטות. "בכל אופן, אני מצאתי אותו שם."
בהחלט. הוא מצא. אותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
תודה רבה!
ואל דאגה, ההטפה בוא תבוא ;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
פרק 4: בעקבות האמת (חלק ג')
"זהו." המבוגר מחה זיעה ממצחו.

רנשא התנשף, פורק את התיק מגבו ומנחית אותו על האדמה היבשה. הטיפוס לפסגה סחט היטב את שארית כוחותיו.

"זהו זה..." רוך צבע את קולו של המבוגר. קמטוטיו דימו להתיישר, עת השקיף על הפסגה המדברית, הריק מכל. "כאן זה היה... אתה מבין?" בת צחוק כיסתה את אדמומית המאמץ בלחייו. אור הבריק באישוניו. אחר התנער, מעמיק במבט מרוכך לתוך הבחור הצעיר, השעון על תרמילו הגדול. "מכאן, איני יכול לעזור לך, איש חביב. מכאן, זו הדרך שלך, אליו."

רנשא נקב אותו במבט לאה. "הדרך, אל מי? אל האושר, או, אליו?"

משיכת כתף. חיוך סלחני ומקומם. "רק זאת אומר לך. הדרך שלך, חייבת לעבור דרכך. לרדת לתהומותיך."

תמיהה הזדעקה מכל ישותו של רנשא, אולם האיש סירב להתייחס לבלבולו המופגן. רק אסף אוויר לעומק ריאותיו ומחה שוב את מצחו. חיוך קטן לעבר הבחור הנדהם, וכבר עסק המבוגר בירידה זהירה במדרון, חוזר לעירו.

רנשא נותר עם התיק והאדמה. רגע עוד הביט בחוסר אמון אחרי מלווהו המתרחק בצעדים זהירים. במשנהו בהה בתיקו. אחר כיתף את התרמיל ברפיון ונשא מבט לעבר המישור הריק והמפתיע בגודלו.

ריק לחלוטין. מדבר של ממש.

רנשא הצעיד עצמו קדימה, סוקר את המרחב הבראשיתי. עצים בודדים דקרו את השיממון. השמש נטתה מערבה, מלטפת בגוונים זהובים את הנוף. שקט נקי ומזוכך אפף את הכל, כמו מדגיש את השלמות המפעימה בעולם. לשמש יש תוואי מדויק לסוב עליו שוב ושוב. לכל עץ יש בסיס וצמיחה תמידית שלא פוסקת. כל גרגיר חול מוצא לעצמו מקום.

והוא?

צעדיו גוועו. שמט את התיק וקרס ארצה, לישיבה עייפה.

הוא תלוש. מירוצי האקובה היו שורשי חיותו הלא מרווים, והוא עקר עצמו מהם. תוואי חייו הקבוע התפרק, כשיצא לתור אחרי האושר. והמבוגר ההוא אמר שכאן ימצא את האושר.

מבטו הספקן נישא לאופק השותק, ממתין. רגע, ועוד אחד. האושר לא הגיע. גם, הוא, לא הגיע. רק הריקנות זעקה אליו בלי קול, לועגת לתמימותו. בזה לגאוותו העיוורת, לתקוותו למצוא מה שאיש לא מצא.

רוח קלילה שיחקה בגרגירי החול, זורה בעיניו שביבים צורבים. משפילים. החולות היטשטשו לנגדו. עד לכאן הגיע, רק כדי למצוא כי איננו יכול למצוא? רק כדי להבין ששכלו דל מכדי לפענח את סוד החיים?

פתאום זינק על רגליו. שאף אוויר חולות, ושאג לעבר האופק המאובק, שענה לו בעשרות בנות הדים.

"א-י-ה ה-ו-א?!?"

ובאחת התקפל שוב תחתיו, פורץ בבכי מר. "אני רק רציתי לחיות!..." גנח לתוך כפות ידיו. "רציתי לחיות באמת, לא בדמיון ובשקר! אז למה?!" למה הוא אינו מצליח לחוש אושר? למה איננו מצליח לגעת באמת?

דמעותיו הכוספות פילסו להן דרך רטובה וחמה על פניו, נספגות בחולצה המאובקת.

ואיש לא היה שם, לראות איך הוא מתפרק לחלקיו האבודים, חסרי האונים. בוכה את כמיהתו שמעולם לא הכיר בה. נקרע במלוא העוז. בין השקרים שהיטיב להכיר, לבין האמת הלא נודעת. בוש באפס הבנתו. ביהירותו, שנחושה היתה להבין ולמצוא.

איש לא היה שם, כשהוא התקלף מעוד שכבה של שקר. מעוד מעטה של נחרצות וגאווה. כשנותר רק בחור אחד, שבוכה את אי השגתו. אדם חי, שדמעותיו שטפו את חדרי ליבו וזיככו אותו. שהכאב הותיר בו רק כמיהה אחת, נקיה מכל שביב גאווה.

למצוא.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

מה שאדם עושה...

ג'ון:

אנחנו מרימים כוסית, הפרצוף שלי נראה המום כמו פרצוף של מישהו שכל אחד מהחברים שלו עדכן אותו בסוד שמכינים לו מסיבת הפתעה. והכי מבדר אותי, שכל אחד בטוח שהוא היחיד שהדליף לי. אני והחברה יושבים ביחד בבר ומלהגים על החיים, אני מבסוט מכל שניה במסיבת ההפתעה לרגל הגיעי לגיל בגרות. טדי טוען כעת שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לאדם כמוני בגיר. מי שצוחק מכיר אותי, ומי שלא צוחק פשוט לא שמע את טדי.

ויש עוד משהו שנחמד לי לא פחות מהשמפניה שאני שותה, וזה שאני כבר לא צריך לריב עם המוכר הקלוץ של הלוטו. זה מרגיז להסביר לו כל פעם שאפילו שמי שבתמונה של תעודת הזהות נראה אפרו-אמריקני, (באמריקה אסור להגיד כושי, זה גזעני) ואני לבן עם שער כתום, זה הת"ז שלי והצלם או אנ'לא יודע מי הוא זה שהתבלבל. והכי מבאס- שהוא לא משתכנע בסוף. ת'אמת, הייתי מעדיף תעודת זהות של אחד שיותר דומה לי, אבל אין מה לעשות, רק הכושים כאלה פראיירים. אף חבר לא הסכים להביא לי גם תעודת זהות וגם כסף לקנות כרטיס וגם את הזכיה, אם אגריל. יש לי חברים סתומים לפעמים, הם לא מאמינים לי שיש לי שיטה להגריל כסף בקלות. בעיה שלהם. הם מפסידים חבר עשיר.

"ג'וני," זה אייב, מנסה להתגבר על הרעש שמקימים האנשים בבר, "מתי אתה מתכנן לנסות ת'שיטה שלך?" נהיה רעש שקט יותר, התשובה שלי מעניינת לא רק אותו. "אחרי שתאמין שהיא קיימת". אני מחזיר לו בשיניים, נהנה לדפוק את שנינו גם יחד.

"או.קי." הוא קד אלי, כמה זוגות עיניים ננעצות בפרצופים שלנו. "אני מאמין בשיטה של ג'וני להרויח כסף בקלות!" הוא צעק בהתלהבות, וג'ימי שעמד קרוב שמע אותו מלחשש מיד אחר כך: "כשזה לא על חשבוני..."

"מי עוד מאמין?" אני מנסה לנצל את הטיימינג, מעביר את הכדור למגרש של כולם. עכשיו, כשהם חושבים שאני כבר לא צריך מהם שום דבר, אין להם בעיה להאמין בשיטה שלי אמון עיור. החברים הטובים שלי מאשרים כולם שהם מאמינים לי, ואז אני מגלה את הקלפים. "מי שמאמין בשיטה שלי- שיתרום לי כסף לממש אותה!" על זה הם לא חשבו, ואני כמו תמיד מצליח להפתיע אותם. אני תולש מפית מאחד השולחנות, מקער אותה בידי, ומודיע: "להוציא ארנקים, חבר'ה! גמרתם עם ההתחמקויות! מפה אני יוצא עם כסף!" ואני עובר בין כולם, מתפרצף מול מי ש"שכח" את הארנק בבית. ובסופו של תהליך, יש לי 132 דולר ביד. דבר ראשון אני מפלח 28 דולר, דמי טרחה, ומודיע לכולם שהגענו ל104 דולר.

ואז אני סוחב כמה משועממים, ואנחנו צועדים ביחד לקנות כרטיסי הגרלה.

נראה לי שהמוכר של הלוטו נמצא שם בערך מאז שסבא שלי נולד, וכנראה הוא כל כך מיושן שהוא אפילו לא שמע שהעולם שייך לצעירים. הפעם כבר לא אכפת לי. יש לי תעודת זהות, ומבחינתי שיתפוצץ. אני קונה כרטיסי הגרלה!

אנחנו נכנסים, והסבאל'ה הזועף מהלוטו לא מצליח להבליע את האנחה. "מה עכשיו, ג'ינג'י, איזה כושי התרמת לך הפעם?"

"אני אף פעם לא התרמתי כושי, סבאל'ה גזען." אני יורד עליו, וזה תענוג, "אני התרמתי אפרו-אמריקנים. לפי החוק, באמריקה אין כושים. אבל הפעם, אני באתי עם התעודת זהות שלי. זקנצ'יק," אני מתלהב, וגם הקול שלי מעיד על כך, "אני קונה כרטיסים!"

ובשביל האקשן, אני שולף את תעודת הזהות של המנקה שלנו ג'ורג' וזקאז. הזקן נובח עלי, ואני זורם עם זה. אני נורא אוהב כלבים! ואני גם אומר לו את זה. ואז כבר נמאס לי לריב איתו, הוא מעצבן! צועק כל הזמן אותו דבר! שיגוון! תכל'ס, אני שולף את הת"ז החדשה שלי. הסבאל'ה לא מאמין, הוא הופך אותה, מחפש איך אפשר לפסול אותנו. לא מצליח.

"ג'ינג'י," הקול הזקן שלו חורק, "קח כמה כרטיסים שאתה צריך, ועוף לי מהעיניים!" הוא מובס. "אין בעיה," אני נראה מאוד רגוע, "תן לי 104 כרטיסים של דולר." הוא מתחיל להביא, ואז הוא נעצר, העיניים הזקנות שלו מצטמצמות. "קטנצ'יק," הוא מחזיר לי, "למה כל כך הרבה?" אני לא מתבלבל. "סבאל'ה, בשביל שיהיה לך מה לשאול. לא עניין שלך, תביא כרטיסים וסתום ת'פה." הוא מביא, ואני מנסה את השיטה שלי, ממלא בכל הכרטיסים את אותם מספרים ומגיש לזקן. הוא מכניס אותי להגרלה, אני עומד שם לוודא את זה. ואז אני והחברה יכולים לעזוב אותו לנפשו. את אנחת הרווחה שלו שומעים בכל ווירג'יניה, כנראה.

-------
המשך יבוא.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
סיפור בהמשכים המרחף האחרון
שנת 3832

ליל האלטייר ירד על ממלכת ארוליאן כמו חלום שנרקם בשקט, תחת שמיים זרועים כוכבים רכים, מנצנצים כאבקת זהב על שמיכת קטיפה כחולה.
העיר נפרשה מתחתם, עטופה באור רך, והרחובות התמלאו בגלים של צחוק, תנועה, ונצנוצי כנפיים מרהיבות.
בני ארוליאן זרמו אל תוך הלילה כמו נהר של גאווה ושמחה, לבושים בגלימות צבעוניות, נושאים על גבם את המתנה שניתנה רק להם – היכולת לקרוא לרוח ולהתרומם ממנה.
זה לא היה רק חג.
זה היה טקס של זהות, הדהוד עתיק של היסטוריה שנשמרה לא באבנים – אלא באוויר עצמו.
הרחובות רטטו מצבעים עזים – נוצות זוהרות, דגלים שהתנופפו באור הלפידים, וצלילים של תופי רוח שהרעידו את הנשמה.
צינורות אוויר פלטו מנגינות שחדרו ללב כמו לחש ישן, בעוד הרוח עצמה נראתה כאילו משתתפת, משחקת בין המבנים, עוטפת את כולם בתחושת שייכות עמוקה.

אלותיר בנו השני של הקסטורין עמד במרפסת העליונה של הארמון המלכותי, ביחד עם שני חבריו פרליוט וטרקין, מביט על ההמולה שמתחת.

"אני אומר לכם, אם היינו מנצלים את הארוהל (היכולת לעוף, ארולית) יותר, היינו יכולים לכבוש את כל העולם," הכריז פרליוט בהתלהבות, מנופף במתקן מוזר שנראה כמו כנף מכנית.

"או לפחות לשבור לעצמנו כמה עצמות," השיב טרקין ביובש, מביט בחשדנות על ההמצאה. "מה זה בכלל, פרליוט?"


"זה 'מעיף עזר'," הסביר פרליוט, מניף את המתקן. "כשאתה מנפנף בו, הוא מייצר זרמי רוח שמחזקים את התעופה שלך."

"או דוחפים אותך לתוך קיר," מלמל טרקין, נאנח.

"אתה פשוט לא מבין גאונות," השיב פרליוט בזעף. "אלותיר, אתה מבין, נכון? תראה איך זה מתוחכם!"

אלותיר, שישב מעט בצד, הביט בכיכר ולא ענה מיד. פניו היו מהורהרות, עיניו עוקבות אחרי תנועות ההמון. לבסוף השיב בקול שקט: "פרליוט, זה נחמד. אבל לפעמים עדיף לתת לרוח לעשות את שלה."

"אתה תמיד כזה פילוסוף," גיחך פרליוט. "אבל אתה יודע מה? אתה תראה, יום אחד כולם ישתמשו בזה."

טרקין חייך קלות. "אם הם ישרדו את הניסיון הראשון," אמר בחיוך רחב, "אני כבר יכול לדמיין את כל המהומה כשהם ינסו לעוף עם זה בפעם הראשונה."

לצד הקבוצה עמד לוריאן, האח הצעיר של אלותיר. הוא נשען על המעקה באלגנטיות, מבטו נעוץ בהמון המשתולל ברחובות. כששמע את דו השיח שהתנהל בין אחיו הגדול ממנו בשנה לבין חבריו, נשען מעט קדימה, מבלי להוציא מילה. חיוך קל, כמעט בלתי מורגש, שיחק בזווית פיו. עיניו, שהיו ממוקדות בהמון ובסיטואציה, לא עברו בין הדוברים, אלא נותרו ממוקדות במראה הרחובות המשתוללים סביבם. עמידתו הייתה אלגנטית אך לא מתאמצת, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון שקט.

בכיכר המרכזית, הבמה הגדולה נצצה באור יקרות. המרחף הנצחי, המלך שלא מת, עמד במרכז הבמה, כנפיו פרושות באצילות מרשימה. לצידו עמדו הקסטורין, (שומר הממלכה, ארולית) המלך הזמני, וקלדיר – הקריס ולטאר (חוד הרוח, ארולית), יורש העצר.

"עמי האהוב," פתח המרחף הנצחי בקולו הרם והעמוק, "על כנפי הרוח נבראנו, ועל כנפי הרוח נמריא. חג האלטייר הוא לא רק חגיגת כוחנו – הוא עדות לזהותנו ולגאוותנו. לעולם נישאר גאים בכוחנו הייחודי."

ההמון הריע, וקריאות שמחה מילאו את האוויר.

"זה כאילו הוא אומר את אותו הנאום בכל שנה," מלמל טרקין, נשען לאחור.

"אתה בטוח שזה לא אותו נאום בדיוק?" הוסיף פרליוט. "אולי יש לו קלף מוכן."

"שתקו," אמר אלותיר בשקט אך בנחישות. "זה אולי קלישאה, אבל זאת האמת."

רגע אחרי סיום הנאום, אור מסנוור הבהיק על הבמה. הרוח, שתמיד נשאה את בני ארוליאן, נדמתה בבת אחת. כשהאור נמוג, המרחף הנצחי נעלם.

האווירה בכיכר השתנתה מיד. קולות צעקה החלו להישמע, וההמון החל להידחק בבהלה.

"מה קרה? איפה הוא?" נשמעה זעקה מתוך ההמון.

"זה לא יכול להיות אמיתי!" קראה אישה מבוגרת.

העיר, שבשעה האחרונה הייתה מלאת חיים, הפכה למערבולת של בלבול, פחד וזעם.

טרקין קפץ על רגליו, ידו נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל פגיונו. "מישהו תכנן את זה," אמר, קולו חד כפלדה.

פרליוט, שהחוויר, מלמל: "אבל... איך אפשר לחטוף אותו? הוא בלתי פגיע! זה המרחף הנצחי!"

אלותיר נעמד, פניו נותרו שקטות אך עיניו דיברו. הוא הביט בשמיים שהפכו אפלים יותר מאי פעם, ואז על הבמה הריקה. הוא לא אמר מילה.

לוריאן צעד קדימה לעבר המעקה, מתבונן בריכוז בהמון המבוהל. "צריך להחזיר את הסדר," אמר בקול יציב. "אנחנו לא יכולים לאפשר לפאניקה להשתלט."

הקסטורין נעמד במרכז הבמה, פניו קשות ועיניו בוערות. "שקט!" קולו בקע מעל ההמולה, והקהל השתתק בהדרגה.

"בני ארוליאן," אמר בקול יציב אך כבד, "זהו רגע קשה עבור כולנו. אך עלינו להישאר חזקים ומאוחדים. אנו נגלה מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה, ונעשה כל שביכולתנו להשיב את מלכנו."

אלותיר שהסתכל היטב לתוך עיני אביו - יכול לראות את הבלבול שהשתכן שם.

לוריאן הביט סביבו, גופו זקוף, אך ידיו אחזו במעקה חזק יותר משנראה לעין. עיניו סרקו את ההמון כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיהם, לחפש תשובות שאולי כבר היו שם.

הכיכר השתתקה, כמו עוצרת את נשימתה. קולות ההמונים דעכו בהדרגה, ומעליהם נשמע רק הרחש החלש של הרוח, שנשאה תחושה של שינוי עמוק ולא מוכר. הבמה נותרה ריקה, והתחושה באוויר הפכה כבדה ומאיימת.

אלותיר שעמד רכון על מעקה המרפסת הביט אל הבמה השוממה. עיניו חלפו בין הדמויות שסביבו: הקסטורין, שנראה כאבן קפואה במקום, אחיו קלדיר, שנשימתו נקטעה, וההמון, שעמד מבולבל וחסר אונים. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה עמוקה ומכאיבה, כאילו המילים עצמן איבדו ממשמעותן.

"זה קרה. הוא באמת נעלם," לחש טרקין. עיניו התרוצצו סביב, ידו על ניצב חרבו, כאילו מחפש אויב בלתי נראה. "המלך הנצחי... איך זה ייתכן?"

פרליוט, שניסה לשמור על חזות קלילה, נכשל הפעם. "הוא לא היה אמור להיעלם," מלמל. "הוא... הוא נצחי. אתם יודעים... נצחי."

עמם קיים כבר שלושת אלפים ושמונה מאות שנה וכמספר הזמן שעמם קיים כך גם מספר חייו של המרחף הנצחי - האירופיר אולר.

הרוח נשבה לפתע, חזקה יותר, סוחפת נוצות קלות ומעיפה אבק באוויר. היא נשאה עמה תחושה של פרידה, אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אלותיר נותר דומם. מבטו נדד מהשמיים הקודרים אל הקרקע שמתחתיו, כאילו מנסה לקלוט את מה שהשתנה, את מה שלא היה אפשר להחזיר.

הוא לא אמר דבר. עיניו חיפשו בין הקהל, כמתבונן במציאות חדשה.
הוא שתק.
ולפעמים, זה אומר יותר מהכול.





אוקיי זה סיפור שכבר הרבה זמן מתבשל אצלי,
חשבתי שהגיע הזמן להוציא אותו קצת לאור – לשתף, לראות איך זה פוגש אחרים.
אם בא לכם לקרוא – אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כל תגובה (ובעיקר ביקורות) תתקבל בשמחה🤗
1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה