בעז"ה
20.
כשהגיעו בריצה אל הכביש הראשי, עדיין חיכתה להם אותה מונית צהובה שלקח יצחק בדרכו מבית החולים. הפנים המוכרות של הנהג גרמו לו לחוש הקלה מסוימת, והוא ידע כעת בבירור שעשה מעשה נכון כשביקש מהנהג לחכות לו שעה נוספת עד שיחזור. הזמנת מונית חדשה במרחק של חמש דקות מזירת רצח, כשהנהג יכול להיות בקלות אחד מהאנשים שיישלחו לרדוף אחריהם, הייתה עלולה להיות צעד מסוכן.
הוא פתח את דלת המכונית והסתובב אל רחלי, מנסה להסדיר את נשימותיו המהירות. טיפות קטנות החלו לנטוף מהשמיים, מעקצצות בעורפו.
"את ח-חייבת להתרחק, רחלי," אמר לה. "תשארי רחוק מכאן."
עיניה של רחלי נפערו ונתלו בו. "מה?" שאלה. "למה אתה מתכוון?"
"הם יחפשו או-אותנו. את חייבת להיות בטוחה. ת-תהיי במלון לחודש חודשיים. אל תחזרי. אל תלכי לבית של ההורים שלך. ואל..." לרגע עצר, בולע רוק בגרון יבש, "אל ת-תחפשי אותי."
הגשם הלך והתגבר סביבם, אבל רחלי חשה כאילו הלב שלה פועם לאט יותר, והדם שבעורקיה הולך וקופא.
"לא," לחשה, עיניה לא זעות מעיניו של בעלה. "לא... אל תעשה את זה, יצחק."
המבט שלה היה כמו סכין מנתחים בבשר החי, וידו אחזה את דלת המונית כל כך חזק עד שאצבעותיו הלבינו. "ב-בבקשה, רחלי. את חייבת ללכת. את ת-תהיי בטוחה במלון. ת-תגידי להורים שלך שנסענו לשיקום באטלנטה, כמו שחשבנו בהתחלה."
"אני לא רוצה," אמרה, כל כך בשקט עד שקולה כמעט לא נשמע. לא, אני לא רוצה להיפרד. אני לא רוצה ללכת. אני לא רוצה. המילים בראשה התחרזו כמו בשרשרת של תחינה, אבל משפתיה הקרות נפלטה רק עוד מילה אחת, שבורה. "בבקשה."
משהו בתוכו עמד להתנפץ לרסיסים. "מסוכן לך כאן," אמר, פותח מעט יותר את דלת המונית. "ב-בבקשה, כנסי למכונית."
היא לא ידעה שבעיניה עלו דמעות, עד שחשה אותן נוטפות אחת אחרי השנייה על לחייה. "לא," פלטה שוב, מנסה לחנוק את הבכי שהלך ועלה בגרונה. "יצחק..."
המילים נקרעו מתוכו. "רחלי, בבקשה, ת-תכנסי למונית. בבקשה. א-אין זמן."
היא לא יודעת איך אבל היא נכנסה למושב האחורי של המונית, וכשהתיישבה החל הבכי לשטוף ולטלטל את כולה. יצחק אחז עוד רגע אחד בדלת המונית, בעיניו כאב אינסופי וליבו שותת דם.
ואז הוא נזכר, והוציא משהו מבריק מכיסו. "קחי את זה," אמר, מושיט לעברה כרטיס אשראי שחור, זר, שאותיותיו הבולטות והזהובות נצנצו אליה. היא לקחה ביד רועדת, ובתוכה החל הכל להתערבל כמו סופת הוריקן.
כרטיסי אשראי. רשיונות מזויפים. בריחה. רוצח שכיר. רצח. אקדח.
המילים פעמו בתוכה בצליל חזק, עד שלפתע עלתה מהן תובנה ברורה וחדה.
מעבר לכל האפשרויות המבעיתות, מעבר לכל הבלבול והפחד שעטף אותה בזמן האחרון, הייתה עוד אפשרות אחת שהיא לא חשבה עליה.
לא פיצול אישיות, לא נשמה אחרת. אפשרות נוספת, שעכשיו, משקלטה אותה בפתאומיות, היה מחריד להבין עד כמה הייתה זו האפשרות הקלה, הפשוטה והמפחידה ביותר.
עיניה הורמו מכרטיס האשראי השחור וננעצו בעיניו. "יצחק," לחשה, אבל לא מצאה את המילים. הדמעות שעלו בעיניה טשטשו את הכל חוץ מאת עיניו הבהירות שהתבוננו בה בציפייה להמשך, עיניים בעלות מבט מוכר כל כך, הכי מוכר בעולם.
היא התכווצה מבפנים. יכול להיות-- יכול להיות שהיא לא באמת הכירה אי פעם את בעלה?
יכול להיות שהוא לא האדם שתמיד חשבה שהוא?
"יצחק..." אמרה שוב, "אתה... אתה.." אבל המילים עדיין לא הגיעו והיא וויתרה ופשוט שאלה, "היה לך עסק עם האנשים האלו?"
עיניו נפערו מעט כשהשאלה שלה הלמה בו, משתקת לרגע את פעימות ליבו. לפתע קלט איך זה נראה בעיניה. הוא מייד רצה לומר לה שלא, ממש לא, שזה לא הוא, שהוא רק רוצה שתהיה מוגנת, שיהיה לה טוב. אבל מבטו התרוצץ בין עיניה והמילים שהלכו והצטברו בתוכו נתקעו בגרונו. כי באיזשהוא מקום עמוק ידע שייתכן וזה עדיף, עדיף שתחשוב ככה. שלא תשאר לה שום תקווה, שום נחמה, שום מניע ללכת ולחפש אחריו.
ועל אף שבפנים נאבקו בו הדמעות הוא הצליח לצקת במילים נימה קשה ויציבה, כזו שאין ממנה דרך חזור.
"תקשיבי לי ר-רחלי. א-אני מסוכן לך," אמר, "אני לא טוב. את חייבת ל-להתרחק ממני."
המבט שלה. הפעור, הנעוץ, הלא מאמין. המבט שלא ישכח לעולם.
במאמץ עילאי, בתנועה שהרגישה כדבר הקשה ביותר מכל מה שעשה במהלך הערב, הוא ניתק את עיניו ממנה והרים אותן אל עבר נהג המונית שהמתין בסבלנות מאחורי השמשה.
"למלון גולדן מארילוס בליקווד, ניו ג'רזי," קרא. פעם הם נסעו למלון הזה כדי לנשום קצת אוויר, לקבל ברכה מהאדמו"ר. את הברכה השמיימית שלהם. שוב הרגיש את הלחלוחית עולה בעיניו.
יהיה לה טוב שם, עד כמה שאפשר.
"להתראות, רחלי," אמר. "א-אני מצטער."
דלת המונית נטרקה, והרכב החל לנסוע ולהשתלב בכביש. ותוך כדי שהוא רועד, עיניו נעוצות במונית הצהובה שהלכה ונבלעה בין המכוניות, הרגיש יצחק איך בבת אחת, בין רגע, יוצא ממנו כל האוויר, ולא נשאר בו טיפת כוח.
הוא קרס אל ספסל הרחוב הרטוב שמאחוריו, ידיו מכסות את פניו, גופו רועד ללא שליטה.
הוא אפס. אפס גמור. הוא רצח היום בן אדם. ואם היה צריך הוא היה רוצח עוד. אחר כך שבר לאשתו את הלב. הוא אפס.
עיניו, לחות ואדומות, הורמו לרגע שוב לכביש, היכן שהמונית הייתה רק לפני מספר דקות, וכעת כבר לא נראתה באופק.
הוא איבד הכל.
ומגיע לו לאבד הכל.
-
זה היה קל יותר מתמיד. כשהכל בפנים היה מרוסק ומנופץ לרסיסים, הרגיש קלם שלהחזיר את השליטה לעצמו היה קל כמו ללחוץ על ידית של דלת פתוחה.
עשית עבודה טובה, בחורצ'יק, חשב בחיוך.
עכשיו תורי.
-
הנושאים החמים
