שיתוף מקודם איך זכיה בשעון ספורט ⌚ מקרן 📽️ וארוחה זוגית 🍜 קשורה לירידה במשקל?

[מירי רובינשטיין]

שימי לב :
הגרלות, טיפים וגם סיפור בהמשך האשכול....

אישה / אמא יקרה ועסוקה... מרגישה שזה הזמן להתאפס?


את ממש רוצה לרדת במשקל
ולא בדיאטות קיצוניות וחד פעמיות
כדאי לך לבדוק את התהליך המיוחד - V לעצמי

התוכנית מתאימה במיוחד לנשים עסוקות
שלא רוצות לוותר על עצמן גם באמצע כל הבלגן של החיים.

בלי לצאת מהבית

 

[מירי רובינשטיין]

הנושא מדבר אליך?

רוצה שאצור אתך קשר
וגם לזכות במתנות שוות במיוחד
השאירי לי פרטים באתר עם הערה "הגעתי דרך פרוג"
ואחזור אלייך עם כל הפרטים


הגרלה מיוחדת על מוצרים שווים במיוחד

*טל"ח בכפוף לתקנון המבצע

 

[מירי רובינשטיין]

וכעת – הצטרפות ב-25% הנחה

קוד קופון: PROG25

רק לשבוע ימים...

ועד החגים את במקום אחר...

עם בטחון, סדר– ובחירה אחת פשוטה: בעצמך.

רוצה לראות עוד פרטים לחצי כאן

או שנערוך שיחת היכרות קלילה, בלי התחייבות.

 

[מירי רובינשטיין]

זה לא עוד סיפור על דיאטה.
זה סיפור של אמת, על שקרים קטנים
שכולנו לפעמים מאמינות להם
כאילו הם אמת
על איך אפשר להיות חכמה,
מודעת, מלאה ברצון טוב
ועדיין להרגיש תקועה.

הטור מבוסס על עדות אמיתית של אישה אמיצה
ששיתפה את הדרך שלה, את הלופים, את השבירות
ואת הרגע שבו משהו סוף־סוף התחיל להשתחרר.

ואם את מזהה את עצמך באחת השורות,
או אפילו רק בתחושה – תדעי שאת לא לבד.

וכמו שהיא מצאה את הדרך החוצה גם את יכולה

 

[מירי רובינשטיין]

לא נשארתי בעודף משקל בגלל עצלנות
לא בגלל שלא רציתי לרדת ולהראות טוב
נשארתי שמנה – כי האמנתי
האמנתי לשקרים שנשמעו כמו אמת
כאלה שלא נשמעים דרמטיים, אבל חודרים לאט
"התזונה שלי לא באמת גרועה"
"זה רק עניין של הורמונים"
"אין לי זמן להתמודד עם זה עכשיו"

כל שקר כזה נראה כל כך סביר,
ואני אפילו לא שמתי לב שאני בולעת אותו
הם היו כמו אבנים קטנות במדרון
עד שהאדמה נשמטה לי מתחת לרגליים
ומה שהיה נראה כמו דחייה קטנה
הפך לחיים שלמים של המתנה

ניסיתי להתחיל, באמת
אמרתי לעצמי: הפעם אני רצינית.
התחלתי חזק - בלי פחמימות, בלי סוכר, בלי מקום לטעות.
ואז הגיעה הטעות, תמיד מגיעה הטעות.
צ'יפס אחד, פיתה וחצי, קינוח במסיבה
ומיד אחריו בא הקול הפנימי
"אם את לא מושלמת – את לא שווה."

כשחברות הציעו לי לאכול,
העדפתי לחייך לבלוע ולאכול
רק שלא יחשבו שאני אובססיבית.
רק שלא יגידו שאני "שוב בדיאטה"
וכל פעם שזה קרה
לא רק שהרגשתי שנכשלתי, הרגשתי שאני הכישלון.


עכשיו כשאני כותבת את זה
אני רוצה להגיד בקול
גם אם טעית, את לא טעות
גם אם לא ירדת – את לא נפלת
אבל אז? לא ידעתי להגיד את זה לעצמי

מסר מהלב

לפעמים השקרים הכי מסוכנים הם דווקא אלה שנשמעים נורמליים
וכשאת לא בודקת אותם
הם הופכים אותך למישהי שאת לא רוצה להיות.


הנושא מדבר אליך?
רוצה שאצור אתך קשר
וגם להיכנס להגרלה על מתנות שוות במיוחד
השאירי לי פרטים באתר עם הערה "הגעתי דרך פרוג"
ואחזור אלייך עם כל הפרטים

 

[מירי רובינשטיין]

מה את עושה כשאת מרגישה תקועה?
אם את כמוני – את מנסה שוב
עוד תוכנית, עוד אתגר, עוד אפליקציה.
אמרתי לעצמי: "אולי הפעם זה יתפוס, אולי הפעם אני אצליח"

וזה באמת היה עובד – לשבוע, לשבועיים,
עד שהייתי נשברת.

וזה תמיד היה אותו תסריט
הייתי מדויקת, מקפידה, מתאמצת
ואז פתאום מתגנב המשפט הכי מסוכן:
"הייתי כל כך טובה... מגיע לי משהו טעים."

ואז מתחילה הנפילה
משהו קטן... בולמוס.
בושה, כעס, עונש, דילוג על ארוחות, אימון מוגזם ואשמה

מישהי הציעה לי:
תחזרי לעקוב אחרי האוכל שלך.
אבל נלחצתי. פחדתי להיות אובססיבית.
פחדתי להיות שוב "*זאת שמתעסקת בזה כל הזמן*"

אז לא עקבתי – אבל גם לא הקשבתי
פשוט המשכתי להסתובב במעגל

והמעגל הזה?
היה כמו כלוב שקוף
את רואה את היציאה
אבל לא מצליחה לצאת

ואז קרה משהו כואב יותר
הפסקתי להאשים את התפריט
והתחלתי להאשים את עצמי
"אולי אני פשוט לא מסוגלת"
"אולי אני אוהבת אוכל יותר מדי"
"אולי אני פשוט דפוקה"

אבל בתוך תוכי
הייתה תקווה קטנה
שיום אחד אצליח
יום אחד, כשאהיה רזה הכל יסתדר

רק שלא ידעתי איך להגיע ליום הזה מבלי להתרסק בדרך

מסר מהלב

כשאת חוזרת שוב ושוב על אותו הלופ
זה לא כי את חלשה, לא כי את לא רוצה
ולא, את לא צריכה לנסות חזק יותר
אלא פשוט, לפנות לכיוון אחר



הנושא מדבר אליך?
רוצה שאצור אתך קשר
וגם להיכנס להגרלה על מתנות שוות במיוחד
השאירי לי פרטים באתר עם הערה "הגעתי דרך פרוג"
ואחזור אלייך עם כל הפרטים

 

[מירי רובינשטיין]

אני רוצה לתת לך טיפ זהב מניסיון
תנסי אותו ותראי איך זה פשוט עובד !

כשמתחשק לך משהו מתוק כאן ועכשיו,
זה לגמרי בסדר ולגיטימי. אבל רגע לפני...

תדחי את השוקולד בכמה דקות בלבד
תשבי, תאכלי משהו מסודר, מאוזן מתוך התפריט שלך
תני לגוף שלך אוכל

ואז?
החשק נראה אחרת ‍♀
אולי עדיין תבחרי בקוביית שוקולד
אבל הפעם בהנאה אמיתית בשליטה ובלי רגשות אשמה.

פשוט וקל

 

[מירי רובינשטיין]

 

[אידיאלי!]

הי, מירי,
איזה יופי לראות אותך כאן....

רק מי שנמצאת בקבוצה יודעת כמה את נותנת מעל ומעבר –
הטיפים, המתכונים, התזכורות, המענה האישי והזמינות לכל שאלה...
הכול באכפתיות, בסבלנות ובדיוק מה שצריך.

את באמת מבינה עניין ויש לך ידע שממש מורגש מהשטח, לא רק בתיאוריה.
מרגישה זכות להיות חלק מהקבוצה הזו

זו הזדמנות שלי לומר לך- תודה על הכול!

 

[מירי רובינשטיין]

היה לי יום אחד, פשוט, שגרתי.
לא קרה בו משהו דרמטי
אבל בפנים, הייתה נקודת שבירה.

עמדתי מול המראה,
ולא ראיתי שם את עצמי
ראיתי מישהי שכבר לא מאמינה
לא בגוף שלה, ובעיקר – לא בעצמה.

זאת הייתה תחושה קשה
כאילו כל האנרגיה שהשקעתי עד היום
הפכה לעשן מתפוגג באוויר.

ואז הגיעו המחשבות:
אולי ככה אני אמורה להיות
אולי אני פשוט לא בנויה לזה

וזה הפחיד אותי
כי זה לא היה ויתור על דיאטה
זה הרגיש כמו ויתור על תקווה
השלמה עם משהו
שאני לא רוצה להשלים איתו

אבל אז
משהו קטן התעורר
מין הארה שקטה
את לא דפוקה, את פשוט עייפה
את לא חלשה, רק ניסית כל הזמן בכוח
אולי הגיע הזמן לנסות אחרת

וזה מה שעשיתי
במקום להילחם עוד פעם עם הגוף
ניסיתי להקשיב לו
לחפש גישה רכה
מצאתי את הגישה של שיפור של 1% ביום

זה נשמע קטן,
אפילו מגוחך
אבל באמת
עדיף תנועה איטית בכיוון הנכון
מאשר ריצה במעגלים באותו מקום

כשניסיתי לדמיין את העתיד – ראיתי שלוש אופציות:

1. לוותר להרים ידיים, להשלים עם זה שככה אני, ולתת למשקל להמשיך לעלות.
2. להילחם שוב. לנסות שוב ושוב, אבל עם קול פנימי שאומר: "זה לא יעבוד."
3. להאמין שהגוף שלי יכול להשתנות שאם אתייחס אליו אחרת – הוא ישתף פעולה.

האפשרות השלישית נראתה כמו לשקר לעצמי .
אבל הראשונה – מכאיבה לי.
והשנייה – רק עייפה אותי עוד יותר.

אז למה לא לנסות את השלישית?
ולבחור להיות בצד של עצמי?

מסר מהלב

לפעמים השקט הכי גדול
הוא הצעקה הכי אמיצה.
ואם את מרגישה שאת נכנעת
אולי זו לא כניעה.
אלא הזדמנות להתחיל מחדש


הנושא מדבר אליך?
רוצה שאצור אתך קשר
וגם להיכנס להגרלה על מתנות שוות במיוחד
השאירי לי פרטים באתר עם הערה "הגעתי דרך פרוג"
ואחזור אלייך עם כל הפרטים

 

[מירי רובינשטיין]

מתכון שווארמה דגים

 

[מירי רובינשטיין]

וכעת – הצטרפות ב-25% הנחה


קוד קופון: PROG25

רק לשבוע ימים...

ועד החגים את במקום אחר...

עם בטחון, סדר– ובחירה אחת פשוטה: בעצמך.

רוצה לראות עוד פרטים לחצי כאן

או שנערוך שיחת היכרות קלילה, בלי התחייבות.

 

[מירי רובינשטיין]

 

[qa123]

אני חברה בקבוצה של מירי
נהנית מכל רגע , ממליצה ממש
דיאטה סופר מאוזנת שניתן להחזיק איתה מעמד
מירי מתיחסת לכל אחת באופן אישי
זמינה כל הזמן
מקצועית וכיפית
שולחת במשך כל היום תזכורות, המלצות והמרצות
כיף ממש !

 

[מירי רובינשטיין]

זה התחיל בשיחה עם חברה
היא סיפרה שחזרה מהעבודה עייפה, לחוצה, עצבנית
ובלי לחשוב פעמיים היא פשוט לקחה כוס מים, נשמה, והלכה לנוח

פתאום זה תפס אותי
כי אני? הייתי ישר הולכת לאוכל
לא כי אני רעבה
כי מגיע לי
כי אני עייפה
כי האוכל שם – שותק, זמין, לא שואל שאלות
ואז התחילו לצוף עוד תמונות
אני אוכלת גלידה שלא ממש אהבתי
אבל המשכתי לאכול כי היא בצלחת שלי
אני במסעדה, ממשיכה לאכול אחרי ששבעתי
לא כי אני נהנית
כי אני על טייס אוטומטי
כי לסיים צלחת מרגיש כמו משימה. כמו הצלחה.
ופתאום זה התחבר לי:
אולי אני לא אוהבת אוכל כמו שחשבתי
אולי אני פשוט תלותית בו
אולי זה הכלי היחיד שהכרתי כדי להתמודד עם רגשות
שמחה? אוכל
תסכול? אוכל
שעמום? אוכל
אם יש לי קשר לא בריא עם אוכל
אולי אני לא צריכה לנתק אותו
אולי אני צריכה ללמוד להכיר אותו
לשים לב, בלי שיפוט, רק להבין

ושאלתי את עצמי באמת: למה אני אוכלת?

זה טלטל אותי
כי בפעם הראשונה הבנתי שהבעיה היא לא באכילה עצמה
אלא ביחסים שלי עם האוכל
בקשר העמוק והלא בריא הזה,
שנתן לי תחושת שליטה – ובעצם שלט בי.
וזה היה רגע מרגש
כי ברגע שהבנתי את זה
ידעתי שגם אפשר לשנות את זה
לא ביום, לא בשבוע, אבל כמו כל קשר
גם את זה אפשר לרפא,
צעד אחרי צעד. 1% בכל פעם.

מסר מהלב

כשהשאלה שלך משתנה
מ“מה אני אוכלת” ל“למה אני אוכלת”
את לא רק משנה תפריט
את משנה את מערכת היחסים שלך עם עצמך

 

[מירי רובינשטיין]

בואו נודה על האמת
כשאין שקט, כשקשה לנו מבפנים
כשאנחנו עייפות מהילדים מהחדשות מהבלאגן
המוח שלנו שולח אותנו לאוכל​

לא כי אנחנו חלשות
לא כי אין לנו כוח רצון
אלא כי הגוף פשוט מנסה לעזור

אז מה באמת קורה בגוף?​

כשאנחנו בלחץ – מופרש קורטיזול (הורמון הסטרס).
והוא זה שגורם לנו להרגיש פתאום "רעב"
אבל בעיקר רעב לפחמימות, שומנים ומתוק.

ולמה דווקא הם?
כי המאכלים האלה גורמים למוח להפריש דופמין
הורמון שגורם לתחושת רוגע, עונג, ונחמה רגעית.

וזה באמת עוזר
אבל ....רק לדקות ספורות.

ואחר כך?
נשארת אותה תחושה פנימית ואולי גם בתוספת תסכול..

אז מה אני עושה?

את נלחמת בזה
את לא כועסת על עצמך
רק מנסה לזהות את הרגע הזה

ברגע שאת מזהה – יש לך זכות בחירה

לשים משהו נכון בצלחת, ולהרגיש שזה את בחרת

לשתות מים במקום לאכול בלי לחשוב

או אפילו רק לשתף במייל... ולשחרר

ולא, לא צריך להפסיק לרצות אוכל.
צריך רק לזכור שהוא לא הפתרון לכל רגש

אוכל הוא לא אויב.
אבל הוא גם לא תמיד התשובה
ברגע שאת עוצרת רגע, ובוחרת
את יודעת
נכון, המצב לא תלוי בך
אבל את יכולה לבחור איך את מגיבה
וזה מה שמשנה הכל

 

[מירי רובינשטיין]

אומלט עם שיבולת שועל - זה יוצא טעים!
5 דקות עבודה, ויש לך ארוחה מזינה, משביעה וקלילה
תנסי – ותופתעי כמה זה טעים

 

[מירי רובינשטיין]

זוכרות אתן באמצע סיפור

הפרק הזה נכתב עוד לפני כל הבלאגן
לפני המתח, לפני חוסר השגרה,
לפני כל מה שאנחנו עוברות עכשיו

ועכשיו שאני מעלה אותו וקוראת אותו שוב
הוא מרגיש הכי מדויק בעולם
כי נשים בקבוצה פשוט ירדו, גם השבוע
גם בתוך כל הבלאגן והמתח

וזה מרגש, כי זה מוכיח
שזו לא דיאטה, זה תהליך

אנחנו לא בנויות על מה אסור
אנחנו משקיעות במה מותר
בהבנה, בהכלה ובאהבה

והתוצאות מדברות בעד עצמן

וגם אם לא ראית תוצאה השבוע על המשקל
אבל את פה, את עושה, את בוחרת
פשוט תמשיכי להתמיד להאמין

ובע״ה – התוצאה תגיע
כי היא תמיד מגיעה
למי שלא מוותרת על עצמה
נופלת וקמה, נופלת וקמה
נופלת ....
ו(לא)פשוט אבל קמה

 

[מירי רובינשטיין]

כשהתחלתי להשתחרר זה לא היה רגע גרמטי
זה היה אוסף של רגעים קטנים, פשוטים
לבחור לשים פחות בצלחת
להפסיק כשאני שביעה
להקשיב לרגש במקום לאכול אותו

והכי מדהים?
זה לא הרגיש כמו מאבק
להפך, זה הרגיש כמו הקלה
כי פתאום לא הייתי צריכה לשחק משחק
לא הייתי צריכה להיות מושלמת
לא הייתי צריכה להעמיד פנים

הבנתי שהשלמות היא בכלל לא היעד
אלא להרגיש שלֵמה בבחירות שלי
מהאפשרות להיות אנושית
לאכול לפעמים סתם כי טעים
ולדעת שזה לא סוף העולם
שזה חלק מהדרך

התחלתי לעקוב אחרי האוכל שלי
לא כדי להעניש
אלא כדי להבין
ראיתי דפוסים
הבחנתי ברגעים של רעב אמיתי
וברגעים של צורך רגשי
למדתי להבדיל, למדתי לבחור

והכי חשוב
התחלתי לפרגן לעצמי – בלי קשר לאוכל
לפרגן להיות בשקט עם עצמי
לכתוב, לקרוא, לנוח, לא להילחם

והגוף?
הוא שיתף פעולה
לאט, אבל בצורה הכי נאמנה שיש

והיום
אני לא שוקלת פחות רק בקילוגרמים
אני שוקלת פחות גם בביקורת, בפחד, באשמה
ואני מרגישה יותר
יותר חופש
יותר בהירות
פשוט אני

מסר מהלב

את לא צריכה להפוך למישהי אחרת כדי לרדת במשקל
את רק צריכה לחזור לאט – אל מי שאת באמת

 

[מירי רובינשטיין]

מכירות את זה
שמחכים לשגרה כדי "לחזור לעצמי"?

אז בואי נדבר על זה
כי שגרה זה לא יעד
זה חלום שכרגע… פשוט לא מגיע

הנה מתחיל החופש הגדול
ומיד אח"כ החגים בעז"ה
וכו' וכו'

ודווקא בכל הבלגן הזה
נבנים ההרגלים הכי חזקים

וזה לא סתם תחושת בטן
מחקר שנערך בלונדון
מראה שמה שבונה הרגלים יציבים לאורך זמן
זה לא "כוח רצון חזק"
זה צעדים קטנים, פשוטים, יומיומיים
שאנחנו עושים גם כשקשה לנו וגם כשאין כוח

אז מה את אומרת
זה מדבר אליך?
מה את בוחרת לעשות היום
אפילו אם זה דבר אחד קטן?