מה שאני עושה זה לכתוב תקציר.
סוג של מפת סצנות.
משהו כוללני. לא יורד לפרטים, אבל נותן קו לאורכו של כל הספר המתוכנן.
אני אוהבת לחלק את זה ל 10 חלקים. מה אמור להיות בכל חלק של הספר, מסיימת אחד, עוברת הלאה...
תקציר יש?
את יכולה לנסות לעשות חלוקה ראשונית לפי דמויות בצורה גסה: נקודה שבה הדמות מופיעה לראשונה, מאורע משמעותי שקורה לה בסיפור, נקודת שיא (איך את רואה את השיא של הסיפור ומה התפקיד שלה בו, אם בכלל?) ונקודת התרה איפה את רואה אותה בסיום הסיפור?
אחר כך אפשר לשלב בין התקצירים של הדמויות בצורה כרונולוגית, נקודה אחרי נקודה.
אחר כך, זה כבר תלוי כמה נוח לך, אפשר לפתח את הנקודות לסצנות או אפילו לחלק אותן לכמה סצנות.
בקוקטייל מאמינים שריהוט איכותי הוא הרבה מעבר למראה מרשים, הוא הבחירה ביצירה על־זמנית שממשיכה להרגיש נכונה גם כשהטרנדים מתחלפים. אנו מקפידים על חומרי גלם מובחרים, רמת גימור גבוהה ועיצוב מדויק שמעניק לכל חלל נוכחות אלגנטית ונוחות יומיומית. הקולקציות שלנו נבחרות בקפידה כדי ליצור חללים מרשימים, הרמוניים ומזמינים כאלה ששומרים על יופיים לאורך שנים ומספרים סיפור של איכות ללא פשרות. עבורנו, יוקרה אינה מותרות – היא נקודת המוצא. סטנדרט שמנחה כל בחירה, כל חומר וכל קו עיצובי. אנו מזמינים אתכם לעיין בקטלוג, לבקר באולמות התצוגה ולבחור ריהוט שמגדיר מחדש את איכות החיים בבית.
וואוו. קראתי את המאר על שיטת כוכב השלג, וזה נראה לי מפרך ומתיש. איכשהו, המורכבות של החשיבה על כל שלב בסיפור, הורסת לי את המוטיבציה ואת הכיף.
אצלי, השיטה היא הפוכה לגמרי. יש לי בראש תכנית מתאר כלשהי, שאני לא מוגבל דווקא אליה והיא עשויה להשתנות עם הזמן, אבל אני מקפיד להשקיע כבר מההתחלה בבניית הדמויות (בדרך כלל אני לוקח אנשים שאני מכיר. לאו דווקא אישית, וחושב איך הם יגיבו לסיטואציות שונות). אני נותן לדמויות להתמודד, מציב אותן אחת מול השנייה, ומדמיין בכל פעם מחדש מה יהיה ולאן זה יוביל.
אחד הדברים האהובים עליי, הוא להכניס את הדמויות למלכודות שאני לא סגור איך הן ייצאו מהן. אני מדגיש, שאין כוונתי שאין לי פתרון למלכודת, אלא שיש לי כמה פתרונות, ואני זורם עם הדמות ובוחר אחר כך את מה שנראה לי הכי מתאים. באופן הזה, אני מבטיח שההמשך לא יהיה צפוי. כי אם אני בעצמי לא יודע איך זה ימשיך, אני גם לא יכול לרמוז בהיסח הדעת מה יהיה בהמשך.
וואוו. קראתי את המאר על שיטת כוכב השלג, וזה נראה לי מפרך ומתיש. איכשהו, המורכבות של החשיבה על כל שלב בסיפור, הורסת לי את המוטיבציה ואת הכיף.
אצלי, השיטה היא הפוכה לגמרי. יש לי בראש תכנית מתאר כלשהי, שאני לא מוגבל דווקא אליה והיא עשויה להשתנות עם הזמן, אבל אני מקפיד להשקיע כבר מההתחלה בבניית הדמויות (בדרך כלל אני לוקח אנשים שאני מכיר. לאו דווקא אישית, וחושב איך הם יגיבו לסיטואציות שונות). אני נותן לדמויות להתמודד, מציב אותן אחת מול השנייה, ומדמיין בכל פעם מחדש מה יהיה ולאן זה יוביל.
אחד הדברים האהובים עליי, הוא להכניס את הדמויות למלכודות שאני לא סגור איך הן ייצאו מהן. אני מדגיש, שאין כוונתי שאין לי פתרון למלכודת, אלא שיש לי כמה פתרונות, ואני זורם עם הדמות ובוחר אחר כך את מה שנראה לי הכי מתאים. באופן הזה, אני מבטיח שההמשך לא יהיה צפוי. כי אם אני בעצמי לא יודע איך זה ימשיך, אני גם לא יכול לרמוז בהיסח הדעת מה יהיה בהמשך.
מזדהה מאוד. יש סיפורים מסוג שצריך להיות יותר מתוכנן ואסטרטגי, אבל הרבה סיפורים נוטים להדגיש את הפן האנושי. דמות בנויה *היטב* עם האלמנטים הכי חיוניים, כבר בהתחלה, יכולה לעשות פלאות במהלך העלילה, גם אם העלילה לא הכי מתוכננת, וכותבים בזרימה.
אני מתארת לעצמי שהמרכיב החיוני ביותר הוא הרצון של הדמויות.
1. כל דמות רוצה משהו.
הרצון הזה מדריך כל פעולה שלהן, כל מילה שהן אומרות. אז אנחנו מרגישים קו מאחד ועקבי עבור כל דמות, גם אם לא אומרים לנו לעולם מהו הרצון, ואפילו אם הדמות לא מודעת לרצון הזה.
לדוגמא: הדמות רוצה לחוות את החיים בשלימות (אף שהיא אדם בוגר, מסודר, וממוסד באופן כללי)
הדמות רוצה להיות עצמאית, חזקה, ולהשיג דבר משמעותי (אף שמצופה ממנה להיות מוגנת, תלותית, ועדינה)
הדמות רוצה להרגיש שלימה עם עצמה, לדעת שהיא אדם טוב (אף שגרמה לצער רב בחייה)
2. סתירות
בין הדמויות יש ניגוד אינטרסים. אם דמות אחת תשיג את רצונה, זה ייקח מדמות אחרת את הרצון שלה. אף אם הן אינן מודעות לזה, בדיאלוג ובזירות מרובות דמויות, יהיה להן על מה לדבר, ולהתחכך אחת בשנייה, ולהוציא אחת מהשנייה את החלקים הכי טובים, מכיון שהן חותרות לדברים סותרים.
(דבר זה יפצה על החולשה בעלילה)
3. ניגודיות
בדמות עצמה יש סתירה. ייתכן שזה בין הרצון שלה למה שהיא באמת צריכה כדי להיות שלימה.
לדוגמא: הדמות רוצה להתחתן. אבל באמת היא זקוקה לביטחון עצמי ואהבה עצמית (על מנת שנישואין יעבוד בכלל)
הדמות רוצה להתקדם בעבודה (אבל באמת היא זקוקה לחוות את החיים מחוץ לממסד על מנת להרגיש מיצוי)
הדמות רוצה להצליח במטלה עצמאית ולהוכיח את עצמה (אבל באמת היא זקוקה לאהבה ותמיכה כדי למצוא סיפוק)
מבלי להתעמק בדמויות עוד לפני הכתיבה, אפשר לכתוב סתירה חיצונית, ולגלות בהמשך את הרצון שמסתתר מאחוריו.
הדמות היא מורה מסורה שמקבלת משוב רב מתלמידיה והורי תלמידיה, אך היא זורקת אותם לזבל מבלי לפתוח.
הדמות מנהיגה ציבורית עצמאית וחזקה, ועושה הכל כדי להיות תמיד בצד המסייע, אך חווה התקפי חרדה וייאוש.
הדמות סולדת להסתכל במראה, ולא מוכנה להצטלם, אבל מקפידה על כל חוק ומנהג אפשרי בלבוש שלה.
כבר מהתחלה זה מסקרן אותנו (איך זה ייתכן? מה ההיגיון של הדמות הזאת? מה הסיפור שלה??) וגם בתור סופר, הסקרנות יכולה להמריץ אותך למצוא סיבות יצירתיות מאחורי זה.
הנושאים החמים
)
