שיתוף - לביקורת אין לי כותרת. מטאפורית, כמובן.

[מוז'יניקית]

סיפור לפרויקט בנושא בין אדם לחברו
אשמח לשמוע את חוות דעתכם המקצועית
ועל הדרך שאלה- איך למען השם מוצאים כותרת מתאימה לסיפור/מאמר/קטע?......
קשה לי ממש עם העניין הזה, אשמח לשמוע עצות רעיונות וכו'
__


אל תהי בז לכל אדם.

--

כן, אני יודע שאני לא בנאדם, אני יודע.

ובכל זאת, אל תגידו שזה לא מעליב שאומרים עליכם שאתם מכוערים ומיושנים ממש.

"כדאי להעיף את העמודון הזה, ומהר. הוא מיושן כל כך, סבתא! והעיטורים המוזנחים האלו לא ישתלבו בעיצוב המדהים של הדירה החדשה. אז אפשר לזרוק אותו, נכון?". זה הציטוט המדויק, אם התעניינתם.

כששמעתי את זה- כמעט התעלפתי. מטאפורית, כמובן. שככה יזרקו אותי כאילו לא שירתי אותם בנאמנות במשך ארבעה עשורים וחצי, כאילו לא הכלתי בתוכי את המסמכים הכי רגישים ואת צרורות המפתחות שהם הסתירו מהילדים הקטנים ואחר כך מהנכדים השובבים....

אני לא מוכן לזה.

היא לא יכולה לדבר ככה, הנערה הצעירה והחוצפנית הזו. היא נולדה כאשר אני הייתי כבר בגיל העמידה וכבר ראיתי דבר ושניים בחיי.

והיא- פשוט באה ומשכנעת את הסבתא לזרוק אותי!....

הדור הצעיר, נו נו....

__

ואל תהי מפליג לכל דבר

__

המשך השיחה ביניהן גורם לי לזקוף את עמודות העץ שלי מעט. אך לא לאורך זמן.

"למה, שירה? תסתכלי איזה מוצר נחמד, אני נזכרת כשקנינו אותו, זה היה כשדוד אשר נולד.... היינו זוג צעיר ונלהב ומצאנו אותו בחנות רהיטים יוקרתית בחצי מחיר", אומרת הסבתא ושוקעת מעט בהרהורים, ואני מחייך לעצמי, מטאפורית כמובן. אני גם זוכר את היום הזה, בו עברתי דירה, עמודון צעיר, חלק וגאה, לבית של הגולדמנים. זה היה יום חג בשבילי, אחרי שבועות ארוכים שישבתי, ריק לגמרי וחסר מעש עוד יותר לגמרי.

"נו באמת, סבתא, מה יש לכם לעשות אתו? שום דבר! הספרייה שקניתם לפני שנתיים מהממממת ויש בה מספיק מקום לכל מה שהייתם שמים ב....דבר הזה" את המילים האחרונות היא אומרת בלגלוג מסוים.

אני כועס עכשיו מאוד. ממש בוער מכעס. מטאפורית, כמובן. אבל זה ממש מרגיז לשמוע שאומרים עליך שאתה חסר תועלת ושימוש, ואני שוקל להיעלב.

__

כי אין לך אדם שאין לו שעה

__

אפילו שאני לא בנאדם, ואולי דווקא בגלל זה, אני מזהה סכנה באוויר.

ותוך שניות אני גם מגלה מהי, ונשימתי נעצרת, מטאפורית כמובן. כי ערמת ארגזים שנארזו על ידי הסבתא והנכדה החוצפנית מתנודדים קלות מאחורי הגב של הנכדה הצעירה, ועומדים ליפול עליה. ואני לא יגזים אם אני אומָר שהם שוקלים לפחות 60 קילו עם כל הספרי קריאה שארוזים בקפידה.

וזה, איך לומר, עלול להכאיב לבחורונת הזו. מאוד. ולא רק להכאיב אלא גם לפצוע.

ברגע הראשון אני חושב להתעלם, כי אני בסך הכל עמודון. ולא סתם, אלא מכוער, לפי דיבוריה של הילדונת.

אבל ברגע השני אני מתעשת ומפיל את עצמי בקול רעש גדול קרוב-קרוב לרגלים של הסבתא, גורם לה ולנכדה לקפוץ קפיצה מרשימה אחורה. מציל אותן מערמת הארגזים שמתרסקת שנייה אחרי זה בדיוק במקום בו הן עמדו. ואפילו שאני שוכב עכשיו עם פרצוף ברצפה בלי יכולת לזוז ויודע שהן לעולם לא תבנָה שזה היה אני, הלב שלי מלא בסיפוק ושמחה. מטאפורית כמובן.

__

ואין לך דבר שאין לו מקום

__

"אמהלה סבתא מה זה היה?!" סופסוף היא מצליחה להוציא מילים משפט שלם מהפה, מחזיקה את ליבה בהלם.

"וואו, זה היה... ממש מסוכן", הסבתא לוגמת מים מכוס שהנכדה מגישה לשניהן, ומביטה, מוטרדת, על הספרים שזרוקים על הרצפה.

"וכל הארגזים שסגרנו יפה נקרעו...." הנכדה קצת עצבנית, אני מבחין. "אבל בוא נראה, אני אלך לגמ"ח ארגזים להביא חדשים, עד אז נסדר פה. אולי נשים לבנתיים את הספרים בעמודון ה.... נחמד הזה?" היא מרימה אותי בעדינות, ואני פוער פה מטאפורי כמובן. מה קרה פה בשניות האחרונות?!

לאט לאט אני מתמלא, ושוב המדפים שלי לא ריקים ועצובים.

אני לא יודע מה יהיה איתי מחר או אפילו היום בערב, אבל כשאני מביט על עצמי ועל הנכדה הזאת ועל הכל- אני יודע שיהיה לי טוב, אז אני שוקע בנמנום רגוע, מטאפורי כמובן.

 

[אוראל סולטן]

סיפור יפה מאוד.

לגבי כותרות - הכותרת שנתת מצוינת למדי ובינינו, גם אני מסתבך בזה קצת.

אבל בעיקרון לגבי כותרות - או שחושבים על הכותרת לפני הקטע, או שכותבים מה שעולה לראש באותה שנייה בלי קשר - ומשנים את הקטע לפי זה (מקסימום כשיעלה שם מתאים תכתבי את הקטע המקורי...).

איך אמר אבו - @הדוויג (ח. גרינבוים): הדבר האחרון שעושים לספר זה לבחור לו את השם. פשוט זה הכי מסובך, אז לרוב רק לאחר שכבת את כולו עולה לך רעיון לכותרת.

 

[אבינועם גולדברג]

אפשר במקום כותרת לשים את התמונה הזאת:

 

[אבינועם גולדברג]

הציפור בתמונה, זה בז.
גם אם נדמה לך שלא - דע לך שזה בז.
זה בז לכל דבר

 

[מוז'יניקית]

זה בז לכל דבר

או- אל תהי בז לכל בז.....

 

[סבתא חביבה]

וואו אהבתי מאד!!!!! מטאפורית כמובן.