הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
גדיאל יש לו ראש ענק עם הרבה מאוד ידע לא נחוץ, אבל מעט מאוד טקט.
כחנון בכיר יצא לו לקרוא על המונח "אינטליגנציה רגשית", כמו על מחקר תאורטי העוסק בזן נכחד של חתולי שלג בקוטב הצפוני. הוא מתייחס לזה כאל תופעה פסיכולוגית, נורמה חברתית לא ברורה, חולשה אנושית חשוכת מרפא. אף פעם לא כדרך חיים מעשית.
פעם הוא ראה איש מבוגר מועד ברחוב ומתקשה לקום, אז הוא הציע לו שמיכה וכרית. במקרה אחר ראה ילד אומלל שנשפכה לו תבנית ביצים על המדרכה בדרך חזרה מהמכולת, אז הוא שאל אותו אם הוא ב"דיאטת ביצים", שהרי הוא עושה חביתה די גדולה, ללא שמן.
זה האיש: בוזק מלח גס במיוחד על פצעים, בסגנון נטול חן.
אז למה בכל זאת אני חבר שלו? זה כי יש לי טקט, אחרת הייתי מבהיר לו כבר מזמן את אי־ההתאמה בינינו. או יותר נכון: את אי־ההתאמה בינו לבין בני אדם באופן כללי.
השיא היה ב"שבעה" על אביו של חברנו המשותף מאיר אלבר. גדיאל הגיע מחויט וחגיגי, מצויד בחיוך ענק ועוגת קצפת ענקית: "סוף־סוף התפטרת מהאבא הנודניק שהעיר אותך כל בוקר באובססיביות לתפילה בנץ", הכריז לעיניהם המשתוממות של היתומים והאלמנה הטרייה.
האלמנה הביטה על בנה בעיניים רושפות כאומרות: "ככה היית מדבר עם חבריך על אביך המנוח???" מאיר העביר את המבט הדוקר של אימו אל גדיאל. אנשים שנכחו בחדר העידו שאם לגדיאל היה קצת טקט הוא היה נשרף כליל מהמבט של מאיר, אבל היות שאין לו, הוא פרץ בצחוק גדול ומתגלגל. וככה מצא את עצמו מתגלגל יחד עם צחוקו במדרגות הבניין.
אחד מהנוכחים באירוע השבעה המביך היה חוקר בכיר בהייטק ובפסיכולוגיה. לאחרונה פיתח מוצר ייחודי שמביא לידי ביטוי את שתי ההתמחויות שלו. מדובר למעשה בפיתוח מתקדם של אינטליגנציה רגשית מלאכותית; מעין מדבקה שמצמידים על הראש, מול הקליפה הקדם־מצחית במוח, והיא מעשירה חשוכי אינטליגנציה רגשית בטקט מלאכותי.
גדיאל התגלה כניסוי מושלם בעיני החוקר המלומד. למחרת הופיע החוקר שוב בשבעה, הפעם עם גדיאל המודבק והמנומס במיוחד.
גדיאל התיישב מול האבלים בפנים רציניות. שתק את השתיקה הראשונית המביכה המקובלת בבית האבל. מאיר הציע לו בורקס, הוא סירב בנימוס, למרות שהיה רעב כמו שילד עזתי היה רוצה שבעולם יחשבו שהוא רעב.
הפלא ופלא, זה עובד כמו קסם. החוקר רשם את הערותיו בסיפוק אדיר. המיזם נחל הצלחה פנומנלית.
"כל הכבוד שאתה מתנהג בצורה מכבדת בשבעה", החמיא מאיר המופתע לגדיאל.
"אני שמח ששמת לב להשתדלותי הרבה", השיב גדיאל המתוכנת. "אם תרצה, אוכל להציג לך גרסה אבלה מעורבת יותר רגשית, באמצעות הפקת צלילי בכי והפרשת נוזלים מן העין".
החוקר התכווץ, וענה במקום מאיר: "אין צורך, ככה זה מצוין, אל תשנה כלום".
"בכיף. אהבתי את סגנונך השמרני והמאופק. אמשיך כך", הרגיע. "אבל אם בכל זאת תרצה שינוי כלשהו בגישתי לאבל, רק תגיד ואבצע זאת לשביעות רצונך".
"אוכל גם לגז'דר בסגנון מרוקאי מסורתי, או לסכסך בין היורשים בנוסח פולני מקורי"...
"לא רוצה שום שינוי!", חזר מאיר שנית על בקשתו. "תישאר בדיוק בטמפרמנט האבלות הנוכחי. רק אם אפשר – תעשה את זה בחוץ בבקשה!".
כחנון בכיר יצא לו לקרוא על המונח "אינטליגנציה רגשית", כמו על מחקר תאורטי העוסק בזן נכחד של חתולי שלג בקוטב הצפוני. הוא מתייחס לזה כאל תופעה פסיכולוגית, נורמה חברתית לא ברורה, חולשה אנושית חשוכת מרפא. אף פעם לא כדרך חיים מעשית.
פעם הוא ראה איש מבוגר מועד ברחוב ומתקשה לקום, אז הוא הציע לו שמיכה וכרית. במקרה אחר ראה ילד אומלל שנשפכה לו תבנית ביצים על המדרכה בדרך חזרה מהמכולת, אז הוא שאל אותו אם הוא ב"דיאטת ביצים", שהרי הוא עושה חביתה די גדולה, ללא שמן.
זה האיש: בוזק מלח גס במיוחד על פצעים, בסגנון נטול חן.
אז למה בכל זאת אני חבר שלו? זה כי יש לי טקט, אחרת הייתי מבהיר לו כבר מזמן את אי־ההתאמה בינינו. או יותר נכון: את אי־ההתאמה בינו לבין בני אדם באופן כללי.
השיא היה ב"שבעה" על אביו של חברנו המשותף מאיר אלבר. גדיאל הגיע מחויט וחגיגי, מצויד בחיוך ענק ועוגת קצפת ענקית: "סוף־סוף התפטרת מהאבא הנודניק שהעיר אותך כל בוקר באובססיביות לתפילה בנץ", הכריז לעיניהם המשתוממות של היתומים והאלמנה הטרייה.
האלמנה הביטה על בנה בעיניים רושפות כאומרות: "ככה היית מדבר עם חבריך על אביך המנוח???" מאיר העביר את המבט הדוקר של אימו אל גדיאל. אנשים שנכחו בחדר העידו שאם לגדיאל היה קצת טקט הוא היה נשרף כליל מהמבט של מאיר, אבל היות שאין לו, הוא פרץ בצחוק גדול ומתגלגל. וככה מצא את עצמו מתגלגל יחד עם צחוקו במדרגות הבניין.
אחד מהנוכחים באירוע השבעה המביך היה חוקר בכיר בהייטק ובפסיכולוגיה. לאחרונה פיתח מוצר ייחודי שמביא לידי ביטוי את שתי ההתמחויות שלו. מדובר למעשה בפיתוח מתקדם של אינטליגנציה רגשית מלאכותית; מעין מדבקה שמצמידים על הראש, מול הקליפה הקדם־מצחית במוח, והיא מעשירה חשוכי אינטליגנציה רגשית בטקט מלאכותי.
גדיאל התגלה כניסוי מושלם בעיני החוקר המלומד. למחרת הופיע החוקר שוב בשבעה, הפעם עם גדיאל המודבק והמנומס במיוחד.
גדיאל התיישב מול האבלים בפנים רציניות. שתק את השתיקה הראשונית המביכה המקובלת בבית האבל. מאיר הציע לו בורקס, הוא סירב בנימוס, למרות שהיה רעב כמו שילד עזתי היה רוצה שבעולם יחשבו שהוא רעב.
הפלא ופלא, זה עובד כמו קסם. החוקר רשם את הערותיו בסיפוק אדיר. המיזם נחל הצלחה פנומנלית.
"כל הכבוד שאתה מתנהג בצורה מכבדת בשבעה", החמיא מאיר המופתע לגדיאל.
"אני שמח ששמת לב להשתדלותי הרבה", השיב גדיאל המתוכנת. "אם תרצה, אוכל להציג לך גרסה אבלה מעורבת יותר רגשית, באמצעות הפקת צלילי בכי והפרשת נוזלים מן העין".
החוקר התכווץ, וענה במקום מאיר: "אין צורך, ככה זה מצוין, אל תשנה כלום".
"בכיף. אהבתי את סגנונך השמרני והמאופק. אמשיך כך", הרגיע. "אבל אם בכל זאת תרצה שינוי כלשהו בגישתי לאבל, רק תגיד ואבצע זאת לשביעות רצונך".
"אוכל גם לגז'דר בסגנון מרוקאי מסורתי, או לסכסך בין היורשים בנוסח פולני מקורי"...
"לא רוצה שום שינוי!", חזר מאיר שנית על בקשתו. "תישאר בדיוק בטמפרמנט האבלות הנוכחי. רק אם אפשר – תעשה את זה בחוץ בבקשה!".
