הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אמת מארץ תצמח, ספרו הראשון של הרב חיים סבתו, יצא לאור ב1997. מאז, הספיק סבתו לכתוב ספרים רבי מכר, לזכות בפרס ספיר היוקרתי, להכניס את 'תיאום כוונות' שלו לרשימת 'עם הספר - ארון הספרים היהודי' של ידיעות אחרונות, ובאופן כללי - לחדור אל לב המיינסטרים, הישראלי והתורני.
קראתי רבים מספריו. יש כאלה שאהבתי, יש שפחות. אמת מארץ תצמח שונה מכל אלו. יותר משהספר הזה הוא מופע ספרותי, הוא מהווה כתב אהבה שורף: מתגעגע, עז, עדין ונוגע.
מושאי אהבתו של סבתו הם יהודי חלב. נימוסיהם הקפדניים, כבודם המפותח, אהבתם לתורה וחיי היום-יום שלהם הם גיבורי הסיפור. עלילות החלקים השונים שבספר הן בקושי בבחינת תפאורה - יפהפייה - לעוד סצנה חמימה שבה אנו רואים את חכמי חלב ממיתים עצמם באוהלה של תורה; עוד תיאור של חלבי אותנטי מקפיד על מה שנדמה לו כפגיעה בכבודו; עוד קצת מהאוירה הזו, שכדאי לתאר אותה צריך להיות סבתו, ולכתוב נובלה אחת ושני סיפורים קצרים.
ובכן, קצת רקע:
סבתו, שהוא בן למשפחת רבנים חלבית, מציג בספר שלושה קטעים שונים: נובלה בשם גלגל חוזר בעולם, שמגלגלת את סיפורו של בני לוי, הפילוסוף החלבי - צרפתי שחזר בתשובה בסוף ימיו, ואף נהיה מתלמידיו של ר' משה שפירא. למרות שאיני בקי בביוגרפיה של לוי, אני מניח שסבתו נטל לעצמו חירויות מסוימות בכל הנוגע לדיוק ההיסטורי. הנובלה תופסת את חלק הארי של הספר, כמותית. מבחינה איכותית, שני הסיפורים האחרונים תופסים, מבחינתי, את קדמת הבמה.
הסיפור הבא בתור הוא סיפור קצר בשם אמת מארץ תצמח. הסיפור, שמבחינת הכתיבה דווקא נותן פייט יפה, מביא את הסיפור החלש ביותר מבין השלושה. מבחינת התוכן, כמובן. מבחינת הכתיבה, כבר אמרנו, הוא בסדר גמור. כיאה לסבתו - הכתיבה היפה מכסה היטב על העלילה המחוררת, והוא מקבל ציון גבוה יותר מהסיפור הראשון, ושני רק לסיפור השלישי. בקיצור, הסיפורים מוצגים בסדר עולה.
לבסוף, מגיעה גולת הכותרת. הדובדבן שבראש. סיפור-קצר עצוב, פואטי ונוגע ללב בשם שברי לוחות. קשה להכביר מילים ביופיו השקט והמרגש של הסיפור הזה, שמתאר, באיטיות וברגישות, את סיפורם של שברי לוחות, הכמהים שלפחות יניחום בארון. גיבור הסיפור הוא סבו של המספר: חכם (רב) גדול ומוערך בחלב; אלמוני חסר שם בישראל.
ומכאן, לכמה נקודות:
סגנון: מה עגנון קורא אחרי הטשולנט?
סגנון הכתיבה המזוהה של סבתו זהה לזה של שאר ספריו. משנאי, עגנוני - אבל קליל. זו בעצם בשורתו הגדולה של הסופר הזה: קבלו את כל הטוב של עגנון בלי הצורך לשבור את השיניים. מושלם לקריאה נעימה תחת הפוך, ישר אחרי הטשולנט. קחו לכם כמה קוביות של שוקולד (מריר), התכרבלו היטב, וקראו את הספר תוך צלילה איטית-איטית אל עבר השינה.
והקצב. הקצב הפרוזאי של הספר מופלא. איטי, משובח ומרגיע - ועם זאת לא נמרח. אומנות במיטבה.
הסיפורים כולם כתובים מנקודת המבט של המספר, המגולל את הסיפור כמקשה אחת. אין זירות נפרדות, אין אפילו דיאלוגים. הכול חלק מסיפור אחד, המסופר ביד אמן, קולח ושוטף. הבחירה הזו מוסיפה רבות לקריאות של הספר - מעלה גדולה מבחינתי.
מי שאוהב את הסגנון של סבתו - ייהנה גם הפעם. אני אישית מרגיש, וההערה הזו נכונה כלפי כל ספריו - אולי למעט תיאום כוונות - שהסופר קצת עומד באמצע. מי שרוצה עגנון - ואני מאלו הרוצים - שילך לעגנון. מי שרוצה ספרות מודרנית - ואני מאלו הרוצים - שילך לספרות מודרנית. אבל ההקללה הקצת מלאכותית הזו מרגישה קצת פרווה, לא כאן וגם לא שם.
הערה נוספת עוסקת בחיוורון. הספר רזה מאוד מבחינה ספרותית, וכמעט שאין בו תיאורים עזי מבע. מתאר חיים שלמים, בלי לצאת מהכלים אפילו פעם אחת. הכול ברוגע, בשקט. יש בזה יופי, וסבתו מכוון בספר מלכתחילה למים שקטים ולא לאש להבה, אבל בכל אופן. זה לא שהספר עם משלב לשוני נמוך. ממש ממש לא. אבל יש בו מן חתירה לפשטות, שכעיקרון יפה מאוד, אבל מגיעה בצורה מוגזמת מדי.
בקיצור, יותר מדי סבתו בשבילי.
עלילה: מה?
אין עלילה בספר, וזה מעולה. הסיפור היחיד שמתיימר ממש להביא עלילה שהיא מרכזו של הסיפור הוא הסיפור השני, וכפועל יוצא מזה עלילתו חלשה מאוד. מצטער, חרמות שמופרים בחלום לאחר שבעה דורות לא עושים לי את זה. תיאורים שובי נפש על החכמים שהחרימו את החרמות הללו דווקא כן.
הסיפור השלישי מוותר לגמרי על עלילה. אין בו כלום חוץ מכרוניקה של התכנסות יהודית אל תוך הנפש, ובדידות, עד לסוף המר. כפי שכבר כתבתי, הסיפור הזה הוא האהוב עלי מתוך השלושה.
סבתו מאכזב כאן, קצת. כי היה צריך לשכתב את העלילה מחדש בנובלה הפותחת, ולוותר כליל על זו של הסיפור השני.
רק כדי שתבינו על מה אני מדבר, די ברור שסבתו עצמו הבין שהעלילה היא לא מרכז הספר. המספר נזכר לאורך כל הספר בסיפורי צד - שמביאים לנו עוד ועוד מהטוב הזה - סיפורים מחייה של חלב היהודית. הדגש מונח עליהם, לא פחות מעל קשת הסיפור המרכזית. בסיפור השני, בכל פעם שזה קרה, התרווחתי על מקומי והתחלתי להנות באמת: ההווי הנפלא הזה, התרבות המדהימה הזו, הנימוסים הכל-כך זרים לי, כאשכנזי... למה אני צריך עלילה בתוך כל זה?
בקיצור, העלילה היא לא האירוע פה.
הכתיבה: אמנות במיטבהקראתי רבים מספריו. יש כאלה שאהבתי, יש שפחות. אמת מארץ תצמח שונה מכל אלו. יותר משהספר הזה הוא מופע ספרותי, הוא מהווה כתב אהבה שורף: מתגעגע, עז, עדין ונוגע.
מושאי אהבתו של סבתו הם יהודי חלב. נימוסיהם הקפדניים, כבודם המפותח, אהבתם לתורה וחיי היום-יום שלהם הם גיבורי הסיפור. עלילות החלקים השונים שבספר הן בקושי בבחינת תפאורה - יפהפייה - לעוד סצנה חמימה שבה אנו רואים את חכמי חלב ממיתים עצמם באוהלה של תורה; עוד תיאור של חלבי אותנטי מקפיד על מה שנדמה לו כפגיעה בכבודו; עוד קצת מהאוירה הזו, שכדאי לתאר אותה צריך להיות סבתו, ולכתוב נובלה אחת ושני סיפורים קצרים.
ובכן, קצת רקע:
סבתו, שהוא בן למשפחת רבנים חלבית, מציג בספר שלושה קטעים שונים: נובלה בשם גלגל חוזר בעולם, שמגלגלת את סיפורו של בני לוי, הפילוסוף החלבי - צרפתי שחזר בתשובה בסוף ימיו, ואף נהיה מתלמידיו של ר' משה שפירא. למרות שאיני בקי בביוגרפיה של לוי, אני מניח שסבתו נטל לעצמו חירויות מסוימות בכל הנוגע לדיוק ההיסטורי. הנובלה תופסת את חלק הארי של הספר, כמותית. מבחינה איכותית, שני הסיפורים האחרונים תופסים, מבחינתי, את קדמת הבמה.
הסיפור הבא בתור הוא סיפור קצר בשם אמת מארץ תצמח. הסיפור, שמבחינת הכתיבה דווקא נותן פייט יפה, מביא את הסיפור החלש ביותר מבין השלושה. מבחינת התוכן, כמובן. מבחינת הכתיבה, כבר אמרנו, הוא בסדר גמור. כיאה לסבתו - הכתיבה היפה מכסה היטב על העלילה המחוררת, והוא מקבל ציון גבוה יותר מהסיפור הראשון, ושני רק לסיפור השלישי. בקיצור, הסיפורים מוצגים בסדר עולה.
לבסוף, מגיעה גולת הכותרת. הדובדבן שבראש. סיפור-קצר עצוב, פואטי ונוגע ללב בשם שברי לוחות. קשה להכביר מילים ביופיו השקט והמרגש של הסיפור הזה, שמתאר, באיטיות וברגישות, את סיפורם של שברי לוחות, הכמהים שלפחות יניחום בארון. גיבור הסיפור הוא סבו של המספר: חכם (רב) גדול ומוערך בחלב; אלמוני חסר שם בישראל.
ומכאן, לכמה נקודות:
סגנון: מה עגנון קורא אחרי הטשולנט?
סגנון הכתיבה המזוהה של סבתו זהה לזה של שאר ספריו. משנאי, עגנוני - אבל קליל. זו בעצם בשורתו הגדולה של הסופר הזה: קבלו את כל הטוב של עגנון בלי הצורך לשבור את השיניים. מושלם לקריאה נעימה תחת הפוך, ישר אחרי הטשולנט. קחו לכם כמה קוביות של שוקולד (מריר), התכרבלו היטב, וקראו את הספר תוך צלילה איטית-איטית אל עבר השינה.
והקצב. הקצב הפרוזאי של הספר מופלא. איטי, משובח ומרגיע - ועם זאת לא נמרח. אומנות במיטבה.
הסיפורים כולם כתובים מנקודת המבט של המספר, המגולל את הסיפור כמקשה אחת. אין זירות נפרדות, אין אפילו דיאלוגים. הכול חלק מסיפור אחד, המסופר ביד אמן, קולח ושוטף. הבחירה הזו מוסיפה רבות לקריאות של הספר - מעלה גדולה מבחינתי.
מי שאוהב את הסגנון של סבתו - ייהנה גם הפעם. אני אישית מרגיש, וההערה הזו נכונה כלפי כל ספריו - אולי למעט תיאום כוונות - שהסופר קצת עומד באמצע. מי שרוצה עגנון - ואני מאלו הרוצים - שילך לעגנון. מי שרוצה ספרות מודרנית - ואני מאלו הרוצים - שילך לספרות מודרנית. אבל ההקללה הקצת מלאכותית הזו מרגישה קצת פרווה, לא כאן וגם לא שם.
הערה נוספת עוסקת בחיוורון. הספר רזה מאוד מבחינה ספרותית, וכמעט שאין בו תיאורים עזי מבע. מתאר חיים שלמים, בלי לצאת מהכלים אפילו פעם אחת. הכול ברוגע, בשקט. יש בזה יופי, וסבתו מכוון בספר מלכתחילה למים שקטים ולא לאש להבה, אבל בכל אופן. זה לא שהספר עם משלב לשוני נמוך. ממש ממש לא. אבל יש בו מן חתירה לפשטות, שכעיקרון יפה מאוד, אבל מגיעה בצורה מוגזמת מדי.
בקיצור, יותר מדי סבתו בשבילי.
עלילה: מה?
אין עלילה בספר, וזה מעולה. הסיפור היחיד שמתיימר ממש להביא עלילה שהיא מרכזו של הסיפור הוא הסיפור השני, וכפועל יוצא מזה עלילתו חלשה מאוד. מצטער, חרמות שמופרים בחלום לאחר שבעה דורות לא עושים לי את זה. תיאורים שובי נפש על החכמים שהחרימו את החרמות הללו דווקא כן.
הסיפור השלישי מוותר לגמרי על עלילה. אין בו כלום חוץ מכרוניקה של התכנסות יהודית אל תוך הנפש, ובדידות, עד לסוף המר. כפי שכבר כתבתי, הסיפור הזה הוא האהוב עלי מתוך השלושה.
סבתו מאכזב כאן, קצת. כי היה צריך לשכתב את העלילה מחדש בנובלה הפותחת, ולוותר כליל על זו של הסיפור השני.
רק כדי שתבינו על מה אני מדבר, די ברור שסבתו עצמו הבין שהעלילה היא לא מרכז הספר. המספר נזכר לאורך כל הספר בסיפורי צד - שמביאים לנו עוד ועוד מהטוב הזה - סיפורים מחייה של חלב היהודית. הדגש מונח עליהם, לא פחות מעל קשת הסיפור המרכזית. בסיפור השני, בכל פעם שזה קרה, התרווחתי על מקומי והתחלתי להנות באמת: ההווי הנפלא הזה, התרבות המדהימה הזו, הנימוסים הכל-כך זרים לי, כאשכנזי... למה אני צריך עלילה בתוך כל זה?
בקיצור, העלילה היא לא האירוע פה.
קודם כל אני רוצה להסביר למה אני מחשיב את הכתיבה ואת הסגנון לשני סעיפים נפרדים. הסיבה פשוטה מאוד: למרות כל הביקורת שיש לי על סגנון הכתיבה של סבתו, אני עדיין מאוהב בכתיבה עצמה, ובאופן שבו היא מקימה לתחייה את הקהילה הזו, שאודותיה לא שמעתי כמעט כלום עד שקראתי את הספר. אני יודע שהמשפט האחרון נשמע קצת כמו אוקסימורון, אבל הכתיבה של סבתו גדולה יותר מסך חלקי הסגנון שמרכיבים אותה, או במילים פשוטות יותר: הוא משתמש בסגנון שאני פחות אוהב, אבל עושה את זה בצורה הכי טובה שאפשר.
ועכשיו לעניין עצמו: הכתיבה מופלאה. פשוט כך. אין לי טעם להכביר בסופרלטיבים, כי בלאו הכי לא אוכל להעביר לכם את עצמת החוויה, אבל מדובר כנראה בספר שיכול לככב גבוה מאוד ברשימת הספרים הכתובים טוב, בישראל בכלל.
כל זה לא מפתיע כשמדובר בסבתו, ובכל אופן יש לי תחושה שהספר הזה טוב יותר מאלו שבאו אחריו, מדויק יותר. נראה שהמקום הטבעי של סבתו הוא כמספר את סיפורה של קהילתו האבודה, שאמנם חיה ובועטת בחלקים שונים של העולם, אבל את הזוהר שהיה לה כבר לא תוכל להשיב.
ומאחר שאי אפשר להשיב אותו, מספרים עליו: אז סבא מדבר בעיניים חצי עצובות-חצי מתגעגעות על בית הכנסת הישן והמפואר, וסבתא מתארת בכיליון את הסוחרים, ואת השוק, ואת העיר ואת הכול. ובתוך כל זה יושב לו חיים סבתו ומקשיב, וכותב, ומוציא יצירת מופת.
סבתו, לפני הכול, הוא מספר סיפורים טוב. וככזה, הוא לא מכביד אף פעם בתיאורים. הספר תכליתי, כמעט תמציתי. ועם זאת, יש לו זמן לכל. וקצב איטי, מאוד. הוא מספר רק את מה שצריך בשביל האווירה - ונשאר ספרות יפה, נוגעת, מחברת ומחוברת. זהו אחד מההישגים הגדולים של הספר הזה, בעיני.
הכתיבה הזו בונה עולם. אחרי כמה פרקים אתה מרגיש כבר את גאוות היחידה של החלבים, וליבך מתרחב למקרא כל תיאור של השתבחות עצמית מבית היוצר של הכבוד החלבי. ראשך ורובך שקועים בהוויית העיר הזו, ואתה יכול לראות בעיני רוחך את החכמים, בגלבייה הלבנה, מנצחים זה את זה בהלכה.
ומה שיפה יותר מכל, הסופר הצליח ללכוד את נשמת התרבות החלבית. אמנם כאשכנזי אין לי מושג מה טיבה של זו באמת, אבל זו התרשמותי לאחר הקריאה בספר. הנימוסים, ההליכות, הדיבורים, השתיקות, הזקנים, הזקנות, הציבוריות, הפרטיות: חיים תוססים שמפכים בין דפי הספר הזה, ומציירים תמונה עוצרת נשימה, קצת ישנה וקצת שונה ממה שהכרנו, של קהילה יהודית בגולה.
בקיצור, מושלם.
ברצינות. הספר הזה יספק לכם חוויה שלא הרבה ספרים מסוגלים. אז רוצו. עכשיו.
ואני אומר לכם את זה כאחד שפחות מחבב את סבתו וסגנונו באופן כללי.
הספר יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות, בשיתוף פעולה עם עליית הגג, 1997.
