בקשה "אני לא דרמטית — פשוט לא שותקת כשמציק לי"

[עם ישראל חי!!!]

---

פגש אותי פעם מישהו

לא שומר תורה.

לא מקיים מצוות.

עמד.

הסתכל.

שאל.

הוא לא הבין למי אני עובדת,

צחק על מה שאני מאמינה,

חשב שאני מפספסת.

ולא הסתיר.

ואני עמדתי שם,

קטנה, מבולבלת

שמעתי,

הכחשתי.

היה לי קשה.

אבל לא ויתרתי לו.

לא התביישתי,

עמדתי זקוף

הסתכלתי לו בעיניים.

ורציתי לצעוק לו,

שלעולם,

לעולם,

הוא לא ירגיש את התחושה,

את החיבוק.

ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי

שיש יותר מזה.

כי תחושה של קירבה-

זה משהו שאין לה מילים.

---

המשכתי בחיים שלי,

חשבתי שקטן עלי,

אבל האיש חזר שוב.

ושוב צחק.

ושוב זלזל.

והוא לא ידע מה הוא עושה לי.

אני גם לא ידעתי.

זה פשוט חזר אלי בכל פעם של חולשה.

ואז,

נמאס לי ממנו.

החלטתי, שאם זה אמת,

זה חזק מהכל.

ואם זה לא-

אז אולי נפלתי בפח.

כן

ככה הרגשתי.

והלכתי לבדוק,

והלכתי לשמוע.

ולא הסתפקתי בשאלה,

ולא בשתיים.

הייתי מבולבלת מאד.

מאד.

לא הבנתי מה קורה לי,

התמימות נצלה את ההזדמנות לברוח.

ונשארתי לבד.

רק אני

והאיש.

אם האיש הזה היה אדם מהרחוב.

לא הייתי רוצה לצאת לרחוב.

הוא הפחיד אותי.

עשה אותי קטנה.

וכשהייתי יוצאת,

הייתי עושה הכל כדי לא לפגוש אותו.

אבל-

האיש הזה לא היה ברחוב.

הוא היה בתוך הלב שלי.

ואת הלב שלי אני לא יכולה לזרוק.

אז המשכתי להתמודד.

ולצעוק לו שיפסיק.

וייתן לי לחיות בנחת,

אבל הוא תמיד היה שם להזכיר לי

שאני טיפשה

מאמינה במה שאומרים לי

אז רצתי יותר מהר,

לחפש עוד תשובות, עוד.

שלא יגיד לי שאני לא יודעת.

כי אני יודעת.

והיום,

אני רוצה להודות לך,

איש רע.

כי היום אני לא מפחדת מאנשים כמוך.

היום אני חזקה.

ובזכותך אני עם האמת שלי.

מבחירה!




אני לא שואלת אם הזדהיתם. די ברור לי התשובה.
לפעמים ההתמודדות הכי קשה מגיעה מהקול הפנימי, זה ששואל שם- מבפנים.
שורות שכתבו את עצמן מתוך מסע של בירור ובחירה.
שורות של מסר חד.
שתמיד נזכור שיש לנו אמת, יש לנו מטרה, קיים בסיס חזק, יציב בואו נלך עם זה, נהייה גאים בזה.
נדע את מי אנחנו ולמה אנחנו עובדים- גם בטירוף של הדור המבלבל הזה...
יהיה לנו קל יותר.
בהצלחה עם ישראל שלי!!