שיתוף - לביקורת אסון מירון

  • הוסף לסימניות
  • #1
לא יודעת למה זה עלה לי עכשיו... אבל טוב מאוחר...



את ל"ג בעומר הזה, אני כנראה לא אשכח לעולם!

אסון מירון. זהו היה אסון לאומי של כלל עם ישראל בארץ ומחוצה לה.

כולם חוו את האסון בדרך זו או אחרת.

בין אם היה להם קרוב – רחוק משפחה שנספה או נפצע באסון, בין אם הם חוו את האסון ורגעי המתח עם כל עם ישראל ובין אם היה להם קרוב משפחה במירון בשעת האסון והם חשו על בשרם את הדאגה לשלומו.

על האפשרות האחרונה הסיפור שלי מדבר.

אני ואחי הקטן ממני בשנתיים, במריבה תמידית, סוג של תחרות כזו על הצלחותינו ויכולותינו. לכן, כשקנינו כרטיסים לאוטובוסים המאורגנים בעירנו לכיוון מירון, דאגנו לכך שכל אחד ייסע בשעה שונה. שלא ניסע באותו אוטובוס. שלא תתעוררנה בעיות מיותרות ומריבות מיותרות עוד יותר. כך יצא שאחי, שלומי, יצא באוטובוס הראשון שיצא, ואני, ליאב, יצאתי באוטובוס של השעה עשר בלילה.

אני הרווחתי זמן עם חברים, אקשן של המדורות בשכונה שלנו, ולאחר מכן עלינו, מספר חברים לאוטובוס העושה פניו מירונה.

***

הנסיעה החלה בשירים וריקודים בתוך האוטובוס, שמחה גדולה. כולם רקדו על הכיסאות וביניהם, הנהג, הקפיד להגביה את הווליום של השירים מפעם לפעם.

לאחר זמן מה, השירים שקטו מעט וחלק מחברי נרדמו, כנראה הכינו את כוחם לריקודים אצל התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.

אני נשארתי ער. דיברתי עם חברי הטוב על הלימודים, על מירון, החופש, וסתם, דיבורים של שני בחורים, של שני חברים טובים.

ואז זה התחיל.

המידע החל לזרום טיפין טיפין.

חבר אחר, שישב עם אוזניות ושמע את ההדלקה ממירון הוציא אזניה אחת מאוזנו, פניו חיוורות. הוא ישב מאחורינו ולחש לתוך אוזננו. "קרה משהו במירון".

הסתובבנו אליו. "מה? מה קרה?" הבנו שזה לא משהו טוב. ראינו את פניו של רוני.

"צועקים שם ברמקולים, 'פיקוח נפש, להתרחק, פצועים...' זה נשמע לא טוב!" קולו רעד מעט. "עצרו את ההדלקה של תולדות אהרון, אומרים במקום זה פרקי תהילים ברמקול".

כמה מאלה שישבו סביבנו שמעו את דבריו של רוני והוציאו במהירות את הניידים שלהם, מתחילים להריץ שמועות באוויר.

האחד הכריז: "מרפסת קרסה! יש כמה הרוגים!"

אחד אחר, מקצה רחוק של האוטובוס צעק: "זה פיגוע"

"מה פתאום! כתוב לי כאן שזה היה הפרענצ'ס בהדלקה! הוא קרס!" שלישי הודיע את מה שקרא בניידו. "וואו, כמה אנשים אמורים להיות עליו!" הוא החל לפרשן ולחשב.

"מה באמת? איפה? תראו לנו!" נדחפנו, בוהים בסרטונים הראשונים שהחלו לצאת.

קול נשמע מכיוון כמה מושבים לפנינו: "אומרים פה שזה היה גג שקרס על אנשים!"

האוטובוס המה. היו בו רעש. לחץ. דפיקות לב מואצות. פנים חיוורות ורסיסי מידע שעדיין לא אומתו.

לפתע רוני אומר: "התחילו גל פתוח אצלי באוזניות. אומרים שיש עשרה הרוגים!" את המידע הזה הוא לחש. לא היה מסוגל לומר את זה בקול.

עשרה הרוגים!!!!

איך? איך זה קרה?

"עשרה?! זה לא יכול להיות".

"טוב". הוא לא התווכח. ממשיך להקשיב, פניו מתחלפות מרגע לרגע, נראות גרועות יותר ויותר. שלפתי מאוזנו אוזניה אחת, התיישבתי לידו והקשבתי גם.

"מספר ההרוגים רק עולה!" אני מעדכן בלחץ את חברי הטוב, איתמר, שצץ לידינו. "איזה הזוי!"

איתמר קישת את שפתיו "מטורף ממש".

האוטובוס היה כמו סיר לחץ מבעבע. הנהג ממשיך לנסוע, המוזיקה כבתה מזמן. חלק מיושבי האוטובוס החלו לקרוא תהילים, חלקם, היו צמודים לניידים שלהם. אוספים כל פיסת מידע.

אני התחלתי לבכות. התביישתי. אבל לא חשבתי על זה יותר מידי. ידעתי שאני ליד חברים שלי, אבל לא התייחסתי. כמו שהכרתי את אחי שלומי, הוא בחור שילך תמיד למקום הסכנה. וכמו שזה נראה עכשיו, הסכנה רצינית יותר מתמיד.

איתמר הגיש לי טישו. אני לא הפסקתי לבכות. לא מפסיק לחייג את המספר של אחי. אין שם קליטה. אבל אני לא מתייאש. שוב ושוב ושוב. ושוב. מתלבט אם להתקשר להוריי. אך ידעתי שהם כבר הלכו לישון. ידעתי גם שזה לא יתרום כלום לשלומי. חוץ מלחץ איום של ההורים שלי.

מספרי ההרוגים עלה מדקה לדקה.

"שישה עשר הרוגים"

"לא יכול להיות כל כך הרבה! מה כבר קרה שם?"

"לא יודעים בבירור".

"יש כבר עדכון על עשרים הרוגים!"

וכל זה עובר לי באוזן. איתמר לא מבין מה קרה לי. הוא שואל.

"שלומי שם!" אני לוחש לו.

איתמר קורס על הרצפה לידי, בוכה גם הוא. כנראה זה משהו מדבק. אני מושיט לו את הטישו שהביא לי.

"עשרים וחמישה!"

"עוד עשרים וחמש דקות מגיעים?" מוטי מתמתח לפני. "יאאא לא הרגשתי את הנסיעה. ישנתי ממש טוב!"

הצעקות עליו לא איחרו לבוא.

"אתה לא מתבייש? מה עשרים וחמש דקות?? עשרים וחמישה הרוגים!!"

"הרוגים?" מוטי פוער עיניים. "איפה?"

"במירון". חבר אחר מעדכן בקול מטפס. "לא נראה לי שנגיע לשם היום".

"נכון. כבר לפני כמה דקות הנהג עצר. אין כניסה להר".

"איזה מרחק אנחנו ממירון?" מוטי מברר. רוצה לדעת כמה היה קרוב.

"חצי שעה בערך". אחד המבוגרים שסביבו עונה לו.

"וואו. רגע", רק עכשיו הוא קולט. "עשרים וחמישה הרוגים??? זה לא יכול להיות".

"עובדה".

"כבר שלושים ואחד".

כולם השתתקו. אני ואיתמר המשכנו לבכות. אני התחלתי להתפלל בדמעות, במילים שלי. מחייג שוב לשלומי תוך כדי.
"השם, אני מבטיח. לא מגיע לשלומי למות. הוא צדיק. נכון שהוא לא גדול הדור. אבל הוא רוצה. הוא צדיק. מגיע לו לחיות. ה' בבקשה אל תהרוג אותו!" התביישתי לרגע. התפללתי רק על אחי ולא על השאר. מה איתם?!

"השם גם לא מגיע לאף אחד למות היום בל"ג בעומר אצל רבי שמעון בר יוחאי! השם תעשה נס! השם גם לא שלומי. הוא לא עונה לי, השם!"

הבכי נפרץ. המשכתי למלמל תהילים. גם איתמר וכל חבריי. כבר לא אומרים בקול את הדיווחים.

ניסיתי להתקשר אליו שוב.

שלומי עונה. אני אפילו לא מעדכן אף אחד.

"שלומי????" צעקתי, "אתה חי??"

"כן. אבל אתה לא יודע מה הולך פה. כמה החייאות!"

"שלומי, עוף משם! זה מסוכן!" אני צורח לו, בטוח שהוא לא שומע אותי, עם הרעש שסביבו.

הקשר ביננו התנתק. מישהו לחש לי שאין שם קליטה ושאני צריך לשמוח ששמעתי שהוא בסדר.

"ואם הוא פצוע?"

"תמשיך להתפלל".

המשכתי. הפעם בבכי של הקלה. וחבריי איתי.

לא הפסקתי לומר תהילים. על כל הפצועים וההרוגים שכבר הודיעו עליהם.

הנהג הודיע שהאוטובוס מסתובב חזרה. השנה לא נגיע למירון. באוזניות של רוני הודיעו שההילולה נגמרה לשנה זו. וכולם צריכים לרדת מההר.

"אתה מתקשר להורים שלך?"

"לא בשביל מה? נודיע להם בבוקר. חבל שהם יתעוררו מעכשיו ויהיו בלחץ". התנשפתי. "שלומי לא עונה. אין לו קליטה עוד פעם".

חבריי הרגיעו אותי. ניסו, לפחות.

חזרנו לבית בחמש וחצי לפנות בוקר. איתמר בא אליי לבית. ישבנו בחדר שלי ודיברנו בלחש. בשש אבא שלי קם לתפילה. יצאתי מהחדר וסיפרתי לו הכל בבכיות חוזרות. הוא הצטמרר. אמא שלי קמה מהרעש.

"מה קרה?"

סיפרתי לה. הם היו בהלם.

"מה עם שלומי??"

"אמרתי לכם. דיברתי איתו אחרי מה שקרה, אבל עכשיו הוא לא זמין". אין לי כבר כוח לדבר.

"אני לא מאמינה!" אמא שלי החלה לבכות. הדלקנו חדשות. בהינו בהם.

אבא שלי יצא לתפילה. חזר עם נתונים עדכניים. "ארבעים וחמישה הרוגים". הוא כחכח בגרונו, אות לכך שבכה. "עכשיו המשפחות יקבלו את המידע, יילכו לאבו כביר ל--- לזהות".

הוא התיישב לצידנו. איתמר חזר לביתו.

שמענו בחדשות קריאות חוזרות ונשנות לבחורים, אנשים וילדים שאם הם שומעים אותם שייצרו קשר עם מישהו, היו נעדרים רבים. פצועים והרוגים.

בלתי נתפס.

שלומי התקשר בצהריים. עייף ומותש. מזועזע. בקושי הצליח לדבר. רק הודיע שהוא בדרך.

"אבל איפה אתה? אתה בסדר?"

"כן. לא קרה לי כלום. רק ראיתי. אני יצאתי עם השאטלים לא יודע לאיפה. נראה איך אני יגיע לבית לפני שבת". הוא עדכן בקצרה.

"תשמור על עצמך ושהשם ישמור עליך". אמא דואגת.

"אמן. אבל עוד שניה נגמרת לי הבטרייה. אז אל תדאגו".

"אל תדאגו". אמא שלי מלמלה בלחץ. "נתפלל עליך".

שלומי ניתק.

אנחנו המשכנו להקשיב בחרדה לחדשות. שמענו מה קורה באבו כביר. מה עם המשפחות. את שמות ההרוגים. את השמות לתפילה, על הפצועים.

התפללנו והכנו שבת. בכינו כשחשבו על המשפחות שיקירם לא יהיה איתם בשבת. שלא יהיה איתם יותר. לעולם.

הצטערנו.

חיכנו לשלומי.

שלומי נכנס לבית חצי שעה לפני שבת. כולם זינקו עליו. הוא השתהה שניה ואז ניער את כולם. פונה לחדר שלו. נשכב על המיטה. נרדם.

"הוא חי!" לחשתי.

"הוא חי!" ההורים שלי נכנסו לחדרו בשקט, מביטים בו. בוחנים אותו.

"זה היה פשוט נס". אחותי הגדולה אומרת. גם היא לא ידעה כלום.

רק אני. ושלומי.

הלב שלי פעם בחוזקה. זו הטראומה כנראה. נשכתי את שפתי. "גם אני עייף". לחשתי. נכנסתי למיטה שלי. עם אוזניות. חייב לשמוע כל פיסת מידע.

צפירה נשמעה, העפתי את האזניות מאוניי, יצאתי עם אבי לתפילת שבת. כשחזרתי שלומי היה עדיין ישן.

רק לסעודה שלישית הוא התעורר.

חייכתי אליו. לא אמרתי לו כלום ממה שעבר עלי באותו לילה של יום חמישי.

אבל אני, כבר התייחסתי אליו אחרת.

זכרתי היטב את התפילה שלי להשם, שם באוטובוס.

"הוא צדיק. מגיע לו לחיות".

מגיע לי ולו, יחסים קצת שונים ממה שהיו עד עכשיו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
כתיבה סוחפת ויפה.
והכל כל כך חי, החזרת אותי בבום ליום הטראומטי הזה.
הזוי שכבר תכף עוברות שנתיים מהאסון.

וואוו
החזרת חזק לשם....
זה קשה ועצוב...
אבל תודה על הקטע הזה!
תודה לכן על המשוב!

ניסיתי לחזור לאותו רגע, לאותן רגשות, מקווה שהצלחתי...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

זו הייתה רוח התנדבות יוצאת מגדר הרגיל.

אני ראיתי את אשתי טובעת בעבודות הפסח, ולא, זו לא הייתה מטאפורה, היא אכן הייתה בתוך בריכת חומרים מסוגים שונים.

ואז, זה נפלט לי מהפה:

"את רוצה שאני אחזיר את הילדים מהלימודים ואשחק איתם בגינות?"

לא הייתה דרך חזרה, וגם אם הייתה, הרבנית חסמה אותה בסרטים אדומים רבים כמו זירת פיגוע רב נפגעים.

"אני מאוד אשמח! תחזרו בחמש!" אמרה וחזרה לשחייה בין המיקסר, הטוסטר והטסטר (מי מנקה כלי עבודה? מה זה היה רק לצורך חרוז דבילי? בושה!)

---------------------------------

כעבור ארבע שעות מייגעות:

"רחלי? חזרתי הביתה!" הכריז הגוף המיוסר והשזוף שלי.

"הו, מצוין! כמה הספקתי! איפה הילדים?" אמרה האישה שאם הייתי בפוקוס הייתי מעיר לה שחבשה בטעות את הסמרטוט כמטפחת.

"במדרגות" אמר הגוף וצנח על הספה, קרי, בלי לשים לב על החפצים הרבים שהיו שם, צווחת ה"איייייייייייי" הרקיעה שחקים.

"איך הם היו?" שאלה חבושת הסמרטוט ברחמים.

"יחסית בסדר... חוץ מיענקי! מאז שיצאנו מהגן, בדרך, בגינה, בגינה השנייה, השלישית, כל הזמן הוא לא הפסיק לבכות!"

"מהגן?!?!" צווחה אשתי, עיניה נפערות בזעזוע. "הוא בכיתה ג'!!!" וכאילו בתיאום מושלם, נכנס באותו הרגע לביתנו ילד זר לחלוטין, שבאומללותו ענה גם הוא לשם יענקי — מה שזיכה אותו בארבע שעות של גרירה אינטנסיבית בגינות ציבוריות, בידי גבר חסר אונים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה