אתגר אקדח, ריגשת אותי.

[כלי מיתר]

אם ננסה לחלק את הסוגות הספרותיות הפופולריות , מבלי להיכנס לכל הז'אנרים ותתי הז'אנרים, נמצא שישנם (לפחות במגזר) שתי סוגות מרכזיות: מתח ורגש (לא מצאתי הגדרה אחרת).

ספרי מתח מתאפיינים בדרך כלל באלמנטים מסוימים כמו אקדחים רובים וסכינים. ותרחישים של חטיפות, מרדפים ורצח. כי תכלס' מה יותר מותח מאקדח מונף מול העיניים שמאיים על חייו של הגיבור.

לעומת זה בספרי רגש ישנם יותר מאורעות של פרידות, מחלות, תסבוכות משפחתיות וקונפליקטים עמוקים.

האתגר הוא:
לכתוב קטע מרגש ולשלב בו דווקא את הפרטים המאפיינים סיפורי מתח.
או להפך: לכתוב קטע מותח ולשלב בו תרחישים המתאימים לספרי רגש (כן גם לי מציק ההגדרה הזאת).

מאתגר? נכון.

האתגר ינעל ביום ראשון ז' מרחשוון.

בהצלחה לכולם!

הנספח

 

[הזדמנות]

יהודה שנא את עצמו יותר מאי פעם.
האשמה הציצה אליו דרך הבהונות של יענקי, המבצבצות מבעדי ל"פתחי האיוורור" בנעלי השבת ששימשו אותו גם בימי חולין,
היא הביטה בו מסלסלת הירקות סוג ב' בשלבי ריקבון שונים,
העיבה עליו במבט עצוב מבעד למדפי המקרר החשופים,
ניקבה אותו במבט דרך השיחות על צג הסלולר, שלא נענו בכוונת מכוון,
ובעיקר בעיקר רעמה בשתיקה של יעל, שכבר סיימה את כל מה שהיה לה לומר.

אותה אשמה השתקפה אליו דרך המראה של חלונות בניני המשרדים, חושפת עוד שערות לבנות וטבעות שחורות סביב העיניים.
הוא נראה כמו קלישאה פאתטית.

הדבר שהכי היה רוצה בעולם זה לקנות כרטיס בכיוון אחד, לא משנה לאן, ולהעלם, במקום לרוץ עכשיו אל הבנק לפני סגירה כדי להפקיד עוד הלוואה, כזו שהולכת להיבלע אל תוך הלוע הזה שקוראים לו חשבון שלא יודע שובע, ולחשוב שכל זה היה יכול להימנע.

הוא שמע נהמה קרובה של מנוע. אופנוע חנה על המדרכה לידו. יהודה לא נתן לו להסיח את דעתו. הוא היה ממוקד מטרה, נמנע מקשר עין עם המאבטח שאמר בקול אדיש: הבנק סגור. והשתחל פנימה, מעמיד פנים כאילו לא שמע.
זהו. הוא בפנים וזו עובדה מוגמרת.

ואז השומר צעק. זו היתה צעקה חטופה שנקטעה באמצע. הוא הציץ וראה אותו קורס, את דלת הבנק נטרקת, את האופנוען משתחל פנימה ויחד איתו צצו כאילו משום מקום עוד חמישה גברים רעולי פנים.

זה שוד! הם צעקו. לשכב על הרצפה! צרחו חסרי הפנים וכיוונו אקדחים.

יהודה לא רצה לחשוב על הבהונות המבצבצות מבעד ל"פתחי האיוורור" ובעיקר על יענקי. הוא לא רצה לחשוב על יעל, שכבר סיימה לומר את כל מה שהיה לה, כדי שהוא לא יעשה שום תנועה מיותרת.

 

[מימיי]

לא יודעת אם הקטע עונה לאתגר, אבל הוא נכתב בהשראת היומיים האחרונים הקשים, המזעזעים וההזויים שאנחנו חווים.




הם כבר כמה שעות נמצאים בין הסיחים.
מורעבים, מותשים וחמושים.
השקט מוחלט, אפילו ציפורים מפחדות לעוף.
פתאום הם שומעים רעש אנושי, הם מסתכלים אחד על השני וכאילו מתאמים מחשבתית את המהלך הבא.
החייל הקרוב ביותר לרעש מזהה שלושה חמושים, הוא מאותת ללוחמים שלצידו להיות בכוננות גבוהה.
ארבע אצבעות שלו עולות למעלה, מסמנות.
ארבע
שלוש
שתיים
אחת
בום! בום! בום!
שלושה יריות מדוייקות.
לאחר כמה שניות של שקט הלוחמים קמים, הולכים לוודא הריגה.
וכשהם עומדים מול שלושת המתים, הם שותקים.
אלו החברים שלהם. מהפלוגה.

 

[אפרוח מבושל]

אמאלה, אני מריח צרות. יש רעש מוזר כזה, עולה ויורד בבית הקודם לא שמענו אף פעם כזה רעש מוזר, וצעקות: "מחבלים! גורמים עוינים חדרו ליישוב!"

לא מבין מה זה. אני רגיל רק לדיבורים נעימים, כמו: "חיים שלי! חולה עליך!". אני שומע קריאות מהבית, "מושי, בוא מהר הביתה, מיד!"

לא רוצה הביתה עכשיו, מענין בחוץ. מסביב הרחוב כל כך מוזר! ריק לגמרי. קצת האנשים שיש בחוץ רצים מהר מהר ונעלמים בבתים. בסוף אני כן רוצה הביתה.

אני נכנס, מסתכל מסביב. איפה הם? עובר מחדר לחדר, מחפש. לאן נעלמו לי כולם?!

כל הדלתות בבית פתוחות, והבית מבולגן. רק דלת אחת סגורה, הדלת הלבנה והקרה של חדר הילדים. "איפה מושי?" אני שומע מבפנים.

יופי! הם מחפשים אותי. הנה, באתי! דופק להם על הדלת, אני רוצה להיות אתכם! למה סגרתם לי את הדלת?

הדלת עושה קולות מוזרים והם קוראים לי: "הדלת תקועה! אנחנו לא מצליחים לפתוח! רוץ תתחבא מתחת המטה בחדר השני, שלא יקרה לך כלום!" איך יכול להיות שאתם לא מצליחים לפתוח לי? אני כבר לא חשוב לכם? אז תצליחו! עצוב לי לבד.

העלבון קורע אותי. מתיישב מול הדלת הלבנה, בוהה בה. בגללך אני לבד!

קולות עולים מבחוץ, מחליפים את הדממה המבוהלת. אני לא מבין מה, הכל נשמע כמו: וואח'דאינהומתעלנה!"

אני רעב, כבר הרבה זמן לא נתנו לי לאכול. אני הולך למטבח ולא מוצא כלום. לא מצליח לטפס על השיש ולהגיע לארון שבו האוכל שלי נמצא.

אנשים זרים נכנסים הביתה, הם אפילו לא דפקו! הם לא רואים אותי כי אני מתחת לשולחן עכשיו. הם נכנסים למטבח, לסלון, מסתובבים בבית וצועקים.

אני שומע רעשים מפחידים, כמו כוס מתנפצת.

אני רץ לשם בשקט ורואים שני אנשים שחורים עם מקלות ארוכים ומוזרים. הם מרביצים לדלת הלבנה וצועקים.

בבת אחת אני מבין. הם רעים! הם רוצים לעשות להם משהו רע! משהו כואב! פתאום העלבון הצורב נעלם ואני מרגיש רק אהבה ונאמנות.

אני מזנק עליהם מאחור. "האו! האו!" איך העזתם, איך אתם מנסים אפילו לחשוב על זה!! נשכתי אחד בקרסול ומשכתי אותו אחורה. הוא נפל על הרצפה. "אוו! אוו! איך אתה מעז, כלב בן כלב! רוח' מן הון!"

הוא זורק עלי כדור מוזר, אף פעם לא ראיתי כזה כדור. אני קופץ הצידה והכדור פוגע ברע השני. בום גדול נשמע והאיש השני נפל מרוסק על הרצפה. איך ניצלתי, מגיע לו.

השני מכוון אלי את המקל שלו. הוא רוצה להרביץ לי? אני מתנפל עליו ולוקח לו את המקל, נושך אותו בפנים, שיזהר לו.

דווקא משחק נחמד, הוא מרים את המקל ואני מפיל לו אותו, קופץ עליו ונושך אותו. אחרי כמה פעמים הוא הרים בזעם את המקל ולחץ מהר על כפתור. עכשיו לא הספקתי להפיל.

נפלתי על הרצפה, מיילל. כואב לי נורא! כל הרצפה סביבי מלאה בדם.

שלום לכם, כבר לא כואב לי...

 

[יודעת הכל]

ספוילר

כותבת בחשש, שלא יהיה כזה דבר לעולם, סליחה, זה מה שיצא לי.

בום.
צרחות, ושקט.
עוד דמעה שנבלעת באדמה התחוחה.
אף אחד לא שמע את הלא שנצרח, שנכאב.
את הרעש, את השקט.
צעקות עידוד, וכפיים לידו, מילים גרוניות שמתגלגלות.
בחוץ, אנשים רצים נשכבים על הרצפה הידיים מגנות על הראש. על הפיצוצים בראש שלו אף אחד לא מגן.
מקללים, אותו.
והוא לוחץ, והלב שלו נחמץ, ועוד פצצה שמגיחה לאויר, מחוללת סערה, מטביעה אותו.
הוא חטוף- מרצונו, הורג מבחירה, מאולצת אומנם, אבל.... לא זה מה שחשב!
הוא עזה את הבית, הלך רחוק, רחוק מאוד, רצה כסף, כבוד, עוצמה, אהבה.
עכשיו אין לו כלום.
העיינים כבולות, אבל הידיים, הם לוחצות על ההדק, רוצחות.
אז זה היה מבחירה, עכשיו, מאוחר מדי,
אבא!! הביתה!.
השבויים משתחררים, משחררים גם אותו,
לא יודעים על הבריחה, על הרצח.
לא מבינים שהוא משוחרר. כבול. עד סוף ימיו.

 

[Yes it's me]

"דוד אני פה בארון יש לי רק מספריים מהמגירה במטבח תבוא מהרררר"
אני שומע דיבורים בערבית מתחת לחלון!!!!!!"
שולח מכבה את הטלפון.
זהו אני מת...
רק בן 19 לא חבל?
לא הספקתי לעשות כלום בחיים האלה, דבר משמעותי אחד לא!
אני מזיע כולי, לא מעיז לנשום, הגפים רועדות והרעש מבחוץ מטריף את דעתי.
איפה דוד? השותף שלי לדירה
לאיפה הוא הספיק לברוח???
אלוקים תשמור עליו בבקשה!!! אני אוהב אותו!!! תשמור לי עליו אבאאאאאא
תשמור גם עלי אלוקים!!

אלוקים? מתי דיברת איתו פעם אחרונה? לא מחקת את החיים האלה? לא שנאת אותם פעם?
לא לא לא עכשיו לא, כרגע אני מאמין, אני מרגיש אותו בתוכי. בנשמה שלי... אבאאאאא

הדיבורים בערבית מתקדמים לתוך הבית, היריות בחוץ מחרישות אוזניים
לא רוצה לחשוב על הכתובת של הקליעים...
איפה דוד אני מת עוד שניה! מת!!!
עוצם עיניים
אז אני יודע שאלוקים מחכה לי, רוצה אותי בחזרה, קרוב אליו, קרוב לספרים.
אני מבטיח בכל הלב שאם אני ניצל אני חוזר הביתה לבני ברק...
לאבא לאמא למירי לישראל לדוידי לרות למוישי הקטן,
חוזר לסטנדר, חוזר לשמור שבת!!
אני ישמור שבת! לראשונה מזה שלוש שנים!!!

אבא אני מבטיח אבאאא אני בא! אני חוזר! רק תשמור עלייייי

המחבלים בסלון
אני מתעלף...

מישהו מנער לי את הכתף אור בתוך העיניים שלי.. אני מסיט את הראש לצד
"הוא בסדר.. הוא לא נפגע, רק איבד הכרה"
נשיפת הקלה לימיני,
"מני??"
דוד!!! אני פותח עיניים מוצפות בדמעות מחבק אותו ובוכה.... כולי רועד, לא מאמין שהוא בחיים!!
אני כמעט מתמוטט על המיטה בחדר, דוד עוזר לי לשבת. הדמעות לא מפסיקות

הפרמדיק הולך להביא לנו מים מבקש ממנו לא לצאת לסלון, יש שם על הרצפה... אהההמ..
חוזר עם שתי כוסות מים

אני מסתכל על דוד ויודע ששנינו הבטחנו את אותה הבטחה
"ברוך אתה ה'... שהכל נהיה בדברו" אנחנו מברכים יחד בכל הכונה הראויה
הפרמדיק עונה אמן

אנחנו חוזרים לאבא שבשמיים
חוזרים לבני ברק

 

[הקה]

איפה אני?

למה אני לא מצליח להזיז את הידיים?

למה אני למצליח לדבר?

מכיוון שאני לא רואה פה אף אחד שיענה לי על השאלות, אצטרך לענות תשובות לעצמי.

הדבר האחרון שאני זוכר זה בום חזק ואז שקט. אבל מה היה קודם? מאיפה הגיע הבום?

הבוקר התחיל כמו כל יום.

6:00 בבוקר תפילה.

6:45 חזרתי הביתה לעזור לאישתי עם הילדים, אכלתי ארוחת בוקר.

8:30 חברותא לדף היומי עם יוסי קלוגמן כמו כל יום.

9:30 יצאתי מהשטיבלאך של אור הצפון לכיוון העבודה בj.t.i במורדות שדרות גולדה מאיר לכיוון רמות, כמו כל יום- הרי אישה ושבע ילדים צריכים גם לאכול משהו, הבר מצווה של יענקי עוד חודש, המשכנתא יורדת בקביעות- מישהו צריך לממן את כל זה.

הפקקים בצומת בר אילן והלאה- כמו כל יום בשנה וחצי האחרונות- למה, מישהו חשב אחרת?

אופס, נזכרתי, כאן הגיע הבום, כי כאן הגיע מולי מכונית , כן, בדיוק שם בצומת שמואל הנביא- גבעת משה ו----------

הי, מה זה? מי זה? לפתע נכנסים לחדר שלושה אנשים , את האחד אני מזהה כרופא, השני שוטר, והשלישי- בלבוש אזרחי, מזכיר מאוד את אחי נתי, אבל איני מכיר אותו כלל.

"שלום, מאיר"? פנה אליי הרופא בחיוך נעים.

"אני דוקטור כהן, אני שמח שהתעוררת."

"אתה לא יכול לדבר כרגע בגלל ההנשמה שבפה, לכן אשאל אותך שאלות, ואתה תענה בלוח הזה, בסדר?" הציג לי לוח אותיות.

הנהנתי, וכי יש לי ברירה אחרת?

"אתה זוכר מה קרה לך?"

"בערך, היה בום, אולי יריות"

"נכון היה פיגוע, ואתה נפצעת קשה, לכן אתה לא יכול להזיז את הגוף שלך, אבל בעזרת ה' אתה תבריא." סיימו ויצאו מהחדר.

ליתר דיוק יצאו הרופא והשוטר, האדם השלישי נשאר בחדר, הסתכלתי עליו בצפייה, שיאמר מיהו, אני- איני יכול.

"אתה יודע מי אני"? כאילו קרא הלה את מחשבותי.
"לא" נענעתי בראשי, אין לי מושג.
ואז נשאבתי לתוך שעה וחצי מרתקות, שבהם סיפר על אח של סבא שלי שהיה הסבא שלו. על החיים שלו, על הילדים, מעולם לא ידעתי שיש לי משפחה, ידעתי שסבא חזר בתשובה לבדו ואחיו נשאו נשים גויות.
"ומה אתה עושה פה"? נזכרתי לשאול אחרי שעה וחצי מרתקות.
"אני הצלתי את חייך, כשעברתי שם וראיתי אותך פצוע מדמם על ההגה, וטיפלתי בך מידית, הייתי ברכב מאחוריך". התוודה בחיוך בישן.
בישדנות כזאת, היא יהודית, גוי ירצה להתגאות במעשיו, לך תדע, אולי הסבתא שלו יהודיה גם היא...

 

[שימנלה]

"ששלוווווםםםםם"

"גוט שאבעס, שלוימי. מה שלומך?"

"אחלה. איפה יענקי ורחלי?"

"למטה. למה אתה שואל? אתה לא מתכוון לסבך אותם שוב, נכון? למה אתה נועל את הדלת?"

"זה לא עניינך, מאמי"

"בוודאי שזה ענייני! ואולי כדאי שתענה לאמא שלך קצת יותר בכבוד"

"די, בלי שמועס'ים עכשיו, אני צריך שהם ישמרו לי על משהו"

"עוד פעם 'משהו'!? למה אתה לא יכול לחיות חיים נורמלים? למה כל הזמן יש לך דברים להסתיר? אני יודעת שזה לא גלאט הדבר הזה, ואני רוצה שתפסיק עם הדברים האלו מיד!"

"מאמי, למה את כל הזמן מתערבת לי? תשחררי!! זכותי לעשות מה שבא לי"

"טאטע אין הימל! למה שום שבת לא עוברת ברוגע בבית הזה? למה כל הזמן הילד שלי מסבך את עצמו? מספיק המשטרות שהיו פה שבוע שעבר"

"דופקים בדלת, מאמי, אם מחפשים אותי, תגידי שאני לא בבית"

"לא, אל תשאיר אותי לבד עם כל הארחי פרחי שלך! הם מסוכנים"

"יהיה יותר מסוכן אם הם ידעו שאני פה בבית"

"אז אני לא פותחת"

"איך לא פותחת!? עוד רגע הדלת עפה מהדפיקות שלהם! רוצי תפתחי, ואני יעבור דרך החלון שלנו לחלון של נייברג הזקן למטה"

"חס ושולם! אתה לא משאיר אותי פה לבד! אתה חייב להגן עלי"

"איך אני יגן עליך אם החרמת לי את האולר הארוך לפני יומיים?!"

"תמצא משהו בבית ותבוא מהר לדלת! הנה! תתפוס את המיחם, ותהיה מוכן מאחורי הדלת, ותגיד קפיטלאך תהילים לרבוינוי של עוילם"

"רוצי כבר לפתוח! אני כאן והכל יהיה בסדר"

"טוב, אני פותחת. רגגגגגעעעעעעע!!! מי זזזהההה????"

"מה? זה אתם? יענקי ורחלי? למה לא פתחתם? אה, היה נעול? שלוימי אמרתי לך לא לנעול! בכלל, למה אתה מחזיק ככה את המיחם!? זה רותח! זה מסוכן!"

 

[ifatrosh]

הם נכנסים למשרד של אבא, שלושה ילדים אוהבים מתגעגעים. אתמול הייתה האזכרה, שלושים יום של השלמה וארגון החיים מחדש, תמיכה באמא ובאחים הצעירים.

הגדול מרים את המתג, אור לבן מאיר את השולחן המסודר, את הכיסא שעטוף במגבת, את הספרים שעל המדף ומסתירים את הכספת. הם מסתכלים לצד, לכיוון המטבחון, כאילו אבא צריך להיכנס ולשאול מה הם רוצים לשתות.

השני, ילד סנדוויץ' שכבר גדל, בוכה. הגדול מנגב את העיניים.

"אני לא מאמין שאנחנו צריכים לפנות את המשרד שלו", צעיר האחים, מעשי כתמיד אומר ומתיישב על הכיסא עם המגבת. הוא קם מיד בקפיצה. "אח, מה זה היה?" הוא מעיף את המגבת מתחתיה מוחבא אולר גדול, מוכן לשימוש. הוא מרים אותו בידיים רועדות, מתנשם. הוא מקפל את האולר ומלטף אותו, שפתיו לוחשות, "אבא".

הגדול מוחה את הדמעות וממהר אל השולחן פותח את המגירות, הראשונה נעולה. השנייה נפתחת בקול איוושה רכה, היא מלאה במסמכים, הוא מוציא אותם אל השקית שהסנדוויץ' פותח, הם מתפקדים בלי מילים, כאילו הם אחד. הצעיר מסתכל לעומק המגירה ומוציא אקדח.

הסנדוויץ' חוטף ממנו את האקדח ובודק שאינו טעון, הוא לא טעון. הוא מריח אותו, "ריח של אבא", הוא לוחש ודמעות זולגות מעיניו, הגדול מתקרב ולוקח אותו ומריח, שניהם בוכים. האבל עוד טרי וכל דבר שמזכיר את אבא, גורם לדמעות.

"תגידו אתם נורמלים?" בבהילות הצעיר סוגר את המגירה ומסתכל עליהם בעיניים גדולות. הם לא מתייחסים לשאלתו, עסוקים ביגונם. הוא מושך בכתפיו ופותח את השלישית ובה שני מפתחות.

הגדול מושיט את ידו לקבל את המפתחות, הצעיר מוסר לו אותם באכזבה. בעזרת המפתח הגדול פותח את המגירה הנעולה, יש בה מחסנית מלאה לאקדח. הוא מוציא אותה ומניח על השולחן. הסנדוויץ' לוקח גם אותה ומחבק.

הצעיר פונה אל המדף ומסיר את הספרים לקרטון שהביאו איתם. ומגלה את הכספת המבריקה שאבא כל כך אהב. "תפתח", הגדול מתקרב מנסה לפתוח אותה, שום מפתח לא מתאים.

"אולי יש קוד סודי, או דרך אחרת לפתוח?" הצעיר שואל.

הגדול בודק, מנסה ולא מצליח. "נזמין פורץ". הוא פוסק והצעיר מהנהן.

הסנדוויץ' קופץ, "מה פתאום. אבא אף פעם לא הסכים לגלות לאיש זר את הכספת".

שתיקה כבדה עמדה באוויר.

"האקדח", קפץ הצעיר, עוד שני אחיו הבוגרים מנסים לעכל את דבריו, הוא הטעין את האקדח וירה ירייה מדויקת במנעול, דלת הכספת נפתחה באחת.

"אין כמו אבא", אמר הסנדוויץ' בקול רועד, "איך חשב על הכל".

והגדול התייפח.

 

[שיבת ציון]

"ריקי לא עונה לי" אסתי הרימה עיניים מבוהלות אל אמה, "אני חוששת שהיא נפגעה ממני".
"אהה" אמה כווצה גבות, "זה עלול להיות מסוכן".
"אני אנסה לטלפון של הבית" אסתי הקישה במרץ את המספרים, "אולי אני מדמיינת, אולי אני- - -", "היומן שלי!" זעקה מן החדר קטעה את דבריה. אסתי ואמה מיהרו, מוצאות את יפי בוהה במגירה הפתוחה, "איפה הוא?!".

"יפי, תירגעי, הכל בסדר" אבא נזעק אל המקום גם הוא מהחדר הסמוך, "אנחנו נבדוק מה קרה, אל תדאגי".
"אם זו משפחת איקס אנחנו בבעיה".
"ריקי איקס מתקשרת אלי!" קראה אסתי, רצה אל חדרה וטורקת את הדלת.

"אני אלך להכין ארוחת צהרים" ניסתה אמא להפיג את המתח בזהירות, "מה את מעדיפה, יפי? צ'יפס? אורז ואפונה? שניצלים?". "דסי איקס הביאה היום צ'יפס לכיתה" השיבה יפי כאילו שלא מן העניין. כאילו. גם אביה וגם אמה הבינו היטב את הקוד.
"צ'יפס? את בטוחה?" וידאה אמא.
"הייתי אומרת שוקולד אם לא הייתי בטוחה" נעלבה יפי, "צ'יפס. הכי צהוב שיש".
"אני מבינה" אמא קמטה מצח, הסתכלה אל אבא. אבא הנהן, הסתכל על יפי. יפי הבינה. "אני בדיכאון!" קראה בקול, נכנסה למיטה והתכסתה עד למעלה מראשה.

אבא ואמא יצאו אל הסלון. אסתי הגיעה גם היא בפנים לבנות. "היא נפגעה רציני" לחשה, שומטת את מבטה אל הטלפון הדומם. אבא ואמא החליפו מבטים, דפיקה נשמעה מן הדלת.

"לא לפתוח!" לחשה אמא.
אסתי הסתובבה אל הדלת, מעטפה לבנה הושחלה בחרץ הצר שמתחתיה, אבא התכופף והרים. על המעטפה היה מצויר לב גדול, וכתוב בכתב ידה של ריקי: "לאסתי, חברתי האהובה". אמא פתחה והוציאה את המכתב.

"אני לא רוצה לקרוא" אסתי לחשה בפחד. אמא הנהנה, קוראת ומשורה לשורה פניה הולכות ונעשות רציניות.

היא סיימה לקרוא ומיהרה לחדר השינה של אסתי. יומנה של יפי היה מושלך על הרצפה שליד החלון הפונה לרחוב, סוכריה גדולה הייתה מודבקת עליו.
אבא מהר אחריה, נעמד במרחק מן היומן. אמא הסכלה עליו והנהנה.
"הלוחמה הביולוגית החלה".

 

[שועל ספרות.]

הם נופפו ברובה מולם.

"כולכם מתים אל יהוד!"

הם הביטו בהם באימה.

כל חייהם עברו להם מול העיניים בדיוק כמו בתיאורים.

הילדות, הבגרות, הנישואין, הילדים, הכל.

פסוקי הוידוי עמדו הכן על שפתיהם.

הרובים היה דרוך, ניתן היה לחוש את המוות הקרב.

אבל אז היא אזרה אומץ.

"אתה חיוור, תאכל משהו מתוק שתרגיש טוב!" אמרה לאחד מהמחבלים הארורים.

"אני?" הוא שאל מופתע. "וואלה! באמת לא מרגיש משהו..."

"הנה קח עוגיות טעימות שהכנתי".

"תביאי גם לי גברת!" אמר מחבל נוסף בזעף.

"בטח מותק! מביאה גם לך!"

הרובים הונחו והעוגיות ננגסו ברעש.

צווחות נשמעו מהבתים הסמוכים. צווחות שמסתיימות בשקט נוראי.

"אולי קפה טוב?"

"וואלה בסדר גמור את! ארבע כפיות קפה שחור בלי סוכר!"

"מה חוץ מזה? איך החיים שלכם ברגיל?"

....

--------

קול ירי נשמע.

גופות הנבלים צנחו על הרצפה דוממים לנצח.

 

[תמר מ.]

הוא שכב שם מתגולל בין יין לרום.

"חי חי חי", צחוק הרעיד את גופו, הבל חריף עלה מפיו. התרחקתי ממנו.

מה לך צוחק. רציתי לנענע אותו, לטלטל את עצמותיו.

הוא הביט אלי, לא רואה בי.

"אז זהו. נגמר, אתה אומר?!" לא עניתי, אני לעולם לא עונה.

"אני בן אדם טוב". הוא המשיך, מלטף את זקנו.

חי חי חי. עכשיו תורי לצחוק.

"אל תביט בי כך". הוא ניסה להתרומם, נשען על חבית.

השפלתי את מבטי, למרות שידעתי שלא אלי הוא דיבר.

”באמת, אני איש טוב". הוא החל לרעוד. "הייתי איש טוב, תאמין לי. הם לא סבלו". טבעות הזהב שבידו נצצו לרגע בשמש. תהיתי למי הם היו שייכות בעבר.

כעת הוא כבר עמד מולי, גבוה ורחב.

"לא, אני לא אדם של רגש, אני איש הישרדות". הסיפון היטלטל לרגע, עולה ויורד עם הרוח. אך הוא נשאר לעמוד שם, חזק ויציב.

"איש מלחמה." הוא אחז במעקה בכל כוחו.

שנינו הבטנו אל הים, אל האינסוף. הים היה כחול יותר מאי פעם, ממלא את כל האופק.

נגעתי קלות בידו, מרמז שהגיע הזמן ללכת. עוד מעט השמש תשקע, הוא צריך לעזוב.

דמעה נבלעה בזקנו, מחליקה על לחיו המצולקת.

"אתה לא תבין זאת." הוא נאחז במעקה החלוד, שרירי ידיו התקשחו ממאמץ.

"אתה לא תבין זאת." הוא חזר ואמר, "אתה לא הרגשת את הרעב מלפת את בטנך, את ההשפלה צורבת את גרונך, את החום, את הקור, את החולשה, את הסבל." שערו הארוך התנופף ברוח, קולו נישא באוויר.

"ומול כל אלו עומד המבט של אחיך, מנסה לבלוע אותך חיים. והעיניים הללו, כחולות כמו הים, סוערות כמו גליו, כמו מתחננות שתושיע אותם. ואני, מאיפה לי?! ואפילו פרוסת לחם לא הייתה בידי, פיסת חיים לאחוז בה."

זוהרה של השמש היכה במים, צובע אותם בכתום ארגמני.

"סליחה אח יקר, סליחה." הוא צעק עכשיו.

"סליחהההההה דיאן, סליחחחחחחה," צעקתו נבלעה בין אוושת הגלים.

וכך הוא מת.

 

[רוצה טוב]

הם ישבו יחדיו על הספה בבית מס' 36 קיבוץ ניר עוז, בתום יום העבודה המפרך,

אלחנן המבוגר שבחבורה, בוגר פיגועי קו 2 ומסעדת סבארו, נאנח אל תוך עצמו, עצב ניכר על פניו, פניו מיוזעות, ונראה שהוא על סף התמוטטות.
ואיתו אליהו מצעירי המתנדבים שזאת לו מפעילויותיו הראשונות, לאחר שהוזנק אל המקום מחוסר כוח אדם.
אפודיהם הכתומים מוכתמים בדם, ידיהם המיוזעות מפויחות בפיח, משוחחים הם בכאב על מראות הזוועה שראו היום במלאכת הקודש.
במהלך שיחתם מרגישים הם רעב שמקרקר בדפנות הבטן, כבר משעות הבוקר המוקדמות לא בא אל פיהם דבר מאכל כלשהוא,
אליהו מרים טלפון אל מוטי ממשרדי הארגון, מספר לו על מצבו הנפשי של אלחנן, ועל מצב קיבתם הריקה של שניהם,
ומבקש שישלחו להם פסיכולוג ומעט דברי מאכל להחיות את נפשם,
מוטי נעתר אל הבקשה ואומר לו שעוד מס' דקות יקבלו הם ערכת מזון הכוללת גביע לאבנה, קרקרים וחמוצים, מאנשי זרועות הביטחון,
לגבי הפסיכולוג הוא ינסה ליצור קשר עם גיא אבוטבול הפסיכולוג הראשי של הארגון, שנמצא כעת בקיבוץ הסמוך ומטפל במתנדב נוסף,

כרבע שעה עוברת ומחצר הבית נשמעות פסיעות מהירות המתקרבות אליהם,

כנראה הגיע האוכל אומר אליהו...
אולי הפסיכולוג הזדרז ובא תוהה אלחנן...

הפסיעות קרבות ואיתם נשמעות צעקות בעברית מתובלת בערבית,
אל הבית נכנס ערבי מזוקן ללא שפם, עם קלצ'ניקוב בידו האחת ורימון בידו השנייה, נשקו דרוך ומכוון מול פניהם מופתעות של השניים.

הוא זועק ומתרה
אתם בני ערובה מעתה...
מי שינסה לברוח יקבל כדור בראש...

אלחנן איבד את עשתונותיו צנח הוא אל הרצפה באפיסת כוחות, שפתותיו מרחשות תפילה לאל נורא עלילה.
אך אליהו גמר אומר להשיב למחבל אחת אפיים ברגע שיתאפשר לו, בכיסו מונח אקדחו האישי, רק יסיט המחבל את עיניו וכדורים מאקדחו יחסלו את חייו,

אך אבוי הנורא מכל קרה... המחבל את ידו של אליהו המופנית לכיסו ראה, שני כדורים ירה ירה ונשמתם של אליהו ואלחנן אל השמיימה עלתה.

 

[אריה גלבר]

ב"ה



דלת הפלדה נפתחת באחת, אור מסנוור פורץ פנימה. יד חזקה נשלחת פנימה ואוחזת בי. האם אכן הגיע הזמן? האם כלו כל הקיצין?

קולות מוכרים נשמעים מרחוק, קולות אימה מעורבים בריח נוראי של פחד. הידיים אוחזות בי בעדינות, ברעד קל.

"אתם תישארו כאן, אני אנסה למנוע מהם להיכנס". קולו יציב.

לא, לא. לא יתכן. הוא מתכוון להשתמש בי בכדי להגן עליהם. לו היה לי קול הייתי צועק מסוף העולם ועד סופו.

אינני מוכן!

זמן רב מידי שכבתי כאבן שאין לה הופכין. אולי אינני ראוי? הייתכן שאכשל במשימת חיי?

הידיים זריזות. טוענות, דורכות, אוחזות בקת בביטחון. אל תבטח בי! כולי ברזל בוגדני!

הקולות מתקרבים מכל הכיוונים. נשימותיו הופכות מהירות, שטוחות. לחות הידיים מורגשת על הקת.

מאחורי הדלת צרחות בשפה בלתי מוכרת. ריח העשן מקיף אותי, אותו, אותנו.

זה רגע האמת.

אגרופו מועך בעוצמה את הברזל. אצבעו נצמדת להדק. אנחנו יחידה אחת עכשיו.

ברזל ודם. השומר ושומרו.

הדלת נחבטת בקיר בקול פיצוץ מחליא.

שנים של אימון, שנים של אמון, באים לביטוי.

עופרת יורקת אש, מנסה נואשות להגן, למלא בנאמנות תפקידה.

היד לא עוזבת אותי גם כשאין בי עוד לתת.

בזריזות לא אנושית טוענת מחדש, אנרגיית עופרת ואבק שרפה.

היד לא עוזבת אותי גם כשהיא נחלשת, צונחת צניחה חופשית לצידי הגוף. האצבע עדיין חבוקה להדק.

אשר יגורתי בא לי.

נכשלתי.

 

[נ. גל]

"חזקי?" אלעזר מציץ לחדר בזהירות. "אתה פה?"
"לא." חזקי מתחפר במיטה. "לך."
"אוקי." אלעזר נכנס, מתיישב. "דבר."
"לא רוצה."
"אז תדבר בלי לרצות." מתעקש אלעזר.
חזקי מתחפר מתחת השמיכה.
"חזקי, אני לא באמת צריך לבקש ממך שוב, נכון?" משהו זר, דק, מסתנן לקולו של אלעזר.
רגע ארוך מדי חולף עד שחזקי מואיל בטובו לענות: "לא, ואין לי כח אלייך."
"יופי, כי גם לי אין כוח." אלעזר לא מחייך. "יש לך חמש דקות להסביר את עצמך, אחרת זה יקרה בחוץ."
האיום פועל את פעולתו.
"חני התקשרה וביקשה לדחות את החתונה בחודש." ממלמל חזקי וחוזר אל השמיכה.
"חודש." חוזר אלעזר. "יש הסברים?"
אין תגובה. כנראה גם לא הסברים.
אלעזר נאנח. "אוקי, הסכמת?"
חזקי שותק.
"חזקי?" חוזר אלעזר. "יש לנו רק עוד דקה וחצי, דבר כבר למען השם."
"כי מה יקרה?" חזקי זורק את השמיכה בבת אחת מראשו. "המשוגעים שלך יפרצו וינסו שוב להרוג אותנו? אשתך תישאר לבכות לבד בבית? חני לא תספיק לשבת עליי שבעה כי לא יושבים שבעה על שידוך?"
"כן." עונה אלעזר בפשטות. "בדיוק בגלל זה."
"לא רוצה להילחם בשביל להתחתן." מושך חזקי כתף. "אני בן שבע עשרה, בעולם אחר בטח עוד לא הייתי בשידוכים בכלל."
"אני מניח שאתה צודק כרגיל." מסכם אלעזר קצרות. "אבל אין לי עוד זמן להתווכח, אז בוא."
"למה?" מתעקש חזקי.
אלעזר מביט בעיניו. "כי אני צריך אותך, חבר."
רגע קצר מתמודדים מבטיהם, ואלעזר פונה החוצה. אל הקרב.
יודע, גם בלי מילים, שהחברות הזו חזקה יותר מכל.
שחזקי מאחוריו, לופת נשק, ממוקד כתמיד.
שאיפה שהוא בארץ, מרחק מאות קילומטרים, יושבים עוד כמה חברים ומתפללים עליהם. ואולי התפילות שלהם הן אלו שפותחות את ארובות השמיים, ממטירות גשם באמצע המדבר.
מעניקות, בחסות הסופה, סיכוי נוסף של חיים.

ספוילר: הקשר

לא היה לי זמן לבנות עלילה, אז כתבתי פרק בסיפור שגם ככה צריך להיכתב ולצאת לאור אי"ה השנה...
מקווה שההקשר לא חסר מדי.

 

[כלי מיתר]

האתגר ננעל
שיפוט בעז"ה בקרוב

 

[כלי מיתר]

טוב, אז כשכתבתי את האתגר נהניתי מעצמי, איזה מקוריות, לא? לשלב מזה ומזה. אהה חכמולוג שכמוני.
כמה כואב לגלות מציאות חיים שפתאום הרעיון של האתגר מחוויר מול החיים האמיתיים. פתאום רובה לא משמש כלי לתיאור דרמה ואקשן, וחטיפה זה לא סיפור עלילתי שנקרץ ממוחו הפורה של הסופר. אלא כל קליע פוגע הכי עמוק ברגש, והמילה חטופים צורבת לנו חזק בלב.


ולשיפוט

במקום השלישי: @הזדמנות שתיאר/ה לנו בחן לחץ כלכלי ורגשות אשמה שמתגמדות מול הפחד על החיים עצמם.

במקום השני: @שיבת ציון שתיארה לנו סיפור מתח עוצר נשימה במסווה של עלילה של נערות מתבגרות.

ובמקום הראשון הסיפור שנגע בי הכי עמוק: @מימיי שבלי הרבה מילים סיפרה לנו על כדור טועה שקשה להישאר אדיש מול ההשלכות שלו.

בהצלחה.

 

[שיבת ציון]

איזו זכות...
תודה רבה!

 

[מימיי]

ובמקום הראשון הסיפור שנגע בי הכי עמוק: @מימיי שבלי הרבה מילים סיפרה לנו על כדור טועה שקשה להישאר אדיש מול ההשלכות שלו.

תודה רבה!!
באמת עצוב שהאתגר הפך למציאות..

האתגר הבא יעלה בעז''ה בהמשך היום.

 

[הזדמנות]

תודה רבה

כתבתי את הקטע שלי לפני. מי היה חולם על הדבר הזה.

אני מאמינה שאחרי כבר לא הייתי כותבת כלום. התותחים יורים והמוזות שותקות.