אתגר אמצע חשוון – דו שיח

[ריקיה]

אני לא רגילה לזכות ולכן הרשו לי לדלג על נאום הניצחון (אפילו במכירות סיניות אני לא זוכה אף פעם אבל זה אולי כי אני לא משתתפת)

מתכבדת להעלות את האתגר

ולמי שיש טענות על הנושא אן כל דבר אחר, רק תזכורת – אני מבוטחת חינם בביטוח אחריות מקצועית של גוראל, אז טענות להפנות ישירות אליהם...

על נושא האתגר:

כתיבת דו שיח הוא אחד האתגרים הגדולים בכתיבה. מצד אחד הוא צריך להיות אותנטי (ילד מדבר כמו ילד וכדו'), מצד שני הוא צריך להיות כתוב נכון. מצד אחד זורם, מצד שני בלי אמירות מיותרות.

ועכשיו- לאתגר:

עליכם לבחור 2 מתוך 6 דמויות להלן, להפגיש אותן במקום כלשהוא ולהתחיל לשוחח... כמובן הדוח שיח צריך להיות החלק המרכזי בסיפור.

הדמויות:

1. גרשי – נשלח (גורש) מהישיבה לפני יומיים (לצמיתות או לשבוע? לא ידוע)

2. סבתא דבורה – סבתא מודרנית, רואה את הנכדים במייל וגולשת בפרוג (כן. כל המתכונים הטובים שלה משם)

3. עזריאל – עובד גן החיות. מסור מאד באין לו משפחה אחרת

4. צביה – או צביה'לה בת 4 וחצי. אחות קטנה למשפחה גדולה

5. מאיה עציוני – מטפלת בשיטת סי בי טי, ארבעת המימדים ומוח 4. אם רוצים אפשר גם מטוטלת.

6. איתן מרום – מנכ"ל אחת מחברות המזון הגדולות במשק. פרשן פוליטי בכיר (לדעתו כמובן)


האתגר פתוח לשבוע בדיוק מהיום

תוצאות יפורסמו בעז"ה עד ראשון שלאחריו


בהצלחה!

דיונים ותגובות רק בנספח.
http://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-אמצע-חשוון-–-דו-שיח.326446/

ריקי

 

[פרוגיוזרית]

הכל מרגיז. ושחור. והרחוב מלוכלך. ונגמר לו הכסף. ולמה מעונן היום. ולא בא לו לחזור הביתה.

הוא הולך ברחוב ומחפש אחרי אבן כלשהי לבעוט בה, אבל אפילו אבנים אין במדרכה המעצבנת הזאת.
לעומת זאת יש ילדה קטנה שיושבת על שפת המדרכה ובוכה.
הוא שוקל להתעלם, ואפילו עובר על פניה.
אבל אחרי כמה מטרים הוא מסתובב ונעצר.

היא לבושה בשמלה אדומה. פניה מוכתמות בדמעות. אין אף אחד לידה.
הוא מתיישב לידה ולא אומר כלום.
היא ממשיכה לבכות. הוא חוכך בדעתו מה לעשות, ולא אומר כלום.

"איך קוראים לך?" הוא שומע פתאום.
"גרשי" הוא עונה. "איך קוראים לך?"
"צביה" היא עונה.
-"יש לך שם מאד יפה."
-"ושלך לא יפה בכלל. זה שם מוזר"
-"נכון, הוא באמת שם מוזר"
ושוב הם שותקים שניהם. לפחות היא הפסיקה לבכות.

"איפה את גרה צביה? רוצה שאני אקח אותך הביתה?"
"אמא לא מרשה לספר לאנשים זרים. אתה איש זר"
"אבל אני כבר יודע שקוראים לך צביה, ושאת -" הוא מהסס רגע ומסיים "בת ארבע, נכון?"
"לא, אני בת ארבע וחצי"
"זה אותו דבר. רואה? אז אני לא זר!"
"גם אמא אומרת שזה אותו דבר" היא מנדבת, ושותקת שוב.
"אז שאני אלך?"

"אני בכלל לא רוצה לחזור הביתה".
טוב, עם זה הוא יכול להזדהות - "גם אני".
"למה?" היא נושאת אליו עיניים מלאות תום.
"כי אבא כועס עלי, ואמא שותקת, ושמעון מתבייש בי. כי רע לי ולא טוב לי, ואני אכזבה אחת גדולה" הוא פולט כמעט בנשימה אחת.
זה קצת גדול עליה, והיא צריכה רגע לעכל.
"למה אבא כועס עליך?" זה היה החלק הכי מובן.
"כי התנהגתי לא יפה"
"אז תבקש סליחה! ואבא יסלח. הוא תמיד סולח."
הוא פולט צחוק מר. עשרות תגובות שוצפות בתוכו, אבל הוא לא רוצה להרוס את התום שבעיניה הגדולות. לא רוצה להזכיר את החגורה של אבא. את כל הויכוחים והצעקות.
במקום זה הוא שואל:
"ולמה את לא רוצה לחזור הביתה?"
"כי לרחלי נולדה בת."
הוא לא מבין. "את לא שמחה שנולדה לרחלי בת?"
"לא! כי היא כל הזמן עייפה. והתינוקת בוכה. ולקחו לי את החדר. ובובה דינה נשארה בפנים. ורציתי לקחת אותה. ורחלי לא פתחה את הדלת. ואמא כעסה עלי שאני עושה רעש".

אהה, כמה פשוטות הבעיות של ילדות בנות ארבע וחצי, וכמה מסובכות.

"ואמא יודעת שאת פה?"
נענוע ראש קטן.
"אולי היא דואגת לך?"
"גם אני דואגת לבובה דינה".
אוף. זה לא בשבילו. שילך? שישאיר אותה פה ברחוב? והאמא שדואגת בבית?

הדילמה נחסכת כשבאופק נראית ילדה בת 14. היא מחזיקה ביד בובה מרוטה. והיא מתקדמת לעברם.
צביה מתרוממת ורצה לעברם.
באמצע הדרך היא מסתובבת ואומרת לו - "תבקש סליחה יפה. צריך לבקש יפה."
אולי הוא ינסה.
נראה.

הוא צופה בה מחבקת את הבובה, ומתרחקת משם.

 

[פרוגיוזרית]

מעלה קטע של הניקית @אלישקף עד שתקבל את ההרשאות הנכספות ותצטרף אלינו.

הופה, צביהל'ה הקדימה היום. או ש...רגע? כבר אחת בצהרים? לא נעים, הוא עדיין עם פיג'מה.

גרשי יורד מהמיטה, גיבוב מצעים נסחב אחריו כשהוא מרחיק את שקיק התפילין מקצה השולחן, או בעצם עדיף להחזיר אותה למקומה, רמז אחד פחות למקום בו התפלל היום את תפילת שחרית.

"גרשי? אימא אמרה לי בבוקר שאני יחזור מהגן אני יראה אותך". פועה הצביה הקטנה.

"מה, מה היא אמרה?" הוא מרים את הכיפה שבדיוק נפלה, שוב.

"קמתי בבוקר, ושאלתי אותה איפה אתה, היא אמרה שאתה ישן כמו דוב ואי אפשר להיכנס לחדר, ואולי שאני יחזור אתה כבר תקום". היא עונה בעודה מטפסת על מיטתו ומתחילה לקפוץ.

גרשי שותק רגע ואז שואל בחיוך ערמומי נסתר – "ומה אהובה אמרה?"

"אהובה לא אמרה, היא אמרה שלא משנה מה היא אמרה ושאני לא יגיד שהיא אמרה ואמרה לא משנה מה אמרתי." ממשיכה צביה לקפץ.

גרשי מסתובב לחלון.

"נכון, לא משנה. היא בטח אמרה שאני כזה חמוד וכמה כולם אוהבים אותי". יעבוד או לא יעבוד?

"לא נכון!" מריעה צביה וצוחקת, "היא אמרה שאתה ישן כמו דוב והשערות שלך כמו אריה ומתנהג כמו כלב. גמרת לראות בחלון? לא גמרת? גרשי?" בקפיצה אחת היא עולה על אדן החלון.

"ושהיא לקחה את התיק שלה היא אמרה שהיא רוצה כבר לעוף מהבית הזה ולהיות מחותנת ולא לראות אותך יותר". היא בוחנת אותו, כאילו בודקת אם הוא חזק מספיק, וממשיכה, "ואז אימא לא אמרה כלום".

 

[פרוגיוזרית]

עוד קטע של הניקית @אלישקף.

עזריאל מת עליהם, על המעונבים האלו עם הכרס המכובדת שבטח יושבים על בוכטות בבנק.

האדון עם הבוכטות פוסע מעדנות עם אשתו ששערה צבוע בבלונדיני עז, וניכר עליה שממש לאחרונה עשתה חיזוק שורשים בנושא.

ילד קטן, שמנמן כמעט כאביו, מרקד סביבם, ומנדנד להם לקחת אותו לכלוב של הקופים.

ליד הקופים הוא הוצב, עזריאל, וזועק בגרון ניחר לכל המצטופפים שעוברים על ההנחיות "די, דאאאאי, חבר'ה 'תם לא רואים בעֶניים? כתוב לא לאכיל את הקופים, לא! ילדה! תוציאי את היד! יאעללה". את המילה האחרונה הוא מסנן רק לסביבה הקרובה ולא מגלה להם שעד שהתחיל לעבוד פה – לא ידע האם יש לכתוב 'קופים' או 'כופים'.

המשפחה של הבוכטות נעמדת לידו, והוא, עם כל חיבתו לשכמותם, משתף את האבא שמעל הכרס הארוזה בחולצה תכולה.

"'תה נותן ת'נשמה, אחי, מהבוקר – ולא שאני מתלונן, גבר, להתלונן זה לא אני. ומה 'תה מקבל? דוחְפים אותך וצועקים שאתה מסתיר ת'כופים, מאכילים ת'חיות ומתנהגים כמו חיות. יא-עללה."

איתן מרום, למרבה ההפתעה ולמרות העניבה, מקשיב כמו שצריך ואפילו עונה.

"מה אתה אומר, מהבוקר אתה כאן? ועכשיו כבר – וואלה, כבר חמש," הוא רואה ברולקס שלו.

('זה לא זיוף כמו שביז'ו הביא לי אז מהשוק', עזריאל מהרהר).

"יש לך הפסקה באמצע או משהו? כי אם לא – אתה עובד אפילו יותר ממני – שזוהרית כל היום מתלוננת שאין אבא בבית ורק העבודה בראש שלי."

לוקחות לעזריאל כמה שניות להקטין בחזרה את העֶנַיים לגודל המקורי, והוא עונה: "אל תיקח אותי קשה, כבודו, אבל יש קצת הבדל בֶּנְךָ ובֶּנִי, שאתה ככה קם בבוקר ולוקח ת'שלט של המרצדס ונוסע לעבודה, ואני שיש לי 50% ברכבת בגלל... לא משנה למה, ואני הולך מהתחנה עד לפה – שבע דקה לא פחות נִשְבַּלךָ, ובערב אני חוזר לבית שלי שאני מה-זה לא מהמתלוננים אבל אפילו קבצן לא היה נכנס לשמה, בחיי. אל תיקח אותי כאילו אני חופר'ךָ וזה, אבל במה אתה עובד?"

האיש של הרולקס – לא זיוף – שוב מפתיע שהוא בכלל עונה, "אני מנהל רשת מזון ענקית... ואולי לא תאמין לי, אח שלי, אבל גם אני הייתי פעם איתן מרמר והעיפו אותי מתיכון מקיף דתי ג' באשקלון"

 

[הגשש]

אופס! איי. בום! אדם תמיר לבוש טרנינג כושל עליו. גרשי התמתח פעם אחת יותר מידי. המקום: חוף שרתון. הזמן: אחרי הצהריים.

גרשי שכב על החוף, שולח זרועות וטלפיים לכל עבר, מתמתח בפעם המי יודע כמה, מהישיבה הוא אאוט, לחזור הביתה? זה לא אין. החוף הוא הפתרון הקבוע הכי זמני שאפשר.

יירגע לו ראש הישיבה, יירגע גם המק"ק התורן שבשביל להצדיק את השטאלע, עושה פוזות על הבחורים ואז הוא יחזור. בינתיים גם הוא צריך להירגע ואין כמו החוף לעשות זאת באופן המושלם ביותר.

לבוש הטרנינג התעשת, משפשף את ידיו זו בזו, ספק מוריד את החול, ספק מוריד את כאב המכה, עובר למתקפה ישירה צועק מלמעלה למטה.

"תגיד לי, אתה לא רואה מה אתה עושה? איפה עיניים שלך?"

גרשי הביט משועשע בסנטר המתרגז, צחוק פורץ מפיו, 'צריך לראות פעם את ראש הישיבה כועס מהסנטר...'

"מה? מה אתה צוחק? תראו מה זה", הוא פונה לקהל הגלים, "קודם הוא מכשיל אותי, עכשיו הוא צוחק עלי".

גרשי הזדקף בקפיצה, מגיש יד ימין קדימה "גרשי שטרנמאייר, אני מבקש סליחה, באמת לא ראיתי".

הסמארטפון עבר לשמאל, "איתן מרום, אני סולח, אני סולח, שטרנמאייר מלונדון?"

"לא, למה?"

ההכשלה כמו נשכחה, "סגרתי עכשיו עסקה מאוד גדולה עם שטרנמאייר מלונדון, איזה צחוק הגורל, אני כבר חצי שנה רץ עם השם הזה".

פתרון מדהים מתנוצץ במוחו של גרשי, "עסקה כזאת גדולה לא תתרום משהו לישיבה? אתה הרי אוהב לומדי תורה". הוא מנסה לגרד כרטיס חיש גד בידיים חשופות.

"וואלה, האמת מזמן לא תרמתי". ידו שפונה לכיס האחורי נעצרת מול שקע של אדם בחול, "אם תלמיד ישיבה, מה אתה עושה פה?"

"אה," מניף גרשי את ידו בביטול, "יש לנו תורנות לנשום קצת אוויר גלים, לחזור עם ראש נקי ללימוד, היום התור שלי". גרשי לא מוותר, "קח עליך הוצאות שבת אחת של הישיבה, תאמין לי, תבוא לשמיים, ישאלו אותך איך הצלחת לשמור 128 שבתות בשבת אחת".

"ככה?" הים פרע את שערו המאפיר, "כמה? כמה עולה שבת אחת?"

"עשרייה, בשקלים כמובן", גרשי לא מעפעף, אף גרגיר חול לא פולש אל עיניו, "העסקה אמנם בלונדון אבל לא צריך בפאונד". 'נראה את ראש הישיבה לא מקבל אותי בשקט חזרה, קיי 300 על המק"ק על חשבוני'.

"יאללה, באמת עסקה גדולה, 128 שבתות אתה אומר", היד המשיכה את מסלולה לעבר הכיס האחורי. "תוך שבת אחת".

משהו מרטיב את פניו של גרשי, 'אני מתרגש מהתרומה?' הוא מנגב מעט ביד, שוב המשהו הזה מרטיב את פניו.

אאאהההה... אאאההה... הההצי....לו.... גרשי פותח עיניים, כלב שחור ענק מלקק לו את הפנים. אאאההה... הלללכה התרומההה.

הגשש.

 

[Natan Galant]

בס"ד

אצל מוישל'ה וחנהל'ה הבעיות הגיעו לאט לאט, עם הזמן. צביה הייתה מעצבנת מהרגע הראשון שהיא נולדה.

"משהו בעיניים שלה" צקצקו הדודות הכבודות. למה באתן בכלל? אין לכן חיים? לכו תעשו משהו מועיל עם עצמכן במקום להציק ליולדת ולרכל על החדר הפרטי שהיא קיבלה, קנאיות ארורות.

כשהיא גדלה הצרות גדלו יחד איתה, בלי שום פרופורציה. הילדה התחילה לבלוש ולהציץ אחרינו, ההורים, כל הזמן.

מציצה, מחטטת, בטעות שוברת לאבא את הסמארטפון, ולאמא את הבקבוקון של הבושם.

צביה!!! מה עשית!!!! אין יותר לחם עם שוקולד לגן, אין. מהיום רק ממרח טבעוני מזעזע שאמא בכלל התכוונה לתת במשלוח מנות לשכנים הכי מעצבנים.

לפני כמה ימים, החצופה הקטנה אמרה בקול צלול ומתקתק לאינסטלטור שחיכינו לו חודשיים: "איזה עצוב שאתה מתקן לנו את הברז באמבטיה כי אמא ויתרה לי על אמבטיה כל הזמן שהברז היה מקולקל".
את הצחוק של האינסטלטור כל השכונה שמעה, ואחרי כמה דקות דפקה הבת הגדולה של משפחת סנייפ ואמרה: "אמא שלי ביקשה שאני יגיד לכם שהיא הייתה מסכימה בשמחה שתעשו מקלחות לילדים אצלנו", ומהר מהר דחפה מבעד לדלת הנטרקת חצי כיכר לחם ש"היינו חייבים אז עכשיו אנחנו מחזירים".

האשה שונאת את משפחת סנייפ. פה בשכונה אין מקום לאנשים כמוהם. הנוכחות של כסאות הגלגלים מורידה את הערך של הדירות פה בבניין!!

לפחות היא מצליחה לחיות עם שאר השכנים.

אני למשל, שונא גם השכנים מלמעלה, מרום.

הבעל תשובע ההוא, איתן, מקפיד תמיד להגיד לי שלום גדול ודביק בחדר מדרגות, ולחשוב לעצמו: "הקב"ה רוצה שתעשו התבודדות בזמן תיקוני החשמל ולא סתם להציץ כל רגע בסמארטפון".
אני קורא את המחשבות שלו. כל היום רק רע על אנשים, וצביעות שקופה.
הלו, איתן, מה זאת ההתנשאות הזאת? חכה חכה עד שהבת שלך תגדל. נראה מי ייקח אותה לכלה, ומי יקח את חנהל'ה ההיפראקטיבית שלנו, חכה חכה.

לך תסביר לאיתן שעם כל הכבוד יש סדרי עדיפויות, ומי שנולד במקום הנכון (למשל אנחנו, רוחמקוביץ') יצליח איפה שצריך.

לך, תנסה להסביר משהו לאיש הזה. מייד הוא יתחיל להשפריץ עליך ברסלב ורבי נחמן וליקוטי עצות, עד שתצרח מרוב תסכול.

ברגע שאתה רק פותח את הפה כדי לשאול מה שלומו, או אפילו רק כדי לספר שתיקנת את לוח החשמל המשותף של שניכם הבוקר- הוא מייד מכווץ את העיניים בצדקנות וממלמל: מה שלומכם? אני כל כך שמח שאני זוכה לגור ליד יהודים צדיקים כמוכם, יראי שמיים ובני תורה. בעלי חסד! אשריכם! אני רואה על המצח המתחסד שלו שהוא חושב שלא צריכים לנופף בכל חסד שעושים, מותר לעשות לשם מצווה.

שמענו, שמענו, מתנשא שכמוך. לך תחזור בחזרה לתל אביב ותהיה הייטקיסט ואל תגיד לנו מי טוב ומי לא טוב, ותפסיק לדחוף לנו כל יום בתיבה עלונים מזעזעים נגד פאות. נראה לך שיש לנו ספק בכלל שזה אתה? יש לנו היתר מיוחד מרב לפאה של האשה (13 אל"ש, שווה כל גרוש). נו, הרב הזה, מה שמו? לא זוכר. רב גדול, ראיתי את המספר שלו בעלון אחד, ושלחתי לו שאלה בוואטסאפ.

בא לי לחשמל את מרום לפעמים. אולי לתת לו את ה'זץ' בדיוק ברגע שהוא עוזר למר סנייפ העקום והשמנוני לרדת במדרגות. ככה שניהם יחטפו ת'זץ.

האשה אמרה לי אתמול: אתה יודע מאיפה הוא בא לפה, האיתן מרום הסנוב הזה ואשתו השייליסטית?

לא, אמרתי. אין לי מושג, ותגידי בקצרה למה יש לי המון וואטאספי'ם לקרוא.

שניה, צביה שברה בטעות את הוואזה בסלון. אוף!!! אותה ההתממות כמו השוויגער. בדיוק. אופס! בדיוק שברתי את הזה ואת הזה, סליחה!
אל תגידי סליחה, ואל תשלחי עוגת חסה כפיצוי, ואל תבואי לבקר.

אחרי כמה דקות האשה שלחה לי בוואטסאפ את החומר המפליל:

איתן מרום, השכן המתנשא הזה? בכלל היה המנכ"ל של סוכרתון! החברה הנישתית הזו לייצור סוכריות דביקיות לילדים, אתם יודעים. הסוכריות שהילדים דוחפים באוזניים ואז כך בוכים לאבל'ה: כואבת לי האוזן.

מוישל'ה, חמוד, אני רואה את הטופי באוזן שמאל, ואתה בכלל מצביע על אוזן ימין. אני זוכר בדיוק איזו אוזן סובבתי לך אתמול.

האשה שונאת לבזבז זמן במלחמות עם הטופים האלו. הווטסאפ מרתק פי מאה, צודקת. היא משאירה לי להתמודד עם האוזניים שלהם, וזה לא צודק.


עשיתי גוגל. צחקתי!

איתן מרום המתחסד המנופח בעצמו. ללא זקן. מחייך אליי בעמוד הראשון של גוגל: חיוך ענק, יותר שמנוני מהחיוך של מר סנייפ ביום שהוא קיבל את החניה הצמודה לבניין שהייתה שלנו קודם לכן. איתן מרום. מנכ"ל סוכרתון עד לפני חצי שנה, שימש במקביל כפרשן ספורט בערוץ 4, וכפרשן פוליטי קשקשן בערוץ 3. התחרד, חזר בתשובה. לא מפסיק לספר כמה רבי נחמן שינה לו את החיים.

בטח.

חתיכת צבוע.

אני מכיר מספיק חבר'ה בשביל לדעת: יש בחוץ הנאות מספיק גדולות, שאי אפשר לוותר עליהם בחיים. לא קונה את ההצגה הזו של חוזר בתשובה, עם שקיות שמטפטף מהם ברסלב.

האשה בכלל מתעלמת במכוון מערימת השאלים שנקראת אשתו. היא אמרה לי פעם שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לה זה שידעו שיש לה שכנה כזאת.

פעם צביה אמרה לאשה: אמא, אני כל כך אוהבת את השכנה החדשה! היא צדיקה כמו רחל אמנו. אני בטוחה שככה רחל אימנו הייתה נראית. ואחרי שהאשה שקעה לגמרי בסמארטפון (אני משקיען ולא מחפש קיצורי דרך. לכבוד הקידום החדש פינקתי אותה באייפון X טרי טרי מקופרטינו, תנסו. מסך שלם מקצה לקצה ללא שוליים, תענוג!) המשיכה הבעייתית הזו לדבר: אמא, שאני אהיה גדולה גם אני אלבש שאל, ואז אולי יהיה לי בעל צדיק כמו השכן החדש שלומד כל היום.

אני אוהבת את אבא אבל השכן ממש צדיק, כמו אברהם אבינו!

כן, בטוח. אלו לא רק הגנים, זאת השוויגער בעצמה שהשאילה לצביה חצי מהנשמה המפוייחת וההרסנית שלה.

צביה צביה, אוף. אני רוצה שתהיי בכירה בגוגל ישראל, מיקרוסופט, משהו חיובי.

מה יצא ממך, מה.

---
געציל

 

[שרלוט]

''או שאני לוקח אותה לגב' מאיה עציוני הזאתי שהוציאה לך את האובססיה עם הברז, זוכר? מה?? לא זוכר? נו, זאתי שהלכת אליה בגלל שכל שנייה בדקת אם הברז סגור ולא מטפטף. מה?
זה היה דלת? אתה בטוח? לא היה לך עניין עם ברז דולף רק עם הדלת? טוב, שיהיה אז...''
ואז הקולות התרחקו, והוא נשאר עם הסקרנות הבוערת.
מעניין עם מי איתן מרום, מנכ''ל חברת 'דוגלי- מזון לכלבים ולא רק' משוחח כעת בנייד.
איתן הזה שיהיה בריא, סוחב את הצרות של כל עם ישראל ואשתו [הדגש על ואשתו] על כתפיו הרחבים.
לו יכל, היה עזריאל מתקרב בצעדים חתוליים כדי להקשיב ולהבין את מי איתן רוצה לשלוח לטיפול.
''טוב שאנחנו נפגשים'' טפיחה עזה על גבו. מסתובב. איתן.
''מה המצב, איתן?'' עזריאל מאושר לפגוש את המנכ''ל העליז הזה.
''לא טוב'' איתן משפיל את ראשו, בוחש את החול בנעליו הגבוהות.
''מה קרה?'' לבו של עזריאל מחסיר פם פם אחד. אולי כעת יתגלה הסוד הכמוס והמסקרן?
''סיפור לא פשוט, יתומה בת ארבע וחצי, בטראומה רצינית. לא מוציאה הגה מהפה... בקיצער...''
איתן נאנח ועזריאל מנסה להיזכר במאורע טרגי שארע לאחרונה.
''מנסה להיזכר, אה?'' שוב איתן.
''נו, מי זה? מה קרה? דבר צפוף איתן'' - עזריאל חסר סבלנות.
''צביהלה הירש. אומר לך משהו?'' איתן מסב פניו לעברו.
''זוכר'' לואט עזריאל. ''טרגדיה עצובה, האמא נדרסה לא עלינו לפני חודש''. הוסיף בלחש.
שני הגברים המשיכו בדרכם בין שבילי גן החיות.
איתן- המנכ''ל של חברת 'דוגלי- מזון לכלבים ולא רק'. לצידו פסע דומם עזריאל- הכלבן והפילן, הדובן והקופן והנמרן של גן החיות.
הבנתם לבד- האיש של החיות.
למחרת צביהלה הגיעה עם מזוודה קטנה לביתו של עזריאל.
''טפל בה, יש לך את זה'' עודדו אותו החברים.
עזריאל ליטף את ראשה של צביהלה. והיא- רק פתחה עיני דבש עצובות ולא השמיעה הגה.
''רוצה שוקולד, ציבי?'' מנסה עזריאל לדובב את הפעוטה.
ציבי לא עונה.
''שוקו בתוך ספל קש, ממי?'' מנסה שוב.
ציבי יוצאת מהחדר.

שבועיים ימים שהתה צביה בביתו של עזריאל, במהלכה חשב ההוא להישבר.
''אני מרים ידיים'' כך אמר ערב אחד לאיתן.
איתן מלטף את זיפי זקנו, מהרהר.
''אם כך אז נקבע תור לגב' עציוני המטפלת הרגשית''. הביע את דעתו.
''אתה יודע כמה זה יעלה?'' עזריאל נבהל.
''600 שקלים לפגישה אחת ותכפיל את זה בעשר פגישות לפחות''. ענה איתן אבל מיד מוסיף:
''והכל על חשבוני, אל תדאג''.
והוא דאג, ולכן החליט לטפל בה בעצמו, לדובב אותה ולהחזיר לה את שמחת חייה.

לאחר שבוע הוא רשם וי על לוח ניצחון וירטואלי.
''היא חזרה לעצמה''. הודיע בווצאפ.
הם הגיעו, כולם. כל החברים מהגן חיות.
איתן היה הראשון שהתקרב לצביהלה.
''נו, חומד, ספרי לנו איך את מרגישה?''
חומד פתחה זוג עיניים ענקיות וענתה:
''מהההההההההההההההההההההההה
בההההההההההההההההההההההההההה
מהההההההההההההההההההההההההה''
ואצה מדלגת על ההרים מקפצת על גבעות.
קול דודי הנה זה בא.

 

[פרוגיוזרית]

והקטע הזה של הניקית @ששונית.
קבלו אותו.

בס"ד

מול אגם הברבורים הוא נשבר. השקט היפה הזה חדר לו ללב והציף את הכעס החוצה.

אבן חצץ הושלכה בזעם אל האגם הירקרק, מותירה אישונים מאשימים על פני המים.

"בא'נה, אתה!" הרעים מעליו קול בס גס.

"מה ת'ה חושב לך? גמרת להרוס את מאה שערים, שת'ה בא להרוס לנו פה את מלחה?"

האבן שנקמצה בכף היד המיוזעת, נשמטה בלאט ארצה.

דמות נפילה התקרבה אליו באיום.

"אתה, לך לישיבה, אתה." הניף מולו אגרוף בכעס.

"לאיזה ישיבה?" נפלטו המילים מפיו.

"לאיזה ישיבה?" הדהד הנפיל וחכך בפדחתו במבוכה.

בלי להבין מדוע, אולי כדי להצדיק את זריקת האבנים, ליחש גרשי נוגות "אין לי לאיזה ישיבה ללכת. אני לא בישיבה. זרקו אותי משם. אני בבית. כאילו... לא בבית. אני כאן."

מבוכתו של הנפיל התעבתה. ואז התנער באחת ממבוכתו, ופנה בנימה חברית לגרשי

"צ'מע, יש לי הצעה מגניבה. אני עובד כאן כבר שנים רבות, בגן החיות."

מבטו הצטעף כשהביט סביב בחיבה על הגן שהוא לו כבית.

"עליתי ארצה בשמונים ושלוש, בלי משפחה, בלי קרובים, ומאז אני גר כאן.

כבר הרבה זמן אני מחפש עובד צעיר שיעזור לי כאן בגן, והנה באת.

ת'ה מקבל מגורים, משכורת יפה, תנאים סוציאליים מלאים, מה עוד יכול בחור צעיר לבקש?"

זרועות הנפיל השתלבו על חזהו באדנות.

תשובתו של גרשי בוששה מלצאת את פיו.

"צ'מע, בחור צעיר, עזריאל אומר – עזריאל יודע. לא תמצא עבודה טובה מזו. ות'ה יודע מה?" התכופף אליו והנמיך קולו "תראה להם! תראה לרבנים שלך שת'ה לא איזה... איזה כלומניק. תראה להם מה זה. שיתביישו. שיתחרטו. שיחשבו טוב טוב על מה שהם עשו לך."

גרשי עמד הלום ונסער.

אלו בדיוק המחשבות שהתרוצצו במוחו אך לפני דקות ספורות. אבל בדיוק.

ובמקום לאמץ ברצון ובחום את הצעתו הנדיבה של עזריאל, הוא מוצא את עצמו אומר בקול, קצת בקול מידי: "לא. זה לא בשבילי."

"אבל למה, ילד, תגיד לי רק למה?" תוהה עזריאל בזעקה.

"כי הישיבה היא המקום שלי, הבית שלי, החיים שלי. היא..."

"היא כבר לא!" מרעים עליו עזריאל. "הם העיפו אותך. הם לא מעוניינים בך."

וזה נכון. וכואב. וצורב.

ציפורים מעופפת מעליהם. נוחתות על עץ סמוך.

ופתאום סדורות לו התשובות ונהירה לו הדרך.

"תראה," הוא אומר לעזריאל בריכוז. "אתן לך משל שקרוב אליך. ציפור שמסולקת מהקן, לא תלך לגור באגם הברבורים. היא תשוב לקן לעת ערב, או תחפש לה קן אחר, אבל קן. לא אורווה ולא דיר.

נכון. אני פגוע. מאוד, אפילו. אבל פה אני לא אמצא את מה שאיבדתי. את מה שאני מחפש. את זה אני אמצא במקום הגידול הטבעי שלי. בישיבה זו או אחרת, אבל רק בישיבה." הוא מסיים וזוקף את ראשו.

"תודה, עזריאל, בכל אופן." הוא מחייך אליו. "באמת תודה. עזרת לי כל כך. יותר משאתה יכול לשער."

עזריאל מחייך לעומתו בפליאה וסונט בו "לך, לך חפש לך קן, בחור צעיר. רק תזהר שלא לזרוק עליו אבנים..."

"אני אשתדל". מהנהן גרשי.עמוקות. "אני מבטיח."

 

[nechamizak]

הקירות בקליניקה היו צבועים בצהוב בננה זרחני, ובאחת הפינות הודבק טפט נוריות גמלוניות מעלי אקספרס בעשרים ושבעה שקלים למטר. גם היא הזמינה כזה, ולבסוף התחרטה. אפילו הזדכתה על הקנייה האומללה. מישהו תלה בפסוודו – רנדומאליות על הבננה המרוחה הזו תעודות הסמכה ושלל תארים, והשלים את התפאורה עם עציץ אנטוריום מלאכותי. מאיה התרווחה בכורסת סקאי כתומה ושלחה אליה חיוך יד שנייה.

"אז למה, בעצם, הגעת אלי, דבורה? רגע, איך מכנים אותך? דבי? תרצי שאקרא לך דבי?"

"לא! לא! לא, דבי! פשוט, דבורה".

החיוך של מאיה התעקם. "זה לא טוב, ככה, בלי שם חיבה, זה מצביע על היעדר חיבה בחיים, מקור כל הפתולוגיות באדם".

"לא, לא", היא הצטמקה פתאום בכמה סנטימטרים מעוקבים, "אני דבוירה'לה, אבל זה מביך ככה להסתובב עם כינוי כזה בגיל חמישים פלוס, אז ..."

"אז בואי ותאמרי לי, דבוירה'לה, מה הביא אותך לכאן?"

היא התרפתה על הכורסא, מחזירה לעצמה את הסמ"קים האבודים. "את מבינה? עשיתי אומברה בפאה כבר לפני חמש שנים, יש לי טאבלט במטבח עם כל המתכונים של סבתא עליה השלום ורבקה נייני, מלתחת החורף שלי מעודכנת לפי התחזית העונתית של פנטון, ועדיין אני תמיד אדשדש מאחור. לא בעניינים".

"את מדשדשת" חזרה אחריה מאיה בקול שורקני כשהעיניים שלה מתבייתות על רגליה של דבורה. "אולי את נועלת בטעות נעלי בית?"

"לא", הטון של דבורה טיפס חצי אוקטבה ביחד עם דפיקות הלב, "יש לי נעל הולמת לכל אירוע, לחתונה, לבר מצווה, למסיבת הסידור של הנכדה ,לערב לבי"...

"די", העיניים של מאיה התנתקו מהנעליים וברחו לנוריות רכונות הראש, "התכוונתי למשמעות המטאפורית של המילה. כפרוידיאנית, אני מאמינה שלפליטות פה יש תפקיד גדול בשיקוף אפלולית הנפש. אני חושבת שאת צריכה להחליף מידה בנעל או את החברה או את הסגנון. חשבת פעם לנעול סנדלי שורש?".

"שורש?" היא השתנקה "מספיק שבאתי עם תיק ערב עטור פונפון שיצא ממחזור האופנה בשנה שעברה".

"זהו. פונפון. ידעתי". מאיה הריעה בניצחון. "לא עטפו אותך מספיק בגיל הינקות ברוך וחום, חווית חרדת נטישה", קבעה.

הלב שלה פסק לרגע לפעום, ואחר כך חזר בהדרגה לפעילות סדירה. "אמא שלי הייתה האמא הכי חמה שיש" מחתה.

"זה רק מנגנון ההדחקה שמעוות לך את זיכרונות הילדות בפרשנות סובייקטיבית", מאיה הייתה נחרצת, "ובכלל, בפעם האחרונה שהשתתפתי בקבוצת קריאה של הפסיכואנליטיקאים הקלייניאנים הם גינו את הדור החדש והסורר של הקליינטים שמעיזים לקרוא תיגר על מקצועיותם של המטפלים שלהם". פתאום היא הצטווחה "מה את חושבת לך? גם אני בן אדם! גם לי יש חסכים! כמה אפשר להכיל את המצוקות שלכם כל הזמן, זה לא שווה שמונה מאות שבעים ₪ לשעה!".

דבורה זינקה באופן מרשים לעבר הדלת. היד שלה הייתה קרובה כל כך לידית, אבל מאיה הייתה זריזה ממנה. "לא תצאי מפה בלי לתת מקדמה עבור שנים עשר הטיפולים הראשונים" היא ציינה בקול יבש וחלול כשהעיניים שלה נודדות לתיק של דבורה.

דבורה ביתקה בפראות את הפונפון מהתיק, וזרקה אותו לעבר מאיה. מאיה תפסה את הפונפון וליטפה אותו בידיים רוטטות ובמבט עורג, ושחררה את דבורה לנפשה.

 

[תפנית בעלילה]

השמיכות היו פרוסות על האדמה. ערביות שמנות נענעו את הענפים, מפילות זיתים אל בין קפלי השמיכות.
יכולתי לראות אותם משדה החרציות. הייתי שם עם סימי. אספנו שעונים והצמדנו אותם לחולצות.
"מה השעה?" שאלה סימי.
"השעה מאה". אמרתי.
"חי חי חי, אין כזה דבר השעה מאה". היא אמרה.
"אבל לי יש". אמרתי.
"בשעה מאה העגלות עם הענבים מגיעות", ובאמת עגלות עמוסות בענבים , מחוברות לטרקטורים החלו עושות את דרכן בכביש שליד השדה.
"זה אומר שיש עוד זמן" אמרתי והסתכלתי על שיירת גרגירים שסוחבת נחיל נמלים.
"אבל אני צ'כה ללכת עכשיו". אמרה והלכה.
פתאום שמעתי רשרוש.
"סימי, סימי!" קראתי. אבל היא כבר לא היתה, חבל. כי מול הפרצוף שלי הגיעה פתאום....

*

בחדרון העץ הקטן חיכה לי הסנדוויץ שהבאתי בבוקר. לקחתי הפסקה קטנה והכנתי גם כוס קפה. בהיתי לרגע בקולאז' החיות שהיה תלוי על הקיר כשמשהו חלף מהר והאפיל על החלון.
"מישהו ברח!" אמרתי אל החלל הריק ורצתי החוצה. התיישבתי על הקוואסאקי ונסעתי בשבילי הגן.
"השער! אני לא מאמין! הוא פתוח!"
יצאתי מהגן. הצביה! היא ברחה לכיוון איזור התעשייה! נסעתי אחריה. זו תחרות לא הוגנת עם הצב הזה! למה תקעו את גן החיות במקום כל כך גרוע. ליבי החסיר פעימה. כל כך הרבה סכנות אורבות לצביה מחוץ לגן המגונן שלנו. הכביש הסואן, השער החשמלי בכניסה לאיזור התעשייה, ומי יודע מה עוד! הצביה כבר לא היתה באיזור התעשייה. היא חצתה את הכביש.

*

"אני אוהבת לטבול לחם בעין של הביצה לארוחת ערב, אבל מה את אוהבת לאכול?" שאלתי אותה.
"אמא שלך מרשה לך שוקולד בלחם, כמו אמא של סימי?"
היא הסתכלה עלי בעינים חומות ושותקות.
נראה לי שאני אשאל את אמא אם היא תוכל לבוא אלינו הביתה. ליטפתי לה את הגב והיא שמחה.
פתאום הגיע איש עם כובע שמש וחולצה בצבע שחור שהיה מצויר עליה נמר.
"בואי צביוש". הוא אמר.
"אני לא אוהבת שקוראים לי צביוש". אמרתי לאיש.
"וחוצמיזה אני לא הולכת עם איש שיש לו נמר בחולצה"
ואז הוא התחיל ללטף את החיה שיש לה עיניים חומות.
"בואי, מותק. דאגתי לך! לא הולכים בלי רשות!"
"היא שלך?" שאלתי ונהייתי עצובה.
"כן. נכון צביה חמודה?"
"צביה,כך קוראים לה. נכון שם יפה? ואיך קוראים לך?"
"צביה, אבל לא צביוש!" אמרתי והאיש צחק.
"אם תבואי מחר לגן החיות אני ארשה לך להאכיל את צביה". הוא אמר.
"אמא שלה מרשה לה לחם עם שוקולד?" שאלתי. אני לא יודעת למה האיש עם הנמר על החולצה כל כך צחק כשהוא העלה את צביה על האוטו המצחיק שלו ונסע.

 

[גוגלית]

הגזרה מתחממת.
לאיתן מרום ברור שזה עניין של זמן עד שהוא יוזעק למלא מלא טורי-פרשנות,
ובזמני עומס - גם לדווח מהשטח.
יש רק פינה אחת שהוא חייב לסגור לפני שזה מתחיל.
הוא הולך לסגור אותה. הוא הולך לפתוח אותה. אצל מאיה.
בכ"כ הרבה אנשים היא הצליחה לטפל, הגיע הזמן שמאיה הפסיכולוגית תעזור גם לאחיה הקטן.

****
- "פוסט טראומה." היא פסקה.
- "פוסט טראומה?? אני?? לא יכול להיות! לא הייתי שם בכלל! רק כתבתי."
- "אז טראומה מהפוסט. לא משנה. והכי גרוע - שאתה מדחיק! עכשיו, בלי היפנוזה - זה לא ילך."
- "מה, תהפנטי אותי?!"
- "אתה מדחיק. צריך להציף את הזכרונות שגורמים לך לחרדה, לשלוף אותם, ולטפל בהם.
אתה מוכן?"
- "שלך בהכנעה.."

*****

"עצום את העיניים
מתחילים בשליפות.
אני זורקת מילה-שתיים
ואתה- מחשבות שצפות."

-"שדרות מוריקים"
-"מתרוקנת, את מתכוונת.
כולם אורזים תיקים
יוצאים מהכוונת"

-"נופש. או אם תרצה -חופשה."
-"גם זה עד-להודעה-חדשה?"
-"מה דעתך על 'אורחים'?"
-"מעניין.. מאיזו עיר הם בורחים?"

(מאיה מחפשת מוטיב
בעל אסוציאציה חיובית טהורה)
-"קוסם! " -"קוסם? שגיאת כתיב.
והתיקון : ק ס א ם , אחותי היקרה."

(אחי פסימיסט חסר מעצורים,
אבחר לו מילים המשדרות הפוגה)
-"צלצול" -"ניסוי צופרים."
-"הפסקה" -"הודנה. א"א להירגע"

-"פקח את העיניים,
ננסה משהו אחר הפעם.
עצום. חזור אל גיל שנתיים."
(לפני שהמושגים קיבלו מע"מ)

-"בקבוק" -"תבערה"
-"סינר" -"אפוד מגן"
-"זחילה" -"מנהרה"
-"עגלה" -"איך נמגן??"

-"תתקדם תינוק, תעלה בשנים,
עד גיל הילדות - המלא בתמימות.
ובכן, נמשיך 'חמש אבנים' "
-"הו! נסיגה קיצונית באלימות.."

-"דג מלוח" - "מחדל הומניטרי"
-"חיי שרה" -"מן הסתם הסתיימו בינתיים"
-"שבויים" -"לא יהיה שחרור וולנטרי"
-"תפסוני" -"שש..ברית כרותה לשפתיים"

*****

-"פקח את העיניים. סיימנו. וזהו. עכשיו אתה חזק כמו צוק, איתן."

הוא התעלף.

גלית

 

[קדיתא]

- מה אתה אומר בעצם, שמנכ"ל חברת מזון לא יכול להיות פרשן פוליטי?
- כן, זה מה שאני אומר. אין מציאות כזו בעולם.
- אבל למה?
- בלי למה. למה עורך דין בכיר לא יכול להיות מציל בבריכה?
- אוי, נו, מה הקשר?
- מה שהכי לא קשור לפה, זה המשפט 'מה הקשר'.
- אני חייב לומר לך משהו.
- מה עכשיו?
- אתה מאבד את עצמך מכאלו שטויות. אז מישהו כתב שמנהל חברת מזון גדולה הוא גם פרשן פוליטי בכיר. אז מה. למה זה כל כך מפריע לך? זרום.
- הו, הגענו לשם. עכשיו גם תגיד: 'מה זה אכפת לך' ו'מה יוצא לך מזה' ו'אני לא מבין למה כל דבר כל כך מעצבן אותך', ו'למה אתה לוקח את זה אישי'.
- נכון. אתה כזה אנטי.
- מה אנטי? אנטי מה? למה אתה לא מסוגל להודות שמי שכתב את המשפט הזה הוא פשוט בור ונבער. זה הכל. אני מתחרפן.
- כן, אבל זה שאתה נהיה כל כך עצבני מזה, מראה שאתה כנראה לא שלם עם עצמך.
- לא שלם עם עצמי. חפש קלישאה יותר משומשת, משהו כמו: 'אולי אתה מקנא'. נמאס לי מכם לגמרי.
- אז למה אתה נמצא כאן?
- כי אני לא יכול לחזור לישיבה המפגרת הזאת.
- ואם תוכל, תחזור?
- לא בטוח. בישיבה יש רק אנשים, פה יש גם אנשים וגם היפופוטמים. החכמה של היונקים מאזנת קצת את הבורות של האנשים.
- אתה יודע שמישהו אחר היה מעיף אותך מכאן אחרי שעתיים, לא נעים אתך. תכלס, לא פלא שזרקו אותך מהישיבה.
- ולמה אתה לא?
- לא מה?
- לא מעיף אותי מכאן.
- ראיתי איך רחצת את הארנב, נראה לי שאתה דיי מתאים לפה.
- וואלה. האמת, אתה לא לגמרי ברור לי.
- מה יש?
- לא יודע. לפי ההתמסרות שלך לחיות הייתי נשבע שאתה מצביעת מרצ אלהורית, אבל מצד שני הדעות שלך, אתה יודע.
- מה הקשר? אני מאוד אוהב חיות אבל אני חושב ששוברים שתיקה לא צריכים לכבס את הכביסה בחוץ. הם רוצים לתת ביקורת? אין בעיה, שיעשו את זה בארץ, בכיף, אבל למה בחו"ל? מה הם מרויחים מזה?
- הם לא מרויחים מזה כלום.
- אז למה הם עושים את זה?
- כי אולי אנשים עושים דברים גם בלי להרוויח. מה למשל מרוויח אדון עזריאל בגן החיות?
- מה הקשר? אני אוהב את העבודה הזאת.
- גם הם אוהבים את העבודה שלהם.
- שטויות, אתה תמים. הם מקבלים מלא כסף על זה. יש קרנות שלמות בחו"ל שמממנות את הבוגדים האלה. מאיפה אתה חושב יש להם כסף לכל המשכורות שלהם?
- איזה משכורות. רובם מתנדבים.
- איזה מתנדבים, בחייך.
- דוקא התנדבתי שם תקופה. בפעם הקודמת שזרקו אותי.
- אתה התנדבת בשוברים שתיקה?
- כן. תקופה קצרה.
- בטח זרקו אותך, השמאלנים ה****** האלה.
- דוקא לא. אבא שלי רצה שאחזור לישיבה.
- ועכשיו הוא לא רוצה שתחזור?
- הוא יכול לרצות.
- וואו וואו, בוא מהר, החזירה ממליטה.

 

[שרלוט]

לאחרונה ממש לא קל לי.
מתעורר בבוקר ומתוך הרגל ממלמל מודה אני.
ואז עוצר וחשב : על מה אני מודה בכלל? לא היה עדיף ש...?
כן. היה עדיף שלא היית מחזיר בי את נשמתי, אלוקי.
חושב על אבא, הוא היה נאנח וכואב, ולאחר מכן היה נאנח אנחת רווחה.
אני הודף את המחשבות האלו שלא תורמות דבר אבל הן עיקשות ובולטות כמו סיב
לורקס זרחני בתוך בד כהה. זניח אבל בולט, אפסי בגודלו אך נוכח.
מסתובב סביב עצמי, נכנס למטבח שותה כוס קפה ורץ לתפילה.
הרוטינה ממשיכה ללא רחמים, ארוחת בוקר, מסתובב שוב סביב עצמי ואז אמא שואלת:
מה התכניות שלך להיום, גרשי?
''אני חושב לקנות לעצמי רכב ולצאת לעבוד''.
אמא רק שואלת בלחש: ''מאיפה יהיה לך כסף? אבא כבר ימצא לך ישיבה טובה''.

הישיבה שאבא התעקש להכניס אותי לשם.. מהרגע הראשון הרגשתי נטע זר, המסגרת הייתה גדולה עלי, והמידות לא התאימו, ואני - תמונה קטנה ויפה, נשרתי מבין תחומי העץ שניסו לגונן עלי ולתת לי מסגרת הולמת.
אף אחד לא מבין אותי.
אני נכנס לפרוג.
ָ* * * * * *

לאחרונה ממש לא קל לי.
מתעוררת בבוקר ומתוך הרגל ממלמלת מודה אני.
מודה לבוראי על הנשמה ששבה אלי ובוכה על נשמתו של נכדי האהוב גרשון בן תקווה.
הילד המתוק הזה שלפני 20 שנה זיכה אותי בתואר הנחשק 'סבתא'.
לא קל לי לראות את תקווה כה אבודה ומיואשת.
הלוואי ויכולתי לעזור.
קשה לי.
אני נכנסת לפרוג.

* * * *
הודעה חדשה בפורום איש לרעהו.
@סבתא דבורה : ''מבקשת עזרה וייעוץ מאנשי מקצוע בלבד. אני סבתא לנכד כבן 20, ילד חכם ומדהים. לאחרונה הוא סולק מהישיבה עקב אי עמידה בתקנון הישיבה.
הילד מאד שבור וגם הוריו.
אני רוצה לעזור לנכד שלי, מה אתם ממליצים לי?''

גרשי משפשף את מצחו. ההודעה הזו תפסה אותו בלתי מוכן בעליל.
''אני חייב לעזור לה'' חשב בעצב. ''לו הייתה לי כזו סבתא חושבת ודואגת, המצב שלי היה טוב בהרבה, לפחות מישהו אחד היה מקשיב לי''.
והנכד הזה, מי יודע מה עובר עליו? מה הוא מרגיש? רק תמיכה והכלה והמון הבנה. ומי כמוני יודע זאת, מי כמוני.
הוא מחליט להצטרף לפורום. נרשם בשם: @יועץ חינוכי ונכנס להודעה של סבתא דבורה.
עמוד שלם הוא בזבז שם, כתב ושפך את לבו. הביע את דעותיו בתור יועץ חינוכי,בשעה שכתב את מה שנפשו בוכה במחשכים. דבריו הכנים מצאו מסילות ללבה של סבתא והיא חשה כי מקבלת היא כלים ועצות איך לעזור לנכדה המתמודד עם נסיון לא קל.
* * * * *
''אני יכולה להתייעץ איתך בפרטי?''
''בשמחה''
הודעה פרטית חדשה.
המשתתפים: @סבתא דבורה ו@יועץ חינוכי.

''אתה היחיד שמבין אותי, כמה שנים אתה בתחום?''
- ''קרוב לעשרים שנה'' [זה לא שקר, מאז שאני מכיר את עצמי]
''ואיך אתה כל כך מבין מה עובר עליו?''
-'יש לי נסיון בתחום'' [אני המאותגר, ויש לי נסיון עם עצמי]
''הוא טוען שהוא רוצה רכב, מה דעתך על זה?''
-''אחרי שנבין אותו ונדע מאין צורך זה מגיע נוכל להתחבר רגשית אליו ואז לתת את הדעת על צרכיו באופן אובייקטיבי ובלי שיפוטיות כלל''.
''שזה אומר, במילים פשוטות?''
-לשבת איתו, לשוחח איתו, לשמוע אותו ולהבין מדוע עניין הרכב הזה כל כך בוער לו?''
''אנסה לעשות זאת. תודה''.

שיחות רבות ניהלה סבתא דבורה עם נכדה גרשי, הן דרך הפורום והן בצורה ישירה פנים מול פנים.
ולא ידעו שניהם כי דווקא השיחה בדרך העוקפת היא זו שפעלה את פעולתה הברוכה.
לאחר כשבוע אמא מעירה את גרשי, משהו מקרקש בין אצבעות ידיה.
מפתחות.
הרכב הכסוף חונה למטה. מתנה מסבתא דבורה.


הודעה חדשה מ@יועץ חינוכי.
''חשבתי רבות עליך ועל נכדך והגעתי למסקנה כי יציאה לחיק הטבע, נניח נסיעה לשבת תוכל לתרום רבות לקשר בינכם ולהיטיב עם נפשו של הנכד''.

גרשי התרווח על הכסא. .
כמה מייחל הוא ליציאה רוגעת ושלווה עם מאן דהו. המצב בבית לא טוב, אבא ואמא מתוחים.
הוא מרגיש מיותר. מזיק כמו זבוב שמנסה לטעום מתבשילים מגרים.
רק טיול מאוורר יעזור לו להישאר שפוי.
הלוואי.

''אורזים''.
אמא מדלגת בין החדרים, פסיעותיה קלות וקולה רנן.
''סבתא ארגנה לנו שבת התאחדות במירון, היא חושבת שזה יעזור ויתרום לכולנו, מה דעתך גרשי? תצטרף אלינו, נכון?''

* * * *
מוצאי שבת.
זה הזמן לתפוס את גרשי לשיחת נפש, להקשיב לו ולתת לו את כל הלב.
כך יועץ חינוכי כתב לה.
היא ניגשת לחדרו, מוצאת אותו ישן על הכסא כשראשו רכון על השולחן ולידו מחשב נייד פתוח.
היא מציצה בפנים.
פורום איש לרעהו.
שם משתמש: @יועץ חינוכי.
ביד רועדת היא מכבה את המחשב.

 

[פרוגיוזרית]

"סבתא, מה את עושה?" צביה סקרנית כמו תמיד.
"מחפשת שרשור בפרוג" עונה סבתא בלי לחשוב, תוך כדי הקשת מילות חיפוש שונות. מצחה מתקמט והיא נרכנת אל המחשב. יצחק טוען שהיא צריכה משקפי קריאה, אבל היא לא מוכנה אפילו לחשוב על זה. מה, היא צעירה נורא! עובדת משרה מלאה. מבשלת לילדם שנותרו בבית. יוצאת לסידורים. מבקרת את הנשואים. משקפי קריאה? זה לסבתות אמיתיות, לא לנשים צעירות שאיכשהו פתאום בלי ששמו לב נהיו סבתות.
"מה זה שרשור? שרשרת? ומה זה אפרוג? זה כמו אתרוג? למה שתהיה שרשרת לאתרוג?"
"שרשור זה כמו שרשרת של שאלות ותשובות. פרוג זה המקום שבו שואלים." מפשטת סבתא דבורה כמיטב יכולתה.
"מה שואלים באפרוג?" שואלת צביה.
"מה שרוצים.".
"ומי עונה?"
"כל מיני אנשים שיודעים תשובות. מלא מלא אנשים."
צביה מעכלת את זה, וחיוך ענק מבזיק על פניה. "אז אני יכולה לשאול באפרוג את כל מה שאני רוצה ואנשים יענו לי? ולא יגידו לי שכל היום אני שואלת למה? ויהיה להם סבלנות אלי?"
סבתא דבורה כבר רואה לאן זה יוביל - ובכל זאת לא בא לה לשאול בפרוג למה השמש זורחת ממזרח, ולמה תינוקות לא נולדים עם השיניים כבר בפה.
"לא שואלים בפרוג למה. שואלים מה כדאי לעשות עם כל מיני דברים ומצבים."
"אה." צביה מכניסה את האצבע לפה. וחושבת קצת.
"יש לי גם הרבה שאלות כאלה. אני רוצה לשאול באפרוג סבתא!"
"בואי ננסה" זורמת סבתא דבורה עם הענין. "מה את רוצה לשאול בפרוג?"
צביה חושבת חזק. חוויות היום עולות מול עיניה.
"תשאלי מה עושים כשיש ילדה שנורא רוצה מוצץ אבל אמא אומרת שהיא כמו תינוקת".
סבתא דבורה מסגננת ותוך שלוש דקות יש הרבה תשובות.
"הם אומרים לחכות, ושיום אחד הילדה הזאת תרצה לבד לזרוק את המוצץ".
הענין מוצא חן בעיני צביה והיא צוברת תאוצה:
ועכשיו תשאלי מה עושים עם אח שמרביץ לך. ומה עושים כשרוצים לדבר כשהגננת לא מרשה. ומה עושים כשלא רוצים לישון. ומה עושים...
סבתא דבורה צוחקת לעצמה וכותבת נושא חדש באיש את רעהו.
צביה מסתכלת, אבל היא עוד לא יודעת לקרוא.
"מה כתבת שם סבתא?"
"שאלתי מה עושים עם ילדה שכל הזמן שואלת שאלות."

 

[chani t]

דו שיח בין
מאיה עציוני – מטפלת בשיטת סי בי טי, ארבעת המימדים ומוח 4. אם רוצים אפשר גם מטוטלת.
לגרשי – נשלח (גורש) מהישיבה לפני יומיים (לצמיתות או לשבוע? לא ידוע)

מאיה:
תעצום עיניים,
תדמיין כאן חורשה
ומסביב לה זורם לו הנהר

גרשי:
אבל לי אין
שום הרגשה,
ולא דובים ולא יער

תרפה תשתחרר
תרגע תתנער
לא הכל צריך להרגיש
אם לא תתעקש
זה יגיע מהר
אתה עוד תיתן לי
בקשיש

חבל על הזמן
חבל על אנרגיה
הדמיון שלי כבר פרש
ועוד רגע קטן
כבר יש לי אלרגיה
אני כאן
כי המשגיח דרש

אם אתה לא מתחבר,
וממש מנותק
אולי תשכב במיטה,
כי יש עוד דרכים
הם ממש כמו ממתק
אפשר להחליף ת'שיטה,

תתחבר לבפנים
תחשוב חיובי
בסוף זה יהיה אמיתי,
זה שיטה של שנים
ממש ידועה
קוראים לה
שיטת סי בי טי

ויש גם שיטה מאוד משוכללת
היא ממש מצילה מכל פגע
פשוט משתמשים במטוטלת
והכל עובר לו בין רגע

ויש עוד דרך,
ויש לה גם אבא
זו שיטה ממש עם זקן
וגם מימדים יש לה כבר ארבע,
ת'תוצאה תראה ממש כאן

אני ממש מתנצל,
ורוצה לומר
משהו לא מקובל
אני חושב שכדאי שעכשיו נפרד
כי אני ממש מבולבל

* * *

שלום המשגיח,
רציתי לשאול
אם אפשר לחזור לישיבה
אני מוכן לקבל את כל התנאים
שתשיתו עלי,
באהבה

רק בקשה קטנה לי נשאר
מבטיח, את הכל אקבל...
ת'טיפול הרגשי,
אבקש אם אפשר
כבר מהיום לבטל...


חני

 

[שיילה]

בס"ד
השעה 9:50
ראש הישיבה מביט שוב בשעונו המוכסף ומסמן במבטו לאחד התלמידים לנעול את הדלת.
-נמשיך מהיכן שאחזנו אתמול "זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושב...
דפיקות חלושות על הדלת, כולם ידעו מי הוא הדופק, גרשי זלצרמן. לאחר הגערה שקיבל אתמול מול כל חבריו, שבאיחור נוסף לא יתקבלו תירוציו היצירתיים ויסולק מהישיבה לאלתר, היו הדפיקות החלושות כאדם המאבד עצמו לדעת. אך אין לו מה להפסיד, לפחות ינסה.
הדלת נפתחה לכדי חרך צר, אך רחב מספיק כדי להעביר לגרשי את המסר החד- אינך רצוי במסגרתנו, לפחות עד להתחייבות גמורה מצדך על עמידה בזמנים.
כשפניו נפולות יצא משער הישיבה לכיוון המכולת של ששון, שם היה מפטפט לעיתים עם פיצי החתול.
בזמנים כאלו נראה שרק פיצי מבין אותו, ואולי גם הוא לא.
לב טוב יש לו לגרשי, כשהוא רואה ילד או אפילו מבוגר כשעצבות על פניו מיד מוצא דרך לשמחו אם זה בממתק או במילה טובה. תכונה זו חיבבה אותו על אנשי השכונה, וגם גרמה לו לעצור ליד הילדה המייבבת על שפת מעבר החציה-
מה קרה ילדה?
אני רוצה לעבור את הכביש, אמרה בדמעות.
לא קרה כלום, אני יעביר אותך.
אבל אני רציתי לעבור מקודם, מתייפחת.
בסדר, אז תעברי עכשיו.
אבל אתמול הגננת אמרה שהיום היא תלמד אותנו להתפלל ברכת המזון, אמרה בקול חנוק, ואני הפסדתי את זה כי כבר מאוחר.
גרשי חש אי נוחות, הוא אף פעם לא העריך את הידע המקיף שיש באמתחתו בענייני ברכת המזון.
אל תדאגי ילדה, אמר בנימה מרגיעה, איך קוראים לך?
צביה.
צביה, זה שם יפה, בת כמה את צביה?
ארבע ועוד חצי, עוד קצת בת חמש, מוחה דמעה.
צביה, אני הולך לכיוון של הגן שלך אני יעביר אותך את הכבישים ואם תרצי אני ילמד אותך בדרך את ברכת המזון, אבל אני רוצה שתסבירי לי דבר אחד, מה יקרה אם תלמדי את זה מחר?
מבט חשדני מעט עטה את פניה של צביה, אך עיניו התמימות והשואלות מעומק לב של גרשי גרמו לה לבטוח בו ולספר לו בפאתוס שכשהגננת מסבירה לכל הגן כולם יכולים לברך ביחד, אבל אם מישהי מאחרת אז זה מפריע לכולם וגם מה שהגננת מלמדת היום, היא לא תלמד יותר אף פעם.
אף פעם.
גרשי מהורהר , תגידי אחרי: ברוך, ברוך. אתה, אתה....
הגענו לגן, תגידי לגננת שאיחרת כי לא העבירו אותך.
יום טוב, אמר גרשי ספק לעצמו ספק לזוג הצמות שנעלם בפתח הגן הרעשני.
גרשי הסתובב, הוא חוזר לישיבה, בטוח בעצמו כמו שלא היה מעולם, הוא יתחייב שהוא לא יאחר יותר. ואתם יודעים למה?
כי מה שילמדו היום בישיבה לא ילמדו יותר אף פעם.
אף פעם.





אהרן מ.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

שעת בוקר מוקדמת, ודבורה היתה עסוקה בלהאכיל את הדגים שבאקווריום.

"היי", היא קראה לדג שמנמון שניתר מהמים לעבר כל פירור שזרקה, "אל תהיה כזה זללן, סאנשיין! תשאיר משהו לשירי מירי וליאסר עראפת". יאסר עראפת היה כינוי החיבה של הדג המנקה שנצמד אל הזגוגית בשפתיו העבות, ושירי מירי היו צמד דגות קרב ששרדו את מלחמות בעליהן מנוחתם עדן.

היא הרתיחה מים בקומקום הנחושת שלה, היא רכשה אותו בשוק הפשפשים במהלך מהפכת הרטרו שהשתלטה על הבית שלה, יחד עם חברתה לחוג הטאי-צ'י מאיה עציוני הן נרשמו לסדנת שיפוץ רהיטים אצל רותי הייאס, ומאז בילו בנעימים בחיפוש אחר גרוטאות עזובות בכל קרן רחוב או אתר אגורה.

פתאום היא שמעה את זה בדלת, היא התלבטה עם זה לא מגיע מהפועלים של משפחת מרום שרכשו את שתי הקומות העליונות של הבנין, ופה ממש מעליהם הם יבנו את פנטהאוז החלומות שלהם, או אולי היא כבר מזדקנת ומדמיינת כל מיני דברים.

אבל שוב נשמעה דפיקה, הפעם קצת פחות חרישית, "רק רגע!" היא הכריזה בקול, "תכף מגיעה!" הוסיפה בנימוס שיחסה אותו להוריה הייקים.

"גרשי?" היא התפלאה בקול כשפתחה את הדלת, "מה מביא אותך לכאן?"

גרשי לא ענה לה, נכנס לתוך הבית ופסע לעבר הספה, "העיפו אותי מהישיבה.." הוא פלט כשפניו אל הקיר, ואז הסתובב וקרס על הספה.

היא הציצה בו לאט, מכף רגל עד ראש.

נעלים סולידיות של דקו, מכנסים רגילות לחלוטין, חגורה, החולצה היתה נראית די משומשת, מאתמול לפחות. החליפה נראית קצת קצרה עליו, היא ציינה לעצמה להביא כסף לשיפי שתקנה לו, והכובע בכלל לא מטופח כמו שהיא היתה רוצה שנכד שלה ילבש, מלא אבק, מעט מקומט מקדימה.

"אתה רוצה לספר לי?" שאלה דבורה בקול הכי מרגיע שלה, "או שאולי תשתה תה צמחים?"

"עוד לא התפללתי שחרית.." הוא פלט מתחת לזיפים שעיטרו את השפם שלו, "ואין לי כח לעשות את זה", הוא השתרע עוד יותר, "ואני לא אוכל או שותה לפני תפילה", הוא היה עצבני, "ולכן אני כנראה לא אוכל כל היום!" הצהיר, אגרופו הקפוץ מכסה את פיו.

"סילקו אותך היום מהישיבה?" שאלה דבורה, קצת לחוצה בזמן, אתגר הכתיבה מסתיים, והיא חייבת להכניס את הפארודיה שלה על סיפור של דוד זריצקי, זה בטוח יזכה במקום הראשון.

"כבר לפני יומים", סיפר, "הסתובבתי קצת ברובע היהודי, ישנתי במנהרה של הכותל".

"קשת וילסון", היא תיקנה אותו.

"נכון", הוא הסכים, "אבל כבר לא יכלתי להסתובב בחוץ, יותר מדי אנשים התחילו להתעניין בשלומי, ומה לעשות, אני לא יודע לשקר טוב, חששתי שהם יגידו משהו לאבא, אז באתי לפה".

"באת למקום הנכון", היא הרגיעה אותו, "בוא תיכנס לחדר הכחול ותתפלל בנחת, אם אתה צריך יש פה את התפילין של סבא, אין לו בעיה שיניחו אותם, להפך".

"יש לי משלי", הוא חיבק שקית בלוייה למדי של "ג'רוסלם ירמולקה" ובתוכה נחו התפילין, הוא ניגש לחדר הכחול והסתגר בו למשך כשעה. דבורה הכינה לו ארוחת בוקר הכי מפנקת שיכולה להיות: לחם קלוי עם חמאה, שני סוגי חביתות, סלט, פטרוזיליה קצוצה דק בצלחת עם שמן זית, גבינה משולשת ויוגורט עם פירות.

הוא צץ מתוך החדר, סימני תפילין חדים על זרועו הימנית, הוא הנכד השמאלי היחיד שלה, נזכרה דבורה, וכשהריח את הלחם הקלוי הוא חייך.

"זה מזכיר לי את ה'מחנה' שהיינו עושים פה בקיץ כשהייתי ילד", הוא אמר, לרגע נראה כל כך רגוע ושקט, "אולי היה עדיף להישאר בגיל הזה", הוא הוסיף בפנים מרירות.

"טול ידיים", פקדה דבורה.

הוא לעס כמו בחור מורעב, לא טורח לנגב את שאריות העגבניה מקצה זקנקנו, ודבורה הסתכלה עליו בסקרנות, עוד מעט יגיע שמשון רפאל וישאל את גרשי מה הוא עושה כאן, לשמשון רפאל יש קצת פחות טקט ממנה, היא חוששת שהוא יביך אותו, ולכן היא מנסה לשאול את גרשי למה סילקו אותו.

"את יודעת מה המעמד של אבא שלי בחברה החרדית?" הוא שאל אותה לאט, מנסה להתעלם מהעובדה שדבורה היא האמא של אבא שלו.

"יודעת", היא ענתה, "ראיתי פשקווילים עליו 'העוכר הידוע ימ"ש מסית ומדיח לאקדמיה', וזה היה על הדלת לטאי-צ'י", סיפרה לו בעוגמה, "בפרוג ראיתי מישהו שהשווה אליו את יאיר לפיד, 'ניקים כמוך שמגבים את השייגעץ אליקים בירנבוים, בטוח לא משתייכים לציבור החרדי וד"ל, להתייחס לבירנבוים כחרדי, זה כמו להתייחס ליאיר לפיד כחרדי".

"הבעיה היא שהם צודקים", ענה גרשי לתוך היוגורט.

"מה אמרת?!" דבורה היתה המומה, ממתי בן מדבר כך על אביו.

"אמרתי שלפי מה שאני יודע מהרבנים של הישיבה", הוא אמר בשיניים חשוקות, "כל הפעולות של אבא פוגעות בחרדים, ומורידות אברכים לשאול האקדמיה".

"הבנתי", דבורה היתה עדיין בהלם, אבל היא הסתירה את זה, הם חינכו טוב את ילדיהם על פי שיטת תורה עם דרך ארץ, אותה הביאו איתם מגרמניה. הם מאוד התגאו בכך שהם משמרים את המסורת של הרב הירש, את אליקים הם שלחו לישיבת היישוב, ואחרי מסלול לימודים ארוך, הוא קיבל את התואר 'הרב דוקטור אליקים בירנבוים', ופעל על פי הדרך שבה חונך להתאים את ספסלי האקדמיה לסטודנטים החרדים.

גרשי היה שונה, מאז שהיה ילד קטן הוא עשה כל מאמץ לצאת מבית הספר של החינוך העצמאי, והתעקש ללמוד בחיידר הכי טוב בעיר, ומשם הדרך לישיבה קטנה בנשיאות מרן ראש הישיבה היתה סלולה.

"הם צודקים", הוא חזר שוב על דבריו, סבא שמשון רפאל לא ממש ישמח לשמוע אותו, "השיטה הזאת לא מתאימה לדור שלנו, ואם הרש"ר הירש היה רואה מה קורה היום באקדמיה הוא היה מבטל את כל השיטה שלו מכל וכל".

"טוב שסבא לא פה", היא אמרה, "אחרת אני הייתי משאירה אתכם פה להתווכח, ובורחת לטאי-צ'י שלי עם מאיה, הוא לא היה אוהב לשמוע את מה שאתה אומר, אבל אני יותר נייטרלית ממנו בנושא הזה". היא חלטה לו כוס של תה צמחים, "למה סילקו אותך מהישיבה", שאלה שוב, "אם אתה כל כך מתאים להם בדעות?"

"כי איזה טמבל מועד שישי, שמתגאה בכך שהוא מיוחס לכל מיני גדולים, החליט יום אחד לקרוא לי בשם החיבה: 'הרב דוקטור גרשי בירנבוים' עד שהכינוי הזה תפס בכל הישיבה".

"כבוד גדול", דבורה היתה קצת תמימה.

"שום כבוד ושום כלום", התרגז הנער, "כשאתה מסתובב ב'שערי מלך' וכל בחור משיעור א' פונה אליך בתואר 'הר בירנבוים' או 'הרב דוקטור', כשכל משפט כזה מכיל קישור לאבא ולמאבקיו עם החברה החרדית כולה, זה מרתיח את הדעת, פשוט אי אפשר לסבול את זה".

"אז מה עשית?", סבתא דבורה היתה מסוקרנת.

"אחרי שפניתי אליו באופן ישיר וביקשתי שהכינוי הזה יפסק, הוא רק צחק ואמר: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה" , חייך לעצמו, הסתובב והלך לחדר אוכל".

"וזה לא נפסק", הבינה דבורה.

"ממש לא", הוא ענה, "התחילה מלחמת עולם, הוא רדף אותי בכל צורה, באוכל הוא ערבב לי פטל, העליפ לי את הכובע והחליפה, מסר את מספר הטלפון שלי לקו ההטרדות, מילא את הדלת שלי פשקווילים על אבא, כמובן שתלשתי מיד, ורצתי אחריו לחדר האוכל", סיפר גרשי וסבתא דבורה האזינה, מזועזעת.

"איך שאני מגיע לחדר האוכל אני רואה אותו עומד עם הפשקוויל האחרון שיצא על הבא, מראה לכולם, נכנסתי בשקט, אבל הוא הבחין בי: 'רק דיברנו על העץ, והנה נכנס התפוח!" הוא הכריז.

כולם צחקו, אבל אני כבר לא יכלתי, תפסתי קערה מלאה בפסטה ברוטב עגבניות, והתחלתי לרדוף אחריו בזעם, הוא נמלט בקלילות וירד לקומה התחתונה, ואני הבנתי שתוך רגע הוא יעבור במבואה מתחת לגשר שמחבר בין בית המדרש לפנימיה, נעמדתי בעמדה אסטרטגית, וברגע שהוא עבר, פשוט שפכתי את כל הפסטה על הראש שלו".

"וואי וואי וואי", נאנחה דבורה, "כל כך עצוב לי לשמוע שהגעת למקום כזה".

"זה היה יכול להיות רק עצוב", אמר גרשי, "אם רק הבחור הזה היה מקבל את הפסטה על הראש, אבל לרוע המזל בדיוק עבר שם המשגיח ושניהם התחלקו במנה של הפסטה".

"אוי ואבוי", דבורה החזיקה את ראשה בין ידיה.

"ובלי לשאול הרבה שאלות", סיים גרשי, "המק"ק נתן לי חצי שעה לארוז את הכל ולעוף מהישיבה".

"ואתה בטח מאוכזב מזה", שאלה דבורה.

"כנראה", אמר גרשי, "אבל אין לי כל כך מה לעשות".

דפיקות נשמעו בדלת, ודבורה נגשה לפתוח, "גרשי בירנבוים פה?" נשמע קול מוכר מהדלת, המשגיח!

גרשי חשש לקום מהמקום, דבורה סימנה לו שיכנס, והציבה עבור כיסא מול גרשי השותק.

"חיפשתי אותך במשך יומיים", סיפר המשגיח, "כי רציתי להגיד לך כמה אני מעריך אותך, כמה אני מכבד אותך".

"מה יש לכבד?" גרשי ערבב את היוגורט ונעץ מבט ברכיבים התזונתיים.

"בחור כמוך שעובר מסכת כזאת של הטרדה", אמר המשגיח, "שמעתי מבחורים כמה זמן אתה סובל ומתאפק ולא אומר מילה", ואז המשגיח קם ונעמד, "מגיע לך שיעמדו בפניך!"

גרשי היה המום: "שהמשגיח ישב!" הוא כמעט פקד עליו.

אבל המשגיח התעקש ופנה לדבורה: "רואים איך החינוך שלכם משפיע", אמר לה בהתפעלות, "כל המשפחה בלי עין הרע, אנשי מידות ודרך ארץ".

"אנחנו צאצאים של הרש"ר הירש", ציינה דבורה.

"בהחלט רואים את זה עליכם ועל כל צאצאיכם", הרעיף המשגיח שבחים, "את אליקים זכיתי להכיר לפני שנים, איש מיוחד, וגרשון הזה שיושב פה עולה על כולם!".

"אני לא מבינה משהו", פנתה דבורה לגרשי, "לפני כמה דקות אמרת שהרבנים שלך מסכימים עם כל הביקורת על אבא שלך, והם גם צודקים, וממה שאני רואה פה המשגיח די מעריך ומכבד את אליקים, אז מה פה נכון?"

"הכל נכון", ענה המשגיח, "גם הביקורת, גם החיבה, שניהם נכונים".

"אז איך?" שאלו דבורה וגרשי יחד.

"איך שבכל השנים היינו מסוגלים לחיות במחלוקות על כל הנושאים, ועדיין לא לרמוס את הצד השני לגמרי", אמר המשגיח, "השיחה שלי על כך שבחורים שמתפתים לאליקים בירנבוים ולארגון שלו, הם מפסידים את העולם הזה והעולם הבא בידיים, היא בדיוק השיטה שלנו, כך אני סובר, וכך סובר הראש ישיבה והרב זצ"ל. אבל בצד השני, אלה שמוציאים פשקווילים בזויים ומוציאים את שמו לרעה, הם פושעים וחסרי לב, שיתנו על כך את הדין".

"אבל המשגיח קיבל פסטה על הראש", תמה גרשי, "אני טרם התנצלי על כך".

"אל תדאג", אמר המשגיח בחיוך, "אני קיבלתי בדיוק את מה שמגיע לי, התלונה היחידה שלי היא על כך שקיבלתי פחות מדי, אני הייתי אמור לטפל בטיפש הזה שביזה אותו במשך חודשים כבר מזמן, מגיע לי הרבה יותר מזה", אמר ופסע לעבר הדלת.

 

[פנינה ריימונד]

"ג'יר'יר'יר'י, ג'ירָ'פוש... ג'יר'יר'יר'י, ג'ירָ'פוש..." פיזום עליז נשמע.

המדוברת זוללת כבר שעתיים את אבוסה הערב לחיכה. לועסת וגורסת. לשונה הארוכה ושיניה הקדמיות משתרבבות החוצה אל עזריאל הטופח מדי פעם על גבה ומזמזם להנאתו, בינתיים.

כן, בינתיים.

לפנות ערב ישוב לדירת הרווק שלו ויאכל פרוסת לחם מרוחה בחמאה, על יד פינת האוכל המבולגנת להפליא בניירות ועיתונים וחפצים שונים ומשונים.

גם לוח שנה מקומט ישכב שם, ועזריאל ידפדף בין עמודיו ויבחין כי ביום שני הבא ימלאו לו שלושים ושתיים שנים... הוא היה כל כך קטן, ועכשיו הוא כבר גדול... לללל...

די!!! הוא ישליך את התאריכון הזה מעל פניו ויעזוב את הפרוסה הכמעט- שלימה, יתרחץ וילך לישון. ואז יגיעו המחשבות, ובעקבותיהן החלומות הטרופים, ולאחר מכן הקימה אל ה'לבד', שוב.

כמו עכשיו.

עם הג'ירפות והדובים וההיפופוטמים.

אבל בערב עזריאל לא פתח שוב את לוח השנה, כי בתיבת הדואר נח לו פרוספקט מעוצב מושך עין, שאישה אחת בשם מאיה עציוני, החליטה שהיא פונה לגרפיקאית, או אפילו למשרד פרסום, וביקשה ש"תעשו לי משהו יפה, שיבואו הרבה לקוחות ושיבינו מהפרסומת שאני מומחית, ורק אני יוציא אותם מכל הבעיות!"...

עזריאל זרק את הפרוספקט הסגול-לבן לפח האשפה. אבל לאחר לילה בו דמעותיו לחלחו את הכרית שזקוקה לציפית מכובסת, ותרדמה קצרה שנחתה עליו לאחר לא מעט נדודי שינה, הוציא את הפרוספקט משם בקצהו וניער אותו.

בקופת חסכונותיו נחו דמים מרובים שלא היה לו מה לעשות בהם.

***​

למחרת הוא ישב אצל מאיה בקליניקה, וראה רק את המשקפיים הגדולות שלה, והעיניים ששכנו מעליהן. וגם את המחרוזת הענתיקה שישבה על צווארה.

עזריאל הניח רגל על ברך וסיפר לה כלאחר יד על הבדידות, הרצון, הפחד, השיגעון, הדמעות, הנדודים, גן החיות והאבטיחים שהוא נותן לפילים. "זהו, ש..." הוא השפיל מבטו. "אני מוצא את עצמי מחובר מאוד לחיות, ואוהב אותן. אני אפילו לא רוצה ל... טוב לי ככה".

"אני שומעת.... אני מבינה.... כן..."

כך היא אמרה.

שוב.

ושוב.

שוב ושוב.

והסתכלה עליו כמו... כמו... כמו ג'מילי הגמל שמקשיב לפעמים להגיגי ליבו הרוחש...

הוי, למען השם! למה הגיע לכאן והביא בכיסו ארבע מאות וחמישים שקלים? למה??? ג'מילי היה שומע אותו ביתר אנושיות!

"נו?" ידיו שיחקו זו בזו. אחר נשען על השולחן הרחב והמתין למוצא פיה. "מה את אומרת?"

אך מוצא פיה המהולל הסתכם אך ורק במשפטים הנ"ל, ובהנהוני ראש עולים, יורדים ומסחררים שעזריאל התקשה לעקוב אחריהם, עד אשר התייאש. הגברת הכבודה דפדפה בין ניירות ודפים מקומטים, טושים ועטים- בלי ועם מכסים לא תואמים, ספרים וחוברות מהודקים בספירלה, סיכות משרד ומהדק...

"אההממ..." המהמה לבסוף, סופסוף, וגירדה בסנטרה הכפול באמצעות העט הכדורי שלה, ואז הניחה אותו ונטלה מין שרשרת כסופה שבקצה שלה מותקן יהלום מוזר. "אני בודקת..."

"מממ...מה זה?" עזריאל פער את פיו לגודל ממוצע. "ז...זה, זה כישוף???"

"ממש לא", היא ענתה באדישות מעצבנת ועזריאל התרומם באחת. פעולה זו רק הגבירה את אדישותה. "חס וחלילה, כישוף..."

"אז מה זה אם לא מעשה כשפים???" עזריאל רתח מזעם ופניו אדמו לחלוטין.

"שב אדוני", היא חייכה חיוך מאופק והביטה בו מעל זגוגיות המשקפיים העבות. "כבר היו כאן גרועים ממך". והיא חיכתה למילוי פקודתה, המטוטלת שבידה נעה הלוך ושוב, למורת רוחו של המטופל הנחמד 'שלה'.

"ואם לא בא לי?" טון דיבורו עלה באוקטבה או שתיים וגברת עציוני הסתכלה עליו, פיה קמוץ. "תורידי את המטוטלת הזאת'י, אני לא מסכים לך לעשות את זה עליי!!!"

"אוקיי", היא הניחה את השרשרת על גבי הספרים הפתוחים, ואז אמרה את המשפט הכי ארוך מאז שהתחילו: "אדון עזריאל היקר, שב ונדבר כמו בני אדם".

הוא התיישב על הכיסא המרופד ולחייו הסמוקות בערו פחות. "פו..."

היא הסבירה לו הכל, מאל"ף עד תי"ו. הסירה את משקפיה, דיברה ושוב החזירה אותן למקומן אשר בקצה החוטם, שם ולא אחרת. הוא הסתכל על נורת הניאון ועל הווילון שהתנופף לו ברוח, בהה בספרים הפתוחים וניסה לקרוא את השורות מהכיוון ההפוך, תהה ממה עשויה המטוטלת והביט בתמונת הקיר מאחור.

עינו קלטה את דמות מלך החיות הרובצת שם. חיוך התגנב אל בין שפתיו.

"אתה איתי, אדוני?..." מאיה שאלה בקול תמוה ועיניה הצטמקו, "או בתמונה שעל הקיר?"

"בתמונה שעל הקיר!" אמר.

בסוף עציוני ניאותה לטפל בפציינט המהולל בלעדי המטוטלת האהובה. מחשש כשפים, ניחושים, לחשים ושאר מרעין בישין.

עזריאל הנפיק לכספתה ארבע מאות וחמישים שקלים טבין ותקילין בלי להתווכח.

מאיה השתמשה בכסף עבור הקנייה השבועית בעיר, ועזריאל חזר אל הג'ירפות והפילים, האריות וההיפופוטמים, האווזים והברווזים, היעלים והאיילים, הזברות והסוסים, החמורים והינשופים...

אבל יותר הוא לא לחש באוזניהם את סודותיו הכמוסים.

הוא היה הולך לגברת עציוני. מתייעץ, מספר אודות ילדותו העשוקה, בדידותו ורווקותו, מחשבותיו ופחדיו, הגיגיו ושאיפותיו.

ואפילו נפגש עם מועמדת לנישואין שמאיה הגרילה מפנקס לקוחותיה.









מאת: פנינה ריימונד.

 

[chani t]

מקודם זה היה בגרסה השירית ועכשיו ננסה בגרסה הסיפורית...

שפריץ של מים התיז על העציץ המופתע, הוא ניער את עליו בבהלה והתכנס אל עצמו,
מאיה ליטפה אותו קלות, "אל חשש חמוד שלי, עוד תגדל ותפרח"
היא פנתה לעבר העציץ הבא בשורה, "בוקר טוב זרח" היא זמזמה לו והתיזה גם עליו מים קרים ומרעננים,
דפיקות חזקות על הדלת, הצילו את את צמח ותרח העציצים הבאים בתור מלקבל את מנתם היומית והם נשמו לרווחה,
מאיה כחכחה בגרונה קלות ואז פתחה את פיה וסגננה לעצמה קול מיוחד, שיראה לזה שדופק על הדלת את גודל חשיבתוה וגדולתה "כן, אפשר להכנס",
הדלת נפתחה בהיסוס, ועל מפתנה עמד בן תשחורת נבוך,
מאיה עטתה על עצמה חיוך מקסים,
"בואו צדיק תכנס, אני בדיוק מחכה לך"
הבחור הנבוך העונה לשם גרשי בעיתות הצורך, נכנס פנימה בצעדים קטנים קטנים
"אאהממ המשגיח.. אההמממ שלח אותי ..הוא אמר לי.." התגמגם במילותיו,
"הכל בסדר, שב על הכיסא ועוד מעט הכל יהיה הרבה יותר מבסדר"
הבחור התיישב על קצה הכסא מנסה לתפוס כמה שפחות מקום מחלל החדר
תוך כדי שהוא מעביר מבט סקרן על החדר כולו,
"אז אתה גרשי" הביטה בו מאיה במבט גדוש באהבה וחום
"מודה באשמה" הוא חייך במבוכה וגומת חן התגלתה על לחיו
"אני מבינה" היא אמרה וחייכה חיוך מבין ומלא משמעות בוחנת אותו לעומק ומהנהנת בראשה תוך כדי הבנת דברים עמוקים לאין שיעור,
"אחד עשרה שתיים עשרה שלושה עשרה" מלמל גרשי מתחת לשפמו
"מה אתה ממלמל לעצמך ?" תמהה
"אהה" הוא נבוך שוב "סתם, אני סופר את העציצים"
"עכשיו, הבנתי אותך לגמרי" היא מחאה כף לכף, ואז רכנה לעברו חרש חרש
"תגיד , גם אתה היית רוצה שיספרו אותך?" מבטה היה נעוץ בו והוא החל לחוש בזרמים המטפסים בו מעלה מטה
"אני חושב שכן, ממש הייתי רוצה שיספרו אותי" הוא גיחך קלות
פניה החלו לקבל את הגוון של העציץ הימיני (הוא היה אדום אם תהיתם)
"אותי אף אחד לא ספר אף פעם" הוא פלט במין מרמור
"עכשיו אני ממש, אבל ממש מבינה אותך" היא נתרה על מקומה בהתלהבות, ואז נתרה בזינוק אולימפי מרשים לעבר הצד השני של החדר,
"בוא תשכב במיטה פה, רק תניח את הראש כאן ולא צריך לעשות כלום"
גרשי המבוהל מצא את עצמו שרוע על המיטה
"אני אההממ לא מעוניין" הוא התחיל למלמל
מול עיניו התנדנדה המטוטלת ומבטו הלך והסתחרר
"אני אאהממ אני לא" הוא מלמל ושקע בתוך עצמו
"הכל בסדר, הכל בסדר" היא לחשששה
"עוד רגע הכל יהיה יותר מבסדר"
* * *

"זהו, יותר מזה, אני לא זוכר מה קרה איתי ", מבטו המתחנן של גרשי היה נעוץ בראש ישיבה הכבוד שישב מולו,
"אבל אני מבקש לחזור לישיבה, אני מבטיח, אני אהיה ילד טוב" מבטו המתחנן ועיניו הרציניות נתנו למשגיח להבין שהפעם זה רציני ( עד הפעם הבאה)
"בסדר, הירשמן " חייך לעברו וטפח על כתפו בעידוד "התקבלת"
הבחור חייך קלות ופסע לעבר הדלת,
רגע לפני שיצא נעמד בפתח מהסס קלות "אאהממ" הוא מלמל במבוכה ומולל פיסת נייר אומללה שאחריתה לאבדון,
"כן" הביט לעברו בציפייה ממשיך תוך כדי לתייק את הדפים שעל שולחנו
"אם אפשר לבטל את הפגישה היום, אצל המטפלת הזאת ששלחתם אותי" הוא לחש באי נעימות בולע את רוקו תוך כדי,
ראש הישיבה חייך חיוך גדול "אם תוכיחו את עצמכם, הטיפול מבוטל" הוא ניפנף בידו לאות שהשיחה הסתיימה, הבחור נשף בהקלה "תודה תודה" הוא מלמל ונמלט מהחדר,

ראש הישיבה הרים את הטלפון וחיוך של נצחון על פניו "זה שוב עבד" לחש לתוך הפומית,
"היא פשוט קוסמת המטפלת הזאת"
הוא השתתק, מאזין למדבר מהעבר השני, מבטו היה מחויך וזחוח על לשד עצמותיו,
"אני רק רציתי להגיד לכם תודה, על הרעיון הזה"
הוא הנהן בראשו "את המקרים הכי קשים היא מפצחת, ממש מתנה" הוא סיים את השיחה בהתרגשות
מחזיר את הטלפון לעריסתו וזמזם לעצמו
"כי לא תשכח מפי זרעו... כי לא לא לא- לא תשכח תורה תורה מישראל"

שלפתע נשמעה שוב דפיקה על הדלת הוא הטה על עצמו ארשת מכובדת וכחכח בגרונו
"אפשר להכנס"
בפתח הדלת עמד ר' מוישה "זה בקשר לתנחום" הוא אמר בכובד ראש
"אני חושב להשהות אותו מהישיבה, הוא עבר ממש כל גבול" הוא חכך את ידיו זה בזו,
פניו היא כעוסות ומכווצות וידיו התנפנפו לכל עבר "לפחות לשבוע, שיחשוב קצת על מעשיו"
ראש הישיבה חייך לעברו וסימן לו לו בידיו להרגע,
"לא צריך השהייה" הוא אמר
"יש לי פתרון אחר...פתרון מעולה שתמיד מוכיח את עצמו"


חני

 

[בודקת תוכנה]

לקחת לה את הסיר? אבל היא תבין? ואולי מישהו אחר יעשה את זה? ולמה דוקא עכשיו? אהה, היא צריכה אותו דחוף, אבל למה דוקא אני??
טוב, בטח יש מישהי אצלה, אביא לה את הסיר בדלת ואלך.

הוא הולך בצעדי צב, בטוח שהדרך התארכה פתאום. איך הוא נמצא בבית עכשיו? מה הוא יגיד?
דופק אצלה בדלת, ולרוע מזלו דוקא סבתא פותחת לו, ואין אף אחד אצלה בבית.
"שלום סבתא", הוא אומר בקול נמוך ורוצה לברוח.
"שלום גרשי, מה שלומך? אכלת כבר צהרים?"
"לא, אבל..."
"מה אתה אוהב? חביתה? שקשוקה? מרק ירקות?"
הוא בוחר במרק הירקות האהוב, אולי גם בגלל שקר לו בלב.
"בוא חמוד, שב." הוא מתישב, ובוחש בצלחת.
"הנה המרק שאתה אוהב" היא אומרת, והוא אומר לה תודה ובלבו מברך את הרגע הזה.
"אז מה, החלטת לבוא לבקר?" היא מנסה,
"כן" הוא עונה, וכבר לא בקול נמוך כל כך, "התגעגעתי."
הוא מתחיל לספר לה על הישיבה, ועל החברים, והיא מתענינת ואוהבת.
"תודה רבה סבתא, המרק היה ממש טעים!" וגם היחס, הוא אומר לעצמו בשקט.
"תודה שבאת! תהיה בריא ותלמד טוב, זה העיקר!"
הוא יוצא עם הרגשה טובה יותר ומחליט להשתנות לטובה.