אתגר אתגר דו שבועי: אופי הדמות שלכם

[מלכי פריד]

לכל דמות בסיפור יש אופי ואישיות. האופי של הדמות נשקף בדרך כלל במעשים שלה, בצורת דיבור שלה, בתגובות שלה וכו'.
האתגר הוא למעשה ליצור דיאלוג בין שני אנשים, כאשר אחד מהם הוא הדמות בה תתמקדו, הדמות לה אתם צריכים ליצור אופי מסוים, מבלי לציין זאת במחשבותיו או באמירותיו.
לדוגמא, אם בחרתם שאופי הדמות הוא כעסן, עליכם ליצור דיאלוג בינו לבין אדם נוסף, מבלי לרמוז משפטים המציינים במפורש שהוא כעסן. כגון: "אני אדם שמתרתח מהר, אז אל תתחיל איתי" / "הפעם לשם שינוי אני אשתדל לא לכעוס" וכן הלאה.

מקווה שהייתי ברורה.

האתגר יינעל בעוד שבועיים מהיום- יום חמישי כ"ח סיוון בשעה 23:00.

לדיונים ולניחוש האופי של הדמות נא להיכנס לנספח.

 

[הטעם המושלם]

"שלום" קדמה את פניי המראינת מהסיפורים- זאת עם הפאה שעומדת כאילו יצאה הרגע מסירוק, עם החיוך הפלסטי והמבט הבוחן כליות ולב.
"שלום" ניסיתי אני להיות המרואינת הקלאסית- זאת שקראה את כל סיפרי השפת גוף למיניהם.
"שבי בבקשה" הראתה לי על כסא מרופד, נוח למראה, לא בשבילי. נשארתי לעמוד.
"אז ספרי לי בבקשה על עצמך" התחילה בשאלה הכי צפויה בעולם, מתעלמת מעמידתי.
"אני יעל," פתחתי אני, מנסה בכל זאת לשבור קצת את השאלות המשעממות, "ומה שמך?", קצת, קצת גיוון, מה יש?
היא הביטה בי במבט תמה- אך ענתה- "שמי אורית, מנהלת מחלקת כוח אדם בחברה".
"אני בת 25" המשכתי, תוך חיפוש בין אלפי המסמכים שבתיק- את הקורות חיים המושקעים שהכנתי בבית, "נשואה, אמא לשלושה מתוקים."
סוף סוף נמצאה האבדה- מקומטת ומלוכלכת מהסנדביץ של הבוקר. הגשתי אותם ככה, כן- היא תצטרך להכיר אותי כמו שאני, אם אני יעבוד פה.
"אני אגיד לך מה שלא כתוב פה" צחקתי כשראיתי אותה סוקרת בעיו מה את הטופס המקומט.
"אני מנהלת פרויקטים מגיל אפס, כן מהשלב בו הפרויקט הוא לגרום לאמא להגיע לשיאים חדשים של חוסר שינה", היא לא הצליחה להבליע את החיוך שלה. 'הצלחתי!' הרעתי לעצמי בלב, 'הצלחתי להעלות פה חיוך במקום הקודרני הזה!'

 

[אוראל סולטן]

שיחת בוקר ממוצעת בין אבא לבנו...

אבא: "נו, יוסי, אתה בא?".

יוסי: "עוד מעט, אבא...".

כעבור 5 דקות.

אבא: "נו, יוסי, אתה בא איתי או לא?".

יוסי: "כן, כן, חכה רגע, עוד חמש דקות".

כעבור עוד 5 דקות.

אבא: "יוסי, מה קורה?, כמה זמן אני צריך לחכות לך שתקום כבר מהמיטה ותלך לבית הספר?".

יוסי: "יוווו... למה להלחיץ!, אני בא, אני בא, רק עוד שניה".

כעבור עוד 5 דקות.

אבא: "נו, יוסי, בוא כבר!".

יוסי: "חרפפפפ, חרפפפפ, חרפפפפ...".


קרדיט תודה ל @Natan Galant שבספרו "תן לישון, געציל!" לימד איך מאייתים חריפות ונחירות בצורה דקדוקית נאותה וראויה. שכוייח נתן. (בינינו, זה בסדר שאני אשתמש לך במספר נחירות מהספר בשביל אתגרנו, נכון?.).

 

[אבגדהו2]

"אז מה את אומרת? זה יצליח? המורה תבטל את המבחן?" שקית הבייגלה מתרוקנת בקצב מחשיד.
"אממ.." מהקורונפלקס שלי יש הרבה..
"נכון, את צודקת. קשה לקבוע מראש - למה המורה בלוך עקשנית בדרך כלל"
אני מזיזה את הפירורים מצד לצד. שירה הגיעה עם צמה היום, לשם שינוי.
"האמת שאני דווקא כן רוצה שהיא תעשה את המבחן היום. אני לחוצה בטירוף ואני לא רוצה שהלחץ ימשיך.. עדיף לי היו וזהו."
היא מזיזה את קצוות שערה בעצבנות. אף פעם לא שמתי לב לגוונים שמתחת הפוני!..
"בכללי, נמאס לי שאביגיל ורחלי משתלטות על הכיתה. באמת! לכל אחת יש זכות לעשות מה שהיא רוצה, ולהביע את עצמה חופשי. באמת, כמה אפשר לשמוע את דעתן על המורות, החברות, ובית הספר בכללי? גם לנו יש דעה, ולא תמיד היא מה שה-ן חושבות"
אני מהנהנת. הפנים שלה מאדימות, מעניין איך זה קורה. בצהריים אני אבדוק באינצקלופדיה.
אני מוסיפה הנהון, ליתר הדגשה. היא נעמדת.
"יאוו חני!! דיי כבר עם השקט הזה, וההנהונים. לך אין דעה?? אין לך מה להגיד?? מתי תתחילי לדבר??!"
וואלה, חבל שאין לי מראה. מעניין אם הפנים שלי עכשיו גם אדומות.

 

[מ. ש]

"רחלי איפה הבקבוק?" שרי הסתובבה בבית כאחוזת תזזית כשברקע נשמעות בכיותיו של נפתלי הקטן שמחפש את הבוקי שלו.

"רחלייייי!!!! איפה הקבוק של נפתלי?" שרי נכנסה בשערה לחדר, "ותזהרי על הכביסה שקיפלתי פה אגב"

"לא יודעת" רחלי מלמלה מתוך הספר.

"רחלי, הכנת היום בצהרים לנפתלי בקבוק, איפה הוא שתה אותו?" שרי לא הרפתה מדברת לאט כמו לילד קטן.

"מאיפה לי לדעת? נראה לך אני עוקבת אחריו?" רחלי שינתה תנוחה תוך מבט בספר ומתחה רגליה. ערמת בגדים ריחנית ומקופלת למופת נפלה אפיים ארצה.

"רחלייייי!!!! לא סולחת לך, את הרגע מסדרת את הערימה הזאת!!"

רחלי לא הגיבה מעבירה דף בלהיטות.

לשרי נמאס, תפסה את הבגדים והחלה להעיף אותם על רחלי והספר מחסה את הספר הרמטית.

"מה את עושה?" רחלי זינקה מהמיטה עם הספר בידיה, "את לא רואה שאני קוראת?"

"את לא רואה מה את עושה כשאת קוראת? הפלת פה את כל הערימה שקיפלתי כל הצהרים!"

הן עמדו כמו בדו קרב ולא שמו ליבן לנפתלי שנכנס לחדר בפסיעות ברווז והחל מפזר את הבגדים ברחבי החדר ממרר בבכי על הבוקי האבוד.

שרי הסתובבה והרימה אותו מלטפת את לחיו בעדינות, "עוד מעט נמצא לך את הבוקי" הרגיעה אותו ברכות.

"את מחפשת את הבקבוק של נפתלי? למה לא אמרת?" רחלי הביטה בשרי בהשתוממות, "לא ראית שאני הכנתי לו היום בקבוק בצהרים?"

היא יצאה מהחדר וחזרה עד מהרה עם התיק גן של נפתלי. הוציאה את הבקבוק מהתיק, אגב ניעור אגרסיבי שהשיל אי אילו חלקי לגו לא ברורים, "הוא שיחק היום עם נתי 'נוסעים לסבתא' ושם את זה פה".

שרי לקחה את הבקבוק הריק בידיה ובלי מילה נוספת יצאה למטבח.

רחלי הביטה בו בהשתאות תוך מלמול : "למה היא לא אמרה? למה?" וחזרה לספר.




אשמח להערות וניחושים בניספח.
תודה על האתגר!

 

[לבי]

בס'ד
לפתוח ת'אולם ולחכות שעה ועשרים לחופה, זה נאה ? ישר...
להגיע בדיוק בזמן ולשבת משועמם עד שהקווטר - יביא את הרך הנולד ולהעמיס בינתיים, בורקסים לעייפה על הבוקר...זה נכון?
למה למהר? בטוח תמיד שאגיע , ענין של "בטחון עצמי."
יותר טוב בעיניך, לדפוק על דלת המחותנים פונקט בשמונה ושלושים כמו שקבעו ולשמוע את הכלה מייבבת, "איפה עוד נעל נעלמה לי"...זה יפה?
זה נכון שתמיד יקבל את פנינו פרצוף חמוץ אחד לפחות, אנחנו רגילים... לא נמות מזה.
תפסיק, אלה שמחכים לכם כמעט מתים מרוב "חכיון" מי אתם ? הגזמתם! עכשיו להגיע?
מה זו מחלה? כן , מחלה...
ויש לה שם? איך?
"אחרת"? כמו "אדמת" "צהבת"...
יש חיסון?
כן, לשבת לחכות לאחרים, לא שיחכו לך,
לפתוח ת'אולם, לא לבוא כשכמעט סוגרים,
לא לדפוק בפראות, על חלונות הבנק- בשתים עשרה אפס אפס ודקה.
לא להתרברב... שאתה מכבד דווקא ברקוד ה"מצוה טאנץ" בשתיים ושלושים לפנות בוקר.
רגע, לא מתאים לי החיסון, עקרונית אשתי נגד חיסונים...
אין מה לעשות, אני נשאר חולני, אחרת...

 

[ifatrosh]

"אתה יודע למה קראתי לך לשיחה?"

"אני באמת לא יודע", מיכאל לוחש, "אני משתדל להיות ילד טוב".

"נכון", חיוך מאיר את פני המורה, מר אבידן, "אתה באמת ילד טוב".

מיכאל משחק בציציות שלו ומחמיץ את החיוך.

"למה לא נרשמת לטיול השנתי?"

"אין לי זמן לטיולים".

התשובה מבלבלת את מר אבידן. "מה?"

"כן", מיכאל עונה ולא מרים את מבטו.

"מיכאל אני מבקש שתסתכל אלי כשאני מדבר איתך".

"בסדר", מיכאל עוזב את הציציות ונועץ מבט במר אבידן.

"דיברתי עם אמא שלך והיא אמרה לי..."

"מה? דיברת עם אמא? למה? בשביל הטיול המיותר הזה?" מיכאל מסמיק, ידיו רועדות.

"מיכאל, אני רוצה שתבין, כשבית הספר מחליט שיוצאים לטיול, יש לזה סיבה חשובה ולא תמיד אתה תבין. אבל כשאתה מקבל מכתב על טיול להורים, אתה צריך למסור לאמא את המכתב. אמא שלך מאוד הצטערה שהיא לא יודעת על הטיול".

"אני יודע למה אני לא מראה לאמא על הטיול", מיכאל מניד בראשו, וחושק את שפתיו.

"אם יש בעיה של כסף, אז בית הספר יכול לבוא לקראתכם", מר אבידן אומר ברכות.

"אין בעיה של כסף. כל מה שאני רוצה אבא נותן, גם אם הוא רחוק. הוא יכול לשלוח בביט, העברה, או לאשר לי למשוך כסף מהכספומט", מיכאל הסמוק מסתכל על המורה ואומר לאט לאט, "אמרתי למורה, אין לי זמן לטיולים".

"תוכל לתאר לי את סדר היום שלך? אני חייב להבין מה מעסיק כל כך ילד בן שמונה".

"למה לא?" מיכאל מפתיע, "ואז תראה שאני צודק".

מיכאל מכחכח בגרונו, "אני קם בשש בבוקר ומארגן את הסנדוויצ'ים לכולם, ככה אמא יכולה לישון עוד קצת, אחי הקטן בוכה הרבה בלילה".

"יפה מאוד, כיבוד הורים", מר אבידן מהנהן בראשו.

"אמא קמה אחרי, בשבע ומארגנת את כולם, ואנחנו יוצאים. אני לוקח את אחי הקטן למטפלת וממשיך לבית הספר. אחרי הלימודים אני מחזיר אותו מהמטפלת, ומחמם בתנור את הארוחה שאמא הכינה בלילה".

מר אבידן ממשיך להנהן.

"כשאמא חוזרת אנחנו אוכלים, מארגנים את הבית ומשכיבים את הקטנים לישון".

"באיזו שעה אמא חוזרת?" מר אבידן מנסה להבין.

"בחמש".

"ומי משגיח על הילדים עד שהיא באה?"

"אני".

"אוהו!"

"אחר כך אני מכין שיעורים ולומד למבחנים אם יש, או יוצא לסידורים. תלוי מה צריך".

"מה אתה אומר? אתה ממש ילד עסוק מיכאל, איזה סידורים יש לך?"

"לקנות במכולת, לקנות תרופות כשצריך, לשלם חשבונות..."

מר אבידן מפסיק להנהן ונועץ מבטו בתלמידו.

"אחר כך אמא ואני יושבים לכוס קפה או שוקו, ואז אמא מספרת לי מה עבר עליה במהלך היום, אני לא מספר לה כי אין לי מה לספר, ואז אני הולך להתארגן ולישון. מה לעשות? אני צריך לקום מוקדם".

"אני מבין, אני מבין".

"המורה, מאז שאבא עזב את הבית, אני הגבר בבית, מה לעשות? ככה זה החיים", מיכאל מושך בכתפיו.

 

[Avigail Amram]

בס"ד


"שלום לכם!" איך היה בטיול?" אמא שואלת.

"היה נחמד בסך הכל. נכון הודיה?" אומר אבא.

"היה מ-ד-ה-י-ם!" היא עונה, עיניה מוארות.

"לאן הלכתם בסוף?"

"היינו ביער עבות, מלא בצמחיה, עצים מקיפים אותך מכל עבר. אתה מרגיש באגדה! איזו אווירה קסומה, ואיזה נוף עוצר נשימה, כמעט נזקקתי לטיפול נמרץ... אמא את לא מאמינה איזה יופי, פלאי הבריאה ממש! טבע בראשיתי מחבק אותך מכל עבר. האינסוף מקיף אותך בעוצמות, לפעמים היה נראה לי שכמעט ונלך לאיבוד" מדווחת הודיה.

"רגע, אבא" אמא תמהה. "לא אמרת שאתם הולכים למשהו באזור?"

"היינו פה מתחת לבית, ביער קהילתי רמות..." אבא מגחך.

"אמא, את לא מבינה!, מרוב עצים אבדתי! עד שאחרי שעתיים של בכי בערך אבא מצא אותי, ברוך השם. אם הוא לא היה בא להציל אותי כמעט והייתי משמשת ארוחת צהרים לחיית הטרף ההיא" הקלה בקולה.

"כן, סובבתי רגע את הראש והיא לא הייתה לידי, אחרי דקה מצאתי אותה צורחת".

"צורחת? מה קרה? השם ישמור. הודיה, נפצעת?" שואלת אמא.

"אנושות. חיית הטרף כמעט וגמרה עלי, כבר פתחתי בווידוי, ומחלתי לכל מי שפגע בי. ואז כאמור, כמלאך מושיע, אבא הגיבור הציל אותי. אומנם ניצל גופי אך לדאבון ליבי מראה דמה של החיה שנשפך על הקרקע ייחרט בנפשי לעולם".

"אבא?" אמא שואלת, מזועזעת.

"היא צרחה מאיזה עכביש אז דרכתי עליו" הוא מעקם את פיו.

"אבל ברוך השם בסוף הכל היה מקסים!" הודיה זורחת. "את לא מבינה איזה חיות ראינו. ראינו אפילו בעל חיים ממשפחת הנמרים! כמעט כמו באפריקה!"

"היא ראתה איזו חתולה שאיכשהו מצאה את עצמה ביער רמות" אבא מתרגם.

"והציפור! אוי הציפור! אילו כנפיים, איזה מקור יפיפה, והגוונים..."

"היא מדברת על ציפור הדרור שעפה מעליה בחזור" אבא נאנח.

"טוב, העיקר שנהניתם..." מסכמת אמא.

"תודה אבא, על טיול שנתן לי מעט אוויר הרים, הרגשתי בשוויץ!" היא מושכת באפה. "הטיול הזה יישאר חקוק על לוח ליבי לנצח!" היא מוחה דמעה.


עשר דקות מאוחר יותר:

"הודיה, איך היה בטיול עם אבא?" שואל אותה מרדכי.

"טיול!? איזה טיול?"

................

 

[אחת כזאתי;)]

׳׳מה אני מכינה לך לאכול?׳׳ חנה מתיישבת מול אלי, ׳׳אני רוצה לפנק אותך לכבוד בין הזמנים . תתפרע׳׳.

׳׳את יודעת שאני אוהב הכללל׳׳ אלי אומר מיד.

׳׳ובכל זאת?..׳׳ חנה לוחצת. שיענה כבר מה הוא רוצה. הכל סביבו זה ניחושים. מה הוא יאהב או ירצה. אין עובדה מוגמרת.

׳׳בכל זאת אני בוחר שתכיני מה שאת רוצה. אולי מה שאת אוהבת?׳׳ הוא מציע לבסוף. אם לא החלטה, לפחות איזה שהוא כיון.

׳׳לא. אתמול ושלשום הכנתי מה שאני רוצה ואוהבת, לפני זה מה ששאר הילדים רוצים. הפעם תורך.׳׳ היא מגלגלת לכיוונו את הכדור בחזרה. נעמדת להכין שתיה קלה לשתייהם. עד שהדיון יסתיים עם תפריט רשמי.

׳׳אז אהמ.. חלבי?׳׳ אלי אומר לאט. חושב. ׳׳או שאולי פרווה? כי לפעמים עדיף להישאר נטרלי.. את יודעת׳׳

׳׳אני אחליט וזהו.׳׳ חנה נאנחת. מגישה לשלוחן שתי כוסות קפה קר. ׳׳עכשיו אתה במילא ניהיה חלבי. אחר כך אכין ארוחה חלבית.׳׳ היא קובעת. אחרת- את ארוחת הערב הקרובה, הם יאכלו מחרתיים, לארוחת הצהריים. מנסיון.

׳׳מצוין. תודה.׳׳ אלי מברך, לוגם מהקפה. שובל לבן מכתים את השולחן. ׳׳אני חושב שעדיף לי ללכת עכשיו לקניות, ואחר כך לחזור לאוכל. או אולי הפוך?׳׳ הוא מתלבט בקול. מנקה את השולחן בהסח הדעת.

׳׳האוכל יהיה מוכן עוד שעה וחצי בע׳׳ה. ככה שזה להחלטך׳׳ חנה מעדכנת.

׳׳ועדיין אמא. מה הדעה שלך?׳׳ מצוקה בקולו.

׳׳שאתה כבר ילד גדול.׳׳ היא נאנחת. מוסיפה קלישאה אימהית שחוקה. ׳׳ומה יהיה כשתתחתן?׳׳

׳׳באמת מה יהיה׳׳ הוא חוזר אחריה בשקט. שוקע במחשבות של אם, כמה, ואילו. עדיף ככה, או אולי אחרת?

 

[מתן מאור]

שלום

שלום, מה נשמע? איך היה היום בכולל? היה קשה המבחן?

בסדר

החברותא הגיע בזמן ראיתי את אשתו חוזרת בחמש, אז כנראה שהוא שמר על הילדים עד אז, כנראה הוא איחר. אבל לפעמים הוא לוקח בייביסיטר שתשמור לו על הילדים, אתה יודע, שמתי לב שזה תלוי אחרי העשירי הוא מפסיק לקחת בייביסיטר כי נגמר לו הכסף, אבל הוא אשם כי הוא לא מתנהל נכון כלכלית, נולדה להם בת והם קנו עגלה חדשה כי העגלה הקודמת הייתה בצבע של בנים, נפלו על המוח, הם לא יכלו לקנות רק גגון?

איחר. כרגיל. מה איתך?

אל תשאל, ירדתי לגינה והחתולה המגעילה שמסתובבת כל הזמן על המגלשה המליטה כמה גורים קטנים ועכשיו אי אפשר להסתובב שם בכלל, צריך לעשות עם זה משהו. וגם מוטי כל הזמן מציק לכל שאר הילדים בגינה, הוא מושך לכל הבנות בשיער אני לא יודעת מה יגדל ממנו. הוא כל כך חולה תשומת לב. הוא מציק לכולם משפריץ מים מהברזייה לכל הכיוונים, והוא לא שם אלי בכלל, אני חושבת שהוא לא אוהב אותי, כל הזמן הוא בוכה שהוא רוצה את אבא. דווקא בעבודה היום היה מושלם, רבקה הביאה איזו עוגה שהיא הכינה, משהו עם חמאת בוטנים ושוקולד מריר, אני חייבת את המתכון הזה, היא עשתה כזה זיגוג מלמעלה של חמאת בוטנים וציירה עם סכין כמו שיבולים כאלו, אתה מבין למה אני מתכוונת?

אהה

וזה מה זה טעים... אני אומרת לך, אני חייבת לבקש ממנה את המתכון, אמא שלך תאהב את זה בטח יותר מהשמרים המשעממים של אחותך, אה, היא התקשרה אלי היום לשאול מה עם שבת, מה אתה אומר? אני חושבת שכדאי לנסוע השבוע כי שבוע הבא הזו"צ מגיע לאמא שלי ועוד לא היינו איתם שבת. אתה חושב שהם מסתדרים? אני מסוקרנת נורא, מה אתה אומר?

אנחנו כן מסתדרים?

אוף, לא מעניין אותך שום דבר שאני מספרת. תספר לי משהו מעניין.

אין

מה, החיים שלך כאלו משעממים? היית בכולל פגשת אנשים, משהו. אף אחד לא סיפר לך שום דבר? לא יכול להיות.

נכון

נו, אז מה שמעת בכולל?

טוב, חתכו את המלגה של הכולל בגלל הדתות. אבוד לך הבגד.

 

[אסתר שין]

"לא רוצה".
"למה? אבל ההזדמנות הזו נשמעת כל כך טוב! לא כל יום מישהו מבקש ממך לכתוב לו כתבה תורנית. ועוד בתשלום".
"זה לא בשבילי, חיה".
"אבל למה?"
"כי אני לא אוהב חשיפה ציבורית".
"חשיפה ציבורית! אתה רציני, נחמן? עוד רגע תגיד לי שזה יכול גם להזיק לשידוכים של הילדים... מדובר בסך הכל בעיתון תורני משעמם, שבקושי כמה אברכים מהכולל שלך קוראים אותו!"
"אל תזלזלי בעלון של דברי תורה, חיה!" נחמן מזדעק.
"אני לא מזלזלת בכלל, א--"
"את כן. את חושבת רק על הכסף. אני יודע את זה. את לא חושבת על זיכוי הרבים או על הזכות להפיץ תיירה". הוא מסיר את משקפיו, מנגב אותן מאבק בלתי נראה ומניח בחזרה על קצה האף, מקומן הקבוע.

 

[-חיה-]

יעקב מדומם מנוע ומשחרר את נעילת הדלתות, "קדימה".
שון נושם נשימה אחרונה של רכב ממוזג, זולג החוצה. "איפה אבא שלי?"
הדוד מושך כתף, מדליק סיגריה.
הוא מטפס על גבעה שתספק לו נקודת תצפית, מזהה עדר ורועה.
הרועה מזהה אותו גם, מנופף לשלום.

יעקב כבר נסע, משאיר אותו עם אבא, פרות בר שעירות ותיק עמוס בדברי מאכל. אמא מכירה את אבא שלו, מעדיפה לדאוג לאוכל שלו בעצמה.

הוא מתיישב על סלע שטוח, מנשנש מקלוני גזר. אבא שלו מתיישב על אבן נמוכה, מחלל את השקט עם צלילי חליל צד. "רוצה גם?" אבא מציע לו לנשוף אוויר לכלי הנגינה, הוא מנענע לשלילה.
"אז מה, איך בבית ספר?"
"אתה יודע. עבודות, מבחנים וחברים".
"אוי".
"דווקא נחמד לי".
"הגיוני, אתה הרבה יותר שרעבי מגורן". שרעבי זה השם משפחה שאמא שלו חזרה אליו מאז הגט, מחקה את תקופת הגורן מחייה. רק אותו היא לא מחקה, טענה שהוא דומה יותר אליה.

"אהה... אבא מה התוכניות שלך לשבוע הקרוב?" הוא סתם זורק בלון ניסוי, יודע שיתפוצץ.
"אין יותר מידי תוכניות, אני הולך אחרי העדר", אומר האבא שאף פעם לא ידע לאן העדר הולך.
"פשוט יש לי חצי גמר בתחרות השחמט ברביעי, תבוא?" הוא בוחן את פניו של אביו שמתעוותות, מצביעות על חוסר שקט.
"נו אבא, מה אכפת לך? תהיה גאה בי, זאת תחרות אזורית. אני ועוד שלושה נבחרנו מכל העיר".
"עזוב שון, אני לא בשביל הדברים האלה".
שון שותק, הוא מלטף שור שנעמד בסמוך אליו. "חבל", הוא אומר לבסוף.
אבא נעמד, "בוא לחווה, אתה חייב לראות את העגלה של דייזי, היא ממש מותק".
אבא מכנס את הבקר, הם הולכים יחד בין גבעות ומרעה, אבא בן ועדר.

 

[Zohar Kali]

"רחלי, רחלי, קומי!!" נשמע קולה של ליאת מן החדר הסמוך. משראתה כי זו עדיין ישנה, מהרה להתפרץ לחדרה המרווח, מורידה בגסות את השמיכות שכיסו את גופה. "רחלי! הטסט שלך מתחיל בעוד עשר דקות! אינך מתרגשת?? קומי!!" צעקה ליאת בטון עצבני. רחלי פקחה את עיניה החומות, מביטה באחותה הקטנה בזוג עיניים ישנוניות. "ליאת. מה השעה?" שאלה תוך כדי פיהוק, מניחה את ראשה על המיטה המבולגנת. "רחלי, כבר שמונה וחצי. מורה הנהיגה שלך צריך להגיע בדקות הקרובות. עלייך לקום ולהתארגן." אמרה ליאת בטון יותר סובלני. מששמעה רחלי את השעה, אצה רצה מן המיטה אל עבר המקלחת. "תודה ליאת. התפללי נא עלי שאצליח במבחן הנהיגה!" אמרה רחלי תוך כדי צחצוח השיניים. ארבע וחצי דקות לאחר מכן, ירדה רחלי אל המטבח, לבושה ומוכנה ליום שלפניה. "רחלי, איני מבינה כיצד מוחך עובד. מדוע לא קמת מוקדם יותר וכך יכולת להתארגן בנחת?" שאלה ליאת בפליאה, עיניה הירוקות סוקרות את אחותה הגדולה. "ליאת, בסוף התוצאה היא אותה תוצאה. האינך חושבת? מה גם שחסכתי לי זמן שבו אהיה לחוצה" קרצה אל עבר אחותה הקטנה בעודה יוצאת מפתח הבית.

 

[מלכי פריד]

האתגר ננעל.
שיפוט יעלה בעזרת ה' מחר בשעות הצהריים המוקדמות.

 

[מלכי פריד]

אוקי.
אז קדימה, לשיפוט.
אחרי קריאה ממושכת ושיקולים רבים, הגעתי להחלטה הסופית:

הזוכה במקום השלישי ---

@אבגדהו2

ובמקום השני ---

@ifatrosh

והזוכה המאושר במקום הראשון ---

@אחת כזאתי;)

תודה רבה שנתתם לי את הזכות לכתוב אתגר!
בהצלחה לכולם!

 

[אבגדהו2]

תדה רבה על הזכיה במקום השלישי
האמת שלא ציפיתי..

 

[אחת כזאתי;)]

והזוכה המאושר במקום הראשון ---

@אחת כזאתי

תודה רבה על המקום הראשון והמכובד!.

בע׳׳ה בהמשך היום אעלה את האתגר החדש.