אתגר אתגר דו שבועי- גלגל חוזר בעולם

[שיבת ציון]

בס"ד

"אנחנו נעשה את זה", לאט פרוטגוניסט בתעוזה. הוא פצח פיסטוק והשליך את הקליפה אל השקית שבידו, "לא בטוח", בהה באופק, לועס.
"בטח שבטוח!", פרוטגוניסט כווץ את מצחו, "שום דבר לא ימנע בעדנו!".
"כן", המשיך הוא ללעוס בשעמום, "חוץ מפקק קטן, או רמזור אדום בדרך.".



"אנחנו נצליח!", אנטגוניסט התגלגל מצחוק, "הפעם נגיע עד אליו- ונשיג את זה. הוא לא יוכל לברוח.".
"מה שתגיד, בוס", הוא 2 התייצב לידו מיד, מקרקר בקול צפצפני. אנטגוניסט סובב אליו את ראשו ונעץ בו מבט זועף, "כמה פעמים כבר אמרתי לך לקרוא לי: 'אדוני הבוס'?!", הרעים בקולו, "בפעם הבאה לא אהיה אדיב כמו עכשיו.". הוא 2 השפיל את ראשו.
"נו, לך כבר להביא את המפה, עצלן טפש אחד".
"מיד", הוא 2 הסתובב והחל ללכת, "כלומר," הפנה את ראשו בהסוס, "מיד, אדוני הבוס".



זהתם אותו? אני מתכוונת, את הוא (והוא 2, כמובן). אם כן, ברכותיי, דלגו לפירוט האתגר, אם לא- הסבר קצר על דמותו:

סיידקיק-

סיידקיק הוא בן לוויה קרוב אשר בדרך כלל כפוף או נמצא תחת מרותו של הדמות אותה הוא מלווה. המונח החל את דרכו בספרי הקומיקס, והשימוש בו נפוץ בעיקר בעולמות הקולנוע, הטלוויזיה והספרות, שם הסיידקיק מוצג בדרך כלל כיד ימינו של הפרוטגוניסט, אולם אינו זוכה בתואר הסיידקיק מעצם היותו נשרך אחריו אלא כאשר הוא בעל אישיות משל עצמו, אם כי לא ברמה המשתווה לזו של הדמות הראשית, ותפקידו בעלילה הוא אף לעיתים לשמש אתנחתא קומית. בדומה ישנו תפקיד מקביל של הסיידקיק של האנטגוניסט, המתפקד כעוזר או ידיד של הנבל, אך חלש או טפש ממנו. (מתוך ויקיפדיה.). (מתוך: מילוג.).



ולאתגר- - -

בחרו מתוך ספר קיים צמד של גיבור (פרוטגוניסט/ אנטגוניסט) וסיידקיק, וכתבו קטע בו- - - התפקידים מתחלפים! הקטע מביא את השניים לסיטואציה בה ה'סיידקיק' הוא הגיבור בעצמו, וה'גיבור' שלו, משמש לו לסיידקיק. שמו לב, לא סתם מלווה, אלא סיידקיק על כל משמעותו: יד ימינו, כפוף תחתיו (אם תמצאו דרך לגרום לו בסיטואציה להיות כפוף תחתיו רשמית, כל הכבוד. כי הרי האופי של השניים, כמו נתוני החיים שלהם, נשארים בדיוק כמו בספר ממנו נלקחו. אם לא תמצאו, אפשר שיהיה כפוף תחתיו בצורה לא רשמית, כלומר, בסיטואציה אליה הגיעו- ה'סיידקיק' מבין יותר מה'גיבור' ולכן נאלץ ה'גיבור' להקשיב לו ולהשמע להוראותיו (או להתווכח עליהן, כמו סיידקיק אמיתי...)), אתנחתא קומית, וכשהאופי שלו מודגש ולא נעלם במרחבי הקטע.

חוששני שלא מיותר לציין, ולכן אעשה זאת: את הדמויות יש לקחת מהספרות החרדית בלבד. קטע המספר על דמויות חיצוניות לא ייכנס לשיפוט כלל.



השיפוט יתמקד ב:

• שמירת אופיים הבסיסי של הדמויות.
• התאמה מוחלטת של כל אחד לתפקידו החדש בתור גיבור/ סיידקיק (באופן בו מי שייקרא את הקטע בלי לקרוא את הספר ירגיש כי כך הם בצורתם המקורית.).
• כתיבה מעניינת ושוטפת.
• כתיבה תקנית (כן, יהיה דגש על זה. אולי לא ברמה של מיקום פסיק במקום נקודה, אבל כן ברמה של שפה תקנית (יעשה- אעשה וכד'), כתיב תקין, ופיסוק נח לקריאה.).

דוגמאות לצמדים?

צמד פרוטגוניסט- סיידקיק: איסתרק- נאיתן, מ:"ממלכה במבחן"/ מיה קינן.

צמד אנטגוניסט- סיידקיק: זירו- אאודו, מ:"דופליקטים"/ יונה ספיר.


האתגר יינעל בעז"ה בליל שני, ו' באלול, בשעה: 11:59 PM.


בקשת דוגמאות נוספות, שאלות, מחמאות נלהבות ודיונים מעמיקים- בנספח.

בסיעתא דשמייא לכולם!

 

[7שבע7]

שני המצוקים התנשאו לגובה רב משני צדדיהם. שני מצוקים, סלעי ענק, מרשימים בגובהם – לא סתם זכו לשמות מיוחדים משלהם.

הוא נשא את עיניו אליהם. כשני מלכים הם נדמו לו. מלכים שעומדים זה מול זה, דרוכים למלחמה, אבל אין הם נוגעים זה בזה כמלוא הנימה.

"שנעבור אליהם למעלה?" שאל אותו בן המלך. הוא היה נערץ בעיניו, בן המלך הזה, התמיר כמו אביו, האמיץ פי כמה מאביו. הוא, נמוך קומה, פניו צרובות משמש, אדמוניות, לא היה יכול לעולם להידמות לו. לשאת באצילות כזו את גופו, להציע בעוז רוח שכזה את ההצעה הבלתי הגיונית הזו. הוא – נועד להיות נושא כלים, ותו לא.

ובכל זאת התייעץ עמו בן המלך. בכל זאת שאל לדעתו. כמו אביו לפניו – גם הוא החשיב את דעת הנערים המלווים.

הוא הנהן. למרות היותו נמוך ובלתי מנוסה במלחמה, בלבו היה אומץ לא פחות משל בן המלך. האם לא שיסע פעם אריה שבא לטרוף את עדרי אביו? האם לא קרע לגזרים דוב מאיים על הכבשים?

הם עלו. הטיפוס בשן הסלע לא היה קל, אבל הם התמידו. כעכברים המדלגים בין מצוקים, טיפסו אל־על, נחושים לבצע את תוכניתם. כי תוך כדי העלייה הוא קלט: כן, זו גם תוכניתו שלו. גם הוא רוצה לטפס. גם הוא רוצה להילחם בארורים הללו. גם הוא לא מפחד מפניהם. גם אם אין הוא מלך.

***

וכשירדו שנית, כשחרבותיהם מנצנצות באדום, והמהומה שהשאירו מאחוריהם מחרישה את השקט ששרר בין שני הסלעים קודם לכן, הוא שוב הרים עיניו אל הסלע הנגדי, צור נשגב, צבעו אדמוני משהו, וחש פתאום תחושות חדשות מפעמות בדמו:

הוא יכול. הוא מותת את הערלים הללו, שאדונו פגע בהם בתחילה, והוא יוכל גם לנצחם בעצמו.

כי הוא התברך באומץ, התברך בעוז. התברך ברוח השמורה למלכי ישראל.

והוא יהיה חי וקיים עד עולם.

 

[קפטן אמריקה]

שמש סתווית האירה את סוכת הגפנים הקטנה,
קרניים עדינות משחקות באור וצל עם עלים ירקרקים, מרקדים בעליזות על פניו של נער צעיר, גבו רכון מעל גוויל קלף, ישוב במרכז הסוכה על גזעו הכרות של עץ בא בימים. עיניו הכחולות זוהרות מאי פעם.
המחזה המהפנט משך לא מעט עוברי אורח להשהות את מבטם, רגע אחד ארוך יותר לפני שהמשיכו לעמל יומם.
חלקם אף ההין לפנות אל הנער, לשאול בעצתו ולבקש את ברכתו.
או אז היה פוסק מלימודו, לוחץ יד רועדת, טופח על כתף שפופה,
מילותיו זקפו את גו ההמונים, נסכו בהם תקווה למחר טוב יותר.

"לעזאזל, שיתפוס תנומה תחת קן צרעות ובעודו מפזז בכאב ייפול אל בור שופכין"
שלוותו האצילית מופרת באחת, הוא מרים מבט קצר אל עבר שער הכניסה. משרתו, גבר המוני שאגלי זיעה נוצצים נקוו על מצחו, פניו סמוקות, שריריו המזדקנים בלטו מבעד לשיפולי גופיית הבד שלבש.
ידיו אוחזות בסלסלות קש מכוסות בד לבן, מפיצות ארומה מהבילה בחלל האוויר.
"מה הפעם?" הוא שואל בעדינות.
"מה הפעם אדוני? הפעם הוא עבר כל גבול,
כנראה שוב בילה את הלילה בשתיית יין וחידוד חוש ההומור הירוד שלו, משאיר אותי לעבוד במשרה כפולה, תכף הוא יעלה הנה בשיר ובמחול משל הקדים להקיץ משנתו, מקביל את פני השמש העולה"
זעמו ניתז לכל עבר, וורידיו בולטים ממצחו וזרועותיו.
הנער, משחרר אנחה חרישית מבעד לשפתיו.
אלמלא ידע כי השניים מושמצים בפי כל,
ויתגוללו באשפתות כאחרוני הקבצנים ללא עיסוק
היה משחררם לחופשי בחפץ לב.
הוא השתהה קמעה,
"התנהגותו בהחלט לא מקובלת עלי, משה"
מפטיר בקול מדוד ורגוע.
"עם זאת אני מציע לך לשלוט בכעסך, זכור כי הרופא הזהיר לבל תתאמץ יתר על המידה"
חרון אפו של הלה שכך מעט, הוא הניח את הסלסלאות על שולחן העץ, פורס מפה רקומה, מגיש לאדונו הצעיר את ארוחת הצהריים.
"לשובע, אדוני"
הוא מניד בתודה, מתרומם מכיסאו לנטילת ידיו, מעל קערת כסף מעוטרת.
רחש רמיסת עלים לוכד את תשומת ליבו, צעדי מגף עור בעלי משמעות אחת בלבד, המשרת הסורר עושה את דרכו במעלה הגבעה.
הוא נושך שפה, מייבש את ידיו במטלית.
בליבו כבר מנה לאחור את השניות שלפני הסערה.
שתיים, אחת, אפס.
צל בעל כתפיים רחבות מוטל על מרכז הסוכה,
"בוקר טוב" קולו העבה מבודח מאי פעם.
"צהריים טובים, שלא לאמר ערב טוב, בטוב תלין וברחמים תטבע בבריכת תמסחים"
הוא מסמן למשה בניד ראש, שקט מתוח משתרר בסוכה הקטנה.
מברך, נוטל פרוסת לחם טבולה בדבש אל פיו.
לעיסותיו הנינוחות מדליקות זיק עצבני בעיניו של משה.
"אה, אדוני אני יכול להסביר"
הוא מהסה אותו בעדינות.
"אתה בהחלט יכול, אבל אין בכך שום צורך"
"מה פירוש, אנ-"
עיניים כחולות חולפות על מבט מתנצל ומבט נרגז,
"למעשה, הנך מוזמן להמשיך בשגרת יומך, אתה פטור מעבודתך היום"
"אדוני לא מתכוון לגמול לי חסד על איחור שכזה"
"אדונך לא" הוא מחייך ברכות.
"מחר ומחרתיים תבצע את מטלותיו של משה בנוסף לאלו שלך".
הוא מהמם דבר מה מתחת לשפמו, כנראה גידוף עסיסי, שולח מבט רושף אל משה.
"כן אדוני"
האדון הצעיר מביט בו בהתנצלות מה, סוקר אותו מכובעו המרופט עד קצה סוליית המגף
"אני מעריך את העבודה המסורה שלך, אך מעתה השתדל לעמוד בזמנים"
"כן אדוני"
הוא מחווה והשניים עוזבים את סוכת הגפנים, מותירים אותו לבהות במעגלי האור המשתובבים בקרקע.
צורות גאומטריות מתערבלות כבמחול עוועים, גוויל הקלף חג בחלל, נסחף אל עבר ריק אינסופי.

"יצור מאוס, אפס אפסים"
חוזר אליו באלפי הדים.
טראחח
עיניים כחולות נפערות באימה.
מחבת מתקרבת במהירות שיא אל בטן חשופה.
צרחת כאב.
"ובפעם הבאה שתעז לאחר,
לא אחוס על הפנים היפות שלך".
הוא מקנח בסטירת לחי מצלצלת.

נושך שפה, רועד מכאב כורך שריג בד לבן סביב הכוויה,
סידאר הוא חומר יקר מכדי לבזבז אותו על אסופי מכוער.
בניסיון נואש להסיח את הדעת הוא מהרהר בשברי החלום, בפעם המי יודע כמה.

המציאות נהיית מרה יותר אחרי כל דמיון.

 

[אלישבע קיי]

"אם את אומרת" הוא הרכין את ראשו מטה, מביט בריכוז מושלם בשרוכי נעלי העור שלו.
"הוא משגע אותי. אני חושבת על תוכנית טובה עבורו" עיניה חייכו והיא היטתה את ראשה מעט לאחור, נשענת-לא נשענת על כורסת הקטיפה הארגמנית שלה.
"נצא לגן," היא פוסקת, תקיפות בקולה העדין, "מייד לאחר ארוחת הצהריים".
הוא מרים את מבטו, "אני מבין שיש לך כבר תוכנית עבור הנבל מאלקן" תחושת גרד חולפת במעלה גבו, הוא מחזיק את ידיו זו בזו, משתלט בכוח על הדחף לגרד.
"יש לי רעיון," היא מנענעת את ראשה, חיוכה סר, "תוכנית תיווצר ממנו, בעזרת הבורא".

משרת אדמוני נכנס לחדר הישיבות, מכחכח בגרונו, היא נפנית אליו, שואלת לרצונו. "הארוחה תוגש כעת" אומר האדמוני, מכחכח שוב בגרונו, "מייד לאחר מכן, יש להוד מלכותה פגישה עם נשות הצדקה בעיר".
"תבטלו אותה" היא נעמדת באיטיות, נתמכת בבת לווייתה. המשרת מהנהן ויוצא.
"זו הפעם השלישית שהמפגש עמן נדחה" קולו של יוסף עדין, רועד מעט בקצותיו, "אנשים עשויים לומר שאת אינך מעודדת צדקה."
"ומה בכך?" לאה צוחקת מעדנות, "אנשים עשויים לומר דברים רבים", ידה מסלקת בהינף קליל ובוטח את חששותיו.
הוא מהנהן, מתבונן בה בהערכה, מנסה לשאוב מעט ביטחון, פירורי אומץ.

"הבשר לא מבושל היטב" היא מכריזה, מקנחת את זויות פיה במפית משי, "והמרק נורא".
יוסף אינו מופתע למשמע הערותיה, בכל ארוחה היא מוצאת דבר מה שאינו לשביעות רצונה, והטבח האומלל מקבל שוב ושוב הערות לגבי הידע שלו בבישול ויכולותיו הקוגניטיביות. לו היה אמיץ דיו היה מגיב. הוא מחליט לנסות. "אולי אפשר לתת את המרק למשרתים, עבורם ז---"
"את המרק השליכו לפח, יחד עם הסיר שבו הוא בושל. הוא נורא." היא קוטעת אותו, קולה תקיף, פניה חלקות ומחייכות.

תמיד היה זה כך; היא מלכת כוזר, והוא בעל שלה.

 

[אלישבע קיי]

"אני מבין שיש לך כבר תוכנית עבור הנבל מאלקן"

טעות שלי: עבור הילד מאתיל
תודה יעל

 

[ללמוד לכתוב]

עברו כבר חמש שנים מאז שהתפוצצה פרשיית הרב המרקיד.

אודי כבר חזר לעצמו כמעט לחלוטין,

מני עושה חיל בבורו פארק.

אבל את מה שקרה היום במערכת העיתון "היום הזה" אף אחד לא ישכח לעולם.

הוא פשוט נכנס לבנין כאילו לא קרה כלום.

המזכירה הבחינה בו ראשונה, ופלטה צווחה נוראה.

כולם הסתובבו בבהלה, ואז הם הבחינו בו.

כולם שפשפו את העיינים, צבטו את הידיים, הרביצו לרגליים, משכו את האוזניים, מחטו את האף (זה לא קשור לשום דבר - פשוט היתה הדבקת שפעת המונית במערכת).

"בני, זה אתה?!"

בני גביזון חזר מן המתים.

גילי דינור רץ אליו ראשון וחיבק אותו בהתרגשות.

"מה? גילי אתה עדיין כאן? למה אתה לא בישיבה או בכולל?" שאל בני.

"הייתי חייב לחזור לכאן, אבל זה סיפור לפעם אחרת. יש עכשיו משהו קצת יותר דחוף, אתה חייב לספר לנו איך אתה חי - הרי כולנו ראינו איך המכונית שלי התפוצצה בקול רעש גדול" אמר גילי.

"אה, זה פשוט" ענה בני. "השב"כ – או יותר נכון משולם – פחדו מאד ממני ומאריק העורך. אנחנו גילינו את כל התוכנית שלו בדרך לא דרך, ולכן הוא היה חייב לסלק אותנו מהמגרש. אבל ראש השב"כ לא נתן לו אישור להרוג אותנו. אז הוא הפיק את ההצגה כמו שרק הוא יודע להפיק".

"אז איפה אריק?" שאלו כולם בבת אחת.

"הנה, כאן מאחוריכם".

כולם הסתובבו בהפתעה, נדהמים לגלות את אריק עומד שם בנחת כשחיוך גדול מעטר את פניו.​

 

[ימים טובים יבואו]

קודיאל ואיתיי מהסדרה הנפלאה של @ק. כצן
איתיי הלך בראש. מאחוריו קודי, בנאמנות. שניהם היו מחופשים לאיכרים ומשמאלם צעד מלכיאל, סבם האיכר. זה ממש לא הפעם הראשונה שהם התחפשו, אבל זו הפעם הראשונה שהמלך עמנואל - אביו של קודי שולח את איתיי למשימה גורלית בבית שהיה שלו. ופעם ראשונה שקודי מחליט להשיב נאמנות וללוות את החבר הנאמן שלו בשליחותו. להיות לו לעזר בכל זמן שיצטרך.
במבט שטחי זה נראה שרק מלכיאל הלך אחרי הילדים, אך האמת היא ששני הבחורים שמתווכחים ממול, בדיוק כמו הזקן שנח על האבן, לא נמצאים שם סתם והם רק חלק מהפלוגה הגדולה של גרשון שמלווה את המשימה.
והנה הגיע הרגע.
"קו.. לורי" פנה איתיי לקודי בשמו הבדוי. "הגיע הרגע. אחריי"
איתיי ידע היטב את התוכנית. הוא היה מההוגים שלה.
למלך עמנואל הגיעה הידיעה שאנשיו של לריאוס השתלטו על העיירה בה היה איתיי גר. לעובדה שאשתו וילדיו של לריאוס התנחלו בבית שהיה של איתיי!
בזמן שגרו בבית, לריאוס היה השליט. דוד אביטוס, שהיה מודע לסכנה יצר מערת חירום - שממנה ניכנס עכשיו אל הבית. ובאמצעות אשתו של לריאוס נתפוס את לריאוס בעצמו, במלכודת מתוחכמת.
"לורי? אתה איתי?" איתיי לחש בזחיחות מה. "עכשיו אנחנו נלכוד את לריאוס, שבגללו סבלנו כל השנים. וזה יהיה בזכותי! בזכותי!" הוא עדיין היה מרוגש מהתפקיד המשמעותי שלו.
"קדימה אל המשימה!" החווה בידיו בדרמטיות, ושניהם צחקו. זה הפיג מעט מהלחץ של קודי, שמאז ומתמיד היה חששן. "ליאון, אבל מה עם לריאוס לא יהיה בבית? או שאשתו לא תרד? ואולי הגדוד לא יהיה מוכן?"
"אל דאגה" עיניו של איתיי עדיין בהו באופק, וידיו השתלבו זו בזו. " יש הרבה פלוגות שמגוננות עלינו, מעבר לפלוגה הפועלת. יש לנו את המערה לברוח ממנה במקרה הצורך. ובכלל הבית לא כל כך ממוגן כמו המבצר של לריאוס, כי זה בסך הכל הבית של אשתו וילדיו, הוא מגיע לשם פעם בשבוע- שזה בעצם היום. אל תשכח שהם בטוחים שאף אחד לא יודע על הימצאותם בביתי.."
איתיי היה נרגש לרגל החזרה לבית ילדותו ובכלל, מי היה מאמין שהוא - איתיי - יציל את הממלכה?!!
"הנה, מכאן נכנסים" הצביע איתיי על ערימת ענפים בפינה ובעט בהם ברגלו. הוא נכנס ראשון, כיאה לראש המשימה. קודי קפץ מיד אחריו, מנסה להיצמד אליו שלא יאבד לו.
הוא רעד מפחד. החושך תמיד מעלה בו זיכרונות לא נעימים.
איתי צעד בראש, ונראה שהחושך דווקא נותן לו השראה. עובדה שהמערה התמלאה בזמזום של זמר לאומי.
הם המשיכו ללכת ובשנייה שקודי התכוון להתחיל לרטון הודיע איתיי:
"הגענו" וקפץ מהתרגשות. ראשו נחבט בתקרה.
"איתיי! זה מסוכן!" קודי רעד וכמעט התעלף. "ישמעו אותנו!"
איתיי לא התעכב להקשיב. הוא כבר היה באמצע לעלות..
"קדימה!"

זו היתה התחלת המשימה המשמעותית בתולדות המדינה.

 

[RU1]

בס"ד

מקווה שזה בסדר לערוך שינויים קלים בעלילה.

"קראתי לי אדוני?"

אברשה עמד בפתח הדלת, כבר לא האדם הצעיר שהיה, פניו התמצקו, שיערו החל להידלל, אך כתפיו כמו תמיד מוצאות את דרכם למטה, תמיד מחפשות עצה מהאיש שהיה לו לאב.

גם ד"ר מיכאיל קאלי כבר לא היה האיש שהיה. לחייו שקועות, עורו מקומט והשיער עייף, אך העיניים, העיניים הסגולות והצלולות חיות מאי פעם.

"היכנס אברשה" הוא אמר בקול עייף וכמעט בלתי נשמע.

"הכדור הזה עוד יהרוג אותך!"

"אני בן שישים ושבע אברשה, גיל גבורות לכל הדעות"

"החיים שלך חשובים מדי בשביל להקריב אותם לעצם זר, אדוני. הילדים... אם לא תהיה כאן, הכדור הארור לא יוכל למלא את חסרונך אף פעם".

ד"ר קאלי מתך את שפתיו בלאות בחיוך שלא מגיע לעיניים.

"אבל אתה תוכל"

נשימותיו של אברשה קצרות ומהירות.

"הילדים... הם צריכים אותך, אני... צריך אותך".

"יש דברים ששווה למות למענם אברשה"

שקט סמיך עמד בחדר.

"אני מחפש יורש, אברשה"

"אל תדבר כך!"

"היום לא רחוק, מוטב שאנו נקדם את פניו מאשר שהוא יקדם את פנינו"

הכדור הסגול ריחף מעל שולחנו של ד"ר קאלי, מרצד בשובבות על גב של חיים שלמים.

לא היה דבר בעולם אותו שנא אברשה כל כך כמו את החפץ הזוהר שהתקרב אליו בתעופה קלילה. עבורו הוא היה מקור הרוע בעולם.

מיכאיל טמן את פניו בכפות ידיו, גופו היה נראה כמו שכבות של עור ועצמות שמאבדות אט, אט צורת חיים.

"אבל אפשר לוודא שהוא ישאר רחוק לעת עתה".

בבת אחת תפס אברשה את כדור הטונגוסקה, אוצר את כוחו בין כפות ידיו הרועדות.

"אברשה...ממה, מה אתה עושה"

ד"ר קאלי קם באחת מהכיסא, כל גופו רועד.

"אני, אני לא יודע אדוני. אני חושב, אני חושב שאני מנסה להציל אותך מעצמך"

הוא כל כך דמה לאברשה בן ה15, הנער המפוחד באותם הרגעים, אך גם לאברשה בן ה40, השקול, היציב, האחד שבתוך תוכו אמיץ.

"שנים של מחקר אברשה, אני מתחנן, תחשוב על מה אתה עושה"

הוא לא צעק, קולו שלו כמו תמיד, מלא אהבה ורוך, מאמין בטוב.

"אני יודע... אבל בבקשה אדוני, רק לזמן מועט. אני עוד צריך לשמוע את קולך בין אוזניי, הכדור הזה לוקח עוד ועוד פיסות ממך בכל יום שחולף, אולי מחר כבר לא יישאר ממך דבר. הוא יכול לחכות... אנחנו לא! יש כאן ילדים שהתחייבת אליהם לפני הכדור. אתה, אתה לא יכול לנטוש אותם".

ד"ר קאלי ניסה להתקרב אליו כמו אל איילה פצועה.

"אני לא אנטוש אברשה, אני אחכה, אתה תחליט מתי בסדר ?"

כפות ידיו הגרומות כבר נגעו בכתפיו הרועדת של אברשה.

בזהירות הוא חיץ את הכדור מבין כפות ידיו.

"אבל אני אחליט איך".

שתי דמעות צלולות זלגו יחד.

 

[הטעם המושלם]

ננסה, פעם אחת לאתגר את עצמי בדבר חדש לגמרי, להכנס לעולם מושגים חדש ובכלל, נשימה עמוקה----------ו-------------------- את חייבת את זה. אין מצב שאת מוותרת לעצמך ככה בקלות.
"יואל?" המבט של הנייה היה נדהם מעט, על גבול המוכיח.
"כן, מה יש?" הוא מעז. גם לו מותר.
"מה אתה חושב שאתה עושה? לאן אתה חושב שאתה הולך?"
"לפדיון של יענקי" סוג של התממות.
"ככה?" כל התמיהה שבעולם נכנסה למילה הזאת.
"ככה. כן." קצת חשש כן נכנס בכל זאת למילים.

 

[שיבת ציון]

האתגר ננעל.
שיפוט אי"ה בקרוב.

 

[שיבת ציון]

ולשיפוט...

אז ככה, כנראה האתגר היה קצת מסובך להסבר, ולכן הרבה כללים לא הובנו כמו שצריך... ובכל זאת- היו כמה שענו על האתגר ובכתיבה מושכת ומעניינת!

במקום השלישי... עם הדמויות שנראה לי שאין מי שקרא את הספר ולא מכיר אותן ואת אופיים ישר והפוך, עם יוזמה דאוגה שנטל אברשה- כזאת שאין ספק שעשרות אלפי דופליקטים עתידיים עמדו בה, נפעמים מהרגע,- - - @RU1 ! הכנסת אותנו לאווירה וגרמת לנו להבין את אברשה ולהפוך אותו בראשנו לדמות בוחרת ופועלת- קצת בשונה ממה שתואר עליה בספר המקורי.

במקום השני... שינוי מיקוד אור הזרקורים באופן דרסטי, דמות ראשית מפציעה ומרימה העלילה לשיאים חדשים- - - אה, היא הייתה רק דמות סיידקיק נלווית? לא שמו לב בכלל! @חי מינץ .

ובמקום הראשון... החלפת תפקידים על כל משמעותה. קטע מקצועי ומרתק, בו, בהחלפה פשוטה, יוצא הסיידקיק למשימה כאשר אדונו מלווה אותו. השיח, ההתנהלות, קבלת ההחלטות- כל אלו, בדיוק מרשים, מצביעים על הגיבור הפועל ובוחר ועל הסיידקיק שלו- המתערב, מציע, בעל אופי משלו., בברור. הזוכה- - - @ימים טובים יבואו !

תודה לכולם על ההשתתפות, ובהצלחה ל @ימים טובים יבואו בהעלאת האתגר הבא!

 

[ללמוד לכתוב]

@ימים טובים יבואו מחכים כבר בקוצר רוח לאתגר שלך

 

[ימים טובים יבואו]

תודה רבה על הזכייה.. מצטערת שרק עכשיו ראיתי. בעז"ה אעלה אתגר בקרוב.
האמת שלא חשבתי שאני אזכה אז לא היה לי בוער להיכנס ל'פרוג'..