אתגר דו שבועי - הֵרָדְמוּת של דמות

[שרה.]

בהשראת אתגרי האפיון של @R DESIGN ...

"כל המבוגרים היו פעם ילדים, אם כי אולי שכחו זאת" (הנסיך הקטן).

זה נכון, ולפעמים זה עצוב כל כך.

תכתבו את הדמות הזו, ששכחה שהיא היתה פעם ילדה. תיצרו את הדמות הזו שמשתנה לנגד עיניכם, כמו שקרה לנסיכה איריס מ"העולם שמתחת לספריה העירונית" שהפכה לגברת רידר. תנו לה להשתנות במהלך הקטע שלכם, להשתנות באופן שיגרום לקורא להרגיש – אוף. מה קרה לה. פעם אהבתי אותה. למה היא נהייתה כל כך... (המילה הכי מתאימה כאן היא – מוּגְל).

האתגר הוא רק לאפיין את הדמות, התפקיד שלה בעלילה לא משנה. היא גם לא מוכרחה לבוא בתוך עלילה דווקא – אולי תעדיפו לכתוב משהו אחר לגמרי, שיר או הגיג או תיאור ענייני, אבל שהוא יהיה שם, המבוגר הזה ששכח שפעם הוא היה ילד.
השיפוט יהיה על האפיון – עד כמה הוא אמין ומשכנע.
נספח – כאן.

בחלק מהשבועיים הקרובים לא אוכל לעקוב אחר הפורום. בעז"ה אשלים את הלייקים כשאחזור... בהצלחה.

 

[ישר והפוך]

מתאווה להתקדם
משתוקקת לנסות
אבל קשה לה.
מאד.

מוכנה להתאמץ,
לפעול, לעשות
אבל היא חוששת
למעוד

יודעת לקום,
לא להתייאש,
אבל כה פוחדת
ממה שיגידו

מוכנה לתהות
לגשש לחפש
אבל האומץ...
נגמר, כך יעידו.

היא לא מתפקדת
בלי אישור קולקטיבי
מביטה בסביבה
בריכוז

עסוקה ומוטרדת
בחיפוש אינטנסיבי
אחר ציון של
מאה אחוז


הוי, מתגעגעת אליה
לימי בראשית,
לא ראתה מולה
את כולם

ניסתה ונפלה וקמה
פעם שניה ושלישית
בביטחון מופלא
וחיוך מושלם

ושוב נפלה, ושוב.
צוחקת המשיכה
לא היה המושג
כישלון

מה שהיה חשוב
שבסוף כן הצליחה
לא נשארה עם
אות של קלון

מתי תחזור להיות היא,
סביבה אין ציבור,
יודעת עצמה
להעריך

לא נלחצת ממילה
ממבט או דיבור-
עושה רק
מה שצריך.

 

[בובה בובה]

פרק א'
אני בת חמש עשרה.
יומולדת.
ציפחה לקחה אותי לזיסלק,
הביאה לשם את כל החברות
ואפילו הכינה תוכנית.
אני בת שבע עשרה.
ישנה עם ציפחה בחדר במחנה.
יהא הבת הראשונה ואולי היחידה בעולם
שכשעשיתי עליה את הניסוי של הנרות והחומץ
היא התעוררה באמצע וחייכה.
אני בת שמונה עשרה.
רבתי עם ציפחה.
גיליתי את הסוד הכי סודי שלה בטעות.
אבל היא סולחת.
אני בת עשרים.
התארסתי עם השפיץ של פוניבז'.
ציפחה מתרגשת יותר ממני.
אני בת עשרים וחמש.
נמצאת במעיני אחרי לידה חמישית.
ציפחה באה עוד לפני אמא שלי,
עם זנב הסוס הארוך ודמעות ההתרגשות
וכל חנות המתנות.
אני בת עשרים ושש
חוזרת הביתה מקיטנת אמהות
אליה נסעתי עם ציפחה.
נכנסת הביתה והתיש מתנפל עלי בצעקות
מ-ז-ל- ט-ו-ב!!
ומאחוריה מציצות פנים מוכרות
זה רק כי קטרת שאפח'ד לא עושה לך יומולדת...
פרק ב'
קבלתי הזמנה
הזמנה אמיתית, מרגשת, בדואר אפילו.
הזמנה למפגש כיתתי.
קבלתי הזמנה.
דבר ראשון סימנתי לי ביומן את התאריך.
אז מה אם אני בת תשעים??
קבלתי הזמנה.
זה החזיר אותי שבעים שנה אחורה
לימים הטובים שלא יחזרו...
הדמות הכי דומיננטית שם, בזיכרונות,
הייתה ציפחה.
אפילו השם שלה מזמין עגלילות מסוימת ורכות נעימה,
אתם לא חושבים?
נזכרתי איך היינו מדברות שעות בלי שים לב לשעה,
נזכרתי במסיבות,
בריבים,
בשולמים---
בפרגון,
בהשלמה,
בסליחה האמיתית---
וואו! לחשתי לעצמי,
איזה כיף לפגוש את כולן!!
לא פגשתי אף אחת מלפני יותר מחמישים שנה...
החיים...
לבשתי את הבגד הכי יפה שלי.
הגעתי לבית של ריקה וחיכינו.
התחילו להגיע בנות
כלומר נשים
כלומר קשישות.
לא היה לי נעים להתחיל לשאול
מי את? איזה יופי ומי את?
בייחוד שלא הייתי בטוחה
שאני באמת זוכרת את השמות
השנים...
אבל את ציפחה - את ציפחה זכרתי.
פתאום שמעתי צעדים מתקרבים והצצתי מהקוקר.
זו היתה חיבת להיות ציפחה שלי.
זאת???
זאת ציפחה שלי???
מקומטת, מכופפת, אדומה
משקפיים עבות וחיוך עקום
על זה מתפללים אל תביאנו לעת זקנה???
זה לא קוקר...
השיג אותי קולה של ריקה
חסר תוחלת לעמוד שם
יש לנו מסך
ובתוך הקוקר הזה יש
מראה.

 

[גרשוני]

"בנות, כולן ללוח! אף אחת לא מעיפה מבט אל החלון. זה ברור?"
-"המורה, אבל יורד שלג!"
-"וואו! פתיתים אמיתיים!"
-"סוף סוף נזכר לרדת, אם רק היה יורד לפני שעתיים- לא היינו פה עכשיו..."

"בנות! אמרתי: כולן אל הלוח! כמה פתיתים שיתנדפו עוד לפני שייפגשו עם הקרקע- אינם אמורים להסיח את הדעת מן התרגיל שכתוב לפניכן על הלוח! שפרה, התחילי לכתוב את הפתרון!"
-"הי, תראו, הוא נתפס!!! כל הגגות הפכו לבן!"
- "בהפסקה בונים בובת שלג"
-"לא, איגלו!"
-"מה פתאום? עד ההפסקה ישחררו את כולן"

-"שרה, אני רואה שאת מעוניינת מאד להשתחרר. קחי בבקשה את תיקך, גשי לחדר המנהלת ואמרי לה כי אפשרתי לך לחזור לביתך כדי לבנות בובת שלג. רק הביאי מחר אישור מן ההורים שיודעים על כך!"

דממת אלם בכתה. שרה, אדומת לחיים, עומדת מולי, אחוזת בעתה, כמי שחבל התליה כרוך על צווארה. תחנונים בעיניה...

"המורה," מדמה לשמוע קול בוקע מתוכי, "מה, המורה, את לא מתרגשת משלג?".....

בבת אחת התפוגג לו כדור השלג בדמות המורה הקפדנית שדאגתי לטפח מזה זמן... ורק מראה הבוקר הזה צף ועלה מול עיני, עת פקחתי את עיני הטרוטות בשעה 5:30, וקפצתי ברגש מהול בציפיה לפתוח את התריס, מייחלת לראות את הלבן הלבן הזה. אהה... איזה רגע מתוק זה היה אי אז,בחורפים הירושלמיים, ילדה קטנה הייתי, כשהעירה אותנו אמא בצהלות התרגשות: "ילדים! ש-ל-ג !!! עוד מהדהדים בי צווחות ההתרגשות וקולות הקפיצות ממיטת הקומותיים הישר אל החלון...
אך הלבן הזה לא היה הבוקר הזה, והיתה גם היתה אכזבה, אותה אכזבה של הילדה ההיא, אמיתית, צורבת, ומנסה להתנחם...

"כן, המורה גם מתרגשת משלג," ענתה המורה הקשוחה לילדה ההיא, הקטנה.
ושרה, גם היא נרגעה...

 

[בונבוניירה פיקנטית]

(סיפור אמיתי עם דמויות שונות)
יש לה עקבים מתוחים ופאה מסורקת, נימה של מורה מלידה ומשקפיים עבות מסגרת, 'המנהלת'.
לידה יושבת המזכירה איטה, גם לה יש מבט מוקפד, סגניתי כזה, והאמהות שבאות לרשום את הילדות שלהם לסמינר ולא מכירות אותה - חושבות לפעמים שהיא המנהלת, מרוב הסמכות שנודפת ממנה.
לידה בשורה יושבת עם מבט משורטט - הרכזת שנתית, גם אצלה כבוד - הוא מילת מפתח והבעתה משדרת זאת בלי מילים.
מסביב השולחן כולו, יושבות שאר המורות, הן שונות בתווי פניהן כמובן, וגם באופיין - אך מכולן זועקת הרצינות והמוקפדות, מבטן נע בזוית אחידה כמעט וצווארן נקוע כמעט מרוב ריכוז ונכבדות, ככה זה שאת מורה בסמינר היוקרתי ביותר במרכז, זה דורש ממך להיכנס לתבנית ידועה מראש של סמכות, עוצמה וחשיבות מכובדת.
בשולחן הפרוש לכבוד האסיפה החגיגית לרגל תחילת השנה - יש כיבוד עשיר ומפתה, חלבי ומעל אדים, פסטה מוקרמת לצד שייק מקציף, תפוחי אדמה שמנתיים עם בלינצ'ע מקורמל. אבל כמובן טעימה ממנו, היא מתחת לרמתן של מורות כבודות בישראל המחנכות להתרחקות מן הגשמיות ונעלות יתרה.
הסיג והשיח מתקדם, המנהלת נואמת, אחר כך הסגנית ולסיום כל מורה בתורה, שלפתע, באמצע נאומה המכובד ביוצר של המורה כבודוביץ' עלטה משתררת בחדר.
'הפסקת חשמל!' אומרת הסגנית בקול מונטוני. חלילה היא אינה נזעקת או מפוחדת, רק מודיעה לקונית את העובדה. הפלאפון נשלף, השרת מוזעק לתיקון ובינתיים - חושך מוחלט בחדר חסר החלונות.
שבע דקות ארוכות עוברות - עד שהתקלה סוף סוף באה על תיקונה, ואז - אוי לעיניים שכך רואות! אוי לבושה בהתגלמותה-
הצלחות ריקניות לחלוטין!!!!

 

[nechama ro]

היא היתה ילדת מרשמלו, עם תלתלי שוקולד וסוכריות קופצות. כשהיא צחקה, נדמה היה שכל העצב נעלם, וכשחייכה, נשקף כל האור שבעולם מעיני הקפה הגדולות שלה. כך היתה מהרגע בו קידם העולם את פניה, בעוד הבכי הבראשיתי בוקע מגרונה - כבר אז קרנו פניה באור יקרות. לכן קראו לה הוריה מַבְרָטֶה – 'האור שלי'.

אלו היו ימים יפים, מלאי חיות. ימים של שמש, חולות, שקיעות וזריחות, צחוק ושמחה.

מַבְרָטֶה הקטנטונת כבשה את לב כולם. כשהיתה מדלגת לצידה של אמא, בדרכן לביתה של סבתא אַדֵייָגוּאַל הזקנה, בקצה הכפר, היו השכנות כל אחת בתורה שולחות צביטה מלאת חיבה ללחייה הסמוקות, ומעבירות יד אוהבת על רעמת התלתלים השופעת, צוחקות באושר לשמע קול הפעמונים שלה.

החברות היו ממלאות תדיר את חדרה הפשוט, ותמיד בקעו ממנו קולות מתוקים של אושר ילדותי.

ואז באו ימים אחרים, בארץ אחרת - רחוקה מכל מה שאהבה מַבְרָטֶה. הנוף שנשקף מחלון ביתה היה מוזר, ולא הזכיר כלל את החולות והשקיעות מפעם, והאנשים היו משונים - חוורים וחסרי צבע.

כולם סביבה היו כל כך בהירים, ובאופן אבסורדי, הכל סביבה נעשה כל כך חשוך. בבית הספר צחקו החברות על הקפיצים החומים ששפעו מראשה, ועל השפתיים שצבען היה זהה כמעט לצבע פניה. היא היתה הכהה. המשונה. זו שהורים של החברות לא מרשים לבוא אליה כי היא גרה בשכונה מפחידה.

האור שקרן מפניה כבה. מעיניה נשקף עצב עמוק שעם הזמן התחלף באיבה.

היא שנאה את החדר שלה שתמיד שררו בו שקט ובדידות. שנאה את החברות החדשות, שנראה היה בעיניה כאילו נשפך עליהן דלי של סיד לבן. שנאה את ההורים שלה על כך שנתקו אותה מכל מה ומי שאהבה שם, והביאו אותה לכאן - מקום בו אף אחד לא רואה אותה, את מַבְרָטֶה אלא רק את צבע העור והמקום ממנו באה. מקום בו אין אפילו מי שיבין את המשמעות היפה של שמה.

היא שנאה את הכל. ה-כ-ל.

בתחילה היו באות הדמעות, עד שהברז הפנימי יבש, ועם כל יום שעבר, ליבה הרך התקשה עוד מעט.

עם הזמן, מַבְרָטֶה למדה למצוא לה עוד כאלו שהיו מנודים בדיוק כמוה. הם היו מתאספים ויורקים את כעסיהם על העולם. יוצאים להפגנות על שוויון וזכויות. זועקים את הכאב שעם הזמן הפך לכעס הרסני. בני האנוש הלבנים הפכו להיות אויביהם המושבעים, סיבת הרוע בעולם.

ובשעות הקטנות של הלילה, היתה מַבְרָטֶה יושבת על אדן החלון, בוהה באור הבוקע מאותו הירח בו צפתה אי אז, אי שם – מחלון של חדר אחר.
ורק אז היתה מפרגנת לעצמה כמה רגעים של כאב - עליה, על מי שהיתה ואיננה עוד, על האור שהיה וכבה. היא ניצלה את רגעי הכאב עד תום. עד שהיתה השנאה חוזרת לתפוס את מקומו, דוחקת אותו אל מעבר לסף.

 

[פירי]

אלי שירך את רגליו באיטיות בפרוזדור החיידר, מביט בקצה העין על הילדים לידו. כולם נראים שמחים, מדברים, צוחקים. יש כמה שהגיעו מוקדם וכבר באמצע משחק. הנה שאול מהכיתה שלו מקפיץ ביד כדור חדש ונראה מרוגש מהחברים שמתכננים כבר את המשחק להפסקה.

זה נראה שאף אחד מהם לא זוכר בכלל שיש מבחן. רק הוא לחוץ מזה. הוא למד אתמול עם אבא כמה שעות, עד שראו שכבר מאוחר. אבא אמר לו שהוא לא צריך להיות לחוץ, העיקר ההשקעה. אבל זה לא עוזר לאלי. המבחנים של רבי לייביץ תמיד קשים, והוא לא מרשה לשאול כלום. ויש כזה שקט בכיתה, והרבי מסתכל חזק על כולם וכל התשובות מתבלבלות לו.

אלי נאנח כמו מבוגר והתיישב במקום, מחכה כבר שיבוא כבר הרבי, שיתן את המבחן, שיקח אותו ממנו עם התשובות הבודדות שידע לכתוב ויוכל כבר לנשום לרווחה. לפחות לכמה ימים, עד שיקבל חזרה את המבחן עם הציון.

היום אלי כבר לא נאנח. מאז קיבל את התשובה מהישיבה השלישית בה נרשם הוא הפסיק להיאנח. מאז הוא רק גיחך בצורה שגרמה לעיניים של אמא שלו להירטב.

ומהרגע בו הרגיש את האזיקים על ידיו, הוא הפסיק גם לגחך.

לפעמים בועט, לפעמים צועק, לפעמים פולט מילים מהסוג שאם היו שומעים אותן בשכונה בה גדל בוודאי היו דואגים להרחיק אותו משם. רק להרחיק הם יודעים. אף אחד לא חשב על ילד אחד שכדי שיוכל להישאר ילד טוב הוא צריך ישיבה ללמוד בה, גם אם בעצם הוא לא מצליח ללמוד.

 

[דוכסוסטוס]

הילדים בסיפור שלפניכם קצת גדולים אבל בכל גיל אפשר להיות ילד.

בחירות תשנ"ץ

טיפסתי על הסולמית וחגרתי חגורת אבטחה. החלטנו לדחות את כל המשימות לבחירות הבאות והפעם להשתלט על מסמכי הנייר שגוזלים לשווא משטחי אחסון. הצצה לארון העליון אימתה את ההשערה שלי - הסדרן החובבן איפס הגדרות בשדרוג האחרון ורק זרע תפזורת ולכלוך.

רוקנתי ידנית בעייפות את הניירת המצהיבה אל ידיה של נעמה, קצת עיתונים מימי מלחמת הסחר הראשונה, תדפיסי בנקים, תלושי שכר, פנקסי ארנונה, מכתבים מהמוסד החדש לביטוח לאומי, "ביטוח לאומי לשמור" המלצתי לנעמה "הם תמיד מסוגלים להפתיע", חוזים ותעודות אחריות, תעודות הצטיינות ואישורי לימודים, חשבוניות לרוב, דף הזמנה בודד של משנת יוסיפון. פיסות פיסות של היסטוריה מודפסת.

"מחברת?" בין המדף לארון הייתה נעוצה מחברת נייר ישנה ומחשידה, נעמה ואני שלחנו מבט חושש אל כותרת עמוד השער המודגשת – כללים חשובים לזכור אחרי שנחתן ילדים.

הפכתי דף אחד בזהירות – 'אם לא עונים בטלפון – לא להתקשר מלא פעמים, אח"כ יחזרו אלינו', 'לא להתקשר בשעות עמוסות וגם לא באמצע העבודה', 'לא להאריך יותר מדי בטלפונים', 'לא לריב ליד הילדים'.

"סליחה!!!" התקצפתי "את בטוחה שאנחנו כתבנו את זה?" השאלה הייתה מיותרת – הכתב שלי ושל נעמה נשאר זהה אז כהיום.

נעמה המשיכה לקרוא בזעם "לא לשאול כלות למה הן לא אוכלות כלום! לא להתערב בחינוך אם לא ישאלו אותנו! לא להעיר על השמנה! לא לשאול יותר מדי על נושאי בריאות! מי בעולם אמור לעשות את זה אם לא אנחנו?, לא להפלות בין הבנות לכלות!?!? תגיד לי, אני פעם הפליתי בין בת לכלה? זה ברור שיש דברים שבת עדיפה, אבל אפליה? אצלי?"

"תראי את זה" הצבעתי לה בגיחוך "מהעידן שליצמן עוד לא הגביל סחר בסוכר וממתקים: 'לא לחלק לנכדים ממתקים בלי סוף-בפרט לא דביקים', 'כשיגיעו לבקר אותנו לא להכריח לאכול עוגות וגלידות מלאות סוכר אבל גם לא מאכלי בריאות חסרי טעם', רק חסר פה תפריט מסודר...".

נעמה לא נרגעה "אתה יכול להסביר לי מאיפה זה בא לנו? מצד אחד כתוב: לא להיפגע אם הילדים לא באו כמה שבתות רצוף, מצד שני: להזמין את כל הילדים לשבתות שווה בשווה...".

לא הייתה לי תשובה "היינו ילדים! פשוט ילדים! אין לי הסבר אחר לזה, גם - 'לא לארגן מפגשים משפחתיים בחול המועד ולא בחנוכה', וגם – 'לא לחייב לנסוע לחתונות של בני דודים' איך בדיוק יפגשו אחד את השני?"

"אנחנו סתם מאבדים זמן כדי לקרוא את השטויות האלה" נמאס לי ללמוד תוכן ילדותי של זו"צ +4 "לא לחייב את הילדים לקחת אוכל הביתה, להסכים לקבל מתנות מהילדים, לא לקנות לנכדים מתנות מדי יקרות כדי לא להעלות להם את הרף, לא לשאול כמה המשכורת! אחח... איזה הבלים עברו לנו בראש כשהיינו צעירים".

השלכתי בזעף את המחברת המחוצפת לסל המיחזור והאזנו יחד לרחש הגריסה המרגיע.

הלך היום. שאר המסמכים ימתינו חמישה חודשים לבחירות הבאות.

 

[יאן]

דוד גרשון הוא הדוד הכי מרתק בעולם. יש לו עכביש מחמד. תמיד כשאני שואל אותו למה הוא לא מנקה את הקורי עכביש שיש על הזכר לחורבן, הוא אומר לי שגר שם עכביש מחמד וקוראים לו ספיידי. הוא מצחיק.
חוץ מזה יש לו גם חתול שנמצא בבית כל הזמן. בלי שם. דוד גרשון אומר שכל פעם זה חתול אחר. אני לא שמתי לב. היה גם תקופה שהיה לו תוכי אבל הוא אמר שהתוכי חפר לו בראש.
יש לו חדר עם מלא מלא ארגזים והחלום שלי שכשאני יהיה גדול דוד גרשון ירשה לי לחטט בכל הארגזים. יש שם מציאות שבחיים שלי אני לא מוצא אפילו בפחים הכי שווים.
יש לו ארון מלא מלא מלא רמקולים בכל הגדלים שהוא פירק מכל מיני מכשירים, וכל מיני כרטיסים ירוקים עם מלא חוטים. אני בטח יוכל להרכיב מזה איזה רובוט שיעשה משהו. אולי ידליק אורות ויעשה וויאו וויאו.
הוא מאוד חכם, כי יש לו רק כוס אחת ואז הוא לא צריך לשטוף כלים. הוא עושה בזה קפה שחור וגם מרק.
יש לו כמה חולצות שהוא שם בקערה עם אמה ומערבב ותולה במרפסת. הוא אומר שזה חוסך המון חשמל ומים. אני יגיד לאמא שכדאי לה גם לעשות ככה.
יש לו המון ספרים וכל מיני דברים על השולחן בסלון ואף אחד לו אומר לו לסדר את זה. מתי שהוא רוצה לאכול הוא פשוט שם כמה ספרים אחד על השני ונהיה מקום. הכי נוח.
פעם ראיתי אצלו משהו מדהים שעד עכשיו אני לא נרגע. במקום קומקום כזה רגיל שמחממים בו מים, יש לו סיר עם צינור קטן למעלה בקצה ומתי שהמים רותחים אז הוא שורק. איזה גאוני. ככה זה עובד אפילו כשיש הפסקת חשמל. דוד גרשון אמר לי שהרבה פעמים יש לו הפסקת חשמל. זה מוזר כי הוא גר ממש קרוב אלינו ואצלנו אף פעם אין.
פעם שהייתי אצלו הוא רצה להביא לי ממתק והוא הביא לי מין טופי מגעיל כזה. כשהוא לא ראה זרקתי את זה מאחורי התנור, אבל הוא בטח לא ישים לב.

אני בטוח שספיידי והחתול עדיין שמה, אבל למה היום אני מסתכל על דוד גרשון כמו על דוד רווק זקן ומסכן?

 

[הדוויג]

בגיל 3 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אהיה הגננת.

בגיל 5 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אהיה הנהג של ההסעה.

בגיל 7 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אהיה הרב'ה. של הבוקר.

בגיל 9 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אהיה המנהל של החיידר.

בגיל 11 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אהיה ראש הממשלה.

בגיל 13 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אהיה רב צדיק.

בגיל 15 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אהיה גדול הדור.

בגיל 17 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אהיה צדיק נסתר.

בגיל 19 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אהיה למדן אדיר.

בגיל 21 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אדע את כל הש"ס בעיון.

בגיל 23 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אהיה ר"מ בישיבה גדולה.


בגיל 33 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אשקיע יותר באשה ובילדים.


בגיל 43 הוא אמר: כשאהיה גדול - יהיה לי זמן וכוח ללמוד כמו פעם.


בגיל 53 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אסיים עם כל החובות והגמ"חים.


בגיל 63 הוא אמר: כשאהיה גדול - אני אחזור לימים היפים שהיו לי שאיפות גדולות.


בגיל 73 הוא הבין שהוא כבר לא יהיה גדול.

 

[וי שלוק]

חיילו לא תמים!!​

חיילו היה ילד קטן וטוב, תם וישר, כולם אהבו לצבוט בלחיו, ולראות את עיניו זורחות כשני פנסים.

הוא הילד שמעולם לא עבר כביש בלי לתת ילד לזקנה עם משקפי מגדלת, לא קפץ לבדוק מה קורה מאחורי הגדר של כלוב הקופים, ממש עושה כל מה שכולם אומרים.

כל רואיו ברכו עליו "ברוך עושה את שאומר". (בחולם)

הוא גם התעורר בבעתה שיש מתחת למיטתו תרנגול \ חתול \ מקקים, ולעתים גם כולם ביחד באו, עשו קואליציה מורחבת.

האמין בכל יושב מזרח שהוא ת"ח וצדיק. בכל קופה שמתרימה שהינה שוחרת חסד. שכל עסקן ציבורי הינו שליח נאמן של שולחיו.

פשוט תמים וטוב.

*​

את בעייתו קלט רק כשהגיע לישיבה. ולא שזה בעיה, רק שאחרים בעייתוה. (מילון חדש)

"חיילו, יש לך טלפון בפנימיה".

חיילו רץ, רק בשביל לראות את המשגיח עם הפרצוף זועם, "מה אתה עושה כאן עכשיו?"

"יש לי טלפון".

"אתה גם משקר?!? הטלפון כלל לא צלצל?"

חיילו שב כסמרטוט לביהמ"ד, וראה בפתח את ההתגודדות שחיכתה לו, וקיבלה את פניו בקיתונות לעג.

תקרית א' נצרבה בליבו. טמבל, זה מה שאתה.

כשדמעות זלגו מעיניו כשסיפר לו 'לץ הישיבה' "שחברו דניאל חיימסון נפטר", וכולם נשכבו מצחוק לפתיותו, גברו דמעותיו, והוא החליט לא עוד. לא אהיה עוד תמים!

כשמישהו החמיא לו על קולו הנעים, ופיתה אותו לשיר סולו בחדר אוכל, לא יכל לסבול את המבטים המלגלגים. ברח לחדרו ופרץ בבכי.

שחקו אותו אט אט, עוד גרם מתמימותו כוסה עפר, ועוד אחד נשרט כהוגן, וזהו.

*
​

לאחר שנתיים -

כשחבר ניגש אליו, והחמיא על חידושו, צעק עליו "עזוב אותי", "מה אתה רוצה ממני".

כשחבר ניסה להתידד עימו, הרהר חיילו 'מי שילם לו על הטיפול בי???'

כשכולם איחלו לו מזל - טוב על חתונתו, חשב שכל מה שהם רוצים שהוא יחגוג עימם את חתונתם. בחתונה עצמה, האורחים התחלקו בעיניו לשניים בלבד, או שבאו לאכול או לרקוד ולפרוק מרץ, למשוח עימו?!? מה פתאום?

כשכתב בפרוג וקיבל לייקים, חלפה במוחו המחשבה, 'אהה, הם רוצים שאלייק להם, לכן מלייקים לי'.

ו"הקופה ההיא רק רוצה כסף!" "העסקן ההוא סתם מושחת חולה כבוד", "הרב ההוא סתם צבוע מתנפח".

וזהו,

חיילו הצליח.

כבר לא תמים!

*​

חלפה תקופה. חיילו ישב על אבן בלב יער רחב ידיים, והרהר, האכן חיילו? טוב לך שאתה לא תמים? החוסר אימון הזה עושה לך רע, נכון? אולי נגזר עליך להיות תמים? ומדי פעם גם לסבול!

חיילו התרומם מהחלטה נחושה, מכאן ואילך אהיה תמים, יותר נכון אגלה את תמימותי, זה אני וטוב לי כך!

בליל שבת חורפי וגשום, כשנכנס ל'טיש' של אדמו"ר מטיכנבוסקי הביט בו ביראת כבוד, תוך שמהרהר שלפני תקופה היה משחק ממנו בליבו, ועכשיו כה נעים לו, להאמין!

כל כך נעים להיות פתי!

זה כזה טהור...

 

[אלישבע הרץ]

כשאני אהיה אימא,

אקנה כל היום מסטיקים,

אולי חבילה שלמה!

למה כולם צוחקים?.


לחנות המשחקים הצצתי,

מתחת לשלט 'פתוח',

ראיתי בובה כזאת'י,

אקנה גם אותה, בטוח.


גם אלך לי לישון,

איפה ומתי שלי נראה,

אולי על הספה בסלון,

בעשר וחצי, מאוחר נורא,


ועקבים גבוהים ממש,

אקנה, כשאהיה גדולה,

כל היום בקול רעש,

איזה כיף שם למעלה,


אפ'פם לא אצחצח שיניים,

והרופא יחלק לי מתנות,

לא אגזוז ת'ציפורניים,

ואקלף בכיף קלמנטינות,




אז איך? איך הכול השתבש?

והמסטיק של היום נהיה כה יבש,

המיטה קורצת באלף קולות ומנגינות,

והבובות של הבנות סתם מבלגנות,

הציפורניים גורמות לעצבי להימתח,

ועקבים - בקושי בחתונה של אח,


איך נגמרו השנים העליזות?

ומתי נהייתי גדולה כזאת?

 

[bat 7]

אין לו זמן.

הוא צריך לבדוק שנשאר חלב, לחם וגבינה למחר בבוקר.

אם אין הוא צריך לרדת הערב לקנות.

צריך גם לבדוק שיש בגדים נקיים למחר.

שכולם סידרו מערכת.

צריך להעמיד סיר למחר.

נגמרו תפוחי האדמה. אין אורז, ופסטה. יש חצי חבילת פתיתים.

לפחות נחסכה לו הירידה למכולת.

"אהההההההההההההההה-----------------

מקק! מקק! שלומי! תציל אותנו, מקק!"

הוא שונא מקקים. נרתע מהם. מעולם לא היה מהילדים שאוספים חלזונות או חוקרים תולעים שמטיילים מעדנות על אצבעות ידיהם.

אבל הוא אחראי פה עכשיו, והוא חייב להרגיע את שני הצורחים מחדר הילדים לפני שיעירו את שני הקטנים יותר.

דריכה אחת והיצור נמחץ.

צריך לאסוף אותו לשירותים, לפני שיגיעו כל בני מינו למסע הלוויה המוני, רק זה חסר לו לטפל גם בניקוי הרצפה.

יש לו עוד המון עניינים אחרים לדאוג להם:

הרבה של מוטי כתב שהוא מצפה שההורים יצרו קשר, מוטי מתחצף.

השיננית שביקרה בבית הספר כתבה שצריך לטפל בשיניים של חגית.

וואו. הוא שכח לגמרי! צריך להשיג 400 ₪ למטפלת של אסתר עד מחר. עד מחר. עד מחר.

מאיפה? מאיפה הוא משיג עכשיו כסף?

דפיקות על הדלת.

חיים, שאול, חנוך, וישראל.

"רוצה לשחק איתנו בכלואים? המון זמן לא ירדת לשחק איתנו למטה? מה קרה? לא נאה לך לשחק איתנו יותר? מצאת לך דברים מעניינים יותר מלשחק איתנו?"

כדור? הוא? כדור? הוא שיחק פעם בכדור?

כן. לפני חודשיים. כשהוא היה עוד ילד.

לפני שאבא הלך. לפני שאמא נשכבה על המיטה ולא יצאה ממנה.

כשהוא היה עוד ילד.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

אין לו זמן.

הוא צריך לבדוק שנשאר חלב, לחם וגבינה למחר בבוקר.

אם אין הוא צריך לרדת הערב לקנות.

צריך גם לבדוק שיש בגדים נקיים למחר.

שכולם סידרו מערכת.

צריך להעמיד סיר למחר.

נגמרו תפוחי האדמה. אין אורז, ופסטה. יש חצי חבילת פתיתים.

לפחות נחסכה לו הירידה למכולת.

"אהההההההההההההההה-----------------

מקק! מקק! שלומי! תציל אותנו, מקק!"

הוא שונא מקקים. נרתע מהם. מעולם לא היה מהילדים שאוספים חלזונות או חוקרים תולעים שמטיילים מעדנות על אצבעות ידיהם.

אבל הוא אחראי פה עכשיו, והוא חייב להרגיע את שני הצורחים מחדר הילדים לפני שיעירו את שני הקטנים יותר.

דריכה אחת והיצור נמחץ.

צריך לאסוף אותו לשירותים, לפני שיגיעו כל בני מינו למסע הלוויה המוני, רק זה חסר לו לטפל גם בניקוי הרצפה.

יש לו עוד המון עניינים אחרים לדאוג להם:

הרבה של מוטי כתב שהוא מצפה שההורים יצרו קשר, מוטי מתחצף.

השיננית שביקרה בבית הספר כתבה שצריך לטפל בשיניים של חגית.

וואו. הוא שכח לגמרי! צריך להשיג 400 ₪ למטפלת של אסתר עד מחר. עד מחר. עד מחר.

מאיפה? מאיפה הוא משיג עכשיו כסף?

דפיקות על הדלת.

חיים, שאול, חנוך, וישראל.

"רוצה לשחק איתנו בכלואים? המון זמן לא ירדת לשחק איתנו למטה? מה קרה? לא נאה לך לשחק איתנו יותר? מצאת לך דברים מעניינים יותר מלשחק איתנו?"

כדור? הוא? כדור? הוא שיחק פעם בכדור?

כן. לפני חודשיים. כשהוא היה עוד ילד.

לפני שאבא הלך. לפני שאמא נשכבה על המיטה ולא יצאה ממנה.

כשהוא היה עוד ילד.

מצמרררר

 

[kiwi]

היא עלתה לאוטובוס, ולה שתי צמות חינניות ועיניים שחורות, חכמות. אוחזת בידה שקית עם עיסת קרפיון טחון, עבור דודה ברכה טויבע המתגוררת בשכונה הסמוכה.
אמא דווקא רצתה שתלך ברגל, יחד עם מנחמקה, אבל היא, דינה רוחמה, התעקשה שהיא יודעת ורוצה לנסוע באוטובוס. ואמא הסכימה.
ציידה אותה בכרטיסיית נוער, בברכות לרוב, וביקשה לשוב לפני החשיכה. "אם את פוחדת תגידי שיר המעלות אשא עיני" אמרה לה אמא שהכירה את דינהל'ה שלה.
האוטובוס היה מלא למדי. דינה רוחמה ישבה ליד זקנה קמוטה ומאירה, שהיתה עסוקה בשיחת טלפון חשובה.
דינה רוחמה לא רצתה להאזין בדווקא, אבל השיחה התנהלה בקול איטי וגבוה, והיא הוכרחה להאזין:
"הם שמו אותנו בשורה, בקור, ולא נתנו לנו לזוז, שעות. ככה עמדנו, עם בגד דק, נעלי עץ, בקור שאת לא יכולה לתאר לעצמך. היינו רעבות וחלשות, לא היתה לנו אפשרות לדבר, מי שלא מצאה חן בעיני הארורים האלו קיבלה כדור בראש. ככה .וזה עוד נחשב שגורלה שפר עליה. היינו צריכות לקום מוקדם. מאוד מוקדם. ואת יודעת על דרגשי העץ עליהם ישנו שם, באושוויץ. פעם לא קמתי בשעה שצריך, נאצית ארורה החליטה שמגיע לי שלושים מלקות, את יודעת מה זה שלושים מלקות? מוות. לא יודעת איך נשארתי. מול עיני ראיתי את המראות הקשים. איך נשארתי שפויה? איך אני שמחה לפעמים? את לא יכולה לדעת לא יכולה להבין. כן, אני יכולה לספר לך עוד".
דינה יושבת, מאזינה. צבע פניה הולך ומאפיר. היא מרגישה איך כל מילה של הזקנה הורסת ומנפצת לה עוד תום ילדות, ועוד.
צעירה ונטולת דאגות עלתה לאוטובוס, וירדה ממנו מבוגרת ושבעת ייסורים.
בתחושתה, חוותה את הקור ואת המכות, את הפחד האיום מאנשים במדים, ואת האנשים המפוחדים, את הריח האיום ואת הצעקות, הכל התערבל בדמיונה לעיסה אפורה, מייראת.
ימים עברו מאז, חודשים ושנים, דינה רוחמה קראה מאז ספרים רבים על התקופה האיומה הזו, חוותה על נפשה הרגישה את התלאות, וחיפשה תשובות שיניחו את רוחה הכואבת.
היא חיפשה בכל דרך למצוא מידע, מאמרים וספרים שהסבירו את הנקודה היהודית, וניחמו מעט את אמונתה הפגועה.
היום דינה רוחמה מעבירה הרצאות בנושא שואה ואמונה בבתי ספר, ואת הנסיעה הזו, בה עברה באחת מילדות לזיקנה, היא אינה שוכחת.

 

[טלח]

השמש חיממה את הפנים חזק. ככה זה בכותל. ניגבה ציפי את הדמעות. השמים קרובים והשמש קרובה. היא ניסתה להסתכל למעלה. אבל השמש לא נתנה לה. רחוקים וקרובים. היא חשבה. מסתכלת על האבנים הגדולות שטיפסו עד לאיפה שהשמש.

אמא אמרה לה שבכותל התפילות נשמעות, והיא תוכל לבקש כל מה שהיא רוצה. והיא ידעה מיד מה היא תבקש. וכנראה גם אמא ידעה. היא רוצה שיהיה להם תינוק. לא תינוק אחד שניים. מה עדיף שתי בנות או שתי בנים. או בן ובת. זו תמיד שאלה קשה בשבילה.

עכשיו היא עמדה בכותל. השמים היו קרובים. וכשהיא תצעק היא חושבת שישמעו אותה. "ה-שם! שיוולדו ל-נו ת-אומים" עכשיו היא צועקת יותר בקול. ראשה כלפי מעלה. עיניה עצומות מרוב שמש וכוונה "ה-ש-ם תע-שה שיהיה לנו תאומים!" היא קראה הכי חזק שהיא יכולה. וצעקתה בטוח נשמעה בשמים.

אבל אז היסו אותה מתפללות במיני השתקות ובמבטים נוזפים. והיא מיהרה לומר בשקט. "תאומים בנים, ותאומות בנות, ותאום ותאומה".

והיא בטוחה. שגם בשקט ד' שמע אותה. השמים היו כל כך קרובים.

***

היא אכלה ממש הרגע. אז למה היא בוכה? ציפי מוציאה אותה מהעריסה. שלא תעיר את תאומתה. מנסה תנוחה כזו ואחרת, הולכת איתה בשקט לחדר מדרגות, להביא את העגלה מקומת הכניסה, כמעט מתדרדרת מרוב חולשה ביחד עם העגלה. מנדנדת אותה הלוך ושוב ונסוע, ימה וקדמה. היא צורחת מאוד. שוב ידיים. בקבוק. מניחה בעדינות בעגלה אויש היא פלטה את הכל. הכל. איפה היא מניחה אותה עכשיו?

אין ברירה היא תעשה לה אמבטיה. איך הגיעה השעה שתיים? היא עייפה כל כך.

היא מוציאה מהערמה שעל הספה בייביגרו, מניחה תינוקת עטופה במגבת על שידת ההחתלה ומלבישה לה. שוב מאכילה. ומחזירה אותה חרש לעריסה.

שומטת את נעלי הבית, רואה את הכרית, מוצצת כבר את טעם השינה. ושוב צרחות. אל לה להתמהמה. שלא יעירו התאומות אחת את השניה.

אויש. כבר שתיהן ערות. אויש. איך הן לבושות פתאום אותו דבר? היא כל כך הקפידה עד עכשיו שלא. למרות כל הסטים שקיבלה. מי אכלה? מי קולחה?

ריבונו! של! עולם!

היא מחזיקה את שניהם, יושבת בקצה מיטתה. רפוסה. רק שלא תיפולנה לה מהידיים.

 

[שרה.]

בעז"ה מחר בחצות יינעל האתגר.

 

[ביזנסטורי - אילה]

"שקט! אל תבכה! הנה כבר אמא מביאה לך בקבוק."
"שקט! אל תבכה! הנה יש לך כאן משחקים וחברים ושקט ומוזיקת רקע ואתה שבע רגוע נקי עירני. שקט!"
"לא לצחוק! עכשיו אמצע הלילה!"
"לא לצחוק! אם אמא אומרת משהו זה רציני!"
"לא לרוץ בבית! יש אגרטלים על הריצפה."
"תאכל בפה סגור. את הכל. גרעפסים לא עלינו, רק במיטה."
"לא לפזר את המשחקים על הריצפה!
גמרת לקשקש בקשקשן אחד, תחזיר אותו למקום ותיקח את הנשכן."
- - -
"וואו, איזה ילד מחונך!
איזה מבט בוגר בעיניים!
לא רואים עליו שהוא רק בן חצי שנה"
- - -
עשיתי את זה!

 

[שרה.]

האתגר ננעל. תודה על ההשתתפות.

 

[שרה.]

היו לי תכניות יפות.
תכננתי לכתוב כאן ביקורת מושקעת על כל אחד מהקטעים; תכננתי לפרט ולהסביר מה מצאתי בכל אחד, מה חיפשתי בכל אחד בלי למצוא, מה הייתה כוונתי העמוקה עד מאוד באתגר הזה...
אבל אני רואה שאני לא מגיעה לזה כרגע, וזה לא הוגן להשאיר אותו פתוח בלי תוצאות, אז אעבור לשלב הטכני בלי לעבור קודם בניתוח הספרותי החביב עלינו. אם מישהו כן יחליט להתעקש - תמיד נוכל לחזור לנספח ולנתח שם את הקטעים, נכון?
אז אני מתנצלת. שחיכיתם ושזה יבש כל כך בסוף. ועכשיו - יאללה שיפוט:

במקום השלישי - הקטע המשעשע ששרטט באומנות @יאן . היו בו שני אפיונים, למעשה: האפיון של הדוד המגניב והאהוב, והאפיון של האחיין שעוד יודע ליהנות מזה כשהוא ילד... הקטע בהחלט גרם לי להתחבט בשאלה מה באמת מאפיין את הדוד. כל הדברים הקטנים שגורמים לו להתחבב על ילדים, או הרווקות המסכנה שלו? נראה שזה לגמרי תלוי במתבונן.
במקום השני - הסצנה היומיומית של @גרשוני . הקטע קלע לכוונתי באתגר בדיוק - היה בו בדיוק את זה: מבוגר ששכח שהוא ילד, וגם התחושה הזו של "אוף, מה קרה לה...". שאפו!
ובמקום הראשון - הכתיבה הנוגעת של @nechama ro . קטע נפלא ועשיר, יכולת תיאור מרשימה. יכולתי כמעט לראות מול עיני את מברטה הקטנה ואת העיניים הצוחקות, ואחר כך את מברטה הגדולה עם העיניים הכועסות. כתוב יפהפה!!!

יישר כח ל @ישר והפוך , @בובה בובה ו- @מבין ומאזין , שעשו זאת בצורה של שיר. אתגר על אתגר! מרשים מאוד.
@בונבוניירה פיקנטית , @פירי , @דוכסוסטוס , @הדוויג , @וי שלוק , @bat 7 , @טלח , @kiwi , @אילה רובינפלד - הקטעים ממש טובים, נהניתי מהם מאוד, מכולם! מהמשעשעים, מהנוגעים ללב, מהכואבים, מהאמיתיים עד אימה... האפיונים מדהימים.

תודה! שבת שלום.