אתגר אתגר דו שבועי - המכתב האחרון

[הנף מקלדת]

מעשה שהיה כך היה.

בישיבה שבה כיהנתי כתלמיד, נפטר אחד מן הבחורים באופן טרגי.
הוא היה בחור חמד בשיא פריחתו.
כמובן שכולם נסעו להלוויה, שהיתה מזעזעת וקורעת הלב.
חוץ ממני.
הייתי חייב להישאר.
מה שהוביל אותי להיכנס לבית המדרש באמצע שעת הסדר, ולמצוא אותו ריק מאדם.
מאות סטנדרים עם גמרות מיותמות, הביטו בי בעצב.

התיישבתי באופן אקראי באחד הספסלים, רציתי בזמן כזה שכולם עוסקים בהלווית המת, ללמוד קצת לעילוי נשמתו.
קירבתי אלי את הסטנדר עם הגמרא, הצצתי לעמוד הראשון, לראות עם הבעלים מאשר את השימוש במקומו בלבד.

צמרמורת.
הגמרא הייתה שייכת לנפטר דנן.
דווקא הגמרא שלו, מכולם.
מפחיד.

עד כאן המציאות. מכאן ואילך דמיון.

דפדפתי בין עמודי הגמרא רציתי לחפש איזה פנקס קבלות של בן העלייה שאוכל לפרסם.
מה שמצאתי היה מכתב.
כאילו הוא חזה את מותו.
הוא מיען את המכתב אל אביו החורג, סיפר לו שם הכול. חשף סודות, הסביר דברים, ולא שכח להתנצל.

הבטתי בתאריך, המכתב נכתב בו ביום.
אכן, זה היה המכתב האחרון.

כאן אתם נכנסים לתמונה, כי הסיפור להשראה בלבד.
אני רוצה שתספרו על המכתב האחרון.
אני אשמח גם אם תכתבו אותו.
מכתב שנכתב לקראת פרידה. אתם תבחרו על ידי מי.
כל פרידה מכל סוג. אתם מחליטים.
מכתב שממוען למישהו מאד מסוים. אתם יודעים מי הוא.
בו נחשפים דברים שהכותב לא העז/יכל/רצה לגלות.

הוא יכול להיות עצוב או מצחיק, מתנצל או תוקפני, הוא יכול להיות ריגשי ופיוטי או מעשי וישיר. נתון לבחירתכם.

אבל הוא חייב לכלול גילוי של סוד, חשיפה מטלטלת. שמי שימצא את המכתב או יקבל אותו. יהיה המום ונסער.

כמובן שאפשר ומומלץ להכניס אותנו בכמה שורות לעניין, לתת רקע. אבל, העיקר זה המכתב.

חדדו עטים תאבקו מקלדות. תכתבו לי מכתב.
מכתב אחרון.

תאריך אחרון למשלוח:
מוצאי שבת פרשת וישלח.
אז ינעל האתגר.

הקשקושים לפח הקשקשת לנספח.

 

[הזגג]

בס"ד

בני משפחתי היקרים, ידידי ומוקיריי הרבים:

בזמן בו תחשפו למכתבי, אהיה רחוק שנות דור מעולמכם, בעולם אחר, חדש ונקי. עולם הטוב הנצחי.

בראשית דבריי ברצוני להודות לכם על התמיכה העקבית בי ובדעותיי. וזאת, חרף מסע הציד וההכפשות שניהלו נגדי מדינות וגופים רבים, אשר רוממות הדמוקרטיה וזכויות האזרח בגרונם, אך מעשיהם התוקפניים מצביעים לכיוון אחר, של רמיסת זכויות האזרח. של משטר טוטליטרי מדכא.

אומנם ידעתי מראש לקראת מה הנני הולך. אך בכל זאת, לא נסוגותי. לא טובתי האישית היא שעמדה לנגד עיניי, אלא טובת העולם. בטובתכם חפצתי - האזרחים התמימים הנרמסים תחת גלגלי הענק של איסוף ובילוש כל פרט בחייכם.

ללא חת, וללא שום טיפה של מורך בלבבי, קמתי ועשיתי את הצעד האמיץ ביותר עלי אדמות: התייצבות מול מערכות הבילוש והביון, המשפט והחוק, של המעצמה הגדולה בעולם. ארצות הברית של אמריקה.

סבלתי רבות. הוכפשתי והושמצתי. הייתי אולי הדמות המושמצת ביותר בעולם. ניסו להטיל ספק בידיעותיי, ולאחר שהוכח מעל לכל ספק שהנן נכונות, ניסו לצייר אותי כטרוריסט המנסה לפגוע בביטחון אזרחי העולם.

העולם נחלק לשתיים: אלו שהעריצו אותי ואת המעשה האמיץ שלי. ואלו שהכפישו אותי בראש כל חוצות. גם התקשורת נחלקה לשתיים, דבר שכמובן לא מנע מתאבי הפרסום הללו לפרסם את המסמכים, חרף התנגדותם אליי.

בשנתיים האחרונות הלכה והתחזקה בליבי ההחלטה לפרוש ממרוץ השקר הזה.

תמכה בהחלטתי זו, העובדה שאת חלקי במלחמת הצדק מילאתי בשלמות.

כעת, כשאין לי כבר יותר השפעה, ואת חיי אני מבלה ככלב עזוב, נמלט ממדינת חסות לרעותה, ומשגרירות לשגרירות. וגם מקלט זה – לא קיבלתי בזכות יושרם של אלו, אלא בגלל אינטרסים כאלו ואחרים של המדינות השונות להתנגח אחת ברעותה, ולהציל נפשם מחשיפת המסמכים הנוגעים במדינתם הם.

לא עוד.

בשנתיים האחרונות, יחד עם מתי מעט שהיו שותפים הכרחיים, רקמתי את המעשה הבדיוני והבלתי מציאותי.

יחד עם כמה מתומכיי – בעלי ממון, הקמנו מרכז חלל סודי באחד מיערות השממה של סיביר. במאמצי על, הסתרנו אותו מעין הלוויינים, תוך שימוש בטכניקות שלא היו כמותם קודם.

היום הוא היום המאושר בחיי.

היום הגענו לישורת האחרונה של התוכנית, שתגאל אותי ואת סייעני מחיי הרפש והבוץ, מחיים בעולם של שקר ורדיפה. ותביא אותנו לחיים חדשים, נקיים מאי פעם, והעיקר, דמוקרטיים.

בדקות אלו אמריא יחד עם שלושה ידידים, במסע מורכב וארוך שנים, אל כוכב המאדים.

בכוונה תחילה לא נטלנו עמנו שום אמצעי תקשורת שעלול לקיים קשר עם עולם העוולות. אנו מעוניינים להתנתק באופן מוחלט מהסבל והשקר שכדור הארץ נושא עמו למכביר.

תודה לכם משפחה יקרה, על העידוד והתמיכה. על אהבה ללא תנאים, ועל אמון עקבי.

תודה ידידים, תומכים, ומעריצים. המשיכו להניף את דגל האמת והצדק, המשיכו בדרך אותה התוויתי. ולוואי שתנצחו יום אחד.

בשעה בה מתפרסם מכתבי האחרון בכדור הארץ, אני אינני כאן. יד השלטונות כבר לא תוכל להשיגני לעולם.

אני בדרכי לחיים חדשים. חיים של תקווה, של אמת ואחווה. יחד עם החוצנים, אבנה אי של שלום ושלווה.

אוהב אתכם, ונוצר את זכרכם. ומבקש את סליחתכם על האופן בו ביצעתי את צעדיי. לא נותרה לי כל ברירה. ואני בטוח באהבתכם ובהבנתכם.

בדמע ובגעגוע הנני נפרד מכם, נעמתם לי מאוד. אוהב אתכם תמיד.

שלכם לעד.

אדוארד סנודן.

 

[מ. י. פרצמן]

מאת הניקית @Sara led

הלישכה הענקית כמעט בלעה אותו. הכיסא המסתובב היה נח מידי והוא כמעט נרדם ששקע בו.
הוא העיף מבט על התמונות התלויות סביבו וצבט עצמו כדי להאמין שזו המציאות. זה כבר לא החלום שמלווה אותו כל התקופה האחרונה. הצביטה כואבת! זה אמיתי!
ההתרגשות לא נתנה לו להרפות. אחרי הנאומים, אחרי ספירת קולות. הוא כאן.
פותח את המגירה בהיסח הדעת ומוצא שם מכתב.
המום הוא מביט על הלוגו שמעטר אותו.
נכון שכל נשיא משאיר לבא אחריו מכתב. מקובל. הגיוני.
אבל המטורף שלפניו מעולם לא היה מקובל או הגיוני.
בידיים רועדות ובלב הולם הוא פותח את הלשונית המודבקת של המעפה.
חתימה ענקית מסוסלת התפרסה על כל תחתית הדף.
רק שתי מילים נרשמו בו:

ג'ו. גו*.




*GO

 

[לבי]

בס'ד

עסקת חיי ,עסקת חיי...
אני מסתובב הלוך ושוב, ידי שלובות מאחור מזמזם לעצמי.
בדרך כלל אני קרוי בפי הסובבים ציניקן,–מידה שנכסתי לעצמי במסגרת עבודתי,
כי הרי נתקל אני באנשים בין החיים או להבדיל הנפטרים ברגעי שבר עלובים, בשבעה או אחרי הטקס המתוח ששמו "הירושה".
הפעם אודה זה מרגש...
אמרתי כבר, ביום יום אני סורק עשרות בתי אבלים או מזדקנים שעברו לדיור מוגן,
מריח מיד אם יש בשר - במגירות, במדפים העליונים ומתחת למזרון. גם יודע לגשש אחר המרצפת המתנדנדת "הכספת המסתורית"
תמיד מחפש בפריזר, בקביעות הם אוהבים להחביא שם דברים,
אבל הלחות הורסת את מה שאני בעצם מחפש – דפים, דפים, כתבי יד עתיקים.
מתוך המכלול של השמאטעס שלכבודם הוזמנתי, כשהמשימה היא לחסל את תכולת הדירה עד הבורג האחרון-
הרווח שלי אפסי.
תשאלו ובצדק מה לך עט על הפגרים?
והאמת היא שאני מחפש בדירות שלפעמים זנוחות עד להחריד-
את מכתבי האתמול...
לא סתם היורשים היקרים והמסורים מוכנים לשלם לי כל מחיר שאנקוב,
הם תמיד בטוחים שהוא "מוגזם", גם אם לא יאמרו מילה,
אבל כדאי בעיניהם ובלבד שלא ייצטרכו להעיף מבט על ה"שמונצעס" של אמא שלהם,
מפיהם אני מצטט-חלילה לי אמרות שכאלה.
יש משהו שחשוב לכם, אם אמצא? – אני שואל,
אבל הם שוללים את הרעיון מכל וכל, הכל שלך! ומחר הכל בחוץ!
אני מחתים אותם שאין להם כל תביעה והם מביטים בי בתמהון.
זה קורה בכל מקום, בואכה הרצליה גבעתיים רמת גן וגם תל אביב...
טוב, נשכח משיח המוסר אודות: "אין כבוד להורים" שהורישו להם ירושה לא רעה בכלל,

לפעמים, פעם ב... זה קורה
איזה מכתב - עם סיפור היסטורי עתיק ממוען לאחד המפורסמים...
או ספח מסיכום דיון בבית דין לפני כמאה שנה, אבל אלו ניסים שלא בכל יום ולא בכל חודש אפילו פעם בשנה אינם קורים.
הפעם זה מפתיע!
תיבה שלימה מוצפנת היטב, הבן לא סיפר אודותיה דבר,
ובתיבה עשרות מכתבי "ענתיקה".
איגרות מגדולי עולם, שאלות הלכתיות סיפורים מעיירות נידחות.
והכל מוחזק כראוי, כאחד שהבין בענין הפפירוס העדין -
עטוף בנייר משי יפני מונח מיושר.
התחלתי לעיין, ניסיתי לשתף את הבן כדי להבין, מי היה הנפטר? אביו מולידו,
שהיה לכאורה חכם בהרבה מהקדיש שהותיר אחריו "הבן יוחיד"...
אבל הוא רק נענע בכתפיו כאומר עזוב אותי -
כל חיי אני זוכר אותו משחק ב"ניירות הללו", אמר בתרעומת.
כמובן שגם אותו החתמתי אבל הוא רק גיחך כ"מבין גדול"
על איזה אוצר אתה מחתים אותי?
נגשתי בחריצות למשימה!
מכתב אחר מכתב מיינתי, אוחז את הניר הישן בחרדת קודש –
רק אני נוגע במכתב!
מודע לאופיו ההפכפך של הניר, כל רגע הוא עלול להתפורר,
קראתי לידידי המבינים להציץ, לשמוע לדעתם והם כיבדוני בשריקת התפעלות...
וממש נעמדו בשורה, מציעים לי מחירי עתק, מזהירים אותי לשמור להם את המכתב ההוא והאיגרת ההיא ,
בין לילה הוכתרתי ברחוב לגביר אדיר -
הסוד עבר במהירות האור!

ואז הגיע החושך!
בתחתית התיבה המרשימה נח לו מקופל במעטפה שגרתית דקיקה
"המכתב האחרון".
וזה לשונו:
לכל מאן דבעי:
כל המכתבים והאיגרות המונחים לפניך בתיבה זו הם העתק של המקור הראשוני.
אל יעלה בדעתכם למוכרו כמקורי!
גם אם שחזרתי כל מכתב בדיוק מוחלט למקור ועטפתיו כאוצר בלום–זה היה סך הכל תחביב,חביב...
ואודה ואתוודה שהתפתיתי למראה המוצלח והעתיק וניסיתי למכרם בשנית כמקורי...
חזרתי בי מרעיון נואל זה –אודה לקל,
בעוד אחדים מידידי מנסים להוציא את האוצר המזויף מידי ולעשות בו שימוש כוזב.
כידוע שענף זה נגוע מאד בזיופים...
זכרו! המקור הראשוני נמכר לפני שנים,
בסכום שהעשיר אותי בהחלט! ברוך השם.
הוא נמכר אך ורק לאספנים ולקונים שמכתבים אלו היו יקרים לליבם או למשפחתם עד מאד.

על החתום

 

[כותב השורות]

הגלים היכו בחוף בשצף קצף, משמיעים בקצב קבוע את פעימות הלב של הים הגדול, אצות מידי פעם נפלטו מן המים.
שמעון היה נוהג לשבת קרוב אל המים, הוא אהב את התחושה של החול המעורב במים, נקודת החיכוך בין הים ליבשה, קו המים המנסה להשיג גבול, ללא הצלחה, הוא אהב להיות זה שעומד בין המים האדירים והקרירים לחול החם והיבש, עם כל גל שבא המים כיסו את רגליו במהירות, ובאותה מהירות נסוגו אחור, אך רק לרגע, שוב ושוב הים היכה בו, כאילו אומר לו, זוז מדרכי! שמעון נשאר, סומך על החול שיסייע בידו לעצור את הים.
מידי פעם היה צריך שמעון להסיר את האצות שנדבקו לרגליו, כשהוא תוהה אם הן אכילות, האם אפשר לטעום אותם, ואיתם את טעמו של הים, הוא לא העז לנסות.
זה מה שיש לך להציע? עלים! פנה שמעון אל הים, מביט במרחבים השוממים שהים פורש בפניו, הים שקט יחסית, פה ושם נשמע קול גל מתנפץ, אך מן המרחק – השקט מהדהד, הים לא מוכן לספר דבר, רק מים ומים ומים, אפילו את הדגים, צריכים הדייגים לדוג עם חכה וציוד מתוחכם, הים מעצמו, לא ייתן לך כלום, הרהר שמעון, רק מים ו...אצות.

הרוחות התחזקו שמעון נושא את עיניו אל השמים, מבחין בקו האופק המתמלא עננים, אולי, הוא חושב, האיום הזה ישכנע את הים לספר לו משהו קטן לפחות מכל מה שהוא מסתיר ושומר במעמקים האינסופיים שלו.
הגלים נעשו גבוהים, שמעון היה צריך להתרחק קמעא, כדי לא להתכסות כולו במים, אך העיניים של שמעון בוחנות כל העת את הים, מבקשות מתחננות, מחכות ומייחלות לאיזה שיחה קטנה עם הים.

גל די גבוה התקדם לעבר החוף במהירות, כשהוא מתרומם וחושף את תכולתו, היו בו אצות לרוב שהיה בהן כדי להשחיר את המים, הגל נשבר על החוף, מתנער ומתנקה מן האצות שאחזו בו, שמעון מבחין בגוש אצות שנפלט ונח ממש ליד רגליו שעה שהוא קפץ לאחוריו למראה הגל הגבוה, שמעון התכופף כדי לתהות על טיבו של גוש האצות שנקרה לפניו, ומגלה כי לא מדובר באצות גרידא, ישנו חפץ נוקשה, שמוקף באצות כאילו מישהו דאג לעטוף אותו ולשמור עליו.
הים השתכנע, ושעה לבקשתי, הרהר שמעון כשהוא מסיר אצה אחר אצה מעל החפץ, זו זכוכית! נזעק שמעון, בקבוק זכוכית! ההתרגשות והסקרנות אחזו בו חזק, הירוקת שעל הבקבוק הסתירה את תכולתו, גם פקק השעם היה תחוב עד סופו בצוואר הבקבוק, מה שלא הותיר מקום להיאחז בו ולשלוף, שמעון ניסה לפתוח ללא הצלחה, הוא מצא חוט ברזל עמו הוא גירד ופירר אט אט את הפקק, הוא הביט אל תוך הבקבוק והבחין בספק קלף ספק נייר המגולגל בקפידה וקשור בחוט, הצמרמורת אחזה בשמעון, הוא קרא בספרים ושמע על זה בסיפורים, גם בחלומות לא דמיין כי הוא יאחז בידו, בקבוק היסטורי כזה, הוא חייך אל הים, מודה על הסיפור שנתן לו הים!
שמעון התיר את הקשר בעדינות, למרבה הפלא הנייר נשאר יבש לחלוטין, נראה היה כי מדובר בנייר ישן מאוד, הוא היה די עבה מרופט ומפורר בקצוות, הצבע הצליח לשכנע את שמעון כי מדובר בכמה מאות שנים, יצא לו לראות לא פעם כתבים עתיקים, זה היה ממש דומה, הנייר היה כתוב שורות שורות בכתב עברי עתיק, ובמבנה מדויק, ניכר היה כי חשוב היה לכותב שיבינו את מילותיו.
ליבו של שמעון הלם בו בפראות, נרגש הוא התיישב על סלע סמוך, קורא בשקיקה כל מילה, הוא קרא ונשימתו נעתקה...

ביום ג' בסיוון ה'רנ"ב 1492 למניין מלכות הרשעה
יצאנו כשבעים נפש את העיר ברצלונה, מאימת המלך פרננדו השני מלך אראגון, ואשתו איזבלה הראשונה מלכת קסטילייה, אשר גזרו, למען אשר כל איש ישראל אשר בחר בדת אברהם יגורש מן הארץ לבלי שוב, לבד אשר ימיר דתו ללכת אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידענו ולא ידעו אבותינו.
ואנו הולכים באוניות, לעשות מלאכת שמים במים רבים, עד אשר נבואה אל נחלת אבותינו, כאשר ידענו כי הסולטאן העותמאני הרחמן, באיזיט השני, איווה למושב אצלו כל בני ישראל המגורשים, בכל ארץ ממלכת עותמאן.
ולא ידענו אם יישר הדרך לנגדנו, ואם נבוא בשלום, כי בדמים רבים לקחנו אונייה הבאה מאיסטנבול מידי סוחר טורקי, ויעזוב אותנו האיש, כי נפל פחד המלכות עליו.
וידוע ידענו באם יתפסונו עושי דבר המלך ודתו, יטביעו האונייה וכל אשר בה מבלי השאיר לנו שריד ופליט.
ורצוני היה בהודיעך זאת, אתה הקורא מילי, למען תדע כי בני אברהם אשר מארץ ספרד האמינו באל אחד, ולא המירו דתם גם בעבור נפשם, ואף האנוסים הנותרים שמה הבטיחונו נאמנה כי מאמינים בני מאמינים המה לשמור ולעשות בסתר ובמחשכים ככל דברי התורה הזאת עד יעבור זעם.
ואנו לי-ה עינינו להושיענו ולעוזרנו בכל אשר נלך, מי יתן מציון ישועת ישראל.
הכותב מלב ים ולב הומה, שמעון ליאו ליברטי.

שמעון כמו נשאב לעולם אחר, הוא קרא בקול שוב ושוב את המילים האחרונות שבאיגרת, שמעון ליאו ליברטי, שמעון – ליאו - ליברטי, לא יאומן, מה הסיכוי שזה קורה לי, האם הגיוני שקוראים לי שמעון ליברטי על שם אותו שמעון ליאו ליברטי? הוא הכיר סיפור כזה שעבר מאב לבנו במשפחתם המורחבת, על סבא אמיץ שהוביל אונייה של מגורשי ספרד אך שום מידע לא היה מעבר לזה, ואכן השם שמעון נפוץ במשפחת ליברטי המורחבת לא מעט,
התרגשות כזו לא חווה שמעון מימיו, הוא קיפל את האיגרת בידיים רועדות, הצמרמורת עוד לא חלפה, איך, איך קרה, שבדיוק לי הסבא רבא שלח את המכתב.

 

[הזדמנות]

תאריך : 8/11/21

הנדון: ישראל ישראלי – מכתב פיטורים לאחר שימוע – מכתב הפסקת העסקה

בהמשך לשיחת השימוע שנערכה לך ביום א' 7 בנובמבר, לצערנו אנו מודיעים לך על סיום יחסי עובד מעביד.

סיום עבודתך בחברה ייכנס לתוקף בתום תקופת ההודעה המוקדמת, ביום א' 21 בנובמבר.

אינך מתבקש להמשיך ולעבוד עד לתום תקופת ההודעה המוקדמת.

תקופת ההודעה המוקדמת תסתיים ביום ד' 11 בנובמבר.

אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך. איננו מתכוונים לחשוף את העובדה שאתה לא מבצע את מלאכתך נאמנה, שאתה מנצל את שעות העבודה בהשתתפות באתגרי כתיבה, זה יישאר חסוי לבינתיים. אנו מניחים שמעסיקיך העתידיים יגלו זאת במוקדם או במאוחר.

בברכה,

הנהלת החברה

 

[נ. גל]

אליכם, גאולי עולם, בני העם הקדוש.

תעלוז נפשי עלי, ויתרונן עטי, יען כי נדרשתי על ידי בורא העולם ומנהיגו לנטוש את פועלי.
הבלים לאין מספר ראיתי על פני האדמה, ומכולם גדל ההבל אשר בי. יען כי הייתי מקור ההבל ותמציתו.
והיות כי לבכם רע היה מנעוריו, היו ימים בהם האזנתם לדבריי בכל עת, ותפרשו כפיכם לנכר. אותם ימים אשר ביקשתם חיים בצל מוות, אושר במבואות מטונפים, וימים אלו מלאה הארץ חימה, אש וגופרית.
אז הייתי כמתעתע ותקדמוני הלוך ונסוע, עד אשר נדמה היה כי מלוך מלכתי עליכם, ואין אחד אשר יוכל לנצחני או למחות שמי.
נדמה היה - ולא כן היא.
לא מלכתי על איש, רק נדדתי בינותכם, ואוחז בקרנות המזבח אשר בלבכם, למען לא תקריבוני עליו.
בחותמו של הקדוש ברוך הוא, באמיתו האחת, הריני נשבע - כל מעשיי בכל ימי חלדכם, היו בציוויו, בכוחו וברצונו.
ואני, כחומר ביד היוצר רק ביקשתי למלא את תפקידי, להסית ולהדיח.
מלאכתי לא קלה הייתה עליי. פעמים אין מספר הורדתם את עמלי לבאר שחת, בצעקה אחת או הרהור הלב. וגם כאשר שמעתם אליי, תמיד ניכר בכם מוצאכם, וינקר בכליותכם מוסר.
ידעתי גם זאת, ולא נטשתי מלאכתי על אף תבוסותיי.
ואם תשאלו בני ציון, העם אשר בחר הק-ל לנחלה לו, על מה ולמה לא עזבתיכם עד עתה, אגלה לכם רז נורא ונפלא, למען תתבוננו בו ימים רבים ותתורו אחר טיבו ועניינו בנפשכם פנימה:
כל אשר ביקשתי, כל חיי, הוא כי תנצחוני, ותפגעו לאלוק היחיד על אשר התעוללתי בכם ללא הרף.
כל עת אשר העמדתי פני נזוף, והותרתי אתכם לקיים את רצון הבורא לרגעים - מיהרתי אליו, וביקשתיו כי יביט אליכם, בני התמותה.
זאת הייתה נחמתי בעוניי, ידעתי כי שעשועי המלך אתם, ובנצחכם - יתגלה הודו על ארץ ושמיים.
ועתה, עת כיליתם כל כוחותיי, ומחיתם שמי מעל האדמה, הואיל הבורא הגדול להשפיע גם עלי מחסדו הגדול.
הנני בא בקריאה של חיבה עליכם, לאמר: למן היום הזה, אשר יצאתם מארצות פזוריכם, לא תוסיפו לדאבה עוד. כל משחית ומשטין לא יקרה על דרככם. העניות לא תנוולכם מעתה ועד עולם, ועונג עליון יושפע עליכם ככל אשר תאוו.
וכפי שעמדתי לשמאלכם עד עתה, יזכני הבורא ואעמוד לימינכם, לשרתכם ולמלא אסמיכם תשוקת חפץ. אחיש צעדיכם אל התורה ואל העבודה, למען תזכו לקרבת הבורא, ויהא זה שכרי בכל עמלי.
וזאת למודעה רבה, כי מן היום הזה ואילך, יקרא שמי - יצר טוב.

החותם בברכת שלומים על כל ישראל ועל ירושלים:
היצר הרע,

נ.ב. יתכן כי מכירים אתם אותי בשמותיי האחרים, על כן אפרטם על הכתב ואחתום אף בהם (ואף כי נאמר בתורת האמת "שם רשעים ירקב", לא רשע הייתי אלא מקורו, ודו"ק):
השטן,
מלאך המוות,
הנחש הקדמוני,
מלכות הרשעה,
הסטרא אחרא.

 

[מ. י. פרצמן]

מאת הניקית @מביטה

בסיעתא דשמיא

ט"ו באייר ה אלפים תשכ"ה

אני בכלל לא בטוח שמישהו יקרא את המכתב הזה, אבל קיבלתי דף ועט אז אני כותב.

אני לא פונה לאף אחד מסוים, כי אין לי מושג מי יראה את המכתב.

אני לא יודע מאיפה להתחיל אז אכתוב בלי סדר.

כבר שבועיים לפני שמתי לב למעקב הצמוד, היה לי ברור שזה קרוב, קרוב מאוד.

אבל המשכתי, התפקיד שלי לא נתן מנוחה ולו לרגע ידעתי שאני מסתכן בכל רגע ורגע, ידעתי שאני אמור לידע את מפקדי על המעקב הצמוד אך ידעתי שהקשר שאצור יגרום למעצרי הקרב להתקרב יותר, וכל שניה חשובה רציתי להספיק כמה שיותר.

ועל זה אני רוצה לבקש סליחה מכל מכרי היקרים לי מאוד.

לא פעלתי מתוך זלזול בכם, פעלתי מתוך אהבה. אהבה עזה לארץ שלי, ארץ שאני כל כל אוהב.

פעלתי בהרבה דם הרבה יזע והרבה דמעות.

אני לא מצטער לרגע על בחירתי זו. אני רק מצטער שאני לא יכול לראות אתכם רק עוד פעם אחת.

וכן, משפחה שלי.

אני חושב שפעלתי נכון.

נדיה אישתי היקרה אני מבקש סליחה.

סליחה על רגע.

רגע קטן בחיי הקצרים שעליו אני מצטער מאוד.

את אמרת לי שאת מבקשת שאני לא אלך באותו יום רצית שאני אתעקב עוד רגע בשביל להגיד בוקר טוב לשי.

אבל אני מיהרתי היה לי פגישה דחופה עם המפקד לא ידעתי שלא אגיע יותר הביתה.

אז לסופי ועירית אמרתי בוקר טוב לפני שיצאתי, אבל שי עדיין ישן. העברתי לטיפה על לחיו ואת רצית שאתעקב רגע נוסף עד שיתעורר ויקשקש לי ויגיד לי בוקר טוב.

שי שלי, מותק שלילד אתה גדול בהרבה מאז שראיתי אותך אז ישן במתיקות עם אצבע בפה.

למרות שביקשתי ממך מליון פעם שתוציא אותה כבר. לא הסכמת, אני נזכר ומחייך

חשוב לי לדעת שסלחי לי נדיה, כי את ידעת על העקשנות של הרגע, שי- לא.

מחר אני כבר לא אהיה כאן. אבל אני מבטיח נדיה.

אני אמליץ רק טוב עליך ועל הילדים: סופי מותק עירית מקסימה ושי מקסים. ילדים מתוקים של אבא.

רציתי גם...חריקת דלת, אלי פוזל הצידה ומשרבט חתימה, משאיר את הדף מיותם על השולחן מעביר עליו מבט מלוטף וקם מוכן לקדש שם השם ברבים

אלי.

 

[שוהם307]

הוא הושיט כוס מים לידה הרועדת, ניסה להושיב אותה על כיסא סמוך לבל תתמוטט, בכל זאת אישה מבוגרת שחצתה מזמן את גיל הגבורות, 'איך הוא לא אמר לי כלום עד היום'??? דיברה לעצמה בשקט.... היא עמדה כפופה וקראה את המכתב במהירות, אישוני עיניה רצו מעל השורות כמו ניסו להספיק לפני שייגמר הזמן, והיה מה להספיק...

להוריי היקרים לי מכל,

עכשיו אני מבין הכל, כל החלקים מתבררים לי,

זה התחיל בכיתה א' כשכולם צחקו עלי שאני שמן ואתם כאלו רזים, בכיתות הגבוהות יותר בלטו השינויים וכל אחד היה לו מה להגיד, השתדלתם להראות לי כל הזמן שאתם כן הוריי הביולוגים, הראיתם לי תמונות מגיל 0, והאמנתי לכם, הייתי בטוח שאתם צודקים,

גם בישיבה היו בחורים רעים שידעו לסנן לי מול כולם 'מה הוא חושב את עצמו?' הוא הרי מאומץ' מי לא יודע, ואני נשכתי את שפתיי, ורצתי לחדר ושפכתי שם את דמעותיי, הייתי מתקשר אליכם בוכה, וכל כך התאמצתם להרגיע אותי, הרגשתי כ"כ בטוח לידכם, אבל אז אי שם בשיעור ג' בישיבה גדולה התחיל הספק לכרסם,

הרי על אף אחד בישיבה לא אומרים כאלה דברים, ולמה רק לי אומרים את זה?

אוי, כמה זה כאב לי, הייתי בוכה ובוכה ולא היה לי עם מי לדבר בצורה חופשית על מה שעובר עלי, פתאום התחלתי לראות כל מיני דברים חשודים ומוזרים שקורים, והתחלתי להיזכר בילדות ונשארתי עם סימני שאלה גדולים,

וכמה שפחדתי להתחתן, אבל בכל זאת בזכותכם התגברתי, למרות שלא ידעתם כלום מה אני מרגיש, נישאתי לאשה מושלמת, שידעה שלפעמים בעלה נכנס לדיכאון קצר או בינוני והשלימה עם זה, לא הייתי מסוגל לשתף אותה עם זה שאני יודע שאני ילד מאומץ, ואין לי מושג מי אלו הוריי הביולוגיים,

מה אני עושה? מה אני עושה? הייתי צורח במחשבתי...

איך אוכל להתקדם כך בחיים? פחדתי לצאת לעבודה, לפגוש אנשים, אולי אפגוש פתאום את אבא שלי? אולי אפגע באחד מאחיי? הייתי יושב בבית הכנסת לבד יום ולילה, שתקתי, לא דיברתי עם איש, דימוי העצמי שלי ירד לאפס.

לא הרגשתי כלום, לא רציתי כלום, וככה התבגרתי עוד ועוד, ונהפכתי לשבר כלי, ילדיי מתביישים שאבוא לבית הספר, כדי שאף אחד לא יראה את האבא המסכן שלהם, וזה כמובן גם הוסיף לי צער על צערי,

התחלתי כבר לחתן את ילדיי, והשידוכים לא זרמו מי יודע מה, בכל זאת מי רוצה להשתדך עם המוזר של השכונה,

ויום אחד קיבלתי החלטה, החלטתי שאני מוכרח לדעת מי הם הוריי הביולוגיים, בדקתי מה התהליך, וזימנו לי תור לעוד כמה שבועות, ספרתי את הימים ואחר כך את השעות, ואחר כך את הדקות עד לפתיחת התיק,

והנה אני כבר נוגע בתיק, מרגיש את הדפים, אני פותח את התיק ומביט על הדף הראשון, עוצם את העיניים ופותח אותם לאט לאט, והנה מופיע שמם של הוריי,

הנה שמם של הוריי האמיתיים.

והוריי האמיתיים הם אתם!!! ורק אתם!!!

ואז הבנתי את הביטוי 'נשאר עם פה פתוח', נשארתי בוהה בנקודה מסוימת בתקרה, למשך דקות ארוכות...

'הפסדתי את החיים שלי'... אמרתי לפקידה, והלכתי.

הוריי היקרים! אני לא מסוגל להישאר כאן לידכם אפילו לא דקה אחת, אני לא יכול להישאר ולבוא לביתך ולהסתכל בפנייך, ולחוות רמת תסכול כזאת שבזבזתי את החיים שלי והרסתי אותם במו ידי ומחשבותיי ההזויים, במקום לדבר איתך או לשתף מישהו בחרתי לשתוק, והמטתי אסון על עצמי.

צר לי אבא, צר לי אמא, אני אפילו לא מסוגל להישאר כאן בארץ.​

אוהב אתכם.​

 

[מ. י. פרצמן]

משנת חיים / מ. י. פרצמן


עלי העצים קלטו בדממה נוגה את הדמעה שלא זלגה. אף לא אחד בכה אחרי המיטה שהובלה בדומיה למנוחה אחרונה. לא במסע הלוויה, אף לא בשבעת הימים שאחריו.

אינני יודעת אם יעקב נולד ערירי, אך הוא לבטח נפטר כזה. את המניין שליווה אותו אסף דוד שלמה בקלות, הכל העריכו והוקירו את זכרו, אך אותו מניין לא היה זה שיאמר עליו קדיש באחד עשר החודשים הנלווים לפטירה.

***

הכרתי את יעקב מרחוק. התביישתי תמיד לעמוד מולו. הייתי ילדה בת 11, בפעם האחרונה שראיתי אותו, וקטונתי מלספוג את עיניו השותקות, את שפתיו שמעולם לא ראיתי הגה יוצא מבינותיהן, ואת מבטו שליטף אותי ועל אף ששתק אמר המון. העדפתי לשמור מרחק, לצפות מהצד בדודים שלפחות אחד מהם היה תמיד בקרבתו, היכן שאחר לא היה, מחבק אותו ללא מגע ומהווה לו את המשפחה שלא הייתה לו.

מעולם לא שמעתי מילה ממנו. הוא היה מגיע בקביעות לכל שמחה משפחתית, חיוך על שפתיו וחיוך בעיניו, אך הגה לא בפיו. לא העזתי לשאול למה. לא העזתי לשאול מיהו. ידעתי שיעקב הוא חלק מהמשפחה, וזהו. לא שאלתי יותר.

פעמים חשבתי שהוא אילם. באחרות סברתי שהוא צדיק נסתר. רק לימים הבנתי את מסכת חייו הכאובה, שמשפחתנו זכתה להיות קרן האור היחידה בה.


כשנפטר, הרגשתי החמצה.

כמו בחייו, גם בפטירתו היה שָקט. שלושה ימים תמימים חלפו בטרם הסיקו דודיי שאם אף אחד מהם לא שמע מיעקב בימים האחרונים, יש סיכוי סביר שארע לו משהו. רק כשפרצו לביתו וגילו את גופתו, רק אז פרצה המהומה.

כאזרח ערירי ללא מכרים, התעקשו גופיה הרשמיים של המדינה לבצע ניתוח לאחר המוות ולחקור את סיבת הפטירה. נימוקים היו להם למכביר וגם חוקים, אך כל אלו לא היו הרואיים יותר ממשנת חייו של המנוח: צניעות, ענווה והליכה שקטה לפי דרך התורה.

דוד שלמה היה זה שניהל את המאבק מול גורמי החוק. דודיי סייעו לו בהושטת כתף, בהשגת מסמכים רלוונטיים ובעיקר בתפילות. ילדה הייתי, לא הבנתי את עומק הבעיה ואת דרכי הפתרון, אך דבר אחד ידעתי: במקום שאין ליעקב משפחה, תפקידנו להיות לו ככזו. בין בחייו, בין במותו.

שלושים ימים חלפו. יעקב נקבר, עד היום אינני יודעת באיזה אופן. דודיי טפלו בקבורתו, הספידוהו בלווייתו ובעיקר – חילקו משניות לעילוי נשמתו.

ביום השלושים התאספנו כולנו בביתו של דוד שלמה. ש"ס שלם נלמד לזכרו, וכמשפחתו היחידה עלי אדמות, תפקידנו הוא לסיימו בהדרן עלך, שאם לא אנחנו, מי.

דודותיי דאגו לסעודת המצווה, בני דודיי להשלמת המשניות האחרונות, וכולנו ציפינו למילות הסיום שיישא דוד שלמה, הגבאי הבלתי רשמי לענייני יעקב.

דוד שלמה הרצה דרשה קצרה. הוא סיפר בשבחו של יעקב, בצניעותו, ובהכרת הטוב המודגשת שלו. לראשונה בחיי, ושמא גם האחרונה, ראיתי בזווית עינו דמעת התרגשות.

מיד לאחר ההרצאה ניגש דוד שלמה לארון הספרים שמאחוריו, ונטל את מסכת עוקצין לקריאת המשנה האחרונה.

ואז, רגע לאחר השליפה, התהדקו אצבעותיו בלפיתת הספר וידיו החלו לרעוד. באיטיות הוא הסתובב אלינו, ואותה דמעה שבצבצה אך רגע קודם לכן בזווית עינו הלכה וגדלה כעת לכדי עיגול מרשים שחצץ את אישוניו ממנו.

"זה..." לחשה דמעתו, "זה הספר שהשאלתי ליעקב לפני הפטירה".

שקט שרר בחדר. אם לדמעה היה קול פכפוך, לבטח היה נשמע ברקע.

"הוא הספיק להחזיר אותו", נשנק דוד שלמה. "כמה הרואי שמהספר שהוא למד, נערוך סיום לעילוי נשמתו".

שתקנו. לא היה לנו מה להגיד. לא היה לנו צורך להגיד.

דוד שלמה פתח את הספר. הדממה בחדר הייתה עמוקה. עמוקה עד כדי כך, שאת קול צניחתה החרישית של פיסת הנייר מתוך הספר שמענו היטב.

לרגע נעצרה נשימתנו. לאחריו הרים דוד שלמה את הדף ברכות, וייצב אותו למול עיניו. קולו היה חנוק אך ברור מספיק, כשהקריא לכולנו את מכתבו האחרון של יעקב:

תודה על הכל,

ובעיקר על המשניות.

יעקב

***

יהא סיפור זה לעילוי נשמתו. ת. נ. צ. ב. ה.

 

[יוסף יצחק פ.]

אבא ואימא:
אולי כשתקראו את המכתב הזה תופתעו, ההלם עדיין יכה בכם - אבל אני בתקופה האחרונה כבר התרגלתי אליו. אני מודה ומתוודה, אבא ואימא, אני לא העילוי שחלמתם עליו, אני לא גאון העולם וראש הישיבות העתידי שלכם, אני גם לא הבן המושלם שעליו חלמתם בהקיץ, אני לא האיש שיגשים את חלומות הילדות שלכם, אני לא כל אלף ואחד הדברים שרציתם שאני אהיה, אני לא שום דבר ממה שאמרתם והתערבתם עם השכנים עליו - כי אני לא פה!
אתם (כבר לא) יכולים לומר לי שאסור לדבר את הדיבורים האלו, אבל אני מרגיש שהקץ קרב.. והלוואי והוא יהא מרגוע לכל התקופה האחרונה.
אני יודע שמאז ומתמיד התפארתם ועודדתם אותי ללמוד יותר, ויותר.. ויותר..
אני יודע ש'עילוי' זה לא היה פסגת שאיפותיכם, אלא.. הרבה יותר מזה. אני הייתי הגאון עולם שחיכיתם לו - אבל זה לא אני. אתם כנראה תופתעו, ואני אסתכל מלמעלה על הפנים המופתעות שלכם, אבל.. אני רציתי חיים יותר משוחררים. חלילה מחיים של ביטול וריקנות, אבל.. אני זוכר כשכולם יצאו לטיול לצפון, לראות את יופי הבריאה מקרוב.. הדבר היחיד שראיתי זה את אותיות הגמרא, מקרוב. כשכולם הלכו לחתונה של אביגדור.. ורק אני טענתי בלהט שזה 'ביטול תורה אחד גדול', ואביגדור הפסיק לדבר איתי מאז.
אני לא שופט אתכם חלילה, והייתם הורים מצוינים. נתתם לי כל מה שרק חפצתי בו (בהתאם למצב הכלכלי בבית), תמיד הייתם יד תומכת.
האשם הוא אני! הייתי צריך לשתף אתכם, לומר לכם 'אבא, אימא, אני צריך מנוחה' - אבל העדפתי לשתוק ולתת לר"מ להתקשר לאבא ולהגיד לו 'מוישי לא הרים את הראש מהגמרא שש שעות רצופות' או כשאבא פגש את הראש ישיבה בשבת, וזה האחרון סיפר לו 'מוישי שלך תלמיד חכם, לקח לי שבוע שלם לתרץ לו את הקושייא..'.
אני לא הייתי באמת אני! אני הייתי 'מוישי העילוי' או 'מוישי המסמיד (המתמיד)' ..
אבל כעת זה כבר מאוחר מידי.. לו רק יכולתי להזיז את הגלגל לאחור.. לו רק. כל הלימוד וההשקעה הרבה הזו - עלתה לי בבריאות, וביוקר.
אני רוצה לומר לכם שתמיד אהבתי אותכם והשתדלתי לעשות לכם נחת.
תמסרו בבקשה לציפי, אהרון, וחיה'לה שתמיד אהבתי גם אותם, ושאני מצטער שאני לא אוכל לשחק איתם יותר.
תאמרו בעדינות לסבא שאני כבר לא יבוא ללמוד איתו גמרא, ואני מודה לו על כל מה שהוא נתן לי מניסיונו.
אני מתפלל בכלל לה' שכל מיליוני דפי הגמרא שלמדתי יהיו 'לשם שמים' ולא לשם הגאווה שלי..
ושתדעו, מכתב זה הוא לא צוואה כי אם הודעה ובקשה - תעזרו לאחים שלי, תבינו אותנו, אנחנו סך הכל בני אדם, וכפי שאתם רואים אנחנו לא חיים לנצח, וזה כואב..
בשלב הזה כבר יורדות לי דמעות מהעיניים, אני לא מסוגל לכתוב יותר.
השתדלתי להיות מוישי.
(הלוואי והייתי זוכה להיות אני..)

 

[ביזנסטורי - אילה]

שלישית

סבתא שלי לא מרשה שיהיו לנכדות שלה שתי חברות טובות.

"שלישיה זה מתכון בדוק לבעיות." ככה היא טוענת.

אני מאמינה שיש לה נסיון לסמוך עליו. בכל זאת, אשה שמבוגרת ממני בכמה שנים טובות ויש לה חברה אחת ויחידה מאמצע שנות בית יעקב על הספסלים בתל אביב ועד עצם היום הזה.

הן, אגב, דוגמא אמיתית לחברוּּת אמת. משוחחות בטלפון בעת ביצוע מטלות תיחזוק הבית, משתתפות זו בשמחת ילדיה ונכדיה של זו, טסות יחד לנופש בקפריסין או בוינה ובאופן כללי, משתדלות ליהנות ביחד כמה שיותר. כל הנכדות מעריצות מאד את סבתא שלנו ושואפות להיות כמותה.

ובכל זאת, אנחנו היינו שלישיה.

מהיום הראשון שלי בכיתה ט' ידעתי שאני הולכת להיות חברה של מרים. וגם של שולמית.

מי לא ניסה לעצור אותנו. החל מאמא שלי שפחדה מאמא שלה, עבור דרך אחיותיי שלא הבינו איך אני מעזה וכלה בצוות הסמינר. טוב, הם פשוט רצו לפרק את מרכז הכח שהיינו- חבורת בנות מופרעת.

אבל אנחנו היינו שלוש. והיה לנו כיף. למדנו למבחנים, ערכנו קניות, שמרנו על האחים שלי ושל שולמית ועל האחיינים של מרים בתורנות. נסענו לטייל בכל מקום בארץ בכל יום שלא נערכו לימודים, ובאופן כללי, לא חווינו שום טראומה שתצדיק את חששה של סבתי. אפילו את הפוליטיקה הבלתי מדוברת של מי-תשב-ליד-מי-באוטובוס-בטיול, פתרנו בכך שהתיישבנו תמיד בספסל האחורי, מפנות מקום לידינו לזוג חברות אחר שרצה לחגוג איתנו ביחד.

הכל היה שמח. הכל היה דבש.

יום אחד, ישבתי כרגיל על מיטתה של מרים בחדר הסגול שהיטבתי כל כך להכיר. על התקרה היו תלויים בלונים בשרשרת, פלקטים של "מזל טוב" קישטו את הקירות, מרים סיימה את ההזמנה מחנות הפיצה "משולש עיגול ריבוע" ושתינו ישבנו וחיכינו לשולמית, שנהיית היום בת 17.

חריקה עוצמתית מהרחוב הקפיצה את שתינו על הרגליים.

"השליח של הפיצה!" צעקה מרים באותה שניה שאני צעקתי: "אימהלה!"

רצנו שתינו אל החלון וראינו זוועה. טסנו למטה. עוברי אורח כבר הזמינו הצלה ולנו לא נותר אלא להזעיק את אמה של שולמית ולאסוף את חפציה.

ישבנו שוב בביתה של מרים על המיטה הענתיקה, קוראות פרקי תהילים ובוכות. לא רצינו לחשוב על כלום רק לבקש רחמים.

כשהגיעה הבשורה המרה כבר לא נותר בנו כח עוד לבכות. ישבנו מרוקנות מול ספרי התהילים וחיכינו שיודיעו לנו מתי לצאת להלוויה.

העפתי מבט אל ערימת חפציה של שולמית המסודרת, לא היה לה חפץ אחד מיותר. תיק ובו בקבוק מים וארנק. זהו. ככה היא נסעה מהכותל לכאן. לקחתי את הארנק אליי כדי לתיתו לאמה של שולמית. מתוך הרגל, פתחתי אותו. היו שם רק רב קו, מטבע בודדת של שקל, ופתק. פתק שלא היה שם בצהרים, כשנפרדנו ממנה ביציאה מהסמינר והיא הוציאה משם את הרב קו כדי לתקף באוטובוס עליו עלתה.

נדרכתי. הפתק הזה הוא לכאורה הפתק האחרון שכתבה שולמית לפני שנעלמה לה לנצח. הוי, שולמית. ידעת שתלכי והשארת לנו זכר?

באיטיות פתחתי את הפתק, מרים עמדה מאחוריי, מקנחת את אפה תוך כדי יבבות ועוקבת אחריי בדריכות.

בפתק נכתב בכתב ידה הסרגלי של שולמית:

לא לשכוח!
6.60 ש"ח ליהודית כהנוביץ תמורת הנסיעה חזור מהכותל.

קיפלתי חזרה את הפתק בדיוק רב.
עוד בלוויה, דאגתי שאחת מאחיותיה של שולמית תחזיר את החוב.

שלא תחשבו חלילה שאני מזלזלת בעצות הזהב של סבתי,
אבל העובדה שנותרה לי מרים לבכות יחד איתה,
היא סוג של נס.

 

[Talya kadosh]

אני אוהב לשנן משניות, במיוחד אם זה לעילוי נשמת.

לא יודע למה. אולי אני צדיק נסתר, מרגיש את הנשמה מאחורי כל אדם. מפרק את ראשי התיבות ז"ל – זכריה לוי.

מעניין. אם ככה הייתי שמח לכנות את זאב יצחק עזריאל, זי"ע. אפילו שזו דרגה גבוהה יותר מז"ל. רחמים על זכריה.

אני סורק את בית המדרש, בוחר סטנדר מיותם מבין עשרות. גמרא. הלך על המשניות. אני פותח אותה בעמוד הראשון. 'להשם הארץ ומלואה, זכריה לוי'. הוא רודף אותי היום.

האצבעות שלי מעבירות רפרוף עדין על דף השער, מדפדפות הלאה. נעצרות. אני שומט את היד על פתק לבן.

חרם דרבנו גרשום. זכריה, אני מרים עיניים לשמיים. ביננו, אתה כבר מת. אז בוא, נעשה דיל. תהיה גבר. אני קורא, אתה סולח. אי אפשר לכעוס בעולם האמת, נכון? עשינו עסקה? דממה עונה לו. עשינו.

הוא פותח את הקיפולים המדויקים. צורת כתר. מוכשר הבחור, אין מה לומר. אפילו עבר בעט שחור 0.4 על הקו-קווים. לא יצא מהם.



חיים,

אתה לא חושב שמדובר באבסורד?

אני עדיין לא בקבר ואתה קורא מכתב לא לך. אני יכול לראות את גלגלי המוח שלך עובדים, לשלוף עשרה תירוצים ממגנים למה פתחת את הפתק, למרות החרם המודגש.

אבל עוד מעט אהיה בין אדמה לאדמה, כמו שאוהבים להזכיר כאן, בהספדים –חבורה של פסימים - ומה אעזור לך?

תאמר, ובצדק, היית יכול לכתוב את התירוצים עוד לפני שחדלה נשמה באפך. לא רציתי. בשביל מה, כדי שתבזבז עוד זמן יקר מהמשניות לעילוי נשמת?

אה, ובאמת מחילה. החלפתי את ספר הקודש בגמרא. נראה לי ארוך יותר. את עצמי לא אוכל להעלות עוד דרגות. גם לסטטיסטיקה יש מקום מכובד, רק במחקרים. בוא נסכם, נשארת אתה, חיים. וסליחה שאני מת.

חיים מביט סביבו בבלבול. איך, מו, מי, מה?

אל תעשה קולות של כבשה. אתה בן אדם. ומותר האדם מן הבהמה. אני סומך עליך.

הוא מרים מבט חד. מקיף את החדר בסיבוב מהיר. משהו כאן לא הגיוני, בעליל. נחש קר מזדחל במעלה גבו. ארסי.

אתה לא מבין. האמת, גם אני לא תמיד. אומרים שאני מת. לפעמים, גם אני מאמין לכך. קבר הוא לא תמיד קבר. ומה שמסתתר מאחורי תכריכים הוא לאו דווקא גוף.

שמעת פעם על מוות השקר? גם אני לא. עד שמתי, הבנתי.

אתה חושב שאני לא כאן. אבל אני כן. צחוק הגורל. אני לידך, קרוב. ואתה אפילו לא רואה.

חיים מלכסן מבט לימין, אחר כך לשמאל. כלום. הוא שולח יד מהוססת. נתקל באוויר. עוצם עיניים, פותח.

יש מצב שאני לא מבין הומור שחור?

אני רק מעוניין לעדכן, השורות רצות על פני הדף. גם אתה מת.

אני מת.

חיים ממשש את עצמו מכף רגל ועד ראש. מסדר כיפה, מנגב פנים מיוזעות, קושר שרוכים. אני מוחשי עד אימה.

הוא מחזיר עיניים לדף. תקשיב לרמקולים, חיים.

הם מכריזים שאני מת, איזה יופי. פנים המומות מבזיקות מולו, מתחלפות לעווית כאב.

שני בחורי חמד נקטפו בדמי ימיהם, בעודם חיים. פרדוקס.

אתה יודע, אותיות שחורות מסתדרות מולו למילים ומשפטים. בעלי משמעות. חסרי אי קיו, או אני. ברגע זה קוברים את התאווה שלי, בעוד רגע יטמינו את הגזלה שלך.

הפתק שאני נתקלתי בו, היה יצירת אומנות. גלידה נוטפת שוקולד. מודה שהוא התאים לי, בול.

אתה קיבלת כתר, ואני מסכים לך להודות שהוא מתלבש עלייך כמו שצריך. בסופו של דבר התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם.

את הקנאה קיבל זאב יצחק עזריאל. נאבך. פתח פתק של אדם מת לגמרי. על אמת.

אנחנו שלושה מתים עד לרגע זה.

אל תחשוב שאני מבין בגלגולי נשמות. אבל מינו אותי להיות רב הישיבה של עולם הביניים. כתוצאה מכך, כל המידע מגיע אלי.

חיים מסתחרר. זכריה לימינו, זאב לשמאלו. "אתם המלאכים השומרים מכל רע?"

זאב מושך כתף. זכריה מעדיף להתחמק מהשאלה באלגנטיות. "אז מה, נלמד משניות לעילוי נשמתנו?"

חיים מחייך בהבעת ניצחון, מציע, "גמרא?"

"חבר'ה", זאב מציין בחביבות. "תנא קמא וחכמים. תנא קמא אומר, מתים לא צריכים ללמוד תורה. חכמים אומרים, בוודאי שצריכים ללמוד אותה. ואין שום תנא או חכם שיבהיר לנו מה עושים במקרה מורכב כמו שלנו. חצי חי, חצי מת. נדייק, שפוך מעייפות. פרשתי".

חיים וזכריה מחליפים מבטים, מאשרים בהינד ראש קטן.

"שים את הכתר".

"קח את הגלידה".

"זאב, עזוב אותך משינה. אנחנו הולכים למות".

"בשביל מה?" הוא משנה תנוחה.

"כדי שתוכל לכל הפחות לשנן לעילוי נשמתנו משניות, אני בטוח שזה לא יזיק לנו. בטח שלא לך, צדיק".

"לא הייתה מחלוקת בעניין לפני רגע?" זאב מפהק.

"אל תדקדק אחרינו יותר מדי. שכחת לציין את רבי שמעון, הוא מתיר".

"והלכה כמותו?"

"מה זה משנה?" חיים זורק בו מבט מתרה, נוזף. "ותלמוד תורה כנגע כולם". הוא ממלמל, "העיקר, תלמד כמה משניות. צבי ושניאור על הכוונת, הולכים למות הלילה".

 

[נודד]

תלמידיי אהוביי

חש אני בעת האחרונה בהיחלשות החומר הנושא את הרוח. יודע אני כי קרוב מועד לכתי.

אין בי את העוז לעמוד מולכם ולהודיע – חזרתי בי!

תאוות הכבוד העבירה ומעבירה אותי על דעתי ודעת קוני.

ידעתי כי חברי עומד לפרוש מתלמודנו אצל מורינו אב בית הדין ולייסד תורה חדשה, וידעתי כי בכוחי לייסד כת שכוחה רב יותר.

עמדתי אזי אל מול רבי הגדול והחצפתי פניי מולו, מה טעם בעבודה ללא שכר?
ורעי בייתוס שלחש על אוזניי טענה זו, הוכרח להחזיק עימי.

פרשנו מן הפרושים והעמדנו תלמידים הרבה.

אך לתאווה יבקש נפרד.

מחלוקתנו שנעשתה לשם מילוי תאוותנו, הכרחתנו להתפלג.
בייתוס תפס לעצמו במה בניסיון לשבש את סדרי עדות החודש, למען יחול העומר ממחרת השבת.
ואנוכי הנחלתי תורתי במאבק על ניסוך המים, וקטורת הכהן הגדול ביום הכיפורים, מחוץ לבית קדש הקדשים.

כעת הזאת, ולו אחר מיתתי, עומד אנכי ומצהיר!

משה אמת, ותורתו הן שבכתב והן שבעל פה, אמת.

ואנו צדוק ובייתוס, תלמידי אנטיגנוס איש סוכו, בדאין.



יומיים לאחר פטירתו נחשפה צוואתו בין סדיני מיטתו.

תלמידו וממשיך דרכו, נמואל, השליך את גוויל הקלף אל האח, ויצא לעוד ויכוח עם חכם הפרושים יוסי בן יועזר.

 

[אינספריישן]

נשמה בקפוצ'ון
יושבת על גרם מדרגות, ואנשים רואים קפוצ'ון.
מאובק, עוטף.
מכסה.
הם מטפסים, ואני מתאבקת.
הם דורכים, ואני מתכופפת.
הם שורפים, אני נכבית.
מושכים בשרוכיי, עד שנחנקת.
גוררים רוכסן, נשרטת.
ויש השוכחים. מתעלמים.
מצפים שאתאדה. שאמוג.

נרטב הבד, מתלחלח.
ודמעות זולגות.
יד מכוסה, אך רועדת. עור ברווז.
מסך מהבהב, מנסה להאיר. מחשיך.

שקט בפנים, בודד. מדכא. אין לי מזון ומים.
ואני נשמה צעירה, נשמה ילדה!
גיהינום בשני העולמות.

ירדתי לא מזמן, כנפיי היו קלילות. אנשים קצצו לי אותן, קרעו אותי.
וכל הטוב, הרכות, התום, הלבן-לבן הזה, נחמס ממני.
התבלבלתי, ואמרו לי רעה.
הלכתי צעד, וסגרו בפניי שערים.
רכסתי קפוצ'ון, כפו עליי שק מתים.

ניסיתי להיחלץ, הזכרתי ילדות.
ראו בי שטן, קראו לי: שחורה.
צרחתי. צרחתי. צרידות חספסה את קולי.
ובמקום שישמעו אותי, שיסתכלו עליי, נאמו לי נאומי חליפות.

פלא שברחתי, הא?

קפוצ'ונים לקפוצ'ונים, וכל אחד שונה. כל אחד אינדיבידואל.
אנשים חושבים קולקטיב.

יום אחד, לילה אחד, יבקעו כולם, יצאו מקפוצ'ון.
כמו פרפר ממיס גולם, בוקע מקורים.
אנחנו נהיה העולם.
רכי הלב, הרגישים. המחפשים.

שימו לב אליי.
נשמה.

נ. גל, תודה

 

[חלומות ורודים]

אלייך, אהובה.
רגע של פרידה הוא זמן לומר שלום. עת לחתום פרק זמן, ולצרור את רגעיו היפים לשעות אחרות שיבואו.
הפרידה קשה. כואבת. כמעט בלתי אפשרית.
אולם נראה שאין מוצא, ובנקודת זמן זו פנינו מועדות לכיוונים מנוגדים.
לא אשכח אותך. אחשוב עלייך מרחוק. אהגה באופייך הנח, ברוך, בשלווה.
ברוגע חסר הגבולות, שתרם לי כה רבות בתקופה בה שהינו ביחד.
היי שלום, יקרה. מי יתן וניפגש בקרוב, מיטתי - - -

 

[שלמה שקד]

אחי המנכ"ל​

שלום לך אחי הקטן.

כשאני מתחיל לכתוב לך את המכתב שלעולם לא תקרא, אני קולט שאני בעצם המעריץ הכי גדול שלך. לעולם לא תדע מכך ועד שארית ימי אמשיך להזעיף לך פנים, אבל אני מקנא בך. אני מעמיד פנים שאני פועל רק למען כבוד המשפחה, טוען לכולם שאתה צעיר מכדי לעמוד בראשה, אבל אני יודע שאתה הוא מקור גאוותה האמיתי.

כשאבא נפטר בפתאומיות ממחלה קשה, מותיר את חברת ההייטק שהוא פיתח בעשר אצבעותיו לחסדי בניו, אתה עמדת שם מולי ומול כל האחים והכרזת שאתה תמשיך להוביל את החברה שתמשיך לשגשג בדרך שהוא קיווה. למרות שאתה מצעירי הבנים ולפניך שורה של אחים בוגרים, כשבאו הסמנכלי"ם של החברה לבית האבלים והפקידו בידינו את המכתב שרצונו של אבא היה שאתה תיכנס לנעליו, לא היססת והסכמת מיד להפוך את החברה למשימת חייך.

אבינו הרי לקח את החברה המשפחתית הוותיקה שעוברת בירושה מאב לבן במשך מאות שנים, הוציא אותה מעיר הבירה הישנה שבמרוצת השנים הלכה ונזנחה וכבר לא הייתה אטרקטיבית מבחינה עסקית, והעביר אותה לבירה החדשה והתעשייתית. הוא השכיל להבין בשינויים הגלובליים, והצליח להפוך את חברת הטקסטיל שהייתה בזמנו למעצמת לואו טק לחברת הזנק הייטקיסטית ועדכנית.

אני תמיד מילאתי תפקיד בכיר ומרכזי בחברה, עמדתי לימינו של אבא ברגעים הגדולים והמכריעים. אמנם פה ושם הסטתי קצת את כיוון החברה לתועלתי האישי, אבל בגדול, כבן הבכור נחשבתי תמיד כיורש הטבעי שלה. כשאבא חלה, הוא כנראה החל לבחון את בניו מי מהם יכול באמת לצעוד בדרכיו.
מי יוכל להמשיך ולהזניק אותה כשגם ההייטק יתיישן, ויצטרכו להצעיד אותה לעידן חדש. מי יעמוד עם היד על הדופק ולא ישקע ברכות המפנקת של הכורסא, או חלילה יתמכר לתמונות במדורים הכלכליים, יחשוב שתמציתה של החברה זה רכבי יוקרה ויבזה את שמה.

קשה לי להודות וחוץ במכתב הזה אני באמת לא מודה, תעיד החברה המתחרה שהקמתי, אבל כנראה שהציון שלך היה הרבה יותר גבוה משלי.

וד"ל

 

[Natan Galant]

לשלמה, האיש שקרא לי אבא ואף פעם לא היה כזה.
לשלמה, האיש שעשה הכל כדי שלא אמצא בביתי שלי את מקומי.
לשלמה, האיש שבגללו החלטתי לעשות את מה שעשיתי,
יש לי שני מילים לומר לך כעת, דקות בודדות לפני שאני עוזב:
הכל בגללך.

 

[שיילה]

דַּע בני כִּי יָמִים בָּאִים,
וְהִנֵּה בּוֹר, חֲפָרוּהוּ שָׂרִים.

וְיָרוּץ נַפְתָּלִי וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַת,
עִם הַשְּׂמֹאל וְהַיְמִינָה
וִיצַץ צִיּוּץ וְיִגְמֹל שָׁקֵד,
וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה בִּנְיָמִין.

וְכָל הָעָם רוֹאִים הַקּוֹלוֹת
לַלַּפִּידִים.

וַיִּשְׁתַּחוּ לִפְנֵי בְּנֵי חֵטְא,
וַיִּכְרְתוּ בְּרִית בֵּין הַכְּתָרִים.
וְגֵר זְאֵב עִם כֶּרֶס, כִּי סוּרוֹ מְכָרוֹ.
ונַעַר קָטֹן נוֹהֵג בָּם.

יִשְׁמָעֵאל מְצַחֵק.
וּמַתָּן כֹּהֵן לַעֲבוֹדָה זָרָה.

אֲבָנִים מִקִּיר יִזְעֲקוּ, עַד גִּלְעָד,
וּבְשֶׁל מִי הַסַּעַר הַזֶּה?.
חֻצְפָּה יִסְגֵּא, וְעִוֵּת,
לֹא יוּכַל לִתְקֹן.

הָיְתָה יִשְׂרָאֵל לְמַס,
וְתִכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס,
וְהַיֹּקֶר יַאֲמִיר.

אָז, יָצִיץ בַּעַל הַבִּירָה,
וִימַלֵּא שְׂחוֹק פִּינוּ.

 

[SUSH]

המכתב האחרון!


בני היקרים והאהובים...

איני יודע אחריתי אימתי תהא, אך אני מוצא את עצמי לאחרונה חושש ממנה יום יום, גופי נחלש ונשימתי כבדה.
יום אחד זה יקרה, ובאבחה של רגע לא אהיה כאן יותר, אלך לי איני יודע לאן, עפר יכסני, ועם השנים תשכחוני...
[את הצוואה הממונית הפקדתי בידי זלמן ידידי הנאמן, ועותק ממנה מופקד אצל ידידי עורך הדין שולמן שכולכם מכירים וסומכים... אני מקווה שכולכם תהיו מרוצים ממנה, אהובי היקרים...]

את המכתב הזה תפתחו אחרי שאלך לי למנוחתי האחרונה, לכן מרשה אני לעצמי לכתוב כאן אי אילו דברים שחשובים לי... אין לי דברים מסעירים יותר מידי לכתוב, כמדומני שהייתי אבא וסבא נהדר כל השנים, השתדלתי ככל יכולתי יחד עם אמא לתת לכם הכל, מיום שבאתם לעולם עד יום צאתי ממנו...

לא הייתי איש גלוי לב כל כך, ומתמיד הרגשתי שיש דברים על ליבי שרוצה אני לאומרם אך איני עושה זאת, אולי בוש אני, אולי נבוך, בין כך ובין כך נשארים הם הדברים הללו על ליבי ואני מהרהר בהם לבדי כל הימים...
דבר אחד בחיי ישנו שהציק לי תמיד, ובושתי לדבר עליו, איני יודע מדוע, ומשום מה חשוב לי לשתף אתכם בני האהובים בדבר זה, איני יודע אם תשתתפו בתחושתי זו או שתבטלוה, על כל פנים אני את שלי עשיתי..

כפי שהנכם יודעים אבי ז"ל היה רב גדול וחשוב, והוא דחפני מיום עומדי על דעתי כל העת ללמוד ולהצליח, ללמוד ולהצליח, כמובן שהוא עשה זאת בעדינות ומתוך תחושה של שליחות... אבל הוא עשה זאת והרבה...

אני הייתי בחור מוכשר באופן כללי, יש דברים שהייתי מוכשר בהם יותר וישנם דברים שהייתי מוכשר בהם פחות, על כל פנים תמיד השתדלתי ככל יכולתי, ואפילו הצלחתי והצטיינתי בלימוד בצורה מיוחדת בישיבה, התחתנתי בכבוד גדול, חיי עברו בנעימים כשאני שוקד על דלתות התורה והיראה, אלא שמשום מה כלום לא התקדם, דהיינו למדתי ולמדתי ולמדתי, וזהו...
אני מתכוון לומר שמשום מה זה לא התקדם לשום משהו מעשי, איני יודע אפילו למה.. כך היה...

משראיתי כך, נעצבתי מעט, אך כיון שהייתי איש מלא חיים שמחה ואופטימיות, עסקתי מן הצד בכמה עסקים שבהם הצלחתי ביותר והם הניבו לי פרנסה נאה, לא הייתי עשיר מופלג, אבל לא חסרתי כסף בחיי, כפי שהנכם יודעים...

המשכתי בחיי, הפכתי לתלמיד חכם לא קטן, מנגד הצלחתי בעסקי לא מעט, חיתנתי את כולכם בכבוד ב"ה, הרוויתם אותי ואת אמא בנחת יהודית טהורה, חיי היו שמחים ומאושרים מאוד, צחוק השמחות וצחוקם של הנכדים והנינים חיה את נפשי ונפש אמא, ואין לי כל תלונות לאף אחד...

אלא...

שכל זה היה נראה כך מבחוץ, ואולי באמת זה היה נכון בפן מסוים...

אבל...

בפנים בתוך ליבי, נשאתי בליבי אבן גדולה ועצומה מאוד מאוד, שלא נגולה מעל ליבי עד שעת כתיבת מכתב זה, ואם לא אגזים אומר לכם שאני ממתין בציפייה דרוכה לנשימתי האחרונה אך ורק בכדי לנוח ממשא אבן גדולה זו...

מהי האבן הזאת, איני יודע להסביר לכם בבירור, נדמה לי שהאבן הזאת היא התחושה הנוראה שלי על כך שבזבזתי את חיי לריק...

לריק?? אני??

כן ולא...

הנפש הסוערת שלי זעקה אלי כל החיים ממעמקים – תצליח במשהו! תייצר כאן משהו! תשאיר כאן חותם! תהיה משהו גדול! משהו חשוב! משהו נכבד! משהו שיש מה להתגאות בו ולהזכיר אותו! משהו שיש לו משמעות חיצונית!

ואני, לא היה לי מה לענות לה! לא היה לי מה לענות כנגדה!

לעיתים הייתי שותק...

לעיתים הייתי מתווכח עימה בעזות, מה רע לך הייתי סונט בה, יש לי הכל, אני גם לומד וגם מתפרנס די בכבוד...
אין לך כלום, היתה עונה לי בתחכום, כלום אין לך, מהלימוד לא הגעת לשום דבר מעשי שאפשר לתרגם אותו לכבוד, ובכסף אין לי שום צורך, וגם לך אין צורך בו...

לעיתים הייתי שוכח ממנה לגמרי... ולעיתים בשעות של נחת ממכם או ממשהו אחר בחיי, תחושה של שלווה הייתה מתפשטת בי, או אז הייתי אומר לנפש, לשם כך, לשם כך באתי לעולם, והיא הייתה שותקת נכנעת קמעה... אלא שרגעים כאלו בחיי, היו מעט מאוד, ורוב חיי בחיבוטי נפש על לא דבר...

'לא הצלחת בכלום כפי שדחפתי אותך', היה בא אבי אל נפשי בחלום וכך אומר...

מה לך מתלונן, הייתי מתמרמר בעצמי, מה חסר לך, הייתי סונט בעצמי, אל תכפור בטובה, הייתי לוחש... וכלום לא היה עוזר.. כלום...

חסרה הייתה לי היצירה, חסר היה לי הסיפוק, וכל יום שעבר, פחדתי שלא יחזור, והשנים עוברות ואני מזדקן ועדיין לא יצרתי כלום, לא ספר, לא מאמר, לא יצירה משום סוג שהוא, כלום... סתם חי... סתם בן אדם.. עוד אחד לא מיוחד...

בימי בחורתי עוד השתוקקתי וניסיתי, עם השנים פחתו הניסיונות ושכחו, ובימי גבורתי, עיני וליבי התאבנו להם מיובש והמחשבות נדחקו הצידה בעדינות כל אימת שבאו....

חלק ניכר בי הולך לדרכי, מתוך תחושה של החמצה-אכזבה, מתוך עצבון עמוק-פנימי-נסתר שאין לו אח ורע, אין לו מילים, אין לו פנים, אבל יש לו כאב אין סופי נטול הכרה ושם...

אלו תחושותי... במלואם... וזו הפעם הראשונה בחיי או במותי שאני מביע אותם...

אני מרגיש קצת מעציב, מעכיר, מנמיך, יתכן שכך... אבל זה מיקל עלי...

אתכם גידלתי ברגשות מעורבים, לא ידעתי אם לדרבן אתכם ליצור ולצמוח, או לא לדרבנכם כדי שלא תתאכזבו כמוני, לכן מיעטתי בלעסוק בעניין הזה...

איני יודע אם שותפים אתם לתחושותי אלו, איני יודע אפילו אם כל אדם מרגיש כאלה תחושות בחייו, משום שמעולם לא דיברתי על תחושותי אלו עם אף אדם בעולם...

מה שמבקש אני ממכם זה דבר אחד, אם אינכם חשים בכך, שכחו מדברי אלו כלא היו...

אבל...
אבל אם חשים אתם בכך ולו במשהו, איני יודע לעזור לכם, באמת שאיני יודע...
אך אל תניחו לחיים, אל תניחו, תעזרו לעצמכם בדרך כלשהיא, תעשו משהו..

ואני...
אני מלמעלה אתבונן בכם ואשחק או אבכה...

אבא