מתוך האשכול שפתחה @%תמר% ובעקבות הבקשה של @ספרי מוסר - פותחת אשכול שיוקדש לשיריה של המשוררת המיוחדת זלדה (מישקובסקי):
על זלדה (מתוך המכלול):
ביוגרפיה
שנותיה הראשונות
זלדה נולדה בעיר
יקטרינוסלב שב
אימפריה הרוסית (בימינו
דניפרו שב
אוקראינה) לרחל, בתו של הרב
דוד צבי חן (הרד"ץ) מחשובי רבני
חב"ד ובנו של רבי
פרץ חן מרבני
משפחת חן, ולרבי שלום שלמה, רב ידוע מצ'רניגוב, בנו של רבי ברוך שניאור שניאורסון
[1].
דמות אביה, שהיה צאצא של ה"
צמח צדק", ה
אדמו"ר השלישי של
חב"ד[1], ואחיו של רבי
לוי יצחק שניאורסון, אביו של האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי
מנחם מנדל שניאורסון, ודמות סבה (
הרד"צ חן) שנפטרו בעודה צעירה, השפיעו רבות על נפשה. זלדה הייתה בת יחידה, ולפיכך אמרה בכל בוקר בשנת האבל
קדיש על אביה. זלדה היא
בת דודתו של הרבי מליובאוויטש האחרון, היא גדלה בחצר חב"דית ושמרה על קשר הדוק עם בן דודה.
בארץ ישראל
ב-17 במאי
1925, כשהייתה זלדה בת 11 עלתה המשפחה ל
ארץ ישראל דרך נמל יפו ב
אונייה "איליץ'", שהפליגה מ
אודסה ועליה כ-250 עולים. המשפחה התיישבה ב
ירושלים, את הבקשה לעלייתם של הסב, ההורים וזלדה הגיש ביולי
1924 קרוב משפחתם, עו"ד ד"ר א. הילמן, דרך
הרבנות הראשית לארץ ישראל וזו פנתה מיד למושל המחוז לאור הבטחת
הנציב העליון לתת לרבנים הנמצאים תחת לחץ הסובייטים רישיון לעלייה. הילמן לקח על עצמו גם לדאוג למחייתו של הסב בן ה-75. בירושלים למדה זלדה ב
בית הספר לבנות "שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות, בשל המצב הכלכלי הקשה במשפחה והאווירה המחמירה בבית הספר. המצב השתנה כשעברה ללמוד בסמינר למורות "מזרחי", שם הושפעה רבות ממורים בעלי שם כ
עקיבא ארנסט סימון ו
פייבל מלצר, בנו של הרב
איסר זלמן מלצר. בהמשך, עסקה בהוראה בירושלים. לימדה בבתי הספר "רוחמה" ו"חברת הילד". היא עברה ל
תל אביב ולמדה ציור, אחר כך עברה ל
חיפה ולימדה ילדים בעלי צרכים מיוחדים, יחד עם פרופסור
נחמה ליבוביץ. בכרמל פגשה את חיים מישקובסקי, בעלה לעתיד.
ב-
1950 נישאה לחיים אריה מישקובסקי, בנו של הרב
חזקיהו יוסף מישקובסקי ונכדו של הרב
יצחק בלאזר, מראשי
תנועת המוסר. הוא היה בוגר
ישיבת חברון, שעבד כפקיד וכ
רואה חשבון. הזוג היה חשוך ילדים. השניים התגוררו בירושלים בדירה צנועה בשכונת
כרם אברהם – בבית האבן הישן, שעל אודותיו כתבה מספר שירים. לאחר מחלה ממושכת נפטר בעלה ב-
1971 בגיל 62
[2]. היא הקדישה לו רבים משירי הקובץ השני, "
הכרמל האי-נראה", שם פגשה אותו לראשונה. בשנת
1976 עברה זלדה להתגורר ברחוב הקליר, בשכונת
שערי חסד בעיר
[3].
זלדה נפטרה במוצאי
יום הזיכרון לשואה ולגבורה ה'תשמ"ד (
1984).
יצירתה
שיריה של זלדה התפרסמו טיפין טיפין בבמות שונות, כגון במדורים ספרותיים של עיתונים בישראל. היא נהגה לדקלם לאורחיה שירים מזיכרונה. רק כשהייתה בת 53, לאחר 35 שנות יצירה, יצא לאור קובץ שיריה הראשון,
פנאי (ב
הוצאת הקיבוץ המאוחד). קובץ זה הודפס ב-14 מהדורות ובאלפי עותקים (
7). חלק מיצירותיה נלמדות במסגרת תוכנית הלימודים של בתי הספר התיכוניים בישראל (למשל השיר
מקום של אש).
בשונה מבני דורה, כגון
נתן אלתרמן ו
לאה גולדברג, שירתה של זלדה איננה
מחורזת ו
שקולה, אלא כתובה בסגנון חופשי. השפעת תנועת ה
חסידות ניכרת בשיריה, המאופיינים באווירה של חתירה לקדושה ולנשגב, שאותם ביקשה למצוא בחיי היומיום, כמו ברגעי
הארה והתגלות פנימית. בשיריה יש שימוש ב
מוטיבים ובמאפיינים של הסיפור החסידי.
זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים.
באמצעות
עזה צבי נוצר קשר בין זלדה ל
יונה וולך הצעירה, ולמעשה וולך היא זו שהביאה להדפסת שיריה של זלדה
[4].
וולך וזלדה הופיעו יחד בערבי הקראת שירים ב
צוותא. אולם בעקבות שירה של וולך "תפילין", ב
עיתון 77, שבו אוזכרו תשמישי קדושה בהקשר לא ראוי, ולאחר חילופי דברים סוערים ומתוקשרים, נותק ביניהן הקשר.
זלדה שלחה ידה גם ב
ציור והרבתה בציורי
דיוקנאות.
בסוף שנת 2020 התגלו שמונה שירים מפרי עטה ובכתב ידה של זלדה אשר לא פורסמו מעולם
[5].
דוגמאות משיריה (מתוך האתר
https://tarbutil.cet.ac.il/anthology/על-פנאי-של-זלדה/)
הַבַּיִת הַיָּשָׁן
הַבַּיִת הַצָּנוּעַ שֻׁתָּף
לְהִלּוּלוֹת הַשָּׁמַיִם;
הַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁלִיךְ אֶל תּוֹכוֹ
אֶת זְהָבוֹ הַבּוֹעֵר,
וְהַלַּיְלָה
מֵצִיף אוֹתוֹ בַּאֲפֵלַת כּוֹכָבִים.
שָׁם, מֵעֵבֶר לַבַּיִת,
בָּאֹפֶק,
חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם הָאִלְּמִים
הֶהָרִים הַנִּשְׁפִּים, הָעוֹטִים
אֶת סוֹדָם בְּצָעִיף אָפֹר,
וּמִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת
חַי אֶת חַיָּיו הַטְּמִירִים,
אֶת חַיָּיו הַמְּיֻחָדִים,
הֶעָפָר,
וְכָל מַה שֶּׁטָּמוּן בְּתוֹכוֹ –
זְרָעִים, שָׁרָשִים, מַעְיָנוֹת . . .
וְאֵין הַבַּיִת הֶעָנָו
שָׁר שִׁירִים עַל קִרְבַת הַתְּהוֹם,
עַל שִׁלְטוֹן הָאַיִן,
וְאֵין הַבַּיִת הַשּׁוֹתֵק מִתְנוֹדֵד,
וְאֵין הַבַּיִת הַמְּשֻׁנֶּה –
שִׁכּוֹר.
אֲרֶשֶׁת שֶׁל סְתָמִיּוּת שְׁפוּכָה
עַל פְּנֵי אֲבָנָיו הַכֵּהוֹת –
וַהֲרֵי זֶה כִּמְעַט בִּטָּחוֹן.
חַדְרָהּ שֶׁל אִמִּי הוּאַר
הַסַּיָּד הַחִוֵּר מָזַג בַּסִּיד הַלַּח
וֶרֶד דַּק שֶׁבְּדַק,
זִיו שֶׁל נִצַּת הַתַּפּוּחַ, חִיּוּךְ שֶׁל עוֹלָל.
אֶשְׁכּוֹלוֹת כֶּסֶף שָׂם וְכִתְרֵי פְּלִיז חֲקוּקִים
בְּפָמוֹטוֹת הַיְּרֻשָּׁה, מְנַצְנְצִים עַל גַּבֵּי הַשִּׁידָה,
נִשְׁקָפִים בִּרְאִי עָגֹל,
(פַּרְדְּסֵי אַהֲבָה מִדּוֹר לְדוֹר וַעֲטָרוֹת הַיִּחוּס וְהַדְּמָעוֹת).
וְעַל הַשֻּׁלְחָן – בְּמַעֲשִׂיּוֹת חֲסִידִים, בְּסִפּוּרֵי הַזָּהָב,
(שֶׁהָרַב זֶוִין לִקֵּט, אָסַף),
מְעַלְעֵל אַט-אַט רוּחַ הָרִים
וּמְעַרְבֵּב נוֹפֵי שֶׁלֶג בְּנוֹף שָׁרָב,
אִמִּי מִתְפַּלֶּלֶת – עַל רֹאשָׁהּ מִשְׁבְּצוֹת מֶשִׁי.
הַחֶדֶר הַגָּדוֹל, הַפְּנִימִי, אָפֵל
כִּמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי.
בּוֹ שְׁתִיקָה שֶׁל יָם –
שַׁבָּת בּוֹ, מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא.
בְּכָל הַדִּירָה דְּמָמָה.
בַּעֲלִי הָלַךְ לַמִּשְׂרָד. אִמִּי בְּהֵיכַל תְּפִלּוֹתֶיהָ.
אֲנִי בַּמִּטְבָּח.
וּבַפַּח עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו גֵּרַנְיוּם כּעֵין הַדָּם.
בֶּחָצֵר הַמְּרֻצֶּפֶת לְיַד הַצְּמָחִים
פּוֹסַעַת חָתוּל כְּבַעֲלַת-אֲחֻזָּה מִן הַדּוֹר הַיָּשָׁן.
אַט-אַט
נִפְתַּחַת הַדֶּלֶת
לְחָלָב, לְלֶחֶם לְנֵרוֹת,
לְמִסִּים, לְאִגֶּרֶת.
יוֹם שִׁשִּׁי הוּא יוֹמָהּ שֶׁל עַיִן צוֹחֶקֶת קְרוּעָה בַּפּוּךְ,
וְיוֹמו שֶׁל הַפֶּה הֶעָצוּב,
יוֹם שִׁשִּׁי הוּא יוֹמָם שֶׁל הָעֲנִיִּים.
כָּךְ עוֹבְרִים הַיָּמִים
כָּךְ שָׁנִים עוֹבְרוֹת.
דֹּק שֶׁל זִיו יְכַסֶּה יִסּוּרִים, אָזְלַת-יָד,
מְשׁוּגוֹת.
כָּךְ עוֹבְרִים הַיָּמִים וְהַחַיִּים הַהוֹמִים
שׁוֹפְעִים תְּשׁוּקוֹת, נִצָּנִים, תִּינוֹקוֹת, יַמִּים וִיעָרוֹת,
אוֹזְלִים בַּלָּאט מֵאֵיבָרַי, נִגָּרִים כַּדָּם.
כְּשֶׁאָמוּת –
יִפְרֹם אֱלֹהִים רִקְמָתִי
חוּט-חוּט,
וְהַיָּמָּה יַשְׁלִיךְ צְבָעַי
אֶל מַחְסָנָיו שֶׁבַּתְּהוֹם.
וְאוּלַי יַהַפְכֵם לְפֶרַח וְאוּלַי יַהַפְכֵם לְפַרְפַּר
כֵּהֶה-לֵילִי-רַךְ, כֵּהֶה-לֵילִי-חַי.
מֵהֵיכָל לְהֵיכָל
לָלֶכֶת מְפֻיָּס
בְּלִי פַּחַד,
בְּלִי שֶׁשְּׁמוּרָה בַּלֵּב טִינָה עַל אֱלֹהִים,
בְּלִי בּוּשָׁה נוֹקֶבֶת כְּלַפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ,
בְּלִי מְרִירוּת פְּתָנִים כְּלַפֵּי קְרוֹבִים שֶׁבִּקְרוֹבִים.
לָלֶכֶת מְפֻיָּס בִּנְשִׁיקַת עֵינַיִם מִכָּל צוּרָה
וּבִנְשִׁיקַת נֶפֶשׁ מִכָּל רֶגֶשׁ,
לַעֲבֹר בְּנַחַת מֵהֵיכָל לְהֵיכָל,
כְּשֶׁהַיָּד הַזְּקֵנָה נוֹגַעַת בִּזְהִירוּת, בְּרֹךְ,
בְּקִירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּצִיּוּרָיו.
זָכִיתִי לִרְאוֹת שְׁקִיעָה כָּזֹאת
וְהִיא הָיְתָה מְפֹאֶרֶת מִכָּל שְׁקִיעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ –
פָּתַחְתִּי אֶת חַלּוֹנִי וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלָיו:
הַזָּקֵן הַיָּפֶה צָבַע אֶת תְּרִיסָיו.
לְאַט-לְאַט
מִתּוֹךְ עֹנֶג אֵין-סוֹפִי,
כְּנִפְרָד בִּנְשִׁיקָה מֵעוֹלַם-הַמַּעֲשִׂים.
רְאִיתִיו אַחַר-כָּךְ
עוֹמֵד יְחִידִי לִפְנוֹת-עֶרֶב עַל גְּזֻזְטְרָה עֲגֻלָּה
וּמְעַיֵּן בְּסֵפֶר עַתִּיק.
רַחֲבוּת שֶׁל מֶלֶךְ הָיְתָה בַּעֲמִידָתוֹ הַחָפְשִׁית
וְשֶׁקֶט מֻחְלָט,
הַשֶּׁקֶט שֶׁל "ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם".
עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת וְרַעֲנַנּוֹת שָׁתוּ בְּצָמָא אֶת חִיּוּכוֹ הָאִטִּי,
עֵינֵי אִשְׁתּוֹ הַיְּשִׁישָׁה.
אוֹרְחִים לֹא הֻזְמְנוּ לַבַּיִת הַמְּבֹרָךְ,
חֲבָל לְבַזְבֵּז אֶת שְׁעוֹת הָאוֹקְיָנוּס בְּמִלִּים עֲיֵפוֹת.
רַק בַּחַג הוֹפִיעוּ תִּינוֹקוֹת אֲדֻמֵּי שֵׂעָר
וּבַסֻּכָּה הַמְּקֻשָּׁטָה וְהַצִּבְעוֹנִית
כִּבְּדוּ אוֹתָם הַזְּקֵנִים בְּפֵרוֹת.
אֵין דָּבָר מָתוֹק וּמִסְתּוֹרִי בַּחַיִּים
מֵאֲכִילַת פֵּרוֹת בְּעֶרֶב רַךְ,
אֵין בָּעוֹלָם דָּבָר עָרֵב וּמַקְסִים מִזֶּה.
מתוך: זלדה,
פנאי, הקיבוץ המאוחד, 1968.
מוזמנים להביע את דעתכם על השירים, ולחפש שירים נוספים שלה ברחבי הרשת...
הנושאים החמים
www.hamichlol.org.il
