אתגר אתגר כתיבה דו-שבועי: האקדח של צ'כוב

[איש חדש]

האקדח של צ'כוב

"אקדח שמופיע במערכה הראשונה של ההצגה, חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה שלה (או: השלישית)". הוא עיקרון דרמטי ביצירות סיפורת (ספרות, מחזאות ותסריטאות) המיוחס למחזאי הרוסי אנטון צ'כוב, ולפיו לכל פריט המופיע בעלילה צריכות להיות משמעות,

עיקרון זה הפך לכלל אצבע מוסכם, המסביר שכל רכיב בעלילה צריך לתרום למכלול שלה, ומבטיח שלא יהיו ביצירה פרטים שרירותיים שאינם משרתים את המכלול ושהעלילה לא תקודם באמצעים מפתיעים שלא נרמזו קודם לכן. (ויקיפדיה)

ובמילים פשוטות, אל תכניסו פריטים, או מידע, שאינו תורם לעלילה כעת או בהמשך.

קיים גם העיקרון ההפוך ב'אקדח של צ'כוב', והוא כאשר הסופר מזכיר חפץ או דמות בתחילת הסיפור, ורק בסוף העלילה, אנחנו מבינים את החשיבות של הדבר. האקדח שהיה מונח על השולחן, בתחילת הסיפור, הרג את הנבל בסופו והציל את הגיבור.

האתגר: השתמשו באקדח של צכו'ב לחיוב. הטמינו אותו בתחילת העלילה, ותירו איתו בסופה.

(בגלל שמסתבר שלא תכתבו כעת סיפור בן כמה פרקים. אין הכוונה דווקא שתנפנפו ברובה תוך צעקות אללה אכבר, אלא להטמין פרט, משפט, חפץ, אדם, כאשר רק בסוף הקטע, תתברר תרומתו.)

האתגר ינעל בעז"ה במוצ"ש פרשת אמור.

למקומות, אש... (סרק, סרק, סרק.)

נספח כאן

 

[RACHELIZ]

עוד בוקר שגרתי. קם בלי כח, רק כי חייבים. מרתיח מים לקפה, מחכה שיעלו אדים. אני חייב חופש דחוף. אבל עד שלא נסיים את הפרויקט, אני יכול לשכוח מחופש. מקסימום - רק לחלום עליו.

המעלית פולטת אותי מבין קרביה ואני צועד למשרד, מפזר שלום לחבר'ה ונכנס לעמדה שלי. זורק את החליפה על הכסא ומתמתח כהוגן בטרם אצלול אל ים הנתונים. הם מצידם מטביעים אותי. מי אמר שמספרים זה משעמם?

עד שעופר יאשר את מה ששלחתי לו, אני משתעשע עם המשחק שאני בונה. המחשב שלי מאותת ומחשיך. גם כן המחשב הזה, מסנן בארסיות, חייב דחוף להחליף אותו. חמש דקות שהוא לא מחובר לחשמל והוא צריך צומי. אני פותח את המטען מסלסוליו, מחבר אותו לשקע וממשיך בעבודה. לא שוכח לספור את הדולרים שאקבל תמורת המשחק הגאוני שלי.

השמש נעה מצד אל צד, ציפורים נודדות מנערות אותי בפתאומיות. מה קורה כאן? איפה כולם? חושך קריר מקבל את פניי.
אני יורד למטה. עצי הדקל נעים ברוח ומשמיעים רחש שקט, כמו גלי ים.
אני מתקדם לכיוון היציאה מהמתחם. רגליי מוליכות אותי מעבר לעיקול. היי, באמת יש כאן ים! מוזר, אף פעם לא שמתי לב.
מתיישב על החול הרך. אולי אפשר פשוט לנפוש כאן? חייבים לטוס לחו"ל ולשרוף כסף וזמן?
עוצם עיניים, מתמכר להמיית הגלים.

הזמן חולף, בעצם אני לא מרגיש אותו עד שהשמש עולה שוב. זריחה היא אחד הדברים הכי יפים שיש ליקום להציע. זוכר את הפעם הראשונה בה ראיתי את הפלא הזה, אי שם בימי התיכון הרחוקים. אחח, איזה טיול עשינו. צביטת געגוע תופסת אותי.

היי, מי זה שם? רואה את עופר מגיע למולי, כולו נטיפי מים, גורר אחריו גלשן סאפ צבעוני. "עופר? עכשיו הבנתי למה אתה לא מגיב על העבודה שלי, יצאת לפנסיה או מה?"
"איפה, הלוואי. רק באתי לתפוס קצת שמש. שישאר בינינו, כן?" הוא קורץ לי.
"בא, בא, אני אלמד אותך לגלוש", הוא מציע דמי שתיקה.
"יאללה, זורם".
המים קרים על הבוקר, מצננים אותי מעט.
עופר מסביר לי איך לשמור על שיווי משקל וכיצד להתרומם עם כל גל, ולא לנסות לדלג מעליו.
אני נופל וקם, נופל וקם ולאט לאט קולט את הפואנטה. "עכשיו נכנס עמוק יותר. אנחנו מתקדמים יפה".

פתאום מגיע גל אימתני, מנתק אותי מהגלשן וסוחף את גופי אל עבר האופק הרחוק. אני מרביץ למים, מנסה להילחם בהם אבל הדבר רק מתיש אותי. אתה חייב לחזור לכושר, מחשבה מצליחה להתגנב למוחי. חה, קודם שתצא חי. הנשימה שלי מתחילה לחרחר. בנוסף לכל זה, כריש בא מולי, חושף שיניים לבנות. אמאאאא! זהו, זה הסוף שלי. הוא תופס לי את הרגל, אני מנסה להתנתק ולא מצליח.

רואה את עופר בין שיניו של כריש נוסף. "אורן!" שומע אותו צורח, "המטען! תוציא את המטען!"
אני מסתער עליו ושולף אותו מהשקע. חמש דקות, שנדמות כמו נצח, חולפות ואני שוב מול המסך הגדול, מחכה לתגובה מעופר.
לא יכול שלא להרהר בסלוגן שירוץ: המשחק שישאב אותך פנימה.

 

[כותב השורות]

התיישבתי שוב לכתוב,
הפעם על שני אחים - חגי ויונתן
הסיפור, אני מקווה, מתאר להפליא את הקסם שהם
אני לא בטוח שתוקסמו
אני רק יכול לנסות לגרום שזה יקרה.
איך סבתא שלהם הייתה אומרת? לא מפסידים מלנסות!


עבור חגי המפגש עם יונתן אחיו התאום היה תחליף מועדף לכל מה שחבריו הפתיים קוראים ייעוץ פסיכולוגי, קאוצ'ינג ואימון מוחי, הכול בבל"ת! היה קורא לעברם בזלזול כשהיו מספרים לו על הפגישות התכופות והיקרות שהם מקיימים מידי שבועיים.
חגי לא היה מוכן לקבל את המציאות המרתיחה:
אנשים לומדים שנים באוניברסיטאות, מוציאים תארים, רק כדי לעשות כסף מבעיות של אחרים.
בשביל מה הוא צריך לספר ולשפוך את הבעיות שלו באוזני אדם זר שלא באמת מכיר אותו אלא בעיקר מתעניין בחשבון הבנק שלו.
לו יש את יונתן אחיו, עם הלב פתוח, האוזן קשובה, הרצון, וכל הזמן שבעולם כדי לשבת אתו, והכל בכיף, בחינם, ובלי לקבוע תור.

חגי ויונתן היו דוגמא חיה לכל מה שידעתם וסיפרו לכם על התופעה שנקראת תאומים, זהים כשתי טיפות מים, אוהבים לאכול את אותם דברים, שומעים את אותה מוזיקה, נהנים לטייל באותם מקומות, והכי חשוב, חושבים בגדול את אותן מחשבות.
ואולי לכן, כשחגי מרגיש בקושי כל שהוא, הוא קובע עם אחיו בבית קפה מרוחק, לשבת, לשוחח, לפתור את הבעיות יחד, או לפחות לנסות.
איך סבתא הייתה אומרת, לא מפסידים מלנסות.



- בוא ננסה את המוקרמת עם הבזילקום, נשמע לי מנה טובה,
זאת עם העגבניות שלקחנו פעם שעברה, הייתה לא משהו, אשתי מכינה יותר טוב.

- בכיף, זורם אתך, אתה הזמנת הפעם, לא?

- אתה יודע שאני אוהב להתייעץ אתך, אז עד שהפסטה תבוא אתה מקשיב לי, בסדר?

- חגי, בשביל מה ההקדמה הזאת, דבר אחי.

- אז ככה, אתה זוכר מה סבתא הייתה אומרת? שאם מנסים לא מפסידים, משהו כזה.

- בטח זוכר, היא לא אמרה ככה, היא אמרה 'לא מפסידים מלנסות'.

- אז תגיד יונתן, איך זה שאני מנסה ולא מצליח.

- אתה מצחיק אותי חגי, סבתא לא אמרה שתצליח, היא רק אמרה שלא תפסיד.

- אתה יודע על מה אני מדבר או סתם זורק תשובה?

- למה אמרת לי? איך אני יידע, סתם עניתי.

- טוב בסדר, זה הרגיש לי לשנייה שאתה יודע על מה אני מדבר.

- לא! לא יודע, אבל קרה לי גם משהו כזה שניסיתי ולא הצלחתי, אבל בוא, לא הפסדתי.

- משהו שאני יודע?

- לא נראה לי שאתה יודע, הסתרתי את זה ממך, לפני 10 שנים, שחררתי חסכון מהבנק ולקחתי עוד קצת הלוואה להשלים ל150,000 וקניתי קרקע בפרויקט עתידי בשרון, 'ארזים בשרון' קראו לו.

- אני בהלם, יונתן, אבל תמשיך, תמשיך.

- סליחה אחי שלא עדכנתי אותך, פשוט, חבר דחף אותי לקנות והעדפתי להחליט מהר ולרוץ על זה, חששתי להתייעץ עם עוד אנשים שיפחידו אותי ובסוף אני לא יעשה כלום.
בקיצור, עברו שנים אני בטוח שיש לי נכס שעוד מעט מכפיל את ההשקעה פי 10, ובדיוק לפני שבועיים מתברר שכל התוכניות שם התבטלו, אז הנה לא הצלחתי, אבל גם לא הפסדתי מי יודע, יש לי נכס בשרון ששווה בערך כמו שקניתי אותו.

- לא, זה הזוי, יונתן.

- מה הסיפור חגי? מה אתה בהלם, אתה יודע כמה אנשים נופלים בדברים האלה, מה אפשר לעשות, בהשקעה אתה לוקח סיכון,
לך תדע אולי אני אגדל שם תפוחי אדמה, אם כי השטח לא גדול, 100 מ"ר, כמה תפו"א ייצאו כבר, זה אפילו לא יספיק למשפחה שלנו לפסח, אתה יודע כמה אוכלים אצלנו...

- יונתן, אני בהלם, זה בדיוק מה שקרה לי, אני גם קניתי שטח בפרויקט 'ארזים בשרון' שהתבטל, בדיוק לכן קבעתי לדבר אתך בבית קפה.

- תאומים או לא תאומים? אה חגי.

- נו ברצינות, יונתן, שמעתי שהערך של הקרקע ירד, אז הפסדנו.

- בסדר, מי אמר ש - לא מפסידים מלנסות! זה בכלל משפט נכון
לך תדע, אולי גם סבתא סך הכול ניסתה להמציא פתגם
מה היא הפסידה?

 

[הזדמנות]

טיול פח. "חבל שלא הלכנו לירדנית". אני אומר ליוני. סתם הוא סחב אותי למסלול הזה. יוני אומר שאני בכיין. קצת איבדנו את השביל- רשות הטבע והגנים לוקחת כסף על שטחים ציבוריים, למה שנהיה פראיירים? נכנסנו באיזה קטע של מסלול שעוקף את השער ומשהו בכיוונים הסתבך לנו. בינתיים נגמרו לנו המים ונהרות של זיעה ניגרו לי מהכובע שמש. קשוח. והכי מרגיז זה שאין עכשיו אף טרמפ חזור. "הכל טוב!" יוני לא עושה עסק. "מצידי לישון כאן עד הבוקר". "מה עד הבוקר?!" יוני נשכב בקצה החניון, משעין את הראש על תרמיל הגב ומתחיל לשיר. לשיר! הכל טוב איתו?

אני נשכב לידו גמור, רק לכמה דקות כדי לחשוב איך יוצאים מהחור הזה.הכובע נופל לי מהראש. עוצם את העינים וכנראה נרדם קצת לכמה זמן. כשאני מתעורר אני רואה הרבה ריצודים של אור מקיפים אותנו, יוני שר ומזמר כאילו הוא במקלחת, קבוצת אנשים עם מבטא זר מחזיקה עששיות- מה, זה אמיתי הדבר הזה סיור עששיות? הם מדברים ביניהם בשפה זרה, לא קולט איזה והכובע שלי מלא במטבעות.
מי צריך טרמפים כשאפשר להזמין מונית?

 

[יוסף יצחק פ.]

אנסה את חלקי

הוא הניח את ידיו על המקלדת, כותב במהירות מרשימה שורות קוד, עוד ספרות ועוד 'אנטרים', "הקצין? סיימתי", הכריז לבסוף, "זוז חייל, תן לי את הזכות הזו", ניגש הקצין האיראני אל מקלדת המחשב, נשם נשימה עמוקה ולחץ לחיצה בארשת חשיבות, הקצין שאהין רזא יכל לחייך לראשונה מתחילת המבצע, ולהתרווח על כיסא המנהלים שלו.
"האם לאשר שינויים?", הופיעה הודעה על צג מחשבו, "ודאי שלאשר", ענה בקול רזא, ולחץ על הריבוע הצהוב 'אישור'. כעבור מספר שניות הופיעה הודעה נוספת המבשרת לו כי "השיגור יחל בעוד עשר דקות מעת קבלת ההתראה".

רן רץ במהירות במסדרונות הבסיס, מתמרן בזהירות בין החיילים הנינוחים המנצלים את זמן ההפסקה שלכם. "חייל, מה זו הריצה הזו?", שמע רן קריאה מאחורי גבו, "סליחה", התנצל, "זה דחוף מאוד", המשיך לרוץ. "ראית את האלוף-משנה?", שאל חייל שיצא מאחד החדרים, "הוא כאן בפנים", ענה לו החייל מבלי להסב את ראשו.
"הקצין מנשה", קרא רן לעבר האלוף-משנה, "יש סיבה להתפרצות הפתאומית הזו, חייל?", שאל בתקיפות שקטה הקצין, "למען האמת כן", השיב קצרות רן והושיט את הדף שהחזיק לעבר הקצין. "אז מה זה חייל?", שאל הקצין, "מדובר באיראן", הקצין גלגל עיניים לעברו, "הם שלחו טיל מתוחכם לישראל", התנשף רן מריצתו הטרייה. "לפני כמה זמן בדיוק?", "לפני דקה בערך", ענה רן, "מערכת כיפת ברזל מוכנה לפעולה?", בירר הקצין בעודו שומט את הדף על השולחן שלידו ומתעסק באחד המחשבים שבחדר, "כיפת ברזל מוכנה. ייקח לטיל בערך כתשע דקות להגיע לארץ. יעד הפגיעה המשוער, אינו ברור בשלב הזה", ענה רן כמדקלם טקסט, "אולם יש בתוך הטיל משהו נוסף..", הוסיף רן, "דבר", הקצין היה ענייני, "בתוך הטיל ישנה רקטה עם ראש נפץ, כמובן, כך שבמקרה והטיל יפגע, הרקטה תשוגר מיד ליעד נוסף שהוגדר מראש, ותהווה מעין גיבוי מזערי", הסביר רן, "אני מבין", אמר הקצין מנשה.
"הקצין", נשמעה קריאה מפתח החדר, היה זה חייל צעיר שעמד מתנשף בכניסה, תר בעיניו אחר הקצין, "כן, מש"ק בקרה", הוריד הקצין את ידו ממצב 'הצדעה' לחופשי, "אנחנו מוכנים לעקוב אחרי הטיל באם יכנס למרחב האווירי. להזניק מטוסים לאוויר?", שאל, "אההמ.. אני לא רואה סיבה ש.."
"אל"ם, מנשה", אדם גבוה עמד בפתח החדר, "יש לך שיחה דחופה מהמודיעין".

"מקורות ראשוניים מדווחים על מתקן שיגור טילים באיראן שהופצץ, דובר צה"ל עדיין לא פרסם תגובה בנושא..", החלו כלי התקשורת להתעורר, "עדיין לא ברור האם התקיפה באיראן קשורה לישראל או לא, דובר צה"ל פרסם כי 'הדברים בבדיקה', אנו כמובן נשוב ונעדכן על..".

אל"מ מנשה אחז בשפופרת הטלפון, "כן עם מי אני מדבר?"
"אתה מדבר עם כ'", ענה הדובר מעבר לקו.
"זה קשור לטיל מאיראן שבדרך לארץ?", ניחש הקצין מנשה,
"תיקון טעות", ענה כ', "שחוזר ברגעים אלו ליעד ממנו נשלח".
"תסביר לי..", הסתקרן מנשה.


הקצין האיראני שאהין רזא רתח מזעם, "איך לכל הרוחות הטיל פגע ב'מתקן', אתה יכול להסביר את זה?", צעק בכעס על סגנו, "א-אדוני הקצין", ניסה הסגן להשחיל מילתו, "כן, דבר כבר", התיישב רזא על כיסאו שהשמיע חריקה קלה, "האם לפני השיגור, ממש רגע לפני, אישרת 'ביצוע שינויים'?", הקצין הביט עליו מופתע, "תן לי להיזכר", עצם את עיניו רזא, "כן", אמר לאחר מספר שניות של מחשבה, "כדי שאני אוכל כמובן לשגר את הטיל על הראשים של הציונים", נימק. "אז הרשה לי להודיעך, כי אגף המודיעין שלנו מסר שהיה זה וירוס שאישר שינויים שה'ציונים' הכניסו למערכת..".

 

[אילה מונטג]

שני החבר'ה שצעדו נינוחים על שפת האגם לא עשו חשק לגשת אליהם. גם לא לעבור לידם.
שחצנות נכלולית ובוז כללי על החיים, ניתזו מעיניהם העמוקות. השחורות. צדודית של אקדח ניכרה היטב מבעד לטי שרט הזול שלבש אחד מהם.
בפה של הראשון נעוץ היה סיגר כרסתני שרטט בעוז כל אימת שדיבר, לשני לא היה בפה דבר, מלבד שיניים ולשון, כמובן.
הרושם שמתקבל ממבט חטוף על הברנשים, שולח את המביט היישר לעולמות המאפיה והפשע. שזה נכון בעצם.

היום היה קיצי ושטוף שמש. שפת האגם מלאה באנשים שניצלו את מזג האוויר הנאה ויצאו לפוש מעמל החיים.
ממש על שפת האגם פרשה משפחה שלמה מפה משובצת, אות כי מתארגנים הם לפיקניק. איש זקן ואשתו הזקנה הילכו בנחת על הליכוניהם. ילד בעל קול צורמני ומעצבן, בכה בקול צורמני ומעצבן. וכמה ילדים דיוושו במרץ על אופניהם.

האמת, לא היינו מתוודעים לקיומם של צמד חורשי הרעה האלו, לולא גדליה השדכן החטטן שבלש בסביבה. מה שהוא עושה רוב שעות היום.
תמיד אמרו לגדליה שהוא חייב להצטרף לכוח השיטור העירוני כבלש, אך באמרם לו את החוכמה הזו יום ויום, התכרכמו פניו כאומר 'הבנתי את הבדיחה והיא לא מצחיקה, טוב לי איפה שאני ותרדו לי מהווריד'.
בכל מקרה, כשגדליה מזהה פרצופים לא מוכרים, הוא ישר מזניק את עצמו למקום בכדי לעקוב ולרחרח. "לך תדע" הוא תמיד אומר, "הבת של שמרלוביץ כבר מבוגרת, ההורים שלה ישלמו טוב אם אמצא לה שידוך, חייבים לפקוח שבע עיניים".
שבע עיניים פקח גדליה, אבל צמד הלא-נחמדים שבאו לאזור, לא התאימו בשום אופן לבת של שמרלוביץ.
אך גדליה, כיוון שבאה מצווה לידו, לעולם לא יחמיצנה. הוא שרבב את אוזנו אל תוך שיחתם והקשיב. האחריות אם כן, על נכונות ואמיתות הסיפור, על כתפיו, או ליתר דיוק, אוזניו של גדליה.

"כבר שעה אנחנו מסתובבים פה, מושכים מבטים כמו קולטי שמש והוא לא נראה באופק" סינן אחד בזעף, תוך ניגוב אגלי זעה נוצצים ממצחו.
"הוא לא השאיר לך מספר?" גירד השני בפדחתו.
"פפפ...נראה לך?! הוא מחליף מספרים כמו גרביים, על-אף שאין לי מושג מתי הוא נוהג להחליף גרביים"
"כל יום בדרך כלל" נשמע קול צרוד מאחוריהם והם קפצו בבהלה.
"הו, באת סוף סוף, הבאת את מה שדיברנו עליו?"
"אממ...רציתי קודם כל לשאול אותך שאלה קטנה" האיש הצרוד זקר את אצבעו הדשנה לעבר אחד מהם, "מה מציץ לך שם?"
"ה...האקדח שלי" ענה האחד מהם וליטף את אקדחו בחשש, תוהה להיכן הצרוד חותר.
"זהו שלא!" פסק הצרוד וחטף את האקדח, "על צ'כוב ראש המאפיה שמעת?" גיחך.
"כ..כן" נרעד האיש שלא הפסיק למשש את נרתיק האקדח שהתרוקן לפני רגע מתכולתו.
"אז האקדח הזה שלו! גנב אידיוט, לא מצאת ממי לגנוב אקדח?" הצרוד הסתובב ופנה ללכת, "חכה לנקמה, עוד תשמע ממנו" הפטיר לעברם ונעלם.

 

[רבקי פרידמן]

ספוילר

ניצלתי את האתגר לכתיבת קטע מתוך סיפור (ארוך) שאני עומלת עכשיו על כתיבתו. מקווה שיהיה מספיק ברור בפני עצמו

כשאדל אחותה של שני נכנסה, זה הרגיש כמו רוח נעימה ביום קיץ לוהט. כמו ספרייט קפוא מבעבע, בחום של ארבעים מעלות.

אני יודעת שסתיו עכשיו, אבל זו בדיוק הייתה התחושה.

"הי" היא אמרה לשני בחיוך רחב "ממצב? את יעלי? שני סיפרה לי עלייך, יהה באמת יש לך שיער מהמם!!!

"את יודעת שאדל לומדת עיצוב שיער?" פנתה אלי שני. "אמרתי לה שאם יש שיער שצריך להופיע בתיק עבודות שלה זה השיער שלך"

צחקתי במבוכה. זה היה רגע נעים.

"עשית גוונים?" אדל העבירה בטבעיות את השיער שלי בין אצבעותיה הדקות

"לא מה פתאום" עניתי, "ה' עשה לי"

"יצא לו טוב" צחקה אדל "יאללה אני מנסה עלייך תסרוקת לכלה שלמדנו היום. אני אשלב בה צמה צרפתית זה יבליט הכי יפה את גווני הזהב שלך. לא אכפת לך נכון?"

שיהיה, חשבתי לעצמי. משהו בצחוק של אדל עשה לי רצון להיות חלק ממנו. זו הייתה מן תחושה כזו של להיות שותפה להצלחה.

שני הביאה ביסלי גריל. אדל סיפרה שהיא כבר התחילה תוך כדי הלימודים לעבוד, "והולך פצצה"

רק חסר לה עוד תמונות לתיק עבודות שלה. דוגמאות של תסרוקות שתוכל להראות לכלות.

אחרי שהביסלי נגמר שני הביאה פופקורן מתוק ואפרופו. קשקשנו בלי סוף בשעה שציפורניה המטופחות של אדל התעסקו בעדינות בשיער שלי.

"יהההה" היא צרחה בהתלהבות. יצא אימלה ואבללללה! חכי אני לא נותנת לך להסתכל במראה עדיין. היא שלפה שפתון בצבע ורוד פוקסיה, ומרחה לי אותו בקלילות את השפתיים.

"יצא מוששש" אמרה שני "אדל תלמדי גם איפור, ייצא לך משתלם"

"נו כבר!" הסתקרנתי נורא לראות את עצמי במראה

"בסדר סיימנו" אמרה אדל וסובבה אותי למראה "אבל תתכונני להתעלף"

לא התעלפתי. אבל לא יכולתי שלא להודות בכך שאדל באמת מוכשרת מאוד. היא עיצבה לי את השיער בצורה אומנותית עוצרת נשימה ועם זאת טבעית. אפילו על סף המרושלת. אף פעם לא ראיתי את עצמי ככה. זה היה הכי שונה ממני בעולם, אבל יפה בטירוף.

"חייבת לצלם את השלמות הזו" אדל שלפה את האיפון שלה והעמידה אותי מול החלון "כאן יש תאורה מעולה, רכה כזו. ואימלה את לא צריכה אפילו שום פילטר. מושלמת ברמות"

"זה רק לתיק עבודות שלך, כן?" שאלתי בחשש

"ברור לתיק עבודות" אמרה אדל וצילמה אותי שוב.

*
כשהמנהלת קראה לי למחרת לחדר שלה. עדיין לא חשדתי בכלום

ללא אומר ודברים, היא סובבה אלי את מסך המחשב שלה.
הייתה שם תמונה של נערה עם תסרוקת יפהפייה ושפתיים וורודות.
מספר לא הגיוני של ליקיים הבהב תחתה.
"האקדמיה לספרות ועיצוב שיער" התנוסס מעליה.

והנערה הזו, הייתה אני.

*

"רק לתיק עבודות" סיננתי לשני כשאספתי את התיק שלי, גולה ענקית תקועה לי בגרון חוסמת לי את קנה הנשימה

"מה זאת אומרת"? שואלת שני

"שאני הולכת עכשיו הביתה" אני עונה בקול יבש

"אויש, רגע, מה חשבת שהכוונה בתיק עבודות?" הולכת אחרי שני "מה קלסר כאילו, עם תמונות מודפסות?"
אני מתרחקת ממנה ההשפלה צורבת לי כל תא בגוף.

"שתדעי שהיא באמת העלתה את זה רק לדף הפרטי שלה! והמורה שלה כ"כ התלהבה אז עשתה שיתוף בדף של בית הספר. אני מה זה מצטערת יעלי, חכי רגע"

אני יוצאת מהשער רוח קרירה מלטפת את שערי, פחית ספרייט מעוכה זרוקה בשולי המדרכה.

לאן אני הולכת עכשיו?

 

[פינחס כהן]

היום הוא...

די כבר, המרצים הללו, לא אשכח את זה עד היום, ישבתי בבית כנסת ביום העצמאות, הקשבתי לדרשה מפי מגיד מישרים.

היה זה יום שכולו תורה, יום עמוס בדרשות, ממצחיקות ועד מעמיקות, ובאותו היום, עומד דרשן ומספר כך:

מורי ורבותי! לא איש דברים אנוכי, רק אפתח בסיפור, שמראה מה אז ומה היום.

הוא היה בקטנותו עם הוריו, אך סר מן הדרך ומעשיו גרמו לו לעזוב את ביתו, היום הוא אברך חשוב בקרית ספר. ע"כ.

אז והיום. וירד מהבמה.

לא הבנתי מה הוא רצה עד שנפל לי האסימון, הם היו עם אביהם, הקריבו קרבנות, אך מעשיהם גרמו לכך שיעזבו את ארצם, היום הם נטועים בארצם ארץ חמדת אבות. וקרית ספר דוקא לומר לך ק"ס בשטחים, ועודנו בגלות ורצוננו בגאולה שלימה ע"י משיח צדקנו, ואם תרצו...

"היום אם בקולו תשמעו".

 

[Natan Galant]

"אין הכוונה דווקא שתנפנפו ברובה תוך צעקות אללה אכבר", גנח עזרא, וגם אני גנחתי בליבי.
ראיתי הרבה קבוצות תלמידים בעלות מנעד שלם של רמות כשרון ומשחק. אבל נדמה לי, ואל תתפסו אותי על המילה, כן? שקבוצה גרועה כזו, לא ראיתי מעולם.

מטבעי אינני גזען, הרחק מכך. כמו כולנו אני מכיר בערכם הירוד של הוורשאים, אבל יודע שלא כולם כאלו, ויש וורשאים אינטלגנטיים. יש ויש! רוצים הוכחה? הנה לכם. אשתי הינה שמינית וורשאית. לא פחות. מכל חבריי, אין אחד שנשא לאישה נערה שאיננה נורצ'ינית כמונו, ובוודאי שלא עם נגיעות וורשאיות.

אבל... אבל.
לעמוד ולראות כיתה וורשאית שלמה, נערים בוגרים בני ארבעה וחמישה עשר, שפשוט חסרי כל חוש משחק ודרמה - מוציא אותי מדעתי, ופתאום כל הגזענות שבה גדלתי מרימה בתוכי ראש. איך יתכן, הכיצד, אני תמה בתוכי. אם הם היו נורצ'ינים - אוקיי, ברור שבמקרה כזה רמת המשחק הייתה מדהימה, גם ללא כל רקע בתחום. בכל זאת, נורצ'ינים זה נורצ'ינים, כמו שאני אוהב להגיד לעזרא. ובכל זאת, מפתיע אותי כל פעם מחדש לראות את רמת היכולות הנמוכה בעדה הוורשאית.

עזרא הוא סעודי, ובניגוד אליי, הוא פשוט לא רואה את הבעיתיות.
כשיצאנו ממתנ"ס 'אור רבי ששת משישק', הוא נשען על המסחרית שלנו, בזמן שאני מגלגל את מארזי הצילום, ההקלטה והתאורה, עישן להנאתו וירק על הרצפה. מנהג שכל פעם מזעזע אותי מחדש, נפוץ במיוחד אצל יוצאי סעודיה.

עזרא מלמל לעצמו: החבר'ה פה היו מצויינים, אתה לא חושב? תוך כמה שיעורים, הם יצליחו להוציא קלים מעולה שיוקרן להורים בסוף השנה. הם יהיו גאים, וגם אני.
עזרא לא חיכה לתשובה שלי, הוא כבר מכיר את התשובות שלי בעל פה. שתקתי.
נכנסנו למסחרית, התנעתי, קשה לנווט את הדרך החוצה. החצר של המתנ"ס הייתה עמוסה בגרוטאות, חלק מההזנחה הכללית של האזור כולו.

כמו שאמרתי, אני לא גזען, הכי לא בעולם, ועם זאת, אני חש את החמיצות הקבועה. אם היו גרים פה עוד עדות, לאו דווקא נורצ'ינים, מן הסתם השכונה הייתה נראית טוב יותר. אך כאשר תושביה הינם רובם ככולם וורשאים... שאלוקים יעזור להם. הכל נראה בהתאם.

ביציאה מהשכונה הנוף התחיל להשתנות. יותר חצרות מטופחות, אין חתולי רחוב, אווירה של מעט יותר סדר ונקיון. ממקומי מעם ההגשה נשמתי לרווחה, משחרר את הלחץ שכנראה חשתי בכל השעות האחרונות במתנ"ס.

ושם היא הייתה, החתולה.
פספסתי אותה, נוסע עליה, מרגש את הטלטולים בכל הרכב.
מבוהל קצת, לא יודע בדיוק במי או במה פגעתי, עצרתי, קפצתי החוצה, ראיתי שזו רק חתולה, חזרתי להגה והמשכתי בנסיעה. נופפתי בידיי כלפי עזרא, מצב רוחי טוב: אתה יכול להיות רגוע, הכל בסדר. אללה אכבר.

אוי.
אוי.
הדלת לצידי נפתחה בבת אחת, עזרא קפץ ממנה בצרחות. מסכן. אוף. שמעתי צפירות מבוהלת מכל עבר.
למרות שיש לי זכרון חזק כמו כל נורצ'יני, שכחתי את הקטע של עזרא, אני כה מצטער. עזרא המסכן, הוא לא יכול לשמוע דיבורים בערבית בליווי נפנופי ידיים, זה מזכיר לו פיגוע שראה בילדותו. מציף בו את הטראומה. למה הייתי כה שוטה? מדוע?

כשעזרא עלה חזרה, מתנשף, עיניו בוהות למקום וירטואלי כלשהו, צביטה מהירה של צער חלפה בליבי. לו הייתי וורשאי, הייתי יכול להתחבק עם עזרא, להסתחבק. לעבור איתו ביחד את האי נוחות הזו. אולי לא כזה טוב להיות נורצ'יני, ככלות הכל, למרות כל היתרונות הברורים.

אולי.

 

[אלעזר 1]

המדריך לרוצח

שפריץ אחד וזהו, זה כל הסיפור.

הם שחורים ומגיעים בקבוצות גדולות, דווקא למקומות שלשם היית בטוח שלא יגיעו. אבל לא, נראה שאין מה שיעצור אותם.
הם מתרבים בקצב מהיר עד כדי אימה, והמראה המפלצתי הזה מעורר חלחלה. הם לא מבקשים רשות ולא שואלים אף אחד לפני שהם נכנסים, נראה שטקט לא נמצא בלקסיקון שלהם, ככל וקיים דבר כזה. האמת, נראה שהם חיים במערכת כללים משלהם שבה הפרטיות האנושית לא מהווה שיקול או ערך.
מאידך, התמימות שלהם כובשת לפעמים ואפשר להתפעם מהלכידות המשפחתית ומההרמוניה המופלאה שבה הם עובדים כצוות.
הבעיה מתחילה בגבולות. אם הם היו נשארים בשטח שלהם ולא פולשים לאזורי המחיה שלנו הכל היה בסדר, אבל עושה רושם שהם לא קוראים מפה, וזה מתבטא באיום על שטחי המחיה שלנו, דבר שאיננו יכולים לקבל בהבנה.
הם גם די אובססיביים בכל מה שקשור לאוכל, ותמיד תראה אותם מתנפלים עליו כאילו הרגע סיימו לצום. זה חמור שבעתיים כשזה פוגע במקורות המזון שלנו, מה שמאלץ אותנו לנקוט בפעולה החלטית שתשים לזה סוף.
אז הנה הגענו לפתרון, והוא גובה מחירים בנפש אך אין ברירה אחרת. זהו מהלך כואב אך נחוץ, מייסר לעיתים אך הכרחי.
שימו את נקיפות המצפון בצד, קחו K300 ליד ותנו שפריץ אחד, וזהו.

 

[לאלה]

החדר היה קטן, מסויד בסגול בהיר, על הקירות היו מדבקות של פרפרים עפים אל הלא נודע. הריהוט היה מינימלי ונאה. מיטה, לידה מונחות נעליים חסרות שרוכים. ארון עם בגדים וכמה פריטים אישיים, שולחן ועליו מספריים. בקיר השמאלי הייתה הדלת של חדר האמבטיה, דלת בלי מנעול.

על המיטה בחדר שכבה גילי, עיניה בוהות בדמויות הרצות על מסך מחשב הנייד המונח על ברכיה.

וליד השולחן ישבתי אני, גוזרת במספריים צהובות מאיקאה לבבות ל'ספירת הגומר' של חברתי מהתיכון.

פתאום היא קמה, גילי, ופנתה לחדר האמבטיה. הזדקפתי בכיסאי וספרתי את השניות בשעון על מפרק ידי. דקה. טק טק טק טק. שתי דקות. הקצב המונוטוני ממכר. טק טק טק טק. חמש דקות. מוגזם.

אני ניגשת לדלת, "גילי? הכל בסדר?" היא לא עונה לי.

חוששת, אך מודעת לתפקידי אני לוחצת על ידית חדר האמבטיה.

גילי, עומדת יציבה, צבע כחול ניכר בקצה שפתיה, סביב צווארה כרוכה שקית ניילון מהפח הקטן.

המח שלי עובר למצב אוטומטי, אני יוצאת מהחדר, מביטה סביבי, רואה את המספריים על השולחן. רצה לתוך חדר האמבטיה, גוזרת את השקית, משאירה צלקת.

#

שנתיים אחר כך אפגוש את גילי. היא, בחורה בת שמונה עשרה עליזה וחייכנית. אני, אמא לילד דבש בן שנה. והיא לא תודה לי. היא תשאל 'הי, מה קורה?' תפטפט על מקצוע שתלמד בשנה הבאה.

והווריד ליד הצלקת ההיא, על הצוואר, יפעם בדופק נורמלי וסדיר של ילדה בת שמונה עשרה נושמת. והווריד ההוא, בעצם פעימתו, יודה לי.

 

[מ. י. פרצמן]

מאת הניקית @מביטה

הייתי חייל צעיר, לאחר קורס חובלים קשה מאוד, היינו כולנו, כל החברים מותשים עד מוות, משוועים למעט שינה ואולי גם למקלחת ועדיף גם לזמן כדי להוריד כבר ת'נעליים. ואז הגיע המפקד בפנים רציניות והושיב אותנו במעגל.

היה חושך, לילה חסר ירח, ובבסיס הצבאי היה שקט דממה, לא היה אף פנס באזור.

המפקד דיבר בשקט, אבל שמענו אותו מצוין.

"חיילים, יש לכם קצת זמן, והרבה מה להספיק. אבל יש דברים שעליהם חייבים לתת את הדעת, ולבזבז עליהם שניה נוספת ואולי גם יותר. זה דבר קטן שיכול להכריע מערכות שלמות המשמעות שלו גבוה למרות גודלו הזעיר לעיתים. שניה נוספת של תשומת לב לדבר הנכון תוכל למנוע פשלות שנוצרות משניה של עיכוב."

המפקד התרומם וסקר אותנו במבט מצומצם. רעש של רוח שורקת נשמע ברקע להגברת הדרמטיות

מבטו התעכב עלי.

"אהוד" הוא לחש, "גש לפה." הרוח הפסיקה לרגע מלנשוב.

התרוממתי במהירות והתקדמתי למפקד. הוא סקר אותי מלמעלה ללמטה, והתעכב על נעלי.

פחדתי, הלומות ליבי בטח נשמעו למרחוק. מה עשיתי לא נכון? מה שגיתי? ולמה דווקא אני?

"אהוד!" המפקד קרקע אותי אליו, "לא הגיע הזמן להוציא כבר את האבן שנתקעה לך בנעל!"

השפלתי מבט אל נעלי והסמקתי.

המפקד חייך חיוך קטן: "קטן, אבל משמעותי."

 

[אפרת תהל]

בשקט סובלים הכבישים את שריטות הצמיגים על פניהם, בדמימות הם נושאים את האופנוע שמתחכך בהם במהירות אדירה.

יודעי כל הם, הכבישים, מומחים בהכלת בני אדם, בהשתתפות שקטה עם כאבם ושמחתם, ובספיגת דמעות ותסכולים, שנפרקו לעיתים על ראשם.

אוצרים הם בליבם סיפורים למכביר, אוגרים את סודותיהם של האנשים, ואינם אומרים מילה, אינם משתפים אדם בעובר עליהם.

גם עתה שתקו הכבישים, בעת שרכב עליהם האופנוע הכתום, והמשיכו לשתוק כאשר עצר בצד הכביש, ובחור כבן שלושים ירד ממנו בריצה, כאשר על כתפו תיק זוהר הזהה בצבעו לצבע כלי הרכב.

בתסכול ליוו את ניסיונות ההחייאה הכושלים, בידיים מגואלות בדם קבלו אליהם את הברכיים שרכנו לעבר הפצוע, ובתדהמה צפו בידיים שפעלו כאוטומט, מְלֻוּוֹת בנשימותיו המהירות של המתנדב.

כמה דקות מאוחר יותר, כשתגיע עזרה, יתרומם האיש האמיץ כשידיו המסורות ישמטו לצד גופו ברפיון, באותם רגעים לא יזכור את כל אותם אלו שאת חייהם הציל. פעימות ליבו המואצות יחלשו אט אט, ומול עיניו יעמוד כל העת המבט הכאוב של האדם שלא הצליח להציל.

והכבישים יספגו את דמעותיו, וימשיכו לשאת אותו הרחק מן הזירה, לאן שרגליו יובילוהו. הם יניחו לו לעכל את האובדן על אף שיודעים הם כי דבר לא ישכיח מליבו את הכאב בידיעה שלא הצליח להציל חיים.

ולא, הם לא יזכירו לו את קיומו של האופנוע הכתום, שנותר מיותם בצד הדרך.

 

[אהרון1]

דורי מה?


הרב דיויד הרטמן רבה של 'מעלה אביבי' התעצבן, כך שהחליט להפוך את השאגה לצווחה,

'נמאס לי מ ה ש ע ט נ ז '

והמהם בסיפוק, המילה 'שעטנז' נשמעה בדיוק כמו חתול שחוט.

נתן מהלומה שלישית על הבימה, ויצא למדשאה.



אחד עשר המתפללים בבית הכנסת הקטן טיפסו על הכיסאות, משם לספסלים, והצדיעו ביד ימין,

הילד (מספר שנים עשר) הצדיע בשמאל, סוף סוף הוא עדיין לא עשה בר-מצווה.



כשיצאו החוצה אל המדורת השעטנז, גברת קפלינסקי שלפה את הפאה וזרקה לאש, לצידה עמדה גב' בן- דהאן, שהחליטה במקום לזרוק את המטפחת.

לבר המצווה של הילד (מספר שנים עשר) הגיע הרב הרטמן עם מחיצה בידו, העמיד אותה בינו לבין הנשים, אמר 'שיער באשה ערווה', הסתכל על השולחן וראה דוריטוס,

הרב הרטמן פנה לאבי הבר- מצווה בעצבים 'איפה המשגיח' ופנה אל המטבח,

המשגיח שלום יפת ראה את הסערה מגיעה, 'הרב לא ידאג הכל כשר', אמר

'אבל למה דוריטוס? אתה לא יודע זה של עילית, ועילית זה של שטראוס, והם הכריזו על ריקול כללי?

הרב לא ידאג – אמר יפת - זה לא שעטנז, הרב לא ראה את הפרסומות? זה דוריטוס לגברים בלבד.'

 

[ifatrosh]

ירמי, בן השבע, הוא ילד מפתח. כל יום פותח את הדלת הנעולה במפתח שתלוי על צווארו. הולך למקרר, מוציא מיץ, מוזג לעצמו בכוס חד פעמית ושותה, אחר כך ממתין להוריו שישובו, קודם אמא ואחר כך אבא.
היום, הוא נכנס, פתח את המקרר מזג לכוס, והופ הכוס החליקה מידו המיוזעת והמיץ נשפך.

"אוווף", הוא רטן והספיג את המיץ במגבות נייר, זרק לאסלה ולקח את המגב והסמרטוט שפך קצת מים והעביר ניגוב על הרצפה שתיראה נקייה.

הדלת נפתחה, אמא עמדה בפתח ועיניה נפקחו לרווחה, "מה קרה?"

"נשפך מיץ, ניגבתי והעברתי סמרטוט".

אמא חייכה, חיבקה אותו וניגשה למזוג לשניהם כוס מיץ. אחר כך, היא חיממה את ארוחת הצהריים והם ישבו לאכול באיחור ניכר, אבא הספיק להצטרף אליהם לארוחה. ליבו של ירמי החסיר פעימה.

הם אכלו בשקט, וזה היה בסדר. ליבו של ירמי הסדיר את פעימותיו.

"ראית את ירמי? איך הוא כבר גדול?" אמא שאלה בקול של מורה.

אבא צימצם את גבותיו, "כן? מה קרה?" הוא שאל בקול עמוק של מנהל.

אמא סיפרה לו על המיץ ועל הניקיון.

"נו, מה את רוצה הוא כבר בן שבע, ככה מתנהג ילד מחונך בן שבע", אבא סיכם בקול יבש והמשיך לאכול.

אמא לא היתה מרוצה מהתגובה, "למה? בגיל שבע ילדים לא יודעים לנקות", היא רמזה לאבא בעיניים, שיפרגן לילד.

ירמי כבר מכיר את ההמשך.

הם התחילו להתווכח מה ילדים בני שבע יודעים ולא יודעים.

הוא שונא כשזה קורה, וזה תמיד קורה. אבא שלו מנהל בית ספר ואמא שלו מורה בתיכון ושניהם אנשי חינוך דגולים ותמיד מתווכחים.

הוא סיים מהר את מה שנשאר בצלחת כדי להימנע מדיון על האוכל שנשאר וקם להכין שעורים.

הוא ישב בחדר, הוציא את מחברת חשבון, הוריו עדיין התווכחו על כל מיני דברים. "הכל בגלל המיץ הדפוק הזה שנשפך", הוא מילמל לעצמו וצבע בעיפרון את המשבצות בשער של מחברת חשבון .

שקט השתרר בבית, הוא שמע את אמא מדיחה כלים, היא זימזמה לעצמה שיר. אבא יצא למרפסת לעשן. ירמי נשם לרווחה והתחיל להכין את שעורי הבית.

הוא סיים בזריזות, כהרגלו. הראה לאמא, וקיבל אישור לצאת לרכוב על אופניים בחצר, "עד לשעה שש", קולה של אמא ליווה אותו.

הוא ילד מחונך, כמו שאבא אמר, ויש לו שעון, הוא נכנס לבית בדיוק בשעה שש ודקה. הבית כמרקחה. אחיו הבכור הגיע, אבא עמד לידו ואמר לו מה לעשות, כדי לשחרר סתימה בשירותים. צחנה מילאה את הבית.
אמא עמדה לידם ונתנה הוראות מה לעשות. אבא התרגז עליה. הרצפה שירמי ניגב בצהריים הייתה מלוכלכת בפסיעות של בוץ.
ירמי עמד ליד אמא והסתכל בהערצה על אחיו הבכור, המיוזע, שעבד לשחרר את הסתימה.

"הנה... הנה...", אחיו התרומם בחיוך מנצח ואחז בידו העטופה בכפפה גוש מגבות נייר מוכר.

אבא טפח לבנו הבכור על הכתף, "מה הייתי עושה בלעדיך?" חייך בהקלה.

אמא ענתה, "מזמין אינסטלטור".

וירמי אמר בשקט, "סליחה".

 

[אבי 10000]

"כתוב תגובה"
לא, אני לא לוחץ !
אמאלללללההההה,
לחצתי.





ארגנטינה, 1962,

עיירת החוף "פוארטו " רחוב "בלאס פארה",

הרחוב נראה כמו שרחוב ב 11:00 בבוקר אמור להראות,

עצים מתנועעים ברוח, עקרות בית חוזרות ובידיהם המצרכים מהמכולות, כמה קשישים צועדים את הליכת הבוקר המאוחרת שלהם, ומספר אנשים נחים בספסלים שנצבו במורד הרחוב.

שום דבר לא יפר את השלווה,

שום דבר חוץ משתי מאזדות שחורות שפונות פניה חדה מרחוב "מוריאנו" לעבר רחוב "בלאס פארה"

חולפות בתחילת הרחוב על פני ספסל שישב עליו גבר בגיל העמידה, חולפות בהמשך על אסיפה אקראית של כמה קשישות, ומתקדמות לעבר סופו, לעבר היעד.

עוצרות בשקט ליד בית מספר 24 בית דו קומתי יפה שהיה בסוף הרחוב, ומדממות מנוע,

"כאן קודקוד המבצע מתחיל עוד רבע שעה, בינתיים לסגור מעגלים"

דלת המאזדה האחורית נפתחת ופלטת מתוכה שני גברים בגילאי השלושים, מכנסי ג'ינס פשוטות חולצות טי שירט כחולות סתמיות.
אפילו משקפי שמש לא היה להם, סתם אנשים,

הם הקיפו את הבית ותפסו עמדה על ספסל מול היציאה האחורית "כאן כנף 2 כל היציאות חסומות, מחכים לאות".

*

במטה המוסד מצפון לתל אביב ההתרגשות גוברת, עוד חמש דקות ההיסטוריה עומדת להשתנות,

שנים חיכו לידיעת הזהב והיא הגיע לפני כמה שבועות,

ומאז החלו האימונים וההכנות שיגיעו לסיומם עוד חמש דקות,

מבצע "דין וחשבון" יוצא לדרך...

ראש המוסד נא באי נחות על כסאו שבראש השולחן, בסוף כל המבצע מסתמך על מקור מקומי אחד שעשה את זה בשביל בצע כסף חשב לעצמו,

אבל המטרה שווה את זה, דחה מיד את המחשבה, יהיה רעידת אדמה, שווה את הסיכון, הוא כבר היה בטוח בעצמו לפני שפלט את המילים
"כאן קודקוד פעל",

בבת אחד התעורר הרחוב לחיים שתי מאזדות נוספות הפציעו משום מקום וחסמו את שני צידי הרחוב,

דלתות המאזדות שחנו בצד נפתחו כולם ופלטו עוד ארבעה גברים שרצו באקדחים שלופים לעבר הבית,

"יש לכם עשר דקות" הם שמעו את קודקוק צועק בקשר לפני שפרצו את הדלת והחלו בסריקה,

תם זמנך 'אדלוף שניצהר' רוצח המונים שכמותך, אפוה אתה מסתתר ?

אבל כל החדרים ריקים,

"לא להרפות" צעק אחד הגברים שנראה כמפקד בשטח, "לא להשאיר חפץ אחד על המקום הוא אמור להיות כאן",

קולו נשמע קצת עגום,

הכול היה לשווא ?

*

"המקור על הקו, הוא אומר שזה דחוף", קודקוד הידק את הטלפון לאוזן, הכול תלוי עכשיו במקור חשב לעצמו,

משהוא בפנים לא הרגיש לו טוב,

"התבלבלתי" מגמגם המקור באנגלית רצוצה "הוא בבית מספר 4 לא 24"

בום,

"כל הצוותים כאן קודקוד טעות בכתובת, כולם לבית מספר 4"

הוא כבר ידע שזה אבוד,

ואכן, בית מספר 4 היה ריק,

וגם על הספסל שלפניו כבר לא היה גבר בגיל העמידה,

הוא יודע לזהות מאזדות חשודות,

לא סתם "הפירר" סמך עליו בעיניים עצומות.

 

[sasasa]

חדשה בעלת לב רגיש
נא לקטול בעדינות
--------------------------------

"אני אומרת, תמלאו בריכה במים, תשימו סבון כלים ותיכנסו ל10 דקות עד שהם יתרופפו, אח"כ תתקלחו תחת זרם מים חזק".

"פייגי, אנחנו לא חסות!!! ולמה נראה לך שזה יעזור?? הם בתוך העור!, בקיצור אני חייבת לחזור לעבודה נדבר בשבת".

ברררר, התחלחלתי, חרקים זעירים בתוך העור, סיוט היישר מסיוטלנד.

הכל התחיל כששירה אחותי ובעלה הלכו לבית מלון, הסתבר שבמלון ההוא לא שמעו על המושג הגיינה והם נדבקו בסקביאס מאחת השמיכות שם.

מה זה סקביאס? מחלה של חיילים בדר"כ, מין קרציות זעירות שנדבקות לאדם, מקימות משפחה יפה וברוכת ילדים ואוהבות את השכבה השניה של העור, הראשונה לא מספיק נחמדת להם.

השבוע עבר ומהר מאוד מצאתי את עצמי יושבת ומשוחחת עם אחותי לבושת הסינר ומכינת הסלטים.

"אממ אז זה מדבק?" הסתכלתי עליה בחשש

"לא ממש, רק במגע של 15 דקות לפחות אז אל תדאגי אני יחבק אותך ממש קצר" אמרה שירה והתקרבה בחיוך אוהב, צרחתי קלות וברחתי משם, מסננת לה "איכס אתם פשוט מקולקלים, מעלים עובש וחרקים".

היא צחקקה "נו אז מה? כולנו נעלה עובש וחרקים מתישהו, אבל ברצינות אל תדאגי! אנחנו מכבסים הכל כל היום אני רק עושה כביסות, המגבות, המצעים הבגדים, שלא תדעי".

בסעודת השבת ישבו מולנו הזוג הצעיר והדגימו לנו בדיוק כיצד נראו המצרים במכת כינים, בהיתי בהם בחוסר נימוס מבוהל משהו, מדמה לראות נקודות זעירות מקפצות המקיפות אותם כהילה.

אימי התעניינה בדרכי הטיפול, משחה בכל פעם שמגרד. אבי עודד אותם לתבוע את בעלי המלון, אי אפשר להוכיח את אשמתם. אחותי לאה'לה הציעה להם הצעות שונות ומשונות ואחי התעניין האם הם נותרים על הבגדים, כן הם שורדים מספר שעות על חפצים.

הסעודה נגמרה ואני פניתי מהורהרת לפנות את השולחן ולהדיח הכלים, כמה דוחה בית מלון, אי אפשר לדעת מה מחכה לך, פשטתי את הכפפות והסינר ופניתי לקיים בהידור את מצוות היום, שינה בשבת...

חודש לאחר מכן

חוי עצרה את הסנדוויץ' בדרכו לפיה הפעור, "פייגי, הכל בסדר? את לא מפסיקה להתגרד...".

עצרתי בבת אחת את השפשוף הנמרץ בצווארי, ובהיתי בה, "אני? מגרדת?"

"כן, כל הצוואר שלך אדום" אמרה חוי ומשכה חתיכת חסה מבין קרבי לחמנייתה.

חסה! "אאחווותי" גמגמתי תוך כדי הצבעה מבועתת לכיוון החסה שעל השולחן "חסססה".

"אחותך חסה??"

"כן, אחותי חסה מקולקלת" מלמלתי לעברה, חופנת את פני בכפות הידיים ומעבירה בראשי את השבת האחרונה שהזו"צ היו אצלנו.

ניתרתי ממקומי "אללי לי!! הסינר!!!!"

 

[נ. גל]

ויאהל שם

"שמעת על אשר עומד לבוא?" מרוב התיישב על המחצלת, חיוכו לא מש מפניו.
"דבריך נסובים על חתונתו הקרובה של המלך? וודאי. מי לא שמע?" נתין גלגל בנחת את הקלף, מחפש את המקום בו פסק אמש.
מרוב נענע את ראשו. "איני מבין, כיצד יכול הוא להינשא לביתו של מלך מצריים? הלא רעה היא מכל הארצות, ובניה בני חם."
נתין משך בכתפיו. "כאשר ביקש הבורא את המלך, עזב את כל אשר היה לו ובא הנה, אל המדבר. טבח נהיה, רב אופים. מה לנו כי ננסה להשיג בשכלנו הצר את גדולתו ואורח עבודתו?"
"אמת." חייך מרוב. "מחילה, זה מקרוב באתי, ולא רבות אדע. חלקי דברים שמעתי על גדולת מלך הארץ, העברי הגדול אשר לא ידע פחד, וביקשתי לבוא ולחלות פניו. והנה, נשבתי בקסם האמת, ואשב כאן עימכם. הלוואי ואספיק בימי חיי לידע את אשר עליי לידע."
"את כל אשר עליך לידע - תדע." הרגיע נתין. "אינני יושב פה תקופה ארוכה, כי אם ימים מעטים. וכבר חש אני כי ידעתי את האלוקים האחד מאז ומקדם."
מרוב נשען אחורנית. "תיכף יכנס החכם." ציין. "רואה אני את החכם ענר הולך בין האוהלים, נראה כי ישיבת החכמים נסתיימה."
נתין סידר שוב את מגילתו. "טוב הדבר. שאלות רבות לי."
"על אודות מה תבקש לשאול עתה?" עיניו של מרוב נצצו. שאלותיו המעמיקות של נתין ידועות היו בכל הישיבה, ופעמים שאף נמסרו שיעורים שלמים עליהן.
"על אותו ניסיון ידוע, באור כשדים. מבקש אני לידע מה ביקש הבורא הגדול בניסיון זה. הלא יכול היה למנוע מן העברים כל צער. מדוע נתן הבורא לבני הבליעל להכניס את העברי היחידי אל בית האסורים, לצערו ולהכאיבו, ורק לבסוף הצילו?" במצחו של נתין נתהוו קמטים, ונפשו יצאה בדברו. "אמת היא כי אחרי כן קיבל המלך כבוד, וכל בני אור כשדים נשמעו לדבריו, אך - מדוע היתה לו כל זאת?"
"מתלהט אתה." חייך מרוב.
"כך דרכו של המלך." חייך גם נתין.
"החכם." פלט מרוב, והם נעמדו ביראת כבוד.
החכם סקר את החדר, מביט בתלמידים הרבים. מזהה כמה חדשים אשר אתמול עוד עבדו את אבק המדבר, והיום באו לשמוע את דברי האמת. "ברכת מרום תבוא עליכם." ברך אותם במאור פנים. "ביקשתי ללמדכם היום על הממלכה אשר הובטחה למלכנו, אשר בה ישבו זרעו בהשקט ובטח."
"זרעו?" שאלה בת מילה אחת נתלתה בחלל.
החכם הביט אל השואל. "הן. המלך הובטח על ידי הבורא, כי יזכה לזרע עצום, והם ישלטו בכל ארץ כנען ומושבותיה."
"מתי?" כנעני בעל לבוש מכובד בירר בחשש.
"את זאת לא גילה לנו." חיוכו של החכם מילא את החדר ברחש של סוד. "אך קודם, יש לאי מי שאלה על השיעור הקודם?"
"הן." נתין נעמד על רגליו. "למדנו כי ניסה הבורא את המלך בניסיונות רבים, ואנכי הקטן מבקש להבין - הלא מלכנו הוא בעל חסד, ורק טוב משפיע. מדוע גומל לו כך הבורא, ומנסהו בניסיונות עד מוות, חלילה?"
שתיקה ארוכה השתררה באוהל. "שאלה גדולה שאלת." אמר החכם. "גדולה, אשר לא תוכל הדעת לסובלה."
נתין התיישב, מצפה אל התשובה.
"את דרכי הק-ל לא נדע, אך את זאת אוכל להסבירך - אין רע בעולם. בורא העולם מבקש הוא לתת טוב, ולעיתים, בני האדם בקוצר שכלם, רואים זאת כרע."
"ומצריים?" מרוב התרומם קלות. "גם מצריים - טובה היא?"
"ערוות הארץ היא, אכן." אישר החכם. "ולא נוכל לרדת אליה ולבקש בה טוב. אך אין זאת כי אין בה טוב, אלא כי מוצפן הוא, וחבוי."
עוד רגע שתק החכם, ואז הוסיף. "סוד גדול קיבלתי מאת אברם מלכנו. בני בניו ירדו מצריימה, ויכאבו את כל חולי מצריים וכל סבלותיה. אך באחרית הזמן - יטלו עימם את כל טוב מצריים, וירננו לקל חי על אשר הביאם שמה. זאת גילה הבורא בחסדו הגדול: תכלית הירידה - עליה, עד שלא תחשב ירידה עוד."
"תכלית הירידה - עליה, עד שלא תחשב ירידה עוד." חזר אחריו מרוב.
החכם חייך אליו. "כך בדיוק. יתכן כי לא נזכה לראות זאת, ושמא רק בני אברם יזכו לכך, אך כולנו נדע: תכלית הירידה - עליה. עד שלא תחשב ירידה עוד."

 

[ליאורהA]

בס"ד

"אמאאא, חזרתי! איזה כובד!" חזקי הטיל את השקיות על המרצפות הראשונות שנגלו לעיניו, ומתח את אצבעותיו המחוצות. הוא בעט בשפופרת של משחת שיניים שהתגלגלה מאחת השקיות, ונכנס אל תוך הבית.

"איפה אמא?"

"בחדר שלה עם ריקי. לריקי יש פגישה חשובה," נתי קרץ אליו במבט מלא משמעות.

"פגישה חשובה? ידעתי!"

"אני ידעתי!" התנצח אחיו הגדול. "מי ראה אותה יוצאת בשבוע שעבר והודיע לך, אה?"

"בסדר, לא חשוב מי ידע. העיקר, עוד מעט יהיה לנו גיס חדש!"

"וגם וורט, זה הכי כיף! איזה עוגות שבי הולכת להכין..." נתי ליקק את שפתיו, מבט חולמני בעיניו.

"עוגות! לכן ריקי שלחה אותי לחנות עכשיו, לקנות את כל השוקולדים האלה והתבניות!"

"היא עשתה לך תרגיל הסחה," נתי הגיע בריצה מהדלת. "'משחת שיניים חזקה ופעילה במיוחד', פחח."

"בוא נלך לתצפת על החדר של אבא ואמא," עיניו של חזקי ברקו.

"כן, ונשמע מה הן מדברות שם כל כך הרבה זמן," נתי הוסיף.

"אתם לא תשמעו כלום כי אין שם כלום," אמא נכנסה לסלון בחיוך, שאריות של מתח בקולה. "מי רוצה ארוחת ערב?"

"אני רוצה ביצה עם שוקולד חלב מעולה, טוב?" נתי ביקש בפרצוף מיתמם, שולח מבטים סקרניים אל חדר ההורים.

כשהילדים כבר היו עמוק בתוך החביתות, נכנסה ריקי למטבח. "אמא, מלי בכתה אז הבאתי לך אותה. אני תכף יוצאת."

"פשש... איזו שמלה, אחותנו הגדולה!" נתי שרק בהתפעלות, מנסה לבלוע את החיוך השובב שעלה על פניו.

"ריקי! שמלה!" דוידי גלש מכיסאו ורץ אל אחותו הגדולה, מושיט אליה ידיים נוטפות קטשופ.

"לא!!!" אמא וריקי צעקו ביחד.

דוידי הרים אליהן עיניים המומות. טביעות האצבעות שלו זעקו מעם שמלתה היפה של ריקי.

"אוי ואבוי! מה עושים?" אמא חטפה מגבת מהשיש ורצה לכיור, מושכת אחריה את ריקי המאובנת.

"אני צריכה לצאת עכשיו. אמאאא!" ריקי כמעט ייללה. נתי וחזקי הסתכלו עליה, כולאים בתוכם את העקיצות שביקשו לצאת. אפילו הם הבינו שזה לא הזמן.

"יש לי רעיון!" עיניה של אמא אורו. "היה אשכול בפרוג עם טיפים, איך לנקות כל מיני דברים. שנייה, תפסיקי לבכות, תני לי לחשוב רגע... משחת שיניים! אמרו שמשחת שיניים היא כמו סבון חזק מאוד!"

"משחת שיניים! אמא, קניתי משחת שיניים חדשה, חזקה במיוחד!"

"שקט, חזקי, תן לאמא לחשוב," ריקי נזפה בו.

הבנים החליפו מבטים, חמקו מהמטבח כמו צמד סוכני חרש, וחזרו עם חפץ קטן. "הנה משחת שיניים, תנסו."

חמש דקות לאחר מכן, ריקי עמדה ליד הכיור, שוטפת פנים ומנסה לאסוף את עצמה. הבנים הנרגשים, עסוקים בתכנונים מסתוריים, לא שמו לב להחלפת הבגד המהירה שריקי ביצעה בכישרון רב.

רגע אחרי שהדלת נטרקה אחריה, הם נטשו את החביתות על השולחן, וקבעו את מושבם בחלון הפונה לרחוב. הם הצילו הרי את הפגישה של ריקי. מגיע להם לרוות קצת נחת.

 

[לבי]

בס'ד

אני מקווה שחסכתי לעצמי את ה"סוף הטוב" קרי מחיאות הכף.
בעצם עם טיפת מודעות עצמית נדמה לי שזו הסיבה שהתעקשתי לא אל על!
אפילו דרך רבת עמון אמרתי לסוכן בסוף יצא בכייף דרך אמסטרדם.
הציפור הענקית מתחילה להנמיך אני ישוב ליד חלון, התמקחתי די הרבה כדי להשיג את המקום הזה.
ורוב הדרך התחרטתי על מקח הטעות ריחוף מעל ענני כבשים, נוף משעמם.
אני היחיד ער- נאמן לשמור על הנוסעים היקרים והצוות המתנמנם.
כנפי הצד נפתחות נסגרות ממש כמו ציפור לפני נחיתה,
הו, מתחיל להיות מענין...
אדוני תחגור מיד , משהו מתוח נשמע בפקודת הדיילים.
לא שמתי לב , אנחנו בכיס אוויר-על מה הרעש? עוד רגע יעבור.
רק לפני עשר דקות הודלקו האורות והשקט הסמיך מלווה במנגינת הצפצופים ותסלחו לי הנחירות, מתחלף באחת לרעש געש של מתעוררים מפהקים ריח קפה מהביל לחמניות טריות.
שמור לגויים בלבד, אין ליין כזה בספיישל כושר,
ופתאום דממה! אני משוטט במבטי וקולט מאוחר מדי כנראה-דממת חרדת כיס האויר.
אין מה לדאוג! אמנם טלטולים אבל יורדים ויורדים, אפשר לומר צונחים באחת!
הצוות חיוור מה לא בסדר?
הו הגלגלים נפתחו בדפיקה עזה.
הצבע חזר!
עוד רגע החבטה ויש כמה ישראלים שיעשו לי את זה ,כן אני יודע ומתעב.
כל כך פרימיטיבי ,הרגשה של בית של חמימות הם יגידו- סתם אגדה.
ממשיכים להסתחרר ממש קרוב למסלול,
שוב עולים ,מה קורה?
הוי איזה טלטול, המעיים משתתפים בסצינה, יש שקית הקאה בתא הקדמי...
מישהי צועקת ,ששש מהסים ורצים.
שיר למעלות או אולי וידוי, מה מה עושים?
בום עצום !
ממשיכים לקפץ עוד המון זמן, יותר מדי נדמה לכל הפנים המבוהלות,
אבל בסוף היא נעצרת, ציפור הפלדה הענקית ויש ריח חרוך בהחלט...
בכריזה אומרים איזה קשקוש בהולנדית נשמע כמו סליחה ולא לקום!
אבל כולם ליד הדלת ,
נדחפים בנימוס בשקט, דממה מעיקה ואין קול או כפיים...
עולם מתורבת.