בעז"ה
הערה בנספח
פעם, כשהיה ילד בן שתיים עשרה, המוכר במכולת ראה שמישהו גנב ממתק מהמדף. יקי, שהיה אז ילדון צנום, עם ארנק תפוח בשטרות שקיבל מדודו, ושהסתובב כמו תמיד לגמרי לבדו- נחשד בכך מייד. אף אחד לא חשד כמובן בילד המטופח והחמוד, בן גילו של יקי, שהסתובב בסופרמרקט בנימוס אחוז בידה של אימו, כשהשקר מבצבץ מתוך אישוניו. יקי נלקח לתחנת המשטרה, אבל אז הם אפילו לא הכניסו אותו לחדר חקירות. קצינת נוער נחמדה למדיי שוחחה איתו באחד המשרדים בתחנת המשטרה, הקשיבה באורך רוח ראוי לציון לתשובותיו הכנות, נתנה לו לשוחח בטלפון עם דודו אלברט, ובסופו של דבר- לאחר מספר שעות- היה יקי כבר בחזרה בביתו. ולמעט ניסיון מאוחר יותר של התערבות הרווחה בביתם, ניסיון שנבלם מיד על ידי דודו, לא נותר שום רושם מאותו מעצר.
אבל הפעם הזאת הייתה שונה לחלוטין.
כמה זמן הוא כבר יושב כאן? ליקי היה שעון על פרק ידו, אבל הוא לא יכל להסתכל בו בשל העובדה שידיו היו אזוקות אל מסעד הכיסא שמאחוריו. על פי תחושת הזמן שלו, עברו לפחות שלוש שעות מאז שהוכנס הנה בברוטאליות על ידי השוטר ההוא; שלוש שעות בחדר חקירות קטן, מלבני, ללא אף חלון, שרק מזגן אחד ישן רשרש על אחד מקירותיו, ויקי מצא שחוסר האוויר ותחושת הקלסטרופוביה הקלה שנלוותה להימצאות בחדר הקטן מפריעה לו עוד יותר מהמכה הפועמת במצח, ששביל של דם קרוש ירד ממנה עד גבתו.
מבטו חלף, כמו בעשרות הפעמים שלפני כן, על תכולת החדר. שולחן קטן, שני כיסאות, שבאחד מהם הוא יושב כעת, וארבע קירות בטון. ללא חלון.
ארבע קירות, ללא חלון.
הוא הורה לעצמו שוב לנשום עמוק, ועיניו ננעצו עוד פעם על פני מצלמת האבטחה שהתבוננה בו בעין שחורה ועיוורת.
כמה זמן עוד יתנו לו לחכות? ולמה הוא פה, בכלל?
מה הם יודעים?
שמו של אלברט בן חיים היה ידוע היטב למשטרה, ויקי ידע שהם מכירים את כל העיסקאות המפוקפקות וההלוואות השחורות של דודו. אבל כמו כל איש מאפיה פיקח- גם אלברט ידע, עד כה, להסתיר כל ראיה ממשית.
האם משהו השתנה?
הוא ניסה להחליף תנוחה בכסאו, דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי בשל ידיו האזוקות. תחושת הכאב במעלה זרועותיו המאובנות, והעובדה שלא אכל דבר קרוב לעשרים שעות, הציקו לו כבר באופן שלא היה ניתן להתעלם ממנו.
ובדיוק ברגע שבו הכל החל להימאס על יקי לגמרי, דלת המתכת נפתחה.
אל החדר נכנס שוטר גבוה ומקריח בעל גוף חסון, שמבטו לא נע מהנער האזוק, גם כאשר דחף את הדלת מאחוריו עד שנסגרה באופן מוחלט, מותירה רק את שניהם בחדר הקטן. לא היה זה השוטר הקודם, שתפס אותו, אבל יקי לא היה בטוח שהברנש היציב ובעל העיניים החדות שלמולו עדיף. המבט שלו--
כמו הילד ההוא בסופרמרקט.
"שלום," אמר השוטר, עיניו סוקרות את יקי מקודקודו ועד ידיו האזוקות. עווית חלפה על פניו, מעידה כי תוצאות הסקירה לא מצאו חן בעיניו. שרירי זרועותיו של יקי התקשחו מאחורי גבו.
"בוא נעשה את זה קצר," אמר השוטר החסון, נרכן מעל השולחן המפריד ביניהם. "אני רפ"ק חומי אברהם, סגן מפקד התחנה. אתה יקי בן חיים, נעים מאד. ביחד אנחנו צריכים לברר כמה דברים, ליישב כמה סימני שאלה. עד כאן אתה מבין?"
יקי חש את הלמות ליבו, קטנות ומהירות, דופקות במעלה צווארו. סגן מפקד התחנה? למה הוא אמור לחקור אותו? ומה זה אומר?
"שאלה ראשונה," אמר השוטר, לא ממתין לאישור. "איפה אתה גר?"
הייתה זו שאלה מפתיעה בפשטותה, וליקי לקח כמה רגעים בכדי להבין מה עליו לענות. "ברחוב יוסף צבי 29, רמת גן."
"אתה גר אצל דוד שלך, אלברט, נכון?"
קולו של הנער היה חף מכל סדק. "נכון."
"ומה אתה עושה ביום יום?"
יקי השתהה לרגע.
"אני שאלתי," חזר החוקר באיטיות, "מה אתה עושה ביום יום."
הכי קל היה לענות 'לומד במקיף רמת גן', בדיוק כפי שהוא רשום בעירייה, ויקי השתוקק לומר את התשובה הבנאלית והנדרשת הזו. אבל הוא ידע שלא יצליח. לא יצליח להוציא מפיו את המילים האלו, שמהוות שקר גמור.
"אני-" לראשונה נראה מצמוץ מתוח בעיניו של הנער, "אני רשום במקיף רמת גן."
"רשום, מה?" המפקד חייך. "מגיע מדיי פעם לביקורים. בוא, אני אגיד לך מה אתה עושה." האיש הגבוה הוציא טאבלט שאחז עד כה בחיקו, והניח על השולחן. "תסתכל. אתה מכיר אותו?"
עיניו של יקי הושפלו לעבר הטאבלט, וליבו צלל בקרבו. על המסך נראתה דמותו שלו, משקיפה מבעד לחלון בבניין בני ברקי מוזנח, סמוך לגינה ציבורית. הצילום היה ככל הנראה ממצלמת אבטחה עירונית ולא היה חד במיוחד, אבל יקי זיהה הן את תווי פניו, והן את הבניין.
"אני רואה שאתה מכיר אותו," אמר המפקד, והניע את אצבעו על הטאבלט אל התמונה הבאה. "ואותו, אתה מכיר?"
עיניו של יקי מצמצו למול התמונה המכוערת, המזוויעה. הלמות ליבו כמו האטו לרגע, כאשר התבונן בפניו המעוותות, השבורות, של האיש ההוא שאיחר לשלם לאלברט, ובתמונה ניכר ששכב במיטת בית חולים.
עיניו של המפקד פלחו אותו. "אני רואה שאתה מכיר גם אותו. מה אתה חושב שקרה לו?"
גרונו של יקי היה יבש, אבל הוא לא התיר לעצמו לבלוע את רוקו. "זה נראה שמישהו קרע לו את הצורה," ענה, קולו עדיין יציב.
"אתה גאון," החמיא לו חומי, "אולי זה כי אתה היית שם באותו מקום שזה קרה. בלילה אתה שם, והופס, בבוקר מוצאים את הבחורצ'יק הזה ככה. חוץ ממך, מי עוד קרע לאיש הזה את הצורה?"
יקי הרים את מבטו מהתמונה אל סגן מפקד התחנה, ולמעט העובדה שנשימותיו הפכו לרדודות יותר, שום תו או תנועה בגופו לא שיקפה את מחשבותיו. "לא אמרתי שקרעתי לו את הצורה," אמר בשקט.
האיש החסון נרכן כעת כל כולו אל השולחן, הנורה שמעליו מטילה צלליות חדות תחת עיניו. "אני לא צריך שתאמר את זה, יא נבלה," סינן, "העובדות מדברות בעד עצמן. אני אחזור על השאלה שוב, עוד פעם אחת. מי, היה, איתך, שם."
וברגע שהמפקד אמר את המשפט הזה, שחלקו היה שקר גמור, יקי הבין לפתע. העובדות לא מדברות בעד עצמן. התמונה, ככל הנראה, לא מספיקה מבחינה משפטית בכדי להפליל אותו, ובטח לא את אלברט. ואם כך, הוא לא יהיה הטיפש שיתן את המידע במתנה.
"אני מחכה," היה זה רק כמה שברירי שניות שבהן המחשבות רצו והתגבשו לידי תובנות, אבל ניכר שהמפקד זיהה את החשיבה המואצת של הנחקר שלמולו, ועיניו הצטמצמו. "דבר. עם מי היית?"
אבל המסקנה כבר נחרצה במוחו של יקי. ואם הוא לא מתכוון לומר לחוקר דבר- אז הוא לפחות ינסה להסיח את דעתו. "אני רוצה לדבר עם האפוטרופוס שלי," השיב, כביכול שלא ממין העניין. "אני קטין, יש לי את הזכות הזו."
המפקד היה נראה מופתע לרגע מהבקשה, אבל לאחר רגע הוא חייך. "אתה רוצה לדבר עם האפוטרופוס שלך?" השעשוע שבקולו היה ניכר. "אתה רוצה שנתקשר אליו? נאמר לו שיבוא לקחת אותך?"
השעשוע הזה היה נשמע מסוכן, ויקי לא חייך. בקול מתוח מעט הוא חזר, "זכותי-"
פאח.
הסטירה הייתה עוצמתית וכואבת, והותירה את יקי נדהם, חסר מילים, כשראשו מוסט לצד, והכאב פועם בעוז בצד השמאלי של פניו.
"לך תחפש ת'זכויות שלך בביטוח הלאומי," כל זכר לחיוך לא ניכר על פניו של סגן מפקד התחנה. "אתה בחקירה פה, יא מטומטם. וזו עוד הייתה הגרסה העדינה," הוסיף בלעג, "כי אתה קטין."
זה היה שקר, יקי ידע זאת, הכאב וההלם מקפיאים את וורידיו. זו לא הייתה הגרסה העדינה בכלל. וכשראשו עדיין מוסט, לשונו חשה את טעם הדם שהחל לזוב מחניכיו, ועיניו נעוצות בנקודה כלשהיא ברצפה המכוערת של חדר החקירות- הוא הבין היטב מהי הסיבה שהשוטר הבכיר מרשה לעצמו לעבור על כל חוק אפשרי, וזיכרון מריר, ציני, עלה לפתע בראשו.
מנהל התיכון מתפאר בתקציב עתק שקיבל עבור תכנית לנוער נושר. מחנכת הכיתה שולחת ליקי הודעה שהוא מתאים לקריטריונים, והוא יכול לקבל תכנית מותאמת עבורו לבגרויות על מגש של כסף, רק שיבוא. לילה ארוך הוא חושב על כך, וביום שלמחרת, מבלי לשתף אף אחד, הוא קם בשש בבוקר ונוסע לבית הספר. כשהוא נכנס לכיתת התגבור, המורה המתגברת נבוכה. היא מסתכלת ברשימה ועוברת על השמות, ושם אחרי שם- ילדים מוברגים היטב, שלהורים שלהם לא חסר לא כסף ולא קשרים. השם שלו לא נמצא שם. הוא מרים שוב את התיק, ויוצא. מחנכת הכיתה שואלת בהודעה מה היה. וכשהוא כותב לה שלא היה ברשימה, אחרי דקות ארוכות, הוא מקבל את התשובה "אני מצטערת", עם סמיילי חסר אונים.
בדיוק כמו המנהל ההוא, שידע שלא יקרה דבר אם יקי בן חיים לא יהיה בתוך הרשימה, גם המפקד הזה יודע היטב שלנער האזוק שלפניו אין שום הגנה. אין אף אדם בעולם שיקפוץ עבורו, שירתח מזעם, שידרוש תשובות. יקי בן חיים הוא בסך הכל צמח שוטה אחד בתוך גן פורח של ילדים וילדות עם הורים, אחים ואחיות, רצונות, יכולות וחלומות. צמח שוטה שניתן בקלות לעקור, לטלטל, להרוס, ולא יקרה דבר.
עיניו של יקי, יוקדות באש הפנימית שההבנה המרה הזו הבעירה בו, הורמו אט אט אל עבר המפקד.
"תעשה מה שאתה רוצה," סינן בקול שקט, בשיניים שהדם צובע אותן באדום.
-
הנושאים החמים
