הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
היא הייתה שם בדיוק לפני 2 שנים.
שוב אותו מקום אותן זמן.
שוב הטלפון.
שוב בואי שוב צריכים אותך.
שוב מונית הלוך בלי חזור, שוב תזכי למצוות.
----
שוב התפללנו עליך כל הלידה.
שוב שהשם ישמח אותך ממש בקרוב.
שוב את תראי ישועתך קרובה.
-----
שוב ...
שנתיים עברו מאז.
הכל אותו דבר.
שוב אותו זמן, אותו מקום, אותו זמן.
שוב בואי צריכים אותך.
שוב מונית הלוך בלי חזור.
שוב תזכי למצוות...
-----
שוב הכל שוב פעם קורה בלי לעפעף.
זה כאן.
זה ככה.
זה קורה .
היא כאן.
מול אותה מציאות. ועכשיו נשאר רק להגיב.
להגיב את התגובה הכי מוכרת כשהייתה ילדה.
הייתה יושבת לשחק ולעיתים נכשלת, אז לא הייתה אופציה להכיר בזה שנכשלה, פשוט המשחק היה נגמר איכשהו ואז הייתה מכריזה, לא משחקים שוברים את הכלים.
אבל כאן? לא משחקים? זה אופציה? שוברים את הכלים? אבוד מראש.
האופציה הזאת לא באמת עוזרת לה. כי היא משאירה אותה עם עצמה והכישלון לבד. בלי חברים, עם מלא כאב.
יש אופציה אחרת לנסות להוכיח שזה לא אמת וזה יקרה.
להיכנס למלחמה ולשבת עם הרשימה השחורה של הבחורים האחרונים ולהילחם ולהוכיח להשם ולכולם שזה קורה! הנה מחר היא אחרי. להוכיח לכולם שהם טעו. והמשחק לא נגמר כאן, יש לו המשך שסופו ניצחון. כמובן שלה.
והייתה לה עוד אופציה,
להניח את הראש על אבא.
אז היא ישבה והניחה את הראש ואמרה לו:
הנה אבא אני כאן.
והנה הביזיון שלי.
שנינו כאן לידך.
הגעתי שוב .
כמו בכל פעם. כמו בתקופת הפגישות. בתוך כל היסוסים והפחדים והתקוות.
ושוב אני לבד, שום דבר לא קרה.
חזרתי שוב להיות מתכונת הבייבי סיטר הכי זמינה שיש.
כן אבא, בגילי המופלג 34 אני עדין האופציה הכי זמינה לביבי סיטר.
נכון, ברור שזה בשורות טובות שתינוק חדש נוסף למשפחה. זה ברור שזה הטוב.
רק לא ברור למה אני כאן היום מוצפת בביזיון נורא.
בזיון וגם כישלון.
כן.
הנני.
אבא אני כאן.
סופרת את ימי העומר פעם אחר פעם, בלי לקבל את התורה.
מלאה בביזיון ובתחושה של כישלון.
שוב פעם אני לא.
שוב פעם רחמים.
שוב פעם אני על תפקיד המלווה. העוזרת. הנותנת. השותפה. המצולקת. המחייכת. השמחה. האפשרות הזמינה להקפצה.
שוב זה אני.
כי אני עדין לבד.
לי עדין אין מישהו.
ואני אותה אחת כמו מלפני שנתיים/שלוש/ ארבעה 10/ 15 שנים.....
כן אבא.
זה האמת שלי הלילה.
לא בורחת.
לא משקרת.
לא מנסה להצדיק שהסיפור שלי קשור להזנחה של האנשים מסביב.
לא זורקת את הכדור לשום כיון.
ולא נלחמת עוד.
אלא רק כאן.
איתך.
לידך.
רוצה להניח את הראש ולבקש מימך.
אבא יקר שלי, אני רוצה גם.
מבינה שאתה הוא הטוב.
הטוב האמתי.
ואין יותר מה להילחם.
ברגע אחד הכל יכול להתהפך לטובה.
רק עוד רגע.
אבא אני כאן מאמינה בכל ליבי.
מבקשת מימך אבא רוצה גם.
לא במלחמות.
לא בכוחנות.
לא מייאוש.
לא מתוך עצבות כאב.
אלא מתוך שחרור ומתוך רוב שמחה.
יהי רצון.
שוב אותו מקום אותן זמן.
שוב הטלפון.
שוב בואי שוב צריכים אותך.
שוב מונית הלוך בלי חזור, שוב תזכי למצוות.
----
שוב התפללנו עליך כל הלידה.
שוב שהשם ישמח אותך ממש בקרוב.
שוב את תראי ישועתך קרובה.
-----
שוב ...
שנתיים עברו מאז.
הכל אותו דבר.
שוב אותו זמן, אותו מקום, אותו זמן.
שוב בואי צריכים אותך.
שוב מונית הלוך בלי חזור.
שוב תזכי למצוות...
-----
שוב הכל שוב פעם קורה בלי לעפעף.
זה כאן.
זה ככה.
זה קורה .
היא כאן.
מול אותה מציאות. ועכשיו נשאר רק להגיב.
להגיב את התגובה הכי מוכרת כשהייתה ילדה.
הייתה יושבת לשחק ולעיתים נכשלת, אז לא הייתה אופציה להכיר בזה שנכשלה, פשוט המשחק היה נגמר איכשהו ואז הייתה מכריזה, לא משחקים שוברים את הכלים.
אבל כאן? לא משחקים? זה אופציה? שוברים את הכלים? אבוד מראש.
האופציה הזאת לא באמת עוזרת לה. כי היא משאירה אותה עם עצמה והכישלון לבד. בלי חברים, עם מלא כאב.
יש אופציה אחרת לנסות להוכיח שזה לא אמת וזה יקרה.
להיכנס למלחמה ולשבת עם הרשימה השחורה של הבחורים האחרונים ולהילחם ולהוכיח להשם ולכולם שזה קורה! הנה מחר היא אחרי. להוכיח לכולם שהם טעו. והמשחק לא נגמר כאן, יש לו המשך שסופו ניצחון. כמובן שלה.
והייתה לה עוד אופציה,
להניח את הראש על אבא.
אז היא ישבה והניחה את הראש ואמרה לו:
הנה אבא אני כאן.
והנה הביזיון שלי.
שנינו כאן לידך.
הגעתי שוב .
כמו בכל פעם. כמו בתקופת הפגישות. בתוך כל היסוסים והפחדים והתקוות.
ושוב אני לבד, שום דבר לא קרה.
חזרתי שוב להיות מתכונת הבייבי סיטר הכי זמינה שיש.
כן אבא, בגילי המופלג 34 אני עדין האופציה הכי זמינה לביבי סיטר.
נכון, ברור שזה בשורות טובות שתינוק חדש נוסף למשפחה. זה ברור שזה הטוב.
רק לא ברור למה אני כאן היום מוצפת בביזיון נורא.
בזיון וגם כישלון.
כן.
הנני.
אבא אני כאן.
סופרת את ימי העומר פעם אחר פעם, בלי לקבל את התורה.
מלאה בביזיון ובתחושה של כישלון.
שוב פעם אני לא.
שוב פעם רחמים.
שוב פעם אני על תפקיד המלווה. העוזרת. הנותנת. השותפה. המצולקת. המחייכת. השמחה. האפשרות הזמינה להקפצה.
שוב זה אני.
כי אני עדין לבד.
לי עדין אין מישהו.
ואני אותה אחת כמו מלפני שנתיים/שלוש/ ארבעה 10/ 15 שנים.....
כן אבא.
זה האמת שלי הלילה.
לא בורחת.
לא משקרת.
לא מנסה להצדיק שהסיפור שלי קשור להזנחה של האנשים מסביב.
לא זורקת את הכדור לשום כיון.
ולא נלחמת עוד.
אלא רק כאן.
איתך.
לידך.
רוצה להניח את הראש ולבקש מימך.
אבא יקר שלי, אני רוצה גם.
מבינה שאתה הוא הטוב.
הטוב האמתי.
ואין יותר מה להילחם.
ברגע אחד הכל יכול להתהפך לטובה.
רק עוד רגע.
אבא אני כאן מאמינה בכל ליבי.
מבקשת מימך אבא רוצה גם.
לא במלחמות.
לא בכוחנות.
לא מייאוש.
לא מתוך עצבות כאב.
אלא מתוך שחרור ומתוך רוב שמחה.
יהי רצון.
