הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
בעקבות ה"יום העצוב בפרוג", (את השרשור המקורי עליו קמה הזעקה - לא 'זכיתי' לראות) - התיישבתי באישון ליל לכתוב כמה מחשבות עתיקות, שנהפכו בשוגג למגילה ארוכה כמו הגלות. רגע לפני שזרקתי את כל הררי המלל לפח ("...למי יש כוח לקרוא ליד מחבת הבלינצ'עס") - אמרתי בליבי, אולי יכול מאן-דהוא/היא להיעזר בקווי מחשבה מגוונים שבין הררי המילים, אשר לדעתי יכולים להביא תועלת כלשהי.
אין צורך לומר ולהקדים, שכל המאמר הינו על דעתי בלבד, ואינו מחקרי או מדעי כלל וכלל, ומבוסס על כאבי בטן הכותב בלבד.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
הביקורת בזמנינו הרסנית | "הנשירה האיומה - שורשה בתרבות הביקורת" | ובכל זאת יש מקום להבדיל בין שלבי ההתפתחות הראשוניים לשלבי ההתבגרות המקצועית | בניית מנגנון עיכול הביקורת | תאוריית "נקודת האפס" | חברים, הפנמת ביקורת נבונה - בונה | רוצים הוכחה? צפו במלחמת הכוכבים ווקסברגר - הומינר | וגם, זווית אישית
מבוא
ביקורת, אז והיום
היו זמנים, בהם חינכו את הילדים ביד קשה. אבי סיפר לי פעם, שבתלמוד תורה "עץ חיים" בו למד, אסרו על הילדים להכניס את היד לכיס המכנס. היה פעם ילד שלא הועילו האזהרות החוזרות ונשנות בנושא, עד שהמלמד תלש את הכיס מהמכנס בעזרת מספריים, וכך שחרר את התלמיד לביתו. זה יכול ללמד על החינוך הנוקשה שחזר על עצמו בתקופות הקדומות בכל הווריאציות האפשריות.
ילד היה חשוף לביקורת קשה, כדרך חינוך. המקל הועדף על הגזר, והצעקה על הליטוף.
אם נלך קצת אחורה, ונתמקד בשיטות "תנועות המוסר" שהונהגו בקהילות שונות, נגלה ששם הפכו את הביקורת כדרך להתעלות. השיטה אמרה, ככל שתבקר את עצמך יותר, ותלקה את עצמך במקלות מצפוניות, על ידי לימוד עקבי בספרי מוסר ויראה, כך תחנך את גופך לילך בדרך טובים. אם לא הולך בכוח, זה ילך בעוד יותר כוח. וכך הופנו התלמידים ללמוד מוסר לפי דרך התקדמותם הרוחנית. אילו ההתקדמות הרוחנית הייתה איטית, הצטווה התלמיד להוסיף עוד שעה של לימוד מוסר.
אפשר לנסות לנתח את היתרונות שראו אז בשיטת הביקורת, כי הרי כאשר האדם נכנס במכוון למעמקי החושך שברובדי הנפש בכדי לבדוק את מניעיו השליליים, אזי ככל שהוא חופר עמוק יותר הוא מזהה יותר את המידות הרעות שמרכיבים אותו, וכך בדרך זו תיחשף האמת המרה מול עיניו, עד שתתמלא לבו ברצונות עזים לעקור את הנטיות השליליות מהשורש, ומשם היגיעה עד לטיהור מושלם.
מעטים עמדו בתהליך המורכב הזה. קל מאד להיכנס למבואות הנפש, הרי אין אדם מושלם, ובקלות, אם רק ירצה האדם לחפור טיפה, מיד יראה עד כמה החלקים הלא טובים די שולטים בו. ולכן, המון העם שהחלו לבקר את עצמם, נתקעו באמצע, מהקושי ללכת חזיתית עם הנתונים המורכבים שהראו נתוני נפש גרועים. ואז קרה אחד מהשניים, או שנכנסו לדיכאון עמוק מחוסר היכולת להתמודד עם הכוחות השליליים החזקים מהם, או שחיפשו מוצא של שחרור ופריקה טוטאלית.
תנועות ההשכלה ידעו לרקוד על משבצת זו בדיוק, והחלו לגחך ולרקוד על הגווים המוכים קשות על ידי הביקורת שלהם על עצמם. ולא לחינם זכו תנועות ההשכלה לנהירה המונית אל כיוונם, מכיון שפתחו פתח של שחרור מצפוני קליל, שקרץ לכל אלו שהורגלו לגרום לעצמם סבל תמידי על ידי ביקורת עצמי קשה מנשוא. הפתח היה של הומור מפותח נגד כל מה שהריח יהדות, הומור שהתמקד בעיקר בדמותו הגלותי של היהודי החרד.
באו התנועות החסידיות, ובראשם מחולל המהפך ה'בעל שם טוב' זכרונו לברכה, והפכו הקערה על פיה. הם הפיחו את ההנאה שביהדות, והציגו אותה כבסיס עיקרי בעבודת השם. הם קטלו את 'שיטות המוסר נטו' עד חרמה, ולחמו בהם במוצהר. יהודי טוב, טענו בלהט חסידי, הוא יהודי שיודע להתמקד בצד החיובי שבו גם מתוך השאול. יהודי טוב, הוא יהודי שיודע לשרוד את הקושי שלו עצמו, על ידי הזרקת שמחה עילאית בתוך מורכבות החסר והעצב. וכך הלכה הביקורת העצמית הקטלנית ופינתה את מקומה להתוועדויות חסידיות על כוס משקה חריף, וכך הלכו שיטות המוסר ופינו את מקומם לחסידים הרוקדים בהתלהבות אחרי התפילה. ולאו דווקא חסידים, גם אנשי ליטא הלכו אט אט ופיתחו היבטים חיוביים כדלהלן.
שיטת הקירוב היווה אבן נגף לתנועות ההשכלה.
במשך הדורות ידעו להציג באופן חד וברור, שאלו שהלכו בדרך השמחה, הליטוף, ה"בעד" העצמי, הם אלו ששרדו יותר מאשר אלו שאימצו לעצמם את ההלקאה העצמית, את המוסר, את הביקורת, ואת ה"נגד" העצמי.
בדור האחרון, הלך ונכחד לגמרי זן המסתגפים בביקורת. אם נפזול קמעה אל עבר שיטות החינוך, נופתע לגלות שכל השיטות על גווניה, כולל מסתגפי המוסר, קוטלות את הביקורת מכל וכל. כולם יודעים ומיידעים שביקורת לנער הרך רק יעכיר לו את העתיד. השינוי החד הזה קרה בעיקר בדור האחרון, והוא בתנופה מתמדת וכובשת כהיום את כל רבדי היהדות החרדית.
א. ביקורת הורגת
המרצה הידוע הרב שמחה כהן, הלך צעד קדימה, ואיבחן את הנשירה ההמונית שמתפשט בקהילות החרדיות כמו אש בשדה קוצים, עד אשר כמעט ואין בית אשר אין שם נושר או נושרת שפוזלים החוצה – בביקורת: "לאחרונה, אומר הרב כהן, אנו ערים יותר לתחושות של אי שביעות רצון מצד נערים. אי שביעות רצון מהסביבה, אי שביעות רצון מהמסגרת בו הוא שוהה, ובמקרים רבים אף אי שביעות רצון מהחוויה הרוחנית, ומההווי עליו כביכול חונך.
"כאשר ננסה לתור אחר שורשי התחושות הללו, נגלה, שנער אשר גדל בבית ביקורתי, הן ביקורת שהופנה אליו, הן ביקורת שהופנה אל המשפחה המורחבת, והן ביקורת ששמע מהוריו על הסביבה, כאשר ההורים הבליטו את השלילי והתמקדו בו, והעירו תמיד על הדברים הלא טובים, והנער שמע תמיד עד כמה הוא לא טוב, ובמה הסביבה אינה תקינה, אזי נער כזה מפתח תחושות שליליות כלפי כל הסובב אותו. הנער הזה יהיה מרוכז בשלילי. כך, שבאופן טבעי, ככל שיתבגר, עיניו יתמקדו תמיד בדברים הפחות טובים, בדברים בהם הוא אינו יכול להתמודד, ובחלקים הרעים המסובבים אותו.
"וחוזר חלילה, משלים הרב כהן, כי מכיוון שהוא ממוקד בשלילי, אזי זה פורץ גם החוצה, זה ניכר בשיחה עם חבריו, כאשר הוא מזהה בהם רק את השלילי ומתמלא עליהם ביקורת שלילית. ואת הנוהג הביקורתי עליו חונך יקרין על ילדיו שלו כאשר יזכה לבנות בית בישראל".
ב. מנגנון להכיל ביקורת לנער המתבגר
אולם ככל שיתבגר הנער, הוא חייב לפתח לעצמו מנגנון להכיל ולספיגת הביקורת באופן נכון. כי הביקורת – הן החיצונית, מהאנשים הסובבים אותו, והן הביקורת העצמית שלו על עצמו – תבוא אל פתחו, זה מחויב המציאות. ואז אילו לא יוכל להאכיל בקרבו את הביקורת, אזי בקלות יפול שדוד לרגליה.
איך מפתח הנער המתבגר את המנגנון המבוקש הזה? זו עבודה לא קלה, יש שיגדירו אותה כעבודה הקשה שבמקדש, כי הכי קל להישבר מביקורת ולהירדם לשבעים שנה כאן, ולהמשיך את התרדמת אי שם בהר הזיתים או המנוחות.
אחת התיאוריות הרוחניות - ויש שיוסיפו, הפסיכולוגיות – שיוצקות לנו כלים ראויים להתמודדות עם ביקורת, היא תאוריה שנקרא לה "נקודת האפס". את עיקרי התאוריה ניתן לתמצת במכתב שכתב אחד החסידים לבנו (לפני כ 150 שנה), וכה כתב: "וכבר חישבתי דרכי ודרכי העולם וראיתי היטב, שאם ירצה האדם להסתכל על החסרונות, יהיה חסר לו לעולם הרבה, כי אפילו הגבירים הגדולים עדיין חסר להם הרבה מאד, שנדמה להם להכרחיות. אבל להיפך, כשזוכרין שהכל חסד חינם, כי ערם יצא האדם מבטן אמו, וכל מה שיש לו הוא חסד גדול, אזי יכול להחיות את עצמו הרבה בכל מה שיש לו, אפילו בכתונת קרוע ומנעלים המטולאים ח"ו, מכ"ש כשיש לו עוד איזה מלבוש ישן אפילו של פשתן עב".
התיאוריה גורסת כך: אנחנו מתחילים כל הזמן מאפס, זהו נקודת המוצא כמו גם התחנה הסופית. אין לנו כלום ולא מגיע לנו כלום, וכל דבר קטן כגדול, הוא פלוס נטו. ואם נביט על מה שיש לנו ביד כמתנה נטו, רק אז נוכל להתוודע גם לחסר ולדברים הפחות נעימים, גם לנעליים בלויות וכתונת קרוע, ולהישאר בחיים, ואולי אפילו לשמוח. כי הרי גם הנעליים הקרועות לא באו אלי בדין, אלא בחסד, ואולי יש כאלה בהודו אן במזרח הרחוק, שגם את זה אין להם, וע"כ גם כאשר הדבר נטול שלימות, בלשון עדינה, וגם אם אני מודע לחסרונות המרעישות שבו, מכל-מקום יש במה לשמוח, כי הנקודה הבסיסית והאישית של כל אדם, היא נקודת האפס, נקודת ה"לא מגיע לי כלום".
תיאוריה זו קיימת גם, או בעיקר בעבודת השם, ואין כאן המקום להרחיב.
ג. "יצירתי נולד"
לפני שאבוא ואנסה לבנות (שוב, על דעת עצמי ומה שנראה לדעתי הענייה-) את מדרג הביקורת המומלץ בתחום היצירה והאומנות, אקדים ואומר: ממאות שיחות עם אנשי מקצוע בתחום היצירה הגרפית, פרסום ויחסי ציבור, במשך עשור, מסתמנת מסקנה חדה וברורה: 'גנ'ים מולדים חובה!
עוד לא פגשתי את האדם המוצלח בתחומים הללו, אשר חלם בלילה קייצי אחד שהוא יכול להיות גרפיקאי טוב, או פרסומאי טוב, והלך ל'בצלאל' לשלוש שנות לימוד, ושרד בתחום. אם אין נטייה מובנית ורגשית שקורצת ומושכת את האדם לתחום, אזי האדם הזה ייפלט, גם אם יפזר כספים רבים על קורסים בנושא. ההצלחה בתחום הגרפי והפרסום מכריחה את האדם לבחור בהם מכוח ה'גן' היוצר שבו אשר חרוט בו מלידתו ודוחף אותו לשם.
אשר על כן, כל הדברים האמורים דלהלן על שלבי הביקורת והפנמתן, אמורים כמובן רק לאנשים שידעו לכוון את עצמם על משבצת היוצר על בסיס נתונים מבניים בטבעו, אנשים שידעו לציין, למשל, התפתחויות מסוימות בילדות שלהם בהקשר הטבע הקריאטיבי או העיצובי שהצמיח כבר אז קשקוש ילדותי זה או אחר, כי אז יש והביקורת המוצעת תעזור להם לעקוף שנים של עמל.
אך אדם שחיפש לפרנס את עצמו, ובעלעול קצר בעיתון היומי נחשף לקורס בעיצוב או פרסום, וזה הפעם הראשונה שחשב על זה. אזי מוטב שלא יקרא את השורות הבאות, מאחר וביקורת, בכל צורה שלא תהיה, תחסל את הקריירה עליה הוא חולם, מוקדם מהצפוי.
ד. מנגנון להכיל ביקורת - יצירתיים
ועתה לגופם של דברים:
התפתחות יצירתית, גם היא אסורה שתבוא בדרכים של ביקורת וההתמקדות בהם. אם הצעדים הראשונים בעולם האומנות והיצירה תלווה כל העת בשמיעת חריקות של ביקורת והערות, אין סיכוי להיבנות. כי ההיגררות אחרי הצד השלילי והחלק החסר, תצוד את תאי המוח, והם יימנעו את ההתפתחות המקווה.
כי הרי מטבע הדברים, הצעדים הראשונים, האיורים הראשונים, הרעיונות הקריאייטיבים הראשונים, הם נכאים, חסרים, ומדדים על חצי הבוהן של הרגל השמאלית. הרי אחרי ככלות הכל, עם כל הכבוד לטבע המובנה מלידה, כאמור, מכל מקום חוסר הניסיון המובהק, חוסר בכיווני המחשבה, חוסר בנתונים, הם מביאים לתוצאה לא מושלמת בלשון עדינה, אז למה אם כן להיכנס למנגנון של ביקורת בשלב הזה. הרי כל ביקורת שתיאמר, תהיה צודקת לחלוטין, וההתמקדות בה תבשר את הסוף הרבה לפני ההתחלה. בדיוק מדויק לנער בתחילת דרכו, שהביקורת תקטול צמיחתו.
אשר על כן, נגדיר, שבשלוש השנים הראשונות, לא נכניס את עצמנו במכוון למנגנון של ביקורת. נגדיר לעצמנו, שאלו הם שנות הלימוד הבסיסיות, ומטבעם השנים הללו אינן משויפות ומהודקות כראוי. בשנים הללו נלך ונתמקצע רק בראיית העתיד, בלימוד עיקש, ובדהירה קדימה. אף מבט אחורה.
בסיום השנים הבסיסיות, נצא לאוויר העולם, נתחיל לבדוק איפה המעמד שלנו, מי קהל היעד, לבו של מי נכבוש, ובאיזה תת-תחום מדויק אתמקצע.
אז, סביר להניח, שהביקורת תצוץ גם אם לא נקרא לה. התחרותיות בתחום עצומה עד אכזרית, והרף הגבוה שמקצוענים מסוימים מציבים, מקשה את החיים של כולנו. ואז קשה מאד להתחמק ממנה. אם בשנות הלימוד וההתקדמות העיקרית עצמנו עיניים במכוון, והסתרנו את העבודות מעיני הביקורת, הרי מגיע הזמן שצריכים לבדוק את השטח, מי איתנו ומי לצרינו.
ה. זווית אישית
כאשר אני הוצאתי את הראש שלי החוצה לבדוק את השוק ותנאיו, קרסתי.
היה זה עידן הפריחה של "ווקסברגר". יואל ווקסברגר, אם לא שמעתם, הוא האומן החרדי, בה"א הידיעה, בעל כשרון נדיר, ושילוב מנצח של עיצוב חדשני בגוונים עתיקים, האיש הצעיד את תחום האומנות הגרפית החסידית למחוזות מרחיקות לכת, מחוזות מאתגרות, שגם בחלוף השנים טרם נמצא האדם שגילה נכונות אמיתית לעמוד מולו ולתת פייט רציני. הוא היה המושל בכיפה, וכפי הנראה עתה הוא גם יישאר במשבצת זו תקופה לא קצרה.
בכל מקרה, כאשר אני הייתי בשלב הזה של הוצאת עין אחת החוצה, לבדוק את השוק התוסס, ומציאת פינה מתאימה לנגן שם את הצליל שלי עם תיק הגיטרה פרוסה לאחסון מטבעות העו"ש, הבנתי עד כמה התמזל מזלי שלא הוצאתי את 2 עיני בבת אחת, ככה הנזק היה די מינורי.
לכל מי שניסיתי למכור את מרכולתי, ביקש, "תעשה כמו ווקסברגר". זה היה נורא ואיום, כולם ביקשו ווקסברגר, וכמובן במחירים של איש קטן, מחירי רעב ומצוק. כשהציבו לי רף גבוה כזה, אזי כל מה שרק לא הייתי מבצע היה נקטל בביקורת.
כשהתיישבתי וניסיתי למתוח פרחים ולקשקש ווילונות, לפזר צבעי בורדו, ולגדוש אפקטי הבלטה והצללה על כל צעד ושעל, קמתי לאחר מכן כמו יונה בלי נוצה, כמו חתול בלי זנב, וכמו מרק בלי מלח. לא התחברתי לזה, והביקורת בסגנון "זה לא ווקסברגר" הפילה אותי לקרשים.
כאחד שהציב לעצמו מטרה להוביל נתח שוק מכובד (?), הבנתי שהביקורת ה'אנט-ווקסברגרית' חונקות את יצירותיי. לא הועילו טענותיי שאני מנסה להציב קו שונה, ואולי מכובד יותר, זה היה לריק, ופסק זמן היה עניין הכרחי בעיני.
לקחתי פסק זמן של שנתיים, שנים של התעטשות, שנים שבהם בניתי לעצמי מנגנון של עיכול ביקורת בצורה נכונה.
מנקודת מבט זו התחלתי להבין, שיש דרך להאכיל את הביקורת, להיחשף לצדדים לא שלמים, ואפילו לצדדים אפלים, ובכל זאת להישאר שלם, שמח וטוב לב. בניתי לי אוהל מוגן בשם "נקודת האפס". 'לא מגיע לי כלום', וכ'ל מה שיש לי ביד הוא מתנה נטו'. ידעתי שאם נקודת ההתחלה תהיה של הגדרת ה'אני' כחסר כל, אזי בוודאי יש לי לשמוח בכל התקדמות וצעד, גם צעד קטנטן. כי גם אם נלך הכי רחוק, ויאמרו המבקרים שהגרפיקה מועתקת אחד על אחד מפלוני אלמוני, נו, הרי יש אנשים שגם את זה אינם יכולים, אנשים שלא יודעים את שילוב המקשים קונטרול+C.
באותו רגע החלטתי לחזור לעולם הגרפיקה והפרסום, אבל בתנאים שונים. אם עד אז דאגתי לפאר את כל יצירותיי בשם היעני מסחרי שלי, הרי מאז הסרתי אותו במופגן, במחשבה ברורה, שעתה אני נכנס שוב לשוק החשוף לביקורת קשה, מתוך רצון להיחשף לביקורת ולהיבנות הימנה. וזה אפשרי רק כאשר אקטין את עצמי בעיני, ואחליט, לי לא מגיע כלום, אני מתחיל מ"נקודת האפס", ועל כן כל צעד טוב שלי, הוא הרי מתנה והתקדמות, וכל ביקורת, הרי במקומה הראויה עומדת, כי אני בסה"כ כלומניק, ואני מודע לכלומניקיות שלי.
וכך כאשר שמעתי ביקורת על העבודות הגרפיות והקריאטיביות שלי, הפנמתי אותן כראוי, כי המנגנון שבניתי, היה כזה, כמו קול פנימי שאמר לי בתוכי: "הרי גם אם המבקר יודע שאתה עומד מאחורי היצירה המעוותת הזו, הרי הוא יודע שהחלטת לא לייחס את העבודה אליך, עובדה שלא ציינת את השם המסחרי שלך, ואם כן, כנראה שגם הוא יודע שאני לא שלם עם זה".
זה עמד גם בבסיס הרעיון לבחור בשם "איש קטן", בכוונה מוגדרת מראש, לפתח מנגנון להאכלת הביקורת, ואז כל קטילה וביקורת שלילית, מופנמת ומופנית לתיבה הקטנה והמגודרת של "איש קטן וחסר יכולת", 'אז מה אתה רוצה ממני, גם אתה רואה שאני מודע להיותי איש קטן'. ואכן יש לי "כתונת קרוע ומנעלים המטולאים", אבל במצב של אפס, במצב של "לא מגיע לי כלום" אזי גם זה טוב ומעולה אפילו. ומשם ניסיתי להיבנות מהביקורת.
אוסיף משפט מסכם נוסף בבסיס התיאוריה: החוכמה היא להיות מודעים לשלילי, ותוך כדי לדעת להיאחז בקרנות המזבח, ולזעוק, גם המצב השלילי הזה הוא יתרון ביחס לאפס. ומשם כל התקדמות קטנה, שווה מליונים.
ו. הלימוד הטוב ביותר – חשיפה לביקורת
זה היה דרכי לבניית מנגנון להכיל בקרבי את הביקורת. כל אחד יכול לבנות את המנגנון בצורה שונה. אך מבלי לבנות מנגנון ראוי, הרי איננו מלאכים, ומהרגע שהעבודות מוצעות לעיני כל, הרי הביקורת בא תבוא, או מכיון שהצירה אינה מושלמת, או כי אין סיכוי לקלוע של טעמם וריחם של "כ-ל" הנחשפים ליצירה.
ואז הביקורת מחלישה את הנפש וחונקת אותה מלייצר.
אם נבנה מנגנון עיכול נבון, אזי הביקורת תמצא את מקומה הנכון בצורה הרבה יותר קלה ומועילה. התרופה תתעכל באופן בריא, גם אם היא מרה כלענה ברגע הראשון, ואפילו בשבוע הראשון.
ורק בתום בניית המנגנון להאכלת הביקורת, וביצוע "תיקון" מתמשך לאור הביקורות, רק אז נוכל להביט אל השוק בעיניים חדות ובטוחות, או אם תרצו תשתמשו עם הסלנג העולמי "תסתכלו למתחרים בגובה העיניים", ולהתחיל בסריקת השוק, בבדיקה מקיפה איפה המשבצת הראויה להיכנס בה, היכן אוכל להציג את היתרונות שלי על פני המתחרים, ומשם לבוא לידי החלטה מבושלת ומצטמקת וטוב לו, על המושב הראוי והנכון מקצועית, מקום שישרוד הרבה רוחות, ביקורות, וקטילות, כי עתה הגוף התחסן יותר ובשל יותר להאכלת הביקורת, באופן כזה שפיפס כזה או אחר לא תרעיל לו את הנשמה, כי הרי עבר את תקופת ההפנמה, תקופת הושטת הגו לחיצי המבקרים.
או אז תוכלו להחזיר את השם המסחרי בצד הפרסום, ואז אפילו תווכחו שנכון מאד להודות למבקרים, שבעזרתם צעדתם קדימה, כי מה שלא הורג – מחשל, ובסופו של דבר, הביקורות חישלו את כל אחד ואחת מכם. (כפי שכולי תודה בפה מלא לכל המבקרים, וביותר לאלו שביקרו אותי קשות עד מוות, (כמרדכי וחבר מרעיו. גם מקארתור יזכה לתודה בבוא העת, מולו אני עדיין בשלבי בניית המנגנון, אוח).
אם נרצה דוגמא מעניינת למנגנון בקרת הביקורת, נחזור לרגע אל מלחמת ווקסברגר&הומינר:
היום, הרי ההגדרות ברורות, "מלכות ווקסברגר" יושב במשבצת החסידית | ציורי | קישוטי, במשבצת זו כמעט התייאשו המתחרים לתת תשובות, ובצדק החליטו להתמקד בחלופות אפקטיביות שונות. ובעיקר בית היוצר של "הומינר". וכך הגענו לחלוקה ברורה וחדה: ווקסברגר יותר קישוטי, יותר פרחים, יותר ווילונות ובגדול: יותר מקושקש. הומינר: הפוך לגמרי. יותר סולידי, יותר נקי, קו מגוהץ, ואפילו נקי. שניהם פונים לשני סוגי קהלי יעד שונים בתכלית. הקהל שאוהב את הקישוטים של ווקסברגר, לא יתחבר כלל למגוהץ של הומינר, ויטען שיש שם בזבוז שטח מת, ושעמום גראפי משווע. יתר על כך, מושבעי ווקסברגר יטענו על "בל תשחית" במוצרי הומינר, בעוד יש שם יותר מידי שטחים ריקים מיצירות. מאידך, קהל היעד שמעדיף הומינר, מואס ביצירות של ווקסברגר, לאמר, זה עמוס מידי, מכביד על העין, צבעים רועשים שמרעישים במוח ולא נותנים פינה של מנוחה, כי גם שם ינבע איזה מעיין ויצוץ איזה ציפור.
ולמה אני חוזר כאן על דברים שכבר כתבתי פעם בשרשור אחר, כי לדעתי ניתן לראות בהתפתחות המעניינת הזו, ובחלוקת המשבצות המצויינת בתחום הברכונים וכו', הקשר ישיר ודוגמא מדהימה של בניית מנגנון ביקורת נכונה שפיתחו המתחרים של ווקסברגר, שבמודע הלכו והתפתחו במשבצת שבהם הם טובים יותר מווקסברגר, יתר על כך, ווקסברגר, גם אם ירצה, לא יוכל לבצע את העבודות הנקיות והסטריליות מבית הומינר, והמודעות הפרסומיות מבית ווקסברגר יוכיחו, הם עמוסות גם במקום שהעומס יוצר שפעת. וכן להיפך, הומינר יתקשה להפיק את הפאר והמלכות'דיג של ווקסברגר, ואז כל אחד יושב בבטחה על המשבצת וקהל היעד שלו, וכולם יצאו מורווחים.
ז. לסיכום הדברים:
ביקורת בתחילת הדרך הרסנית ואינה יעילה כלל. אולם הביקורת תפתיע אותנו בהמשך הדרך גם אם לא נרצה, כאשר רק נתחיל לגדול. ובשלב הזה, מהראוי לפתח מנגנון להאכלת הביקורת, באופן שהביקורת תצעיד אותנו קדימה, ולא אחורה. באופן שהנפש תפנים את הביקורת באופן הראוי. כי ללא מנגנון הזה הנפש לא תשרוד, וסביר להניח שתנטשו את העבודה, ללא סיבה מוצדקת.
נקודה חשובה מאד, אם כבר הגענו לתובנה, שהביקורת הינה כלי אשר בבחירה האישית שלנו יכול להיהפך לכי של בנין ותקומה, ישתדל האדם להתשמש בה ככלי, רק כאשר הוא באמת חושב שהיצירה שהוא רוצה להכניס לזירת הביקורת אכן מושלמת בעיניו, כי חבל לבזבז את הכלי הזה לעבודות גרועות, וייתכן מאד שאם לא יתאפק האדם ויציג גם עבודות גרועות בעיניו לעין המבקרים, 'יזכה' למבול של אש וגופרית, שלא תצעיד אותו לשום מקום, והמייבין יבין את כוונת המשורר.
בשולי הדברים:
בעקבות ה"יום העצוב בפרוג", אני אומר באופן חד וברור, חברים, תמשיכו להעלות את העבודות שלכם לעין כל, (בפרט אם אתם בשלבי בניית המנגנון דלעיל, ולא ממש בתחילת הדרך), זה יחסן אתכם, יחשל אתכם, ויצעיד אתכם קדימה, וזה שווה ערך לאלף קורסים ! ואם עברתם קורס כזה או אחר, אזי החשיפה הנכונה והמבוקרת לביקורות יוציא מכם יצירות מושלמות לעילא ולעילא.
כאשר העליתי משך השנים עבודות בפרוג, הרי רציתי בסתר ליבי שכולם יתלהבו, ולא, זה לא תמיד קרה, קטלו די הרבה, ויש דברים שקטלו באופן גורף וקשה. ואז היו בפני 2 אפשרויות בחירה, האחת, ללמוד מהביקורת ולהשתדרג, והשנייה, להיכנס לקובית הנפגע הנצחי ולהתכרבל במיטה. בחרתי כמובן באפשרות הראשונה, ואני מייחס לכך חלק נכבד בהתקדמות שלי. רבים טעו לאמר שיש כאן משחקי ענווה לשם גאות, וזה כמובן לא נכון, מדובר בטקטיקה שלקח לי תקופה ארוכה לבנות, של לימוד והתקדמות בדרך הקשה. ואני אפילו ממליץ על כך מאד לכל החברים המקצועיים כאן, למי שמוכן לזה נפשית. כי זה באמת לא קל לפעמים, ולפעמים הביקורת כה קטלנית, עד לכדי הפרעות בשינה. אבל בסופו של דבר, זה טוב יותר מאלף קורסים. אם יודעים כמובן לסנן את הביקורות הבונות מתוך שלל הביקורות.
ואי אפשר בלי אזהרת סינון: תסננו! לא כל הביקורות באות מהרצון הטוב של המבקר לטובת המבוקר נטו, לפעמים בהחלט מסתתרים מאווים פסולים ומידות מושחתות כאלה ואחרים מאחורי המילים "ביקורת בונה" של המבקר. אשר על כן תסננו את הביקורות ותנטרלו את המעוותות שבהם. אך הנכונות מתוכן קחו קרוב קרוב ללב, ותחבקו אותן כמבוא להצלחה מסחררת בעתיד.
נ.ב. המאמר כמובן לא נערך כדבעי, ממחסור משווע בזמן איכות, ומפזיזות כותבו. ועל-כן ייתכנו בו הרבה מאד טעויות, אפילו מגוחכות, ועם ה'רגיש'ים הסליחה. [הרווחנו עוד טיפ: נכוון את הביקורת לכיוונים הרצויים לנו, בכך שנדגיש את המגרעות שבמוּדַע, המגרעות עליהם גם אנחנו יכולים להצביע! ואז יקרה דבר מאד פשוט, המבקרים יטפלו בנקודות הנכונות, בנקודות הלא-מוּדעוֹת, ולא יתקשקשו על מה שכבר עבר את הביקורת העצמית שלנו].
ותודה לפרוג שהביאני עד הלום, בזכות הביקורת.
...............................
