יורדים מהסולם המתנדנד, הוא משמיע גניחה קטנה, מניחים את הארגז העתיק, אחחח, זה היה כבד. מסירים את האבק ופותחים, המנעול מתעקש קצת אבל החלודה גוברת.
הו!
הנה הוא, 'הספר במהדורה הנוסטלגית' .
בסוף יקראו לך לחזור
דבר ראשון, תודה, הזכרת לנו נשכחות עם יומן העור הכחול-אפור הזה, והגומי, התיפורים האפורים. אוח, היום הכל פייטים מתחלפים.
והנה הגיע הפתיח, המתנצל מראש, ושתדעו, זה לא מה שחיכיתם, זה לא רמת הכתיבה, לא הסגנון, לא העדינות, לא היופי שאני הגעתי אליו היום. אמנם קניתם כי כתוב רותי קפלר אבל דעו זה לא מה שדמינתם, והיות שכך אני פתוחה לביקורת, אני יודעת שהיא תהיה.
את הוגנת, רותי, ממש, קבלי את הערכתינו, מאוהבי הכנות.
דמויות:
שלום
לחיה סירקין, מסמר העלילה, מנהלת מכובדת ומעונבת של סמינר, איך לא? בני ברקי. אוהבת את עצמה ואת הדרך שבה היא פועלת, ואנושית להחריד מתחת לז'קט.
בעלה,
אברהם (איזה קלאסה של שמות, יופי) בעל מדהים, שותף מלא לרגשות שלה , יודע מה לומר ומה לא, חולק עליה קצת, לא ידע עד שלא ראה כמה כייף לו עם ההייטקיסטים מחיפה.
לאה, בת 17, ילדה עדינונת ושקטה, חיה במים רדודים, מה שקורה הוא טוב, מתי ראיתי אותה משתמשת ברגש שלה? כשהיא כועסת על הזריקות שמטי דחפה לה, שם זה פתאום קפץ לה.
מטי (סוף סוף שם לא סתמי) מאופינת בקיצוניות: גאונת על, כולם יודעים.
אגב, בחיפה לקח להם הרבה זמן לקלוט, טוב כנראה זה בעיה שלהם ותו לא. עושה די מה שמתחשק לה, סוערת, פעילה, חוצפנית, עסיסית, מרתקת, רגש במינון גבוה. (זה מוסבר ברחל בתך הקטנה:
למטי היו פערים בין השכל לרגש, היא ידעה הכל אבל ברגש היתה ילדותית. בחיאת, תנו לקורא למצוא את זה לבד!) מנסה להיות עממית אבל אוהבת את הכבוד.
אשר החמוד, שנתנו לו תפקיד קטנצ'יק רק כי צריך אח אחד בכל העלילה הזאת.
דמויות רקע שטוחות כמו דף:
המורות בסמינר
ה(א)נשים שבחתונות
השכנים מנוה גבעול
האלו מחיפה
האח של השכן מנווה גבעול (המליונר, לא סליחה, המליארדר, מה לא שמעתם עליו? הוא מחזיק כמה חברות הייטק בארץ ורחוב בהרצליה)
אלו ששטוחים קצת פחות, אולי כמו צלחת חד פעמית:
פרעה החתול
הודיה מורינבאום
אביבה
חברות מכל הדורות
שרה קדרון
ויש אחת, בעומק מרקית, הוקדש לה פרק- שתיים:
גברת מורינבאום.
אלוקים, מה זה היה הפרק ההוא של המכתב?
שלום לכולם נעים להכיר, שבו, יש כיבוד, כרוב לא חסלט מתא המטען של האוטו, פֵּרות מהמעבדה, עוף בטעם במבליק, מה שתרצו. ועכשיו נראה מה זממתם יחד.
העלילה הינה עלילה סמינרית, סוערת, מלאת נערות ואור, חיים תותים.
המנהלת אוהבת את הצוות, את הכבוד שהוא נותן לה, עושָה פוזות על היעוצים הרבים שהיא צריכה לתת, קצת מגזימה עם זה, בואי, חיה, בימי עיון למנהלות בטוח הולך צחוקים, אני אמנם לא מנהלת, אבל רושמת לי לכשאהיה. יס, היא כבדה למדי.
קצת מוזר לי שהפרק המוקדש לשרה קדרון אומר כמה עמוס לה מה שלא היה כתוב על חיה , כנראה לה
לא היה עמוס.
חיה גוזרת על עצמה גלות לשנה, רוצה להתנתק קצת, ובעוד בעלה ומטי פורחים בצפון החביב, היא מרגישה שהיא נגמרת. חסר לה הכח, וזה אנושי ואמיתי ממש. ואוף, למה אף אחד לא מתקשר לומר לה שלא מסתדרים בלעדיה?
מי שלא הרגיש ככה אף פעם שיקום.
שרה קדרון מתגלית כנמרצת בעלת יכולת על להפעלת צוות, ומשגרת את מורותיה לחזית התלב"ס. (ואיפה קצת מרדנות של צוות מול מנהלת חדשה? מממ)
אבל הקליימקס הוא בשעה לאה פוסעת בשבילי המושב ובידה, הי! הנה אתה! יומן העור הכחול, ומתגלה שלא צריך אותו בכלל, תחי האירוניה מכריכת הספר.
ובמדרון המהיר מרגע זה ועד לסוף מוצא כל אחד את עצמו, אברהם עם ידידיו הנלהבים, מטי בכיתתה, חיה בכיסא עור אחר ומבטיח פחות, לאה עם חתנה (מזל טוב! כמה טוב שהצדדים גמרו לברר את מה שהציק להם והארוסין יכל להחגג, כמה זמן אפשר לעמוד עם העוגות בפתח האולם ולחכות שינתן האות?)
הי, מי זה פה בצד? ציפה, רותה, וצילה.
ודעו מעתה: כדי להתקבל למשרת מזכירות בבית המורה חיבים להקרא על אותו השטאנז: מירה\ גילה\ זיוה \דיתה \חסיה.
סתם, מעדכנת, שלא תבכו אחר כך שלא ידעתן.
ציפה ורותה, בעלות טקט בכמות הזויה, ממש כמו מלכה רותי מ16 משולשים
(סורי, זה מה שעלה לי) מדברות בקולי קולות מה שעולה על ליבן. וזה נפלא, דרך מצוינת להעביר את מה שחושב העולם על חיה בלי לומר: וכך חשבו כולן בבתיהן \ נשות הקהילה פטפטו בגינה על כך ש \ כשעברה חיה ברחוב חשבו כולם ש, תודו שזה מענין יותר.
כתיבה:
ובכן, לא אחד ולא שניים אמרו שזה מזכיר חוי רוזנברג.
הרבה דו שיחים, מלא, מלא. הרבה מחשבות והבנות עצמיות. תהליכים משוכתבים נקרא לזה.
בכל מקרה, לא סתם כתוב רותי קפלר על הכריכה.
העלילה לא לעוסה. מחדשת, מרעננת.
הדמויות אנושיות מאוד, אפשר ליצור עלילה מדמויות סטנדרטיות והיא תהיה טובה. לא צריך מכשפות ומלכים, נאצים וסודנים.
וכולם טובים. היידה! רותי קפלר! בזה נשארת אותו דבר! כולםםם טובים!
הנה, קחו, איפה אזכור לעוול הרציני שעשו לחיה? כמעט אפס, וגם כשכן, אברהם אומר, מטי, אני לא מרשה לך לדבר ככה.
מקומות ההתרחשות:
הסמינר: כמה קיטשי, ככה מחויב, הוא בבני ברק.
הטשולנט: חתונות , רחוב, חנויות, משרדי המויסדעס.
הגלות: נווה גבעול. אחלה שֵם, לכי להציע אותו לישוב בהתרקמות.
המשרד של בית המורה, שם קראו לה לחזור.
לגבי
מסר , אז הוא בוסרי למדי, כתוב שחור על גבי לבן בפונט קצת מעצבן
(למה, באמת?)
וכרגיל- לוחם צדק איכשהו. ולא אמרנו איזה צד של צדק.
וזה בדיוק מה שמדהים, פתאום עמדתי מול ההגשה שלך היום וההבדל הוא עצום ולסופרת שעפה קדימה ככה מגיעה שאפו! קבלי---
אז סגרנו את היומן העתיק בכחול אפור, הלבשנו את הגומי, ושמנו שם פתק, לבן, יפה "בסוף יקראו לך לחזור"
תודה רותי, על ספר מקסים וערכי, חינני כמו שתמיד ידעת, הקומה הגבוהה עומדת על בסיס נפלא, ולא רע בכלל.
על הדמויות החמודות, היופי שלהן, כל אחת לעצמה, ההתאמה כל כך כל כך לעולם שאנחנו חיים בו, לא איזה עלילה מהוגוורדס.
על כתיבה עם חן, שובבות, זרימה, כייף של ממש.
- - - - - - הלכתי להעלות את הארגז חזרה- - - - - - - -
הנושאים החמים
