בעבר כתבתי כאן את אחותי כלה וכבר אז ידעתי שמתי שהוא ארצה לכתוב קטע נוסף על הנושא. שמחה שמצאתי את הזמן לכך. אשמח לתגובות וביקורת
זוכרת שיצאת מתא המדידה, חגיגית וזוהרת. אני זוכרת גם איך המוכרת התנפלה עלייך, שרקה "וואווווו" ארוך. גם אמא התקרבה, מיששה את הבד, התרגשה איתך. מי כמוני יודעת כמה שנים היא חיכתה לראות אותך בשמלת כלה.
זוכרת שהתקרבת למראה, הבעת אי סיפוק עלתה על פנייך. אחרי חצי סיבוב לימין, חצי סיבוב לשמאל, החלטת שהשמלה לא מספיק צנועה בשבילך. המוכרת קימטה פנים, אמרה ש"חבל" ו"השמלה הזו כל כך יפה לך!!". אמא שתקה, אף פעם לא רצתה להתערב בבחירות האישיות שלך. ורק אני עמדתי בצד, מחיתי דמעה שאיש לא ראה.
פתאום נזכרתי בך, אחות. איך כל השנים נלחמת לבד. היית כבר מעל עשור אחרי סמינר, ההרצאות של הרבנים מפעם כבר לא הדהדו באוזנייך. אפילו מתאי הזיכרון שלך הן כבר הספיקו להישכח.
היו לך את כל הסיבות בעולם ללכת ימין ושמאל ובכל זאת את נשארת על דרך האמצע. עם התמימות הזו מפעם והאמת שאין שני לה.
הזיכרונות מציפים אותי. ברקע אני שומעת את המוכרת מציעה לך עוד כמה שמלות, מחליפה איתך כמה מילים על עבר והווה. המילים מתערבבות אצלי בראש, לא מצליחה להתמקד בהן. כן מצליחה להתמקד בטלפון הקטן שמונח על כיסא העץ מול המראה. אני יודעת שהיו לך את כל הסיבות בעולם להחליף אותו ובכל זאת הוא נשאר איתך. תשע שנים. עבר איתך את המסע הארוך הזה. לבד.
תמיד צחקתי איך המתכנתת הכי מוצלחת, נשארת עם המכשיר הכי טיפש ביקום. ואת לא התרגשת מההגדרה שלך, מההגדרה שלו. הבטחת להישאר עם הפלאפון הכשר שלך לנצח נצחים. לא משנה כמה חברות הייטק תעברי בדרך.
ואני תמיד שאלתי את עצמי איך? מה נותן לך את הכוחות? להילחם לבד זה בטח קשה.
תשע שנים ללא תקנון לא גרמו לך להתלבש אחרת. ואיך כל יום עמדת מול המראה ובחרת מחדש להתלבש איך שמלך עולם רוצה שתתלבשי. איך הרוחות בחוץ לא השפיעו עלייך, אחות? זה דור אחרון. קשה פה מידי. מאיפה שאבת את כל הכוחות?
בשבתות הקיץ, שהיינו מלקקות גלידת סורבה מול השמש. הייתי אומרת לך שאני מקנאה במי שיזכה בך. תמיד קינאתי ביכולת שלך להילחם כמו לביאה. ללכת עם האמת באפילה. לפעמים זה היה נראה שאין לך שום ניסיונות. הכל תמיד היה ברור מאליו. הלוואי שהיה לך מילות קסם לחלק לעולם ולי. לא כולם מצליחים להילחם כך לבד.
הזיכרונות לוקחים אותי רחוק. נזכרת בחברותייך לספסל בית הספר. כמעט כולן השתנו עם השנים. ספרי לי מה הסוד שלך? איך הצלחת להישאר כזו חזקה ועומדת למרות כל הזמן שעבר בדרך?
"רחלי?" פתאום אני שומעת את השם שלי, וברגע אחד מתפוצצות בועות הזיכרון. אני רואה אותך מולי, מחייכת. אמא שואלת אם הכל בסדר. "ריחפת קצת, היית בעולם אחר", היא מעדכנת אותי.
"כן... הכל מצוין", אני מחייכת אליכן בחזרה.
אנחנו יוצאות מהחנות, ורגע לפני שאנחנו נכנסות לרכב, אני עוד מסובבת את הראש לאחור. אולי יום אחד יהיה בי את האומץ לספר לך כמה היית בשבילי השראה, ואיך בכל המלחמות שלי היית נוכחת.
הנושאים החמים
)
