עזרה דחוף עזרה לבחורים

[פרוגיא]

אני נפגש די הרבה עם בחורים בעיקר חסידיים שנורא קשה להם בישיבה שכל הזמן לומדים
ועליתי על בעיה שיש אצל החסידים בעניין הישיבות אין להם ישיבות תעסוקתיות או מסגרות עם קצת שעות או ישיבות תיכוניות להפך מהספרדים והליטאים שלהם יש הרבה כאלה אז אשמח אם יש למישהו רעיונות מה לעשות לבחורים שגרים בירושלים שם אין כמעט ישיבות חסידיות אולי יש לכם מידע על מסגרות או ישיבות מתאימות בלי פנימייה ובאזור ירושלים אשמח אם תנסו לעזור כי גם הבנתי שלבחורים האלה הם רואים שאף אחד אצל החסידיים לא עוזר להם לא פותח להם ישיבות מתאימות אז הם פשוט יוצאים כי הם לא אין להם סיבה להיות בישיבה הם רואים שזה רק לחץ להמשיך ללחוץ להמשיך את הלחץ א בסוף הם יוצאים לעבוד מתקלקלים הולכים לצבא כי הם חושבים שככה הם יהפכו לאנשים כי בישיבה הם לא הצליחו אבל הם גם לא מוכנים לצבא וזה רק עושה את הדור הבא שלנו לאנשים חלשים בודדים
אז בבקשה שכל אחד ינסה לעזור ולהציע פתרונות לגיל 15 14 16

 

[כי אנו עמך]

אני נפגש די הרבה עם בחורים בעיקר חסידיים שנורא קשה להם בישיבה שכל הזמן לומדים
ועליתי על בעיה שיש אצל החסידים בעניין הישיבות אין להם ישיבות תעסוקתיות או מסגרות עם קצת שעות או ישיבות תיכוניות להפך מהספרדים והליטאים שלהם יש הרבה כאלה אז אשמח אם יש למישהו רעיונות מה לעשות לבחורים שגרים בירושלים שם אין כמעט ישיבות חסידיות אולי יש לכם מידע על מסגרות או ישיבות מתאימות בלי פנימייה ובאזור ירושלים אשמח אם תנסו לעזור כי גם הבנתי שלבחורים האלה הם רואים שאף אחד אצל החסידיים לא עוזר להם לא פותח להם ישיבות מתאימות אז הם פשוט יוצאים כי הם לא אין להם סיבה להיות בישיבה הם רואים שזה רק לחץ להמשיך ללחוץ להמשיך את הלחץ א בסוף הם יוצאים לעבוד מתקלקלים הולכים לצבא כי הם חושבים שככה הם יהפכו לאנשים כי בישיבה הם לא הצליחו אבל הם גם לא מוכנים לצבא וזה רק עושה את הדור הבא שלנו לאנשים חלשים בודדים
אז בבקשה שכל אחד ינסה לעזור ולהציע פתרונות לגיל 15 14 16

אני רוצה להתייחס לנקודה הזאת שהזכרת שאין מסגרת תומכת לבחורים כאלה, אני בהחלט מסכים איתך בענין, משיחות שערכתי עם בחורים גם בגילאים האלה זה בחורים עם נשמה זהב שרוצים להצליח, אבל רק קשה להם עם הלימוד הארוך.

מה שאני מציע בתור פלסטר- עד שיפתחו ישיבה שבאמת מתאימה לזה, זה לצאת איתם פעם בשבוע-שבועיים לטבע עם כלי נגינה- אם הם יודעים לנגן בעצמם זה מעולה, ואם לא אז המבוגר שבא איתם, ופשוט לתת להם לפרוק את הנשמה דרך הניגון, לשבת איתם להרעיף עליהם המון חום ואהבה, לומר להם בצורה ברורה שהם בחורים סוג אא שהקב"ה אוהב אותם בדיוק כמו המתמיד הכי גדול בשיעור, לחזק אצלם את הנקודות שהם באמת חזקים בהם, וזה יתן להם את הכח ואת החמצן להחזיק בישיבה.
הרבה הצלחה במלאכת הקודש.

 

[chaim המלך]

אני מתעסק עם בחורים הרבה שנים כבר והרעיון שהביא האחרון הוא כזה מוצלח ויהודי
ממליץ מאוד לצאת איתם לקומזיץ

 

[פרוגיא]

אני רוצה להתייחס לנקודה הזאת שהזכרת שאין מסגרת תומכת לבחורים כאלה, אני בהחלט מסכים איתך בענין, משיחות שערכתי עם בחורים גם בגילאים האלה זה בחורים עם נשמה זהב שרוצים להצליח, אבל רק קשה להם עם הלימוד הארוך.

מה שאני מציע בתור פלסטר- עד שיפתחו ישיבה שבאמת מתאימה לזה, זה לצאת איתם פעם בשבוע-שבועיים לטבע עם כלי נגינה- אם הם יודעים לנגן בעצמם זה מעולה, ואם לא אז המבוגר שבא איתם, ופשוט לתת להם לפרוק את הנשמה דרך הניגון, לשבת איתם להרעיף עליהם המון חום ואהבה, לומר להם בצורה ברורה שהם בחורים סוג אא שהקב"ה אוהב אותם בדיוק כמו המתמיד הכי גדול בשיעור, לחזק אצלם את הנקודות שהם באמת חזקים בהם, וזה יתן להם את הכח ואת החמצן להחזיק בישיבה.
הרבה הצלחה במלאכת הקודש.

אני בהחלט מסכים שזה עוזר אבל עכשיו בא נדבר לטווח ארוך תחשבו על כל בחור שדיברתם תתבוננו טוב ואתם תבינו שזה לא הזמן הארוך אחרי שהם נמצאים הרבה זמן בישיבה שהם לא נהנים אז אחרי חודש זה כבר לא הבעיה של הרבה זמן הבעיה זה בכלל כל שניה מחדש שהם נמצאים בישיבה זה סבל אבל תוציא אותם ליום אתה תוריד סבל של יום אבל אתם תראו שיש לו חרדות מהישיבה זה מראה שזה סבל של כל שניה וזה גורם למוח לשנוא את הגורם לסבל שלו ובמה המשגיחים ראשי ישיבות משתמשים להצדקת הישיבה הם אומרים שהתורה זה קשה והם רואים שהתורה זה מה שגורם לסבל אז הם מתחילים לשנוא ללמוד ואת התורה ואז כשהן סובלים מהתורה הם בודקים מה הגורם לסבל זהה מבלבל אתה יכול להוציא אותי יום לשחק אבל אחרי זה הוא חוזר ורק מקבע את השנאה מחדיר שנאה

 

[כי אנו עמך]

אני בהחלט מסכים שזה עוזר אבל עכשיו בא נדבר לטווח ארוך תחשבו על כל בחור שדיברתם תתבוננו טוב ואתם תבינו שזה לא הזמן הארוך אחרי שהם נמצאים הרבה זמן בישיבה שהם לא נהנים אז אחרי חודש זה כבר לא הבעיה של הרבה זמן הבעיה זה בכלל כל שניה מחדש שהם נמצאים בישיבה זה סבל אבל תוציא אותם ליום אתה תוריד סבל של יום אבל אתם תראו שיש לו חרדות מהישיבה זה מראה שזה סבל של כל שניה וזה גורם למוח לשנוא את הגורם לסבל שלו ובמה המשגיחים ראשי ישיבות משתמשים להצדקת הישיבה הם אומרים שהתורה זה קשה והם רואים שהתורה זה מה שגורם לסבל אז הם מתחילים לשנוא ללמוד ואת התורה ואז כשהן סובלים מהתורה הם בודקים מה הגורם לסבל זהה מבלבל אתה יכול להוציא אותי יום לשחק אבל אחרי זה הוא חוזר ורק מקבע את השנאה מחדיר שנאה

אתה צודק!
כפי שכתבתי היציאה לא נוצרה רק בשביל להשכיח ממנו את הסבל אלא גם לתת לו כוחות להתמודד עם הישיבה, צריך להסביר להם בדיוק מה שאתה כותב פה, שהתורה היא לא מקור הסבל בעולם, ואם יש לך זמן פנוי והסברת להם בטוב טעם- תוכל ללמוד איתם, אפילו קצת, אבל הקצת הזה יהיה להם מתוק, בסוף זה לא בחורים שלא מוכנים לשבת וללמוד אלא שקשה להם, אתה צריך לתת להם את ההסתכלות הנכונה על הלימוד ועל החיים, והם יבינו את המורכבות ויבינו שמה שהם כן לומדים זה מצוין.

 

[פרוגיא]

אני מתעסק עם בחורים הרבה שנים כבר והרעיון שהביא האחרון הוא כזה מוצלח ויהודי
ממליץ מאוד לצאת איתם לקומזיץ

נכון אבל ברגע שהם סובלים וקשה והם במקום שהם שונאים זה גורם להם להסתגר בתוך עצמם ואפילו קומזיץ הם לא מוציאים את מה שבפנים זה רק נשאר בפנים זה גורם לעוד סבל זה גורם לרצון לברוח הם לא רואים או מבינים שיש עזרה ובאמת שאין כל מה שיש זה רק להשקיט והם לא טיפשים בחורים הם מאוד חכמים מאוד חכמים בסוף הם יגלו את האמת אי אפשר לא להתייחס לזה זה מוריד ביטחון עצמי זה פוגע לטווח ארוך זה אנשים יותר רגישים מבחורים אחרים וזה גורם להם להיפגע מאוד עמוק וכל זה רק בגלל לחץ שמסתובב אצל המגזר החסידי שידוכים שם טוב הם שואלים את עצמם אם יש סיבה אחת בעולם שהוא ישאר בישיבה וסיבה אחת להצדיק את הישיבה את הרבנים שעומדים מאחורי זה והם רואים רק דבר אחד לחץ שידוכים

 

[כי אנו עמך]

נכון אבל ברגע שהם סובלים וקשה והם במקום שהם שונאים זה גורם להם להסתגר בתוך עצמם ואפילו קומזיץ הם לא מוציאים את מה שבפנים זה רק נשאר בפנים זה גורם לעוד סבל זה גורם לרצון לברוח הם לא רואים או מבינים שיש עזרה ובאמת שאין כל מה שיש זה רק להשקיט והם לא טיפשים בחורים הם מאוד חכמים מאוד חכמים בסוף הם יגלו את האמת אי אפשר לא להתייחס לזה זה מוריד ביטחון עצמי זה פוגע לטווח ארוך זה אנשים יותר רגישים מבחורים אחרים וזה גורם להם להיפגע מאוד עמוק וכל זה רק בגלל לחץ שמסתובב אצל המגזר החסידי שידוכים שם טוב הם שואלים את עצמם אם יש סיבה אחת בעולם שהוא ישאר בישיבה וסיבה אחת להצדיק את הישיבה את הרבנים שעומדים מאחורי זה והם רואים רק דבר אחד לחץ שידוכים

תראה זה לא רק קומזיצים, הקומזיץ זה הדרך לפרוק כמובן שצריך גם שיחות אישיות מלב אל לב.

אני שוב חוזר זה לא בריחה מהמציאות אלא לתת להם את הכוחות להתמודד עם האתגרים שהצבת, וכמו שכתבת הבחורים היום הם מאוד חכמים, אתה לא מסתיר מהם שום דבר אתה מדבר איתם בגובה העיניים, מסביר להם למה אתה יוצא איתם, ומנסה שיהיו אנשים כמה שיותר אמיתיים, ומנסה שהשידוכים פחות יתפסו מקום לא מצד הסור מרע(לא יהיה לך שידוך טוב) אלא מצד העשה טוב(תמצא את האישה שמתאימה לך ליכולות שלך ולכשרונות שלך).

 

[פרוגיא]

אתה צודק!
כפי שכתבתי היציאה לא נוצרה רק בשביל להשכיח ממנו את הסבל אלא גם לתת לו כוחות להתמודד עם הישיבה, צריך להסביר להם בדיוק מה שאתה כותב פה, שהתורה היא לא מקור הסבל בעולם, ואם יש לך זמן פנוי והסברת להם בטוב טעם- תוכל ללמוד איתם, אפילו קצת, אבל הקצת הזה יהיה להם מתוק, בסוף זה לא בחורים שלא מוכנים לשבת וללמוד אלא שקשה להם, אתה צריך לתת להם את ההסתכלות הנכונה על הלימוד ועל החיים, והם יבינו את המורכבות ויבינו שמה שהם כן לומדים זה מצוין.

לרוב זה בחורים פרקטיים שלא רוצים ללמוד

 

[פרוגיא]

אם אפשר מי שיכול שיביא לו הצעות תגובות לשתף אני רוצה למשוך תשומת לב. מהאנשים עם יכולות לעשות שינוי זה יעזור לאלפי בחורים שמתביישים אבל רוצים דיברתי עם מאות בחורים זה ממש ממש פיקוח נפש זה עניין רגיש לדעתי הכי רגיש בציבור החרדי הרי הדור הבא תלוי בבחורים האלה לפני עשור החרדים היו המגזר הכי רגוע בעולם אבל לאחרונה נאשמת מגמה בהתמכרות לאלכוהול ודברים שלא פה המקום לפרטם הם נכנסים לדיכאון אבל עדיין כל אחד רוצה לשרוד הוא רוצה להעביר את זה לילדים בצורה הזאת זה יועבר בצורה מעוותת צריך לבנות מסגרות שמתאימות לבחורים האלה אנחנו ההורים המחנכים יכולים באמצעות האתר הנפלא הזאת לדפוק על השולחן לגרום לאנשים לקחת את הבחורים ברצינות הם ממש מסכנים



ותאמינו לי שלא נסחפתי בכלל ויש מלא על מה לדון פה

 

[גזר מתוק]

משבר בעולם הישיבות הכלל החסידי: ישיבות נסגרו ומאות בחורים בלי מסגרת - כל רגע

דאגה גדולה בעולם החסידות סביב סגירתם של ישיבות בציבור הכלל חסידי והותרת מאות בחורים בלי מסגרת. ישיבת זוועהיל נפתחת מחדש וישיבות נוספות הודיעו על סגירה ומיזוג. כל הפרטים על המשבר הגדול

www.kore.co.il

כותרת ראשית בכל רגע

 

[גזר מתוק]

אגב בארה"ב יש המון ישיבות כאלה
למשל יואלי ראטה ועוד רבים
ואפילו לזמר בערי וובער יש איזה מסגרת כזאת

 

[פרוגיא]

צריך לומר את זה ברור מאוד אם החזקים עסקנים
לא ידאגו לבנים שלנו אנחנו נדאג בגאווה לילדים שלנו אנחנו רוצים את הכי טוב לילדים לנכדים שלנו


אם לא נעשה את זה עכשיו נאבד דור שלם.
אני לא כותב את זה כדי להתריע. אני כותב את זה כי אני רואה את זה. יום אחרי יום. שיחות עם בחורים, לחישות, דמעות שנשפכות רק בחושך. ילדים בני 15, 16, 17 עם לב זהב, עם רצון לטוב, עם אמונה חזקה, אבל עם נשמה מרוסקת.

הם יושבים בישיבה שותקים. לא מוצאים את עצמם. לא מצליחים ללמוד דף גמרא אחד בלי להרגיש שהם נכשלים.
הם מתביישים.
הם שומעים כל היום "תתאמץ יותר", "אין לך יראת שמים", "אתה לא באמת רוצה", "אתה נופל כי אתה אשם".
אבל אף אחד לא רואה שהם כבר ניסו. שהם צורחים בלב "ריבונו של עולם, תציל אותי!"
והלב נשבר.

והנפילה מגיעה. בהתחלה בקטן. קצת אינטרנט. קצת בריחה.
ואז זה מתגלגל. אלכוהול. מחשבות קשות. תכנים קשים.
ואז הם נכנסים לסחרור.
כי הם לא רעים אבל הם לבד.

הם צועדים ברחוב כאילו הכל רגיל, אבל מבפנים שריפה.
הם שומעים כל היום שיעורים על עבודת ה', מוסר, גאולה אבל הם לא מצליחים לקום מהמיטה בלי שירגישו שהם שקר.
וזה מה שצריך לשבור אותנו אנחנו מאבדים אותם בזמן שהם עוד בתוך הבית. בתוך הקהילה.

הם לא צריכים עוד עונש. הם לא צריכים עוד תוכחה.
הם צריכים יד.
הם צריכים שישאלו אותם איך אתה מרגיש? מה עובר עליך באמת?
הם צריכים מסגרות אחרות לא כדי להוריד רמה, אלא כדי להרים נפש.
מקום שבו לומדים גם, אבל קודם כל חיים.
שבונים בהם ביטחון. אמון. חיבור.
מקום עם חום אמיתי. בלי מסכות. בלי פחד.
תבינו זה לא מקרה פה ושם.
זה מגמה. זה גל שקט שסוחף את הבחורים הכי יפים. הכי עמוקים. הכי מיוחדים.
אם לא נבנה היום משהו אמיתי מחר הם ייעלמו. פיזית או נפשית.

וזה יפגע בכולנו.
אנחנו מדברים על הדור הבא של עם ישראל.
הם לא הפקר. הם יהלומים שצריך רק לשייף אחרת.

אני מתחנן.
אם אתה אבא אל תעצום עיניים.
אם את אמא תני לבן שלך להרגיש שאת לא מתביישת בו.
אם אתה מחנך תהיה אחר.
אם את אשת חינוך תקשיבי. באמת.

יש פה צעקה והיא לא נשמעת.
בואו נקשיב לה.
לפני שהיא תשתוק.
הם יושבים בשולחן שבת. חולמים להיות חלק, לצחוק, לשיר. אבל הם שותקים. לא בגלל שהם לא רוצים בגלל שהם לא מאמינים שמישהו באמת רואה אותם.

יש להם כיפה. יש להם פאות. לפעמים גם חיוך. אבל בפנים הילד שלך, הנכד שלך, התלמיד שלך נשבר.

והלב שלהם זועק.
ולאף אחד אין מושג.

הם לא מהרחוב. הם לא עבריינים. הם גדלו בבית טוב. לפעמים עם אמא ואבא הכי אוהבים. אבל משהו שם בפנים לא התחבר להם. הם ניסו ללמוד, ניסו להתפלל. באמת ניסו. אבל כל פעם שנכשלו הם הרגישו שאין להם מקום.

הם הולכים לישיבה בבוקר רק כדי לא לאכזב אותך.
הם מתפללים בלי להאמין שזה מגיע לשמיים.
הם מדברים עם החברים כדי שלא ישימו לב שהם על סף בכי.
הם חיים עם מסכה יום אחרי יום.

ואתה, אבא, חושב שהבן שלך בסדר.
ואת, אמא, בטוחה ש"זה רק תקופה".
ואתה, רב יקר, רואה שהוא פחות חד בלימוד אבל לא קולט כמה הוא מחזיק את עצמו בקושי לא להיעלם.

הם לבד.

הם בולעים את עצמם מבפנים.
כל לילה נלחמים עם יצר, עם עצבות, עם חרדות, עם מחשבות קשות.
ואף אחד אף אחד לא עוצר לשאול אותם:
"מה כואב לך?
באמת, איך אתה מרגיש?"

כמה מהם כבר איבדנו?
כמה התדרדרו, לא כי הם רצו אלא כי לא היה מי שישמע את הקריאה האילמת?

הדור הזה הכי רגיש. הכי עמוק. הכי חכם.
הם לא זלזלו. הם לא רצו ליפול. הם פשוט נלחמו לבד והפסידו.

לא מגיע להם שנשאר אדישים.
לא מגיע להם שנכסה את הכל בסיסמאות.

תפתחו עיניים.
הבחור שנראה "רגיל" – יכול להיות ילד שבוכה כל לילה.

אל תתנו לו ללכת לאיבוד.
תדברו איתו. תאהבו אותו. תבנו לו מקום שמתאים לנשמה שלו.

הוא לא נפל. הוא עדיין נלחם.
אבל הוא צריך לדעת שמישהו באמת, באמת, נלחם יחד איתו.
הם קמים בבוקר, שוטפים פנים, שמים חולצה מכופתרת, נעליים שחורות, ילקוט קטן. הולכים לישיבה.
למה? לא כי הם מאמינים שימצאו שם משמעות. לא כי הם רוצים לגדול בתורה.
הם הולכים רק כדי לא לצער את ההורים.
כדי לא לשבור את הלב של אמא.
כדי לא לראות את הדמעה שאבא מסתיר.
כדי שלא יגידו עליהם "הוא נפל".

הם לא מרגישים שייכות.
הם יושבים בין מאות בחורים ומרגישים כמו רוחות רפאים.
הם מנסים ללמוד דף גמרא והלב שלהם בוער בשאלות, כאב, פחדים, רצונות…
והם שותקים. כי אף אחד לא יוכל להכיל את זה.

יש ארגונים מדהימים.
כמו "לשם", שנותנים אור, תקווה, הבנה.
אבל זה לא מספיק.
צריך קול. צריך מישהו שידפוק על השולחן ויצעק:

*"דאגו לדור הבא! דאגו לילדים שלנו!"*

אי אפשר לחכות שילדים יקרסו ואז להגיד: "למה לא שמנו לב?"
אי אפשר לחיות על אשליות ולחשוב שאם הוא לובש חולצה לבנה, הכל בסדר.

אלה נשמות עדינות. רגישות. עמוקות.
הם מחפשים אמת.
הם רוצים קשר עם ה'.
הם לא עצלנים הם פצועים.

לא צריך לוותר עליהם.
צריך להבין אותם.
לא להוריד את הרמה אלא להעלות את הרגש, את הקשר, את האנושיות.

היום הם בני 15.
עוד 10 שנים הם יהיו הורים, מחנכים, אנשי מפתח.
איזה דור אנחנו רוצים שיהיה כאן?

אל תחכו שזו תהיה הילד שלכם.
תתחילו לדאוג עכשיו לכולם.
בואו נבנה מסגרות. נפתח שיח. נשבור שתיקה.

כי אם לא נעשה את זה עכשיו
נאבד את הנשמות הכי טהורות של הדור הזה.
תפתחו את השיח תרחבו את זה זה צריך להתגלגל תכניסו כל מי שאתם יכולים לפה תפנו למומחים שיגיבו כאן זה בשביל הילדים שלנו

 

[לורנס]

צריך לומר את זה ברור מאוד אם החזקים עסקנים
לא ידאגו לבנים שלנו אנחנו נדאג בגאווה לילדים שלנו אנחנו רוצים את הכי טוב לילדים לנכדים שלנו


אם לא נעשה את זה עכשיו נאבד דור שלם.
אני לא כותב את זה כדי להתריע. אני כותב את זה כי אני רואה את זה. יום אחרי יום. שיחות עם בחורים, לחישות, דמעות שנשפכות רק בחושך. ילדים בני 15, 16, 17 עם לב זהב, עם רצון לטוב, עם אמונה חזקה, אבל עם נשמה מרוסקת.

הם יושבים בישיבה שותקים. לא מוצאים את עצמם. לא מצליחים ללמוד דף גמרא אחד בלי להרגיש שהם נכשלים.
הם מתביישים.
הם שומעים כל היום "תתאמץ יותר", "אין לך יראת שמים", "אתה לא באמת רוצה", "אתה נופל כי אתה אשם".
אבל אף אחד לא רואה שהם כבר ניסו. שהם צורחים בלב "ריבונו של עולם, תציל אותי!"
והלב נשבר.

והנפילה מגיעה. בהתחלה בקטן. קצת אינטרנט. קצת בריחה.
ואז זה מתגלגל. אלכוהול. מחשבות קשות. תכנים קשים.
ואז הם נכנסים לסחרור.
כי הם לא רעים אבל הם לבד.

הם צועדים ברחוב כאילו הכל רגיל, אבל מבפנים שריפה.
הם שומעים כל היום שיעורים על עבודת ה', מוסר, גאולה אבל הם לא מצליחים לקום מהמיטה בלי שירגישו שהם שקר.
וזה מה שצריך לשבור אותנו אנחנו מאבדים אותם בזמן שהם עוד בתוך הבית. בתוך הקהילה.

הם לא צריכים עוד עונש. הם לא צריכים עוד תוכחה.
הם צריכים יד.
הם צריכים שישאלו אותם איך אתה מרגיש? מה עובר עליך באמת?
הם צריכים מסגרות אחרות לא כדי להוריד רמה, אלא כדי להרים נפש.
מקום שבו לומדים גם, אבל קודם כל חיים.
שבונים בהם ביטחון. אמון. חיבור.
מקום עם חום אמיתי. בלי מסכות. בלי פחד.
תבינו זה לא מקרה פה ושם.
זה מגמה. זה גל שקט שסוחף את הבחורים הכי יפים. הכי עמוקים. הכי מיוחדים.
אם לא נבנה היום משהו אמיתי מחר הם ייעלמו. פיזית או נפשית.

וזה יפגע בכולנו.
אנחנו מדברים על הדור הבא של עם ישראל.
הם לא הפקר. הם יהלומים שצריך רק לשייף אחרת.

אני מתחנן.
אם אתה אבא אל תעצום עיניים.
אם את אמא תני לבן שלך להרגיש שאת לא מתביישת בו.
אם אתה מחנך תהיה אחר.
אם את אשת חינוך תקשיבי. באמת.

יש פה צעקה והיא לא נשמעת.
בואו נקשיב לה.
לפני שהיא תשתוק.
הם יושבים בשולחן שבת. חולמים להיות חלק, לצחוק, לשיר. אבל הם שותקים. לא בגלל שהם לא רוצים בגלל שהם לא מאמינים שמישהו באמת רואה אותם.

יש להם כיפה. יש להם פאות. לפעמים גם חיוך. אבל בפנים הילד שלך, הנכד שלך, התלמיד שלך נשבר.

והלב שלהם זועק.
ולאף אחד אין מושג.

הם לא מהרחוב. הם לא עבריינים. הם גדלו בבית טוב. לפעמים עם אמא ואבא הכי אוהבים. אבל משהו שם בפנים לא התחבר להם. הם ניסו ללמוד, ניסו להתפלל. באמת ניסו. אבל כל פעם שנכשלו הם הרגישו שאין להם מקום.

הם הולכים לישיבה בבוקר רק כדי לא לאכזב אותך.
הם מתפללים בלי להאמין שזה מגיע לשמיים.
הם מדברים עם החברים כדי שלא ישימו לב שהם על סף בכי.
הם חיים עם מסכה יום אחרי יום.

ואתה, אבא, חושב שהבן שלך בסדר.
ואת, אמא, בטוחה ש"זה רק תקופה".
ואתה, רב יקר, רואה שהוא פחות חד בלימוד אבל לא קולט כמה הוא מחזיק את עצמו בקושי לא להיעלם.

הם לבד.

הם בולעים את עצמם מבפנים.
כל לילה נלחמים עם יצר, עם עצבות, עם חרדות, עם מחשבות קשות.
ואף אחד אף אחד לא עוצר לשאול אותם:
"מה כואב לך?
באמת, איך אתה מרגיש?"

כמה מהם כבר איבדנו?
כמה התדרדרו, לא כי הם רצו אלא כי לא היה מי שישמע את הקריאה האילמת?

הדור הזה הכי רגיש. הכי עמוק. הכי חכם.
הם לא זלזלו. הם לא רצו ליפול. הם פשוט נלחמו לבד והפסידו.

לא מגיע להם שנשאר אדישים.
לא מגיע להם שנכסה את הכל בסיסמאות.

תפתחו עיניים.
הבחור שנראה "רגיל" – יכול להיות ילד שבוכה כל לילה.

אל תתנו לו ללכת לאיבוד.
תדברו איתו. תאהבו אותו. תבנו לו מקום שמתאים לנשמה שלו.

הוא לא נפל. הוא עדיין נלחם.
אבל הוא צריך לדעת שמישהו באמת, באמת, נלחם יחד איתו.
הם קמים בבוקר, שוטפים פנים, שמים חולצה מכופתרת, נעליים שחורות, ילקוט קטן. הולכים לישיבה.
למה? לא כי הם מאמינים שימצאו שם משמעות. לא כי הם רוצים לגדול בתורה.
הם הולכים רק כדי לא לצער את ההורים.
כדי לא לשבור את הלב של אמא.
כדי לא לראות את הדמעה שאבא מסתיר.
כדי שלא יגידו עליהם "הוא נפל".

הם לא מרגישים שייכות.
הם יושבים בין מאות בחורים ומרגישים כמו רוחות רפאים.
הם מנסים ללמוד דף גמרא והלב שלהם בוער בשאלות, כאב, פחדים, רצונות…
והם שותקים. כי אף אחד לא יוכל להכיל את זה.

יש ארגונים מדהימים.
כמו "לשם", שנותנים אור, תקווה, הבנה.
אבל זה לא מספיק.
צריך קול. צריך מישהו שידפוק על השולחן ויצעק:

*"דאגו לדור הבא! דאגו לילדים שלנו!"*

אי אפשר לחכות שילדים יקרסו ואז להגיד: "למה לא שמנו לב?"
אי אפשר לחיות על אשליות ולחשוב שאם הוא לובש חולצה לבנה, הכל בסדר.

אלה נשמות עדינות. רגישות. עמוקות.
הם מחפשים אמת.
הם רוצים קשר עם ה'.
הם לא עצלנים הם פצועים.

לא צריך לוותר עליהם.
צריך להבין אותם.
לא להוריד את הרמה אלא להעלות את הרגש, את הקשר, את האנושיות.

היום הם בני 15.
עוד 10 שנים הם יהיו הורים, מחנכים, אנשי מפתח.
איזה דור אנחנו רוצים שיהיה כאן?

אל תחכו שזו תהיה הילד שלכם.
תתחילו לדאוג עכשיו לכולם.
בואו נבנה מסגרות. נפתח שיח. נשבור שתיקה.

כי אם לא נעשה את זה עכשיו
נאבד את הנשמות הכי טהורות של הדור הזה.
תפתחו את השיח תרחבו את זה זה צריך להתגלגל תכניסו כל מי שאתם יכולים לפה תפנו למומחים שיגיבו כאן זה בשביל הילדים שלנו

הפוסט הזה כואב ושורף עד העצם.
הוא אמיתי כ"כ, לצערינו.
וצריך לבוא מישהו ולהרים את הכפפה.
זה צריך להיות מישהו מתוך עולם הישיבות שמבין את ההתמודדות, דמות בעל השפעה שיקשיבו לו, אין לי כ"כ שמות אבל בסגנון של הרב בלוי, הוא זה שצריך להעיר ולעורר, ואחרים, אנשים יוזמתיים צריכים לעשות.
אגב, גם אם תיפתח כזאת ישיבה, והבחורים ירצו ללכת אליה, יש את ההורים, שחלקם הגדול ודאי יתנגד, וזה יעשה שם רע וכו וכו

מנסה להציע רעיון שיכול להיות זמני, עד הפתרון עצמו.
להקים מסגרת ערב לאותם בחורים, שבו יהיה את מה שהם צריכים, אם זה לימוד נגינה, הרצאות מרתקות, קומזיצים, קצת פוליטיקה וכו הבחורים הנ"ל יבואו לשם כל ערב (אפשר להתחיל עם פעם/פעמיים בשבוע ולהתקדם) כמובן שיהיה דיבור מראש עם הצוות וההוירם.
הדברים צריכים להיות ברמה, להתאים לבחור אולטרא חרדי בלי לעגל פינות, ולהוות פינה חמה ומעודדת לבחורים האלה.
כמובן שזה מצריך תקציב, אבל אפשר להתחיל עם מיקום חינמי כמו בית של מישהו שאכפת לו מהמצב וכנ"ל להביא זמרים מתנדבים ומרצים וכו