הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
החלטתי להתמסר לספורט. כלומר, לא לריצה או משקולות – אני לא כזה קיצוני – אלא למשהו פשוט יותר. הליכה. משהו עם קצב. בקצב של אריה רעב שמביט בג'ירפה קצת איטית.
אז קניתי נעלי ספורט מקצועיות. (אחותי: "מצחיקות איך שהן עולות על הרגל, כמו צב עם פנסים...") המוכר הבטיח שהן ישנו לי את החיים לטובה, ואני האמנתי לו. אחרי הכל, הוא לא נראה כמו מישהו שהולך הרבה.
בבוקר הראשון, אחרי ששפכתי חצי כוס קפה על הנעליים החדשות, יצאתי בצעד קליל. בתחילה הכול הלך חלק. הרחובות היו שקטים, השמש עוד ישנה, ואני הרגשתי כמעט כמו מתעמל אולימפי.
ואז, בערך בקילומטר השני, הבנתי שלמעשה אני לא מתעמל אולימפי, אלא בעיקר מתעמל בהישרדות. הפקקים התחילו להתעורר, והכביש נראה כמו המשחק מחשב הזה שבו אני הדמות שצריכה לא להידרס.
אחרי שעה, הגעתי הביתה. התיישבתי על הספה עם חיוך קטן, כמו גיבור שעבר מסע אפי. פתחתי את החיפוש כדי לבדוק כמה קלוריות שרפתי.
המונה הראה: 37 קלוריות.
מה?! הסתכלתי שוב, אולי פספסתי איזה אפס.
לא. שלושים ושבע. זה אפילו לא עוגייה. זה חצי עוגייה.
אז עכשיו אני אוכל שתי עוגיות, בכל פעם שאני יוצא להליכה. ככה אני לפחות שומר על איזון.
המשכתי עם שיטת ה"הליכה-שתי עוגיות" שלי במשך שבועיים, אבל כמו כל משטר אימונים טוב, גם הוא דרש ממני להעלות את הרף.
בפעם הראשונה שהוספתי עוגייה שלישית, הרגשתי מסופק, כאילו גיליתי את סוד החיים. חשבתי: אם שתי עוגיות מחזיקות אותי בקצב סביר, עוגייה שלישית יכולה להכניס אותי למצב ספרינטר.
אבל אז, יום אחד, הלכתי יותר מדי רחוק.
זה התחיל בבוקר רגיל. הנעליים עלי, העוגיות בתיק, ואני צועד ברחוב כמו איזה ספורטאי אולימפי בדימוס. אחרי קילומטר בערך, שלפתי עוגייה ראשונה. החיים היו יפים כרגיל.
בקילומטר השני, הגעתי לעוגייה השנייה. תחושת ההצלחה הציפה אותי – המון קלוריות נשרפו היום! אולי אפילו 40!
אבל בקילומטר השלישי... זה קרה.
אני יודע שזה יישמע מוגזם, אבל אני מבטיח לכם שזה קרה: מרפי חזר ובגדול, מסמן לי בעיניו על דוכן שווארמה גדול ובשרני.
האף שלי זיהה אותו לפני העיניים שלי. הריח הזה – של בשר צלוי, צ'יפס חם ופיתה מושלמת – פגש אותי כמו חבר ותיק שבא להחזיר אותי לימי הישיבה הקטנה.
בזמן הזה הייתי כבר עייף מרוב הליכה, מתנשם ומתנשף כאילו טיפסתי על האוורסט. דוכן השווארמה קרא לי. צעדתי אליו בהחלט של סיירת מובחרת, וכבר הזמנתי שווארמה בלאפה עם צ'יפס – אם כבר, אז כבר.
"אתה בטוח?" שאל אותי המוכר, כאילו ידע על הדיאטה והעוגיות.
"בטח בטוח. אני מתאמן", עניתי, כאילו השווארמה היא חלק מתוכנית האימונים שלי.
היא הייתה טעימה. טעימה מדי. ובסוף הארוחה, כשעמדתי שם עם ידיים שומניות ופרצוף מרוצה, קלטתי שמשהו השתנה.
המד צעדים שלי צייץ.
הצצתי בו: שמונה קלוריות נשרפו.
הסתכלתי למטה - לא הבנתי איך זה אפשרי.
אך אז שמתי לב שהפסקתי ללכת מהרגע שהגעתי לדוכן.
המסקנה הייתה ברורה: או שאני מפסיק ללכת לגמרי, או שאני מוסיף שווארמה לכל הליכה.
למחרת, עשיתי מנוי לחדר כושר.
לפחות יש מזגן – וגם מכונות אוטומטיות עם חטיפים
.
אז קניתי נעלי ספורט מקצועיות. (אחותי: "מצחיקות איך שהן עולות על הרגל, כמו צב עם פנסים...") המוכר הבטיח שהן ישנו לי את החיים לטובה, ואני האמנתי לו. אחרי הכל, הוא לא נראה כמו מישהו שהולך הרבה.
בבוקר הראשון, אחרי ששפכתי חצי כוס קפה על הנעליים החדשות, יצאתי בצעד קליל. בתחילה הכול הלך חלק. הרחובות היו שקטים, השמש עוד ישנה, ואני הרגשתי כמעט כמו מתעמל אולימפי.
ואז, בערך בקילומטר השני, הבנתי שלמעשה אני לא מתעמל אולימפי, אלא בעיקר מתעמל בהישרדות. הפקקים התחילו להתעורר, והכביש נראה כמו המשחק מחשב הזה שבו אני הדמות שצריכה לא להידרס.
אחרי שעה, הגעתי הביתה. התיישבתי על הספה עם חיוך קטן, כמו גיבור שעבר מסע אפי. פתחתי את החיפוש כדי לבדוק כמה קלוריות שרפתי.
המונה הראה: 37 קלוריות.
מה?! הסתכלתי שוב, אולי פספסתי איזה אפס.
לא. שלושים ושבע. זה אפילו לא עוגייה. זה חצי עוגייה.
אז עכשיו אני אוכל שתי עוגיות, בכל פעם שאני יוצא להליכה. ככה אני לפחות שומר על איזון.
המשכתי עם שיטת ה"הליכה-שתי עוגיות" שלי במשך שבועיים, אבל כמו כל משטר אימונים טוב, גם הוא דרש ממני להעלות את הרף.
בפעם הראשונה שהוספתי עוגייה שלישית, הרגשתי מסופק, כאילו גיליתי את סוד החיים. חשבתי: אם שתי עוגיות מחזיקות אותי בקצב סביר, עוגייה שלישית יכולה להכניס אותי למצב ספרינטר.
אבל אז, יום אחד, הלכתי יותר מדי רחוק.
זה התחיל בבוקר רגיל. הנעליים עלי, העוגיות בתיק, ואני צועד ברחוב כמו איזה ספורטאי אולימפי בדימוס. אחרי קילומטר בערך, שלפתי עוגייה ראשונה. החיים היו יפים כרגיל.
בקילומטר השני, הגעתי לעוגייה השנייה. תחושת ההצלחה הציפה אותי – המון קלוריות נשרפו היום! אולי אפילו 40!
אבל בקילומטר השלישי... זה קרה.
אני יודע שזה יישמע מוגזם, אבל אני מבטיח לכם שזה קרה: מרפי חזר ובגדול, מסמן לי בעיניו על דוכן שווארמה גדול ובשרני.
האף שלי זיהה אותו לפני העיניים שלי. הריח הזה – של בשר צלוי, צ'יפס חם ופיתה מושלמת – פגש אותי כמו חבר ותיק שבא להחזיר אותי לימי הישיבה הקטנה.
בזמן הזה הייתי כבר עייף מרוב הליכה, מתנשם ומתנשף כאילו טיפסתי על האוורסט. דוכן השווארמה קרא לי. צעדתי אליו בהחלט של סיירת מובחרת, וכבר הזמנתי שווארמה בלאפה עם צ'יפס – אם כבר, אז כבר.
"אתה בטוח?" שאל אותי המוכר, כאילו ידע על הדיאטה והעוגיות.
"בטח בטוח. אני מתאמן", עניתי, כאילו השווארמה היא חלק מתוכנית האימונים שלי.
היא הייתה טעימה. טעימה מדי. ובסוף הארוחה, כשעמדתי שם עם ידיים שומניות ופרצוף מרוצה, קלטתי שמשהו השתנה.
המד צעדים שלי צייץ.
הצצתי בו: שמונה קלוריות נשרפו.
הסתכלתי למטה - לא הבנתי איך זה אפשרי.
אך אז שמתי לב שהפסקתי ללכת מהרגע שהגעתי לדוכן.
המסקנה הייתה ברורה: או שאני מפסיק ללכת לגמרי, או שאני מוסיף שווארמה לכל הליכה.
למחרת, עשיתי מנוי לחדר כושר.
לפחות יש מזגן – וגם מכונות אוטומטיות עם חטיפים
.
.).
