שיתוף - לביקורת הגרלה! לא חשוב על מה...

[הנף מקלדת]

שלום, רק רציתי לספר לך שהיום. הדירה בטבריה תהיה שלך. רק שעות ספורות מפרידות בינך ובין מרפסת שמשקיפה על הכנרת. בעיר הקודש, בתוך הקריה החרדית. כן כן. רק בשלוש מאות שקלים בלבד. אתה יכול להיות הזוכה. ובכספך יוכל הארגון 'תקוות יוחנן' להמשיך במפעלות הקודש.

אני עומד בתחנה ממול זופניק, ממש מעל המכולת של סיני, רוצה להגיע לכנפי נשרים. יש לי פגישה אצל איזה עורך דין ידוע, והאוטובוס בושש.

לא נותר לי, אלא לתפוס את הפלאפון באצבעות רוטטות מקור, לנסות לחייג לקל-קו, להקיש מספר תחנה סולמית. מספר אוטובוס סולמית. להתבשר בבוא הגואל.
אפס. כי כל פעם שבאתי להקיש את הספרות, נדחפה לצג שיחה ממתינה. מספר כשר בלתי מזוהה. שני צלצולים, ניתוק. שני צלולים, צינתוק. וחוזר. חלילה.
"בטח עוד פעם איזה 'חיידר על קברו' " אצרתי כעס.

איתי בתחנה, זקנה ירושלמית עטויה שביס מגלה טפח מפאה סינטטית, עם ניילון תואם. על ידה בת סמינר חבוקת קלסר ועוד כמה ממתינים לשווא.
בקצה, בפינת המעשנים, נע ונד יהודי בעל חליפה ארוכה זרועת כתמי טחינה. זקנו מצהיב מעישון. כולו בתוך הפלאפון. מחייג הלוך ושוב.
גם אני שוקע בטלפון. לאחר כמה ניסיונות. נואשתי.

הצינתוקים מצידם, לא נואשו.. החלטתי ללמד את הטלפנית האלמונית, זאת התפתתה למודעה בפרסומון המקומי, שהבטיח לה קידום וגבעות, בסביבת עבודה היימיש שבהיימיש, לקח.

"הלו!. צווחתי בחישוק שפתיים.
"שלום" נענע הקול שנשמע כמעט אמין. מאחל לי שלומות בעליזות אין קץ.
"רק רציתי לבשר לך, המשיך לאחר המתנה מדוייקת. שהיום הדירה בטבריה תהיה שלך. רק שעות ספורות מפרידות בינך ובין מרפסת שמשקיפה על הכנרת. בעיר הקודש, בתוך הקריה החרדית."
"אני לא רוצה דירה בטבריה". רציתי לצעוק. כשלפתע, נפל לי הרב קו.

היהודי הפינתי התקרב להרים לי. אני שומע אותו צועק לשפופרת.
"כן כן. רק בשלוש מאות שקלים בלבד. ואתה יכול להיות הזוכה. ובכספך יוכל הארגון 'תקוות יוחנן', להמשיך במפעלות הקודש."
"אההה. זה אתה!" תפסתי את הזקן הצהוב המתפורר. "אתה מצנתק אלי. ומשגע לי את השכל."

מפני היהודי נעדרה כל בושה. האוטובוס שהגיע, הציל אותו ברגע האחרון ממטר חבטות.
עלינו שנינו. כשהאיש משלם על שנינו ברב קו שלי. לאחר מכן תופס לי ולו מקום זוגי. מקפל את החליפה בתנופה, משפריץ מעט טחינה, ומתחיל לספר.

"תראה, שמי יוחנן. אברך העמל לפרנסתו. חיתנתי חצי תריסר ילדים כשהחצי השני, שבעה במספר, בדרך.
בהתחלה הסתובבתי כמו כולם, משטיבל לבית כנסת, עודדתי יהודים רחמנים, לתרום לקרן ו'החזקת בי'. יום אחד, הגיע איזה צעיר לשטיבל שלנו, סיפר בעינים קטנות, שהוא קנה דירה בטבריה. ומתוך רצון גמור להיטיב, הוא מעמיד אותה להגרלה. הוא מחפש ארגונים שישמחו להשתתף במצווה הנדירה. הטריק הוא שחצי מהכרטיסים נשארים אצלו בכיס.

כולם קפצו על עגלת הטרנד.
עלי שוח' 'שיח השדה' 'חסדי יצהר' 'רינה של זימרה' כולם הפיצו דפים צבעוניים נוטפי כרומו, שאם רק תיטול חלק בפעילות האגודה תזכה בדירה.
אמרתי לעצמי למה לא.
פרסמתי שאני קונה מכונות הנשמה ומטושים לנזקקים. קניתי כמות כרטיסים מצומצמת, חיכיתי שיבוא גל קורונה, ויצאתי לדרך.
אין לי יותר מידי כסף להשקיע ב'ימות המשגיח', שירימו בשבילי טלפונים, אז אני עובר מספר מספר בקומות הכשרות, מצנתק כמה פעמים, מי שעונה אני מספר על ההגרלה שלי.

האוטובוס הגיע לכנפי נשרים, ורחמי על יוחנן בעל התקווה, הולכים וגוברים. "קח" אני מושיט לו שטר של מאתיים. "תשמור את הכרטיס לעצמך." כרגיל וותיק הוא משלשל אותו לכיס הקטן.

"תראה". הבריק לרגע רעיון במוחי הרחום. "הרי דירה בטבריה יכולה פיקס לסדר אותך. תשמור על כל הכרטיסים ועוד כמה שעות תהיה לך דירה בטבריה."
גופו געש מצחוק, "נראה לך שלמישהו יש סיכוי לזכות בדירה? חוץ מזה שההגרלה כבר הייתה."

"אה. ואתה עדיין מוכר כרטיסים."

כן. כן. עוד כמה שעות ויש לי דירה משלי בטבריה.

ותודה ל @הדוויג גם על הפאנץ' גם על הרוגלך היה משהו

 

[יהודית מדר]

יפה.

 

[יהודית מדר]

דירה בטבריה הפכה למבוקשת...

 

[מגבת]

"אההה. זה אתה!" תפסתי את הזקן הצהוב המתפורר. "אתה מצנתק אלי. ומשגע לי את השכל

זה הרגע אליו עורגים ומשתוקקים כל בעלי המכשירים הכשרים.