הספר נפתח בסערה — מסוג הספרים שבתחילתו קשה להניח מהיד, וזה בהחלט הישג שאינו מובן מאליו כבר בפתיחתו של ספר.
העלילה מתפתלת לה בשני צירים מקבילים, שהקשר ביניהם נותר לוט בערפל:
בקו אחד — חיים בנימין, יהודי בן המאה ה־16 (שנת 1573), תושב בראנדיס (גרמניה של היום, בוהמיה שבאימפריה הרומית הקדושה של אז) מסייע לחברו יצחק סוחר הבדים להציל את נפשו מידי אציל גוי מרושע, ובמהלך ההתרחשות מצטרף גם צועני מוזר — שהוא בעצם יהודי נסתר.
בקו השני — יוחנן זהבי, בחור ישיבה בן 22, בן המאה ה-21 שנפל על הצד שלא מרוח בחמאה, חושב שהאתגר הכי גדול שלו הוא לזכות בשידוך המיוחל המוצע לו ע"י ידיד זקן וותיק של סבו המנוח, ואז מסתבך כהוגן ומסיים בכך שהוא נסחט לבצע מסע בזמן - היישר אל אותה תקופה של המאה ה־16.
זו התחלה עם פוטנציאל אדיר. לאן אותו פוטנציאל מתפתח ? תיכף נשמע היישר מפי הסוס.
______________________________________________________________________________________________________
יוחנן, גיבור הספר, הוא בחור ירא שמיים, טוב לב, נעים הליכות, סבלני, חכם, מתמיד — ואולי פשוט
טוב מדי. הוא כמעט חסר סדקים. וצדיק ורע לו.
כי איך אומרים בצ'כית עתיקה ? צרות באות בצרורות.
צרורות של צרות מוחין. החבר'ה בישיבה לא רואים מעבר לעטיפה של החברותא המוצלח ולא מבינים לנפשו המסוכסכת של יוחנן ולמאבקיו האישיים לצמוח על אף הרקע המורכב ממנו הגיע - משפחה סוג ת' לפי הנורמות החרדיות הקדושות.
הם ושאר העוילם לא מבינים שעלם החמודות שאמור להיות בשידוכים, לא מעז לגשת לפרק האיש המקדש, כי הוא מזהה נכון שהוא לא שייך אפילו לתחתית שרשרת המזון.
והוא כזה גיבור, ישר מהאגדות. הוא אציל מידות, עדין נפש, בן טוב ואח סובלני. אבל הוא גיבור כזה שטוח שלא עובר אפילו מאבק פנימי אחד אומלל בכל הספר.
גם ברגעי השיא הדרמטיים, לא נוצר ספק אמיתי לגבי בחירותיו. גם כשהוא נדרש להקרבה כבירה, ברור שהוא יבחר בטוב. כי הוא פשוט טוב — מההתחלה ועד הסוף. ולמרות זאת קל לאהוב אותו. אולי כי בניגוד למרבית גיבוריה של הסופרת, הוא מדבר בגוף ראשון.
ואם כל זה לא מספיק, אז ליוחנן יש עוד תיק. אבל כמו שאומר הכתוב "אל תקרי תיק, אלא טריק". ולטריק יש משפחה, אבחנה שמוצגת כמעט כמו תואר דוקטורט (אוטיזם, אבל בתפקוד גבוה!), הרגלים נוקשים, ידע מדהים ואובססיבי במדעים. אה, וגם שם. קוראים לו מיכאל.
מיכאל אגב, הוא הדמות שאת הדיאלוגים (או המונולוגים הארוכים) שלה הכי מעניין לקרוא בספר, אבל הטיפול הספרותי שניתן לו מותיר טעם מר.
כבר זכינו לקרוא על טורנאל, הטיפוס האקסצנטרי המבריק שמסוגל לקרוא מחשבות שסגר לאיסתרק (ולסדרת "ממלכה במבחן") כמה פינות עלילתיות. אז למה לא לשלב עוד גאון אקסצנטרי שגם יודעים עליו קצת יותר, ומתיימרים במחי יצירה ספרותית לתאר אותו באור מגוחך/אוהד/פטרוני/מכשירני ?
למה ? כי זה מגניב, זה טרנדי. זה נהיה קטע טוב. אבל זה בעיקר מעורר זעם כבוש.
זעם על הפטרונות, על ההצגה באור כל כך מגוחך, על חוסר האמינות בהצגה שלו, על האופן שבו אין גרם של התייחסות לרגשות של מיכאל. רק שימוש ציני בדמות ובאבחנה שלו ככלי שרת לקידום העלילה ותו לא.
ואם חשבנו שמיכאל הוא גאון – טעינו. הגאון האמיתי הוא יוחנן.
הוא כזה גאון שהוא יכול לעבור מבחן סיכה ולצטט חידושים כבירים של בעל ב"שאגת אריה", אבל הוא גם דובר צ'כית (כי סבא שלו בן המאה ה-20 גר אצלם לעת זקנתו, ולימד אותו צ'כית שוטפת שאיכשהו מתאימה למאה ה-16), הוא יודע לזהות ב-5 שניות שהילד העומד מולו הוא צועני (מה הסגיר אותו בדיוק?!).
מילא, את הידע המרשים שלו במדע אפשר להסביר כי מיכאל מרצה לו בשטף מאז שהוא קטן, ואפשר לבלוע בקושי את זה שהוא מיומן באומנות לחימה כי שוב מיכאל (כלי השרת של העלילה הזו) השתמש בו כשק אגרוף לאימונים.
אבל איך הוא מגלה בקיאות כמעט אגבית במאבקי הכבוד והדת בין ספרד הקתולית הקיצונית לקיסר האימפריה הרומית הקדושה המתירני יותר, איך הוא מזהה על המקום שיהודי שמולו דובר לשון כנען, ואיך הוא מודע לכך שהדבר שהכי צריך לפחד ממנו אם אתה בא מהעתיד לאירופה הפרימיטיבית, הוא שיעלו אותך על המוקד בתור מכשפה על מטאטא ?
הוריהם של מיכאל ויוחנן לא זוכים לטיפול רגיש בהרבה:
האם, הסובלת מהפרעה נפשית כלשהי, כתובה באופן מוקצן ולא חומל; האב מתפקד על תקן הדג האילם שבסוף הספר הופך לנמר חושף שיניים. האחות הגרושה היא רק עוד סטריאוטיפ שחוק שמוכיח למה הם לא משפחה מיינסטרימית. בשורה התחתונה, קשה להבין את הדינמיקה המשפחתית, ולמה היא בכלל קיימת.
כל דמויות המאה ה-16 מקבלות זמן מסך קמצני, הן שטוחות עד יאוש, ואין להן כוונות מורכבות מידי. תגידו תודה שהם יודעים קרוא וכתוב.... או משהו כזה. אין הסבר אחר למה כל היהודים שם (כולל הרב הצדיק וראש הקהל התחמן של קהילת אתרא-קדישא דפראג) קטני מוחין וחדלי אישים, כשבמקביל הדמות היחידה שיש לה קורטוב מן התחכום שיהיה שווה ערך אמיתי ליוחנן היא אוסביו הגוי הספרדי.
_______________________________________________________________________________________________________
ומה עם העלילה ? האמת, אחת העלילות היותר מטורללות שיצא לי לקרוא.
הקצב שלה נע בין זה של צב פרה-היסטורי לזה של צבי שכלבי הציד של הרוזן וצלאב דולקים אחריו.
שני קווי העלילה המקבילים מתנהלים כל אחד בקצב משלו וזה הגיוני ונסבל. אבל ככל שהם מתקרבים להתלכד, העלילה הופכת כל כך קופצנית ולא צפויה שקשה לעקוב ולזכור מי הפעם חטף את יוחנן, מי החליף את התרמיל, מי לא יודע צ'כית ומי חושב שהוא צועני.
כל התערובת הזו של התרחשויות מהירות ולא צפויות ואז הליכה איטית ביער לסירוגין בצירוף הופעה לא צפויה של דמויות שמופיעות ונעלמות במהירות של כדור שלג שחוטפים בפרצוף, מתישה נורא והתוצאה הסופית נראית כמו סלט כרוב אדום צ'כי.
ואם כבר עלילה נפתלת ורבת התרחשויות - הכי יתאים לנו האקדח של צ'כוב – אז לא. על פי הכלל הזה, הוצגה לנו טבעת מוזרה בתחילת מסעו של יוחנן והיא מקבלת משמעות עלילתית ומשרתת אותו בהמשך הסיפור.
לעומת זאת יש את סבא אמנון שנותן ליוחנן אבן שיכולה להחזיר אדם שחזר בזמן... אבל זהו. אין שום הסבר מיהו האמנון הזה, מהי משמעות האבן, מה הקשר שלו לכל זה ומאיפה סבא זקן יודע על חורים שחורים שבולעים את האור ואפשר לעבור דרכם את גבולות המרחב והזמן ?
ויש את מויש. נו, ההוא שצץ פתאום, סטייל דאוס אקס מכינה בגישת "חשבת שאתה צדיק גדול, אח'שלי? תחשוב שוב".
ובמילים אחרות: יש רעיון, אבל אין עורך.
_______________________________________________________________________________________________________
ואם ניגש לתמה המרכזית בספר שהיא לא רק צידוק להיותו מותחן מד"ב אלא גם מתייחסת למסע המוסרי שבו - המסע בזמן.
כאן נמצא אחד ההיבטים המהותיים של הספר, אחד ממוקדי המשיכה המסחריים שלו כמותחן מז'אנר פחות נפוץ — וגם אחת מנקודות הכשל הגדולות שבו.
הניסיון לכתוב סיפור מסע בזמן מצריך בחירה ברורה באחת מהתיאוריות הקיימות (זמן מעגלי, יקומים מקבילים, שינוי קו ההיסטוריה וכו') — או לפחות הצעה קוהרנטית שמחזיקה היגיון פנימי.
בספר הזה, לא ברור באיזו תיאוריה הסופרת בחרה. יש רמזים למושגים מדעיים כמו "חור שחור", "קו זמן" ו"פרדוקס הסבא", אבל הם נזרקים לחלל הסיפור באקראי, בלי עוגן או הקשר ברור. ניכרת ההשפעה של יצירות אחרות על מסע בזמן, אבל נראה שאת ההיגיון היא לא לקחה משום מקום, כי הוא פשוט לא שם.
העיקרון היחיד שניתן היה לסחוט במאמצים מחשבתיים וידע מקדים על תת-הז'אנר של מסע בזמן, הוא תאוריית הזמן המעגלי (כמעין ביצה ותרנגולת) ומה שקורה בעתיד קורה כי הוא כבר קרה בעבר ומי שחוזר לעבר יגרום בסופו של דבר למה שקרה בעתיד, לקרות שוב. "מה שהיה הוא שיהיה" נשמע לנו מוכר ?
בספר, על פניו זה פשוט לא עובר.
אם לא ידע מקדים מספרים אחרים על מסע בזמן, לא היה הרבה סיכוי להבין את העיקרון כאן. כוס אדומה ? חתול מרוט ? בעיקר הבנתי שלא הבנתי כלום.
התוצאה מרגישה כמו קונספט מסקרן שהתחיל טוב, אך ננטש באמצע הדרך — או לא נחקר עד הסוף.
_______________________________________________________________________________________________________
בתחילת הספר, נדמה שיוחנן עובר תהליך עמוק ומשמעותי.
הוא נשלח הרחק מהעולם המוכר לו, מאבד אט־אט את החפצים, התמיכות והזהויות שהגדירו אותו — ונשאר
הוא. לבד. מול עצמו ומול ריבונו של עולם.
זהו מהלך ספרותי יפהפה.
אבל הוא נקטע מהר מדי.
בחצי השני של הספר, יוחנן עסוק בעיקר בריצות, סכנות, התחמקויות, תלבושות ותפניות עלילתיות.
אין לו זמן לעצור. אין רגע אחד שבו מרגישים שהוא באמת עובר התמרה — רוחנית, רגשית או מוסרית.
העומק שהיה — נעלם, והחיפזון משתלט.
_______________________________________________________________________________________________________
מיה קינן ידועה ככותבת יחידה במינה. העושר הלשוני, הדיוק והשיטתיות שלה נדירים. לא כאן.
הספר הזה מבחינת כתיבה הוא נפילה. ביחס לסופרת עצמה שהציבה סטנדרט גבוה של כתיבה, אבל לא רק. הכתיבה אמנם קולחת וזורמת אבל היא גולשת בין משלבים נמוכים וגבוהים בלי היגיון. יהודי בן המאה ה-16 ישתמש בסלנג כמו "הכל טוב" ואדם בן המאה ה-21 ידבר במשלב גבוה יותר.
לכך מצטרפים גם משפטים ואמרות כנף שכמו שאומרים יהודים טובים "באידיש נשמעים יותר טוב", מחליקים להם בקלילות בין צ'כית לגרמנית למרות שזה ממש לא הגיוני (צ'כית וגרמנית לא דומות אפילו קצת ושייכות לשתי משפחות שפה שונות, ומי מדבר על זה שבתקופה ההיא דיברו בניב אחר של גרמנית ובצ'כית עתיקה יותר מזו שאליה לכאורה מתייחס הספר?). באופן כללי הספר מאוד לא עקבי בסגנון הכתיבה שלו ואולי זה מפני שבניגוד לספרים הטובים יותר של הסופרת, נכתב בהמשכים בעיתון, ועם דדליין צפוף יותר.
הספר נכתב, באופן חריג לסופרת, בגוף ראשון מנקודת מבטן של כמה דמויות. זה דווקא היה החלק הטוב יותר בספר. הדיאלוג הפנימי של יוחנן לא מטיפני בעיניי, הוא היה אנושי, אמיתי ומרתק. והוא היה החלק הטוב היחיד כמעט בספר. זה שהוא נוזף בעצמו ומשוחח עם עצמו בראש, או מפנטז איך הוא נגרר בשלג על כמה ריבועי קומיקס, היה משעשע, כנה ומודע לעצמו. אהבתי.
והקטע בו נסדק קלות הקיר הרביעי "זוכר את הקומיקסים על הגולם? איך היה התחקיר שלהם? עשו עבודה טובה לדעתך?" היה משעשע ומספק בהחלט, וסיפק קריצה רבת משמעות שהוחלפה בין הסופרת לקוראים על מאחורי הקלעים של כתיבה ספרותית והתחקיר המלווה אותה.
רק מה? חבל שכאן הקוהרנטיות של המשלב הלשוני והדיאלוגים היתה מגושמת ומרושלת כמו הגולם בכבודו ובעצמו.
______________________________________________________________________________________________________
לסיכום, התחושה העיקרית שנשארת לאחר הקריאה היא: זה נכתב מהר מדי.
בעבר כבר ראינו יצירות של קינן שנכתבו תחת מכבש הדד-ליין השבועי בעיתון, אך כאן זה זועק.
התחקיר חלקי ולא עקבי.
העלילה מסתעפת עד בלבול.
הייצוגים של דמויות רגישות מרדדים ומקוממים.
והאורך? 770 עמודים בפונט DAVID קטנטן, עם רווחים צמודים — מייגע, מתיש ולעיתים אפילו מיותר.
זהו ספר עם רעיון שאפתני, אך ביצוע חפוז.
היה כאן פוטנציאל מרתק — אך הוא נזנח לטובת עלילה מתפתלת, תיאורים לא אמינים וחוסר עקביות סגנונית ותכנית.
לא מצטערת שקראתי. אבל גם לא אחזור אליו.
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //