הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פרק א':
מאז שזוכר נַחוּמְקֶה את עצמו הולך אל החיידר זוכר הוא את "שְלוֹיְמֶה המעביר".
כמו תמונת ילדוּת בצבעי פסטל רואה הוא בעיני רוחו את שער החצר של החיידר ואת הכביש הסואן מלפניו. רואה הוא מכוניות מִדְגָמִים שיצאו זה מכבר מן השוק שועטות בחדווה על האַסְפַלְטְ השחור, זוג אופניים ושני קטנועים גומעים את הכביש בשריקה ומשאית אחת ישנה של תנובה מזדחלת לאיטה בעיקול.
שער החיידר היה ממתין יום יום לתינוקות שיהדפו אותו בידיהם הקטנות, אך האספלט השחור שרובץ היה לפניו גרם לו לחרוק באימה בעת שזאטוט כלשהו היה מתפרץ, חסר דאגה, אל הכביש, לא מביט לצדדיו כלל כי אם נושא עיניו אל מעבר לשער החצר, ליבו כבר נתון להמולה הילדותית השוקקת מאחוריו.
יום אחד הגיע שלוימה. עיניים טובות תחת גבינים עבותים, שער שיבה וזקן מאפיר.
רחב וחזק, עם קולו הרועם, ניצב שלוימה על שפת המדרכה, חוסם בזרועותיו הגדולות את הירידה לכביש, ממתין עד כי תצטופף סביבו קבוצה רוחשת של זאטוטים, מפטיר "שלום" ו"בוקר טוב" מחויכים ומשמחליט כי הגיע העת- יורד אל הכביש ובקולו הרועם עוצר את התנועה, כשזרועו החסונה מונפת, כמו חוסמת קופסאות מתכת אלו מלהתגלגל על השחור השחור הזה...
הזאטוטים היו מכירים אותו, את שלוימה, מאותו יום בו הכירו את בניין החיידר הישן. משיבים היו לו "שלום" בציוץ מבוייש. מוסרים "תודה רבה" מאמא או מאבא וממתינים על המדרכה ליד רגליו הגדולות- עד כי ייתן את האות ואז היו פורצים בצהלה אל הכביש , פאותיהם מתבדרות ברוח, וחיש מהר נבלעים מבעד לשער הגדול, הלח עדיין מטל הבוקר.
היו ילדים קופצניים וזריזים שניסו לחמוק מבין זרועותיו הגדולות של שלוימה ולחצות את הכביש בריצה טרם ירד משפת- המדרכה ועצר את התנועה בקולו... אך זרועותיו החסונות של שלוימה היו מהירות וזריזות מרגליהם הקטנות ואצבעותיו היו תופסות בצווארונם או בחגורת מכנסיהם, מניפות אותם אל על כשרגליהם מתנפנפות באוויר ובאיטיות ובזהירות מפגישות את נעליהם הקטנות עם אבני המדרכה.
גם לאחר שנרגעו מהתעופה הזעירה עדיין היו שפתיו של שלוימה מלחשות: "טאטע אין הימל, פיקוח נפש... אוי, אוי, אוי, פיקוח נפש..."
נחומקה, גם הוא זאטוט היה, שובב, עליז ופקח, אך מאותו יום בו הניף אותו שלוימה בעת שניסה לחמוק אל הכביש, היה נחומקה מצייץ בוקר בוקר "שלום" ילדותי לעבר נעליו הגדולות ומלפף בזרועותיו אחת מרגליו של שלוימה, עד שנעה אל עבר הכביש- אז היו רגליו הקטנות של נחומקה רודפות זו אחר זו בזריזות ומעבירות אִתַּן את מטען העליזות והפקחות אל תוך בניין החיידר.
עוברים היו הימים זה אחר זה בשרשרת ואין יום דומה לחברו, אך מדי יום ניצבה אותה תמונה לפני שער החיידר עם טל של שחרית: שלוימה וזאטוטיו.
אוהבים היו הזאטוטים את שלוימה על כי אהבת נפש היה אוהב שלוימה אותם, וּבְחוּשִים דקים של ילדים קלטו זאת והשיבו לו אהבה.
איך השיבו?
אותה תמונה של בוקר הייתה מתרחשת בשעת צהרים מעברו השני של הכביש, עת היו יוצאים הילדים מן השער אל אמהותיהם הממתינות ליד ארוחת צהרים חמה.
לאחר יום עמוס של לימודים ומשחקים הייתה בטנן הקטנה של הזאטוטים מאותתת להם וְאֵדָיו של המרק החם שעל השולחן בבית היו ממלאים את אפם הזעיר ומריצים את רגליהם.
עד לשפת המדרכה.
כי שם, ליד שלוימה, לא עבר זאטוטון אחד את הכביש לפני שאמר דבר חוכמה או פסוק שחידש לו המלמד באותו יום.
והיו אומרים.
היו תינוקות של בית רבן פוסקים לו פסוקים, משננים לו אותיות א'-ב', משמיעים לאוזניו הכרויות משניות ומשגדלו- אף מנגנים לו גמרא.
והיה שלוימה מתאנח בהנאה, צובט בחיבה לחי רכה, בוחש בתלתלים כהים באהבה ולוחץ ידו של נער בהערכה.
כך השיבו לו, לשלוימה,
הזאטוטים.
והיה שכר זה שהשיבו לו הרבה מאד..!
מאז שזוכר נַחוּמְקֶה את עצמו הולך אל החיידר זוכר הוא את "שְלוֹיְמֶה המעביר".
כמו תמונת ילדוּת בצבעי פסטל רואה הוא בעיני רוחו את שער החצר של החיידר ואת הכביש הסואן מלפניו. רואה הוא מכוניות מִדְגָמִים שיצאו זה מכבר מן השוק שועטות בחדווה על האַסְפַלְטְ השחור, זוג אופניים ושני קטנועים גומעים את הכביש בשריקה ומשאית אחת ישנה של תנובה מזדחלת לאיטה בעיקול.
שער החיידר היה ממתין יום יום לתינוקות שיהדפו אותו בידיהם הקטנות, אך האספלט השחור שרובץ היה לפניו גרם לו לחרוק באימה בעת שזאטוט כלשהו היה מתפרץ, חסר דאגה, אל הכביש, לא מביט לצדדיו כלל כי אם נושא עיניו אל מעבר לשער החצר, ליבו כבר נתון להמולה הילדותית השוקקת מאחוריו.
יום אחד הגיע שלוימה. עיניים טובות תחת גבינים עבותים, שער שיבה וזקן מאפיר.
רחב וחזק, עם קולו הרועם, ניצב שלוימה על שפת המדרכה, חוסם בזרועותיו הגדולות את הירידה לכביש, ממתין עד כי תצטופף סביבו קבוצה רוחשת של זאטוטים, מפטיר "שלום" ו"בוקר טוב" מחויכים ומשמחליט כי הגיע העת- יורד אל הכביש ובקולו הרועם עוצר את התנועה, כשזרועו החסונה מונפת, כמו חוסמת קופסאות מתכת אלו מלהתגלגל על השחור השחור הזה...
הזאטוטים היו מכירים אותו, את שלוימה, מאותו יום בו הכירו את בניין החיידר הישן. משיבים היו לו "שלום" בציוץ מבוייש. מוסרים "תודה רבה" מאמא או מאבא וממתינים על המדרכה ליד רגליו הגדולות- עד כי ייתן את האות ואז היו פורצים בצהלה אל הכביש , פאותיהם מתבדרות ברוח, וחיש מהר נבלעים מבעד לשער הגדול, הלח עדיין מטל הבוקר.
היו ילדים קופצניים וזריזים שניסו לחמוק מבין זרועותיו הגדולות של שלוימה ולחצות את הכביש בריצה טרם ירד משפת- המדרכה ועצר את התנועה בקולו... אך זרועותיו החסונות של שלוימה היו מהירות וזריזות מרגליהם הקטנות ואצבעותיו היו תופסות בצווארונם או בחגורת מכנסיהם, מניפות אותם אל על כשרגליהם מתנפנפות באוויר ובאיטיות ובזהירות מפגישות את נעליהם הקטנות עם אבני המדרכה.
גם לאחר שנרגעו מהתעופה הזעירה עדיין היו שפתיו של שלוימה מלחשות: "טאטע אין הימל, פיקוח נפש... אוי, אוי, אוי, פיקוח נפש..."
נחומקה, גם הוא זאטוט היה, שובב, עליז ופקח, אך מאותו יום בו הניף אותו שלוימה בעת שניסה לחמוק אל הכביש, היה נחומקה מצייץ בוקר בוקר "שלום" ילדותי לעבר נעליו הגדולות ומלפף בזרועותיו אחת מרגליו של שלוימה, עד שנעה אל עבר הכביש- אז היו רגליו הקטנות של נחומקה רודפות זו אחר זו בזריזות ומעבירות אִתַּן את מטען העליזות והפקחות אל תוך בניין החיידר.
עוברים היו הימים זה אחר זה בשרשרת ואין יום דומה לחברו, אך מדי יום ניצבה אותה תמונה לפני שער החיידר עם טל של שחרית: שלוימה וזאטוטיו.
אוהבים היו הזאטוטים את שלוימה על כי אהבת נפש היה אוהב שלוימה אותם, וּבְחוּשִים דקים של ילדים קלטו זאת והשיבו לו אהבה.
איך השיבו?
אותה תמונה של בוקר הייתה מתרחשת בשעת צהרים מעברו השני של הכביש, עת היו יוצאים הילדים מן השער אל אמהותיהם הממתינות ליד ארוחת צהרים חמה.
לאחר יום עמוס של לימודים ומשחקים הייתה בטנן הקטנה של הזאטוטים מאותתת להם וְאֵדָיו של המרק החם שעל השולחן בבית היו ממלאים את אפם הזעיר ומריצים את רגליהם.
עד לשפת המדרכה.
כי שם, ליד שלוימה, לא עבר זאטוטון אחד את הכביש לפני שאמר דבר חוכמה או פסוק שחידש לו המלמד באותו יום.
והיו אומרים.
היו תינוקות של בית רבן פוסקים לו פסוקים, משננים לו אותיות א'-ב', משמיעים לאוזניו הכרויות משניות ומשגדלו- אף מנגנים לו גמרא.
והיה שלוימה מתאנח בהנאה, צובט בחיבה לחי רכה, בוחש בתלתלים כהים באהבה ולוחץ ידו של נער בהערכה.
כך השיבו לו, לשלוימה,
הזאטוטים.
והיה שכר זה שהשיבו לו הרבה מאד..!
