למדתי גישת שפר.
ואני יכולה לומר כאן לכולן שאחרי שלומדים את הגישה, צריך להפעיל גם שכל ישר!
הגישה עוזרת מאוד, אבל מי שיש לה נטיה ללכת בעיניים עצומות ולאמץ כל שטות שאומרים לה (ולאו דווקא בגישת שפר, בהרבה ייעוצים למיניהם היועצים מדברים מהמקום שלהם ומהדעות שלהם), אז שלא תפיל את זה על גישת שפר.
אם מנחה אומרת לאמא שלהשאיר ילד בן שנתיים באמבטיה לבד, זה מראה שהעברת לו אחריות, אז האמא ששומעת לה טמבלית גמורה. כי צריך לבדוק גם לגבי ילדים גדולים יותר אם הכל בסדר.
יש הבדל עצום בין לסמוך על הילד ובין להגן עליו מפני סכנות אפשריות חיצוניות שאינן תלויות בו.
כך שאולי אסמוך על הילד בן השנתיים להחזיק לבד את הכוס בלי לשפוך ואסמוך עליו שהוא יודע לשים בכיור או במקום קרוב אליו הוא יכול להגיע, לבין לתת לו לעבור כביש לבד, או ללכת לגן לבד, או להיות בתוך אמבטיה מלאה מים לבד. ואולי המנחה התכוונה למשהו אחר לחלוטין, אולי היא התכוונה שניתן לעשות לילד בן שנתיים אמבטיה בלי להחזיק אותו למשל. לא יודעת.
כך או כך, כל אמא תדע לעשות את ההגיוני ותדע להפריד בין הטפל לעיקר.
כעקרון לפי מה שהבנתי על גישת שפר, הכוונה הכללית היא באמת לתת אמון בילד, לשחרר אותו להתנסות לבד ולהתמודד לבד בדברים שהוא אכן מסוגל לעמוד בהם, ולהסיר מעלי רגשות אשם. כמו כן לא לתת לו לנהל את האמא ואת הסביבה, אלא הפוך.
כמובן אם יש מצבים (וישנם) בהם יש לילד בעיה שאינה תלויה בו, צריך לטפל, כמה פשוט. אם הילד נפצע חלילה, האם לא אטפל לו בפצע? ואם יש לילד קושי, האם לא אטפל בקושי? בוודאי שכן. אבל אם הילד הופך את הקושי לאמצעי לניהול ההורים, אז כאן צריך להפעיל את הגישה בצורה נכונה וזה לא סותר שצריך ורצוי וחובה להמשיך לטפל בילד.
זהו על רגל אחת....
הנושאים החמים
