רעש בבית.
במטבח יגעות הבנות בקקפוניה משולבת של מיקסר בוש רב עוצמה, שירי חג בווליום מוגזם וציפצופיו הנואשים של התנור שעמל וטיפס למאה ושמונים מעלות סלציוס, ולאף אחד לא אכפת. גם ככה הבצק עדיין במיקסר. בסלון שני נערי חמד קולעים קוישאלאך תוך פלפול בהלכות ארבעת המינים פלוס הלכות כבד את אביך ואת אמך, בדגש על ה'את'. בכניסה ערמות ארגזים עמוסים בכל טוב רמי לוי, וכל הטלפונים תפוסים, מי באיחולי חג שמח לדודים ומי בשיחה דחופה מהמכולת או מחנות הטמבור.
ולתוך הקלחת הזו היא נכנסת, מבררת איפה אפשר להושיט יד, מבינה שעוד לא אכלו כאן היום. מוציאה מחבת, ביצים, כמה ירקות וקרש חיתוך, מאלתרת ארוחת ביניים לאחים הקטנים שלה. מסתכלת סביב, מחפשת מה עוד אפשר לעשות, לא מוצאת. אמא אומרת שעוד מעט המייבש יסיים, היא תצטרך עזרה בגיהוץ, אבל לא נעים לה לחכות על הספה כשכולם סביבה עובדים. היא שוקלת לקפוץ הביתה לרגע ואז לחזור, אבל אז הוא מגיע. ילד חינני בן שלוש, נוסע על בימבה בפראות ראויה לשמה מעיף את הארגזים המלאים, מכריז שהוא אוטובוס. אח שלה. היא מסתכלת עליו, מבינה איזו עזרה אמא שלה צריכה עכשיו.
הוא לא מסכים לרדת מהבימבה, האוטובוס חייב להגיע לבית של סבא מהר, הוא מסביר לה. הסוכה של סבא עוד לא מקושטת. אז הם נוסעים לסוכה, מדמיינים שהיא הסוכה של סבא. נהג האוטובוס מצביע בגאווה על מלבן צבעוני, 'זה אני עשיתי!' הוא אומר. היא מתקרבת, בוחנת את הסוכה העשויה מקלות ארטיק והסכך העשוי מנקה מקטרות ירוק. והתמונה באמצע. התמונה של הילד החינני בן השלוש, אח שלה. פאותיו מתנופפות ברוח ובידו הוא אוחז בובת ארבעה מינים, והחיוך שלו כובש, מאושר. האותיות הצבעוניות התלויות בקשת מעל לסוכה הקטנה מאחלות לאבא ולאמא שלה הרבה נחת מפרי עץ ההדר שה' נתן להם.
נהג האוטובוס הקטן בוהה בה, מצפה להתפעלות הנדרשת, היא לא מגיעה. העיניים שלה מהופנטות לתמונה, לחיוך, לנחת מפרי עץ הדר. והן נרטבות, העיניים. היא נשענת על הסדין הלבן כאילו היה הכותל המערבי. היא רוצה פרי עץ הדר, אבא. על זה היא חולמת. על חיוך של ארבעת המינים, על פאות מתנופפות ברוח, על פלפולי הלכות בסלון וחלות לכבוד יום טוב במטבח. אחת היא שואלת, מבקשת, בוכה. שיתמלא הבית רעש, שיתמלא הלב שמחה, שיתמלאו קירות הסוכה שלה בסוכות קטנות עשויות מקלות ארטיק ומנקי מקטרות, ותמונות.
וזו לא שעת הדלקת נרות, אך היא מרגישה את שערי השמים נפתחים, את עת הרצון. וזכני, היא לוחשת, לגדל בנים ובני בנים אוהבי ה', היא מתחננת.
נהג האוטובוס שואל אותה אם היא עצובה. היא מרימה אותו, מחבקת ומחביאה את פניה בין כתפיו. מה פתאום, היא לוחשת אל תוך אוזנו, אני הכי שמחה בעולם.
הנושאים החמים
