הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
המעצב והטיפוגרף עודד עזר היה מתוסכל מכך שהפונטים שמרכיבים את העיתונים והספרים של ימינו עוצבו לפני יותר מ-50 שנה. כעת, לאחר שלוש שנות לימוד של מסורת הכתב העברי, הוא מציג פונט חדש ועכשווי
רק לפני כשנתיים אמר המעצב והטיפוגרף עודד עזר כי אין לו שאיפה לעצב פונט (גופן) "שיחליף את הפרנק-ריהל". כפי שאמר אז, "אתה לא כותב שוב יצירה של מוצרט. אני מקווה לייצר פונט למאה ה-21, בתקווה שיהיה קלאסיקה של המאה ה-22. אבל אף אחד עוד לא הבין איך צריך להיראות פונט במאה ה-21. המשימה שלי ושל כל מעצב בר דעת היא להבין את המאה הזאת. השאלה היא אם יכול להיות פונט לפייסבוק, למשל, ששייך למאה ה-21. לי עוד אין תשובה" ("גלריה", 17.3.2009).
כמעט שנתיים עברו, ונדמה שלעזר כבר יש תשובה. בימים אלו הוא משחרר לאוויר העולם את הפונט "רץ". הוא מקפיד אמנם להבהיר כי עדיין אין לו יומרה להחליף את פרנק-ריהל, אבל הוא בהחלט מקווה שהפונט שיצר יוכל לשכון בכבוד סמוך אליו. על השאלה אם יש לכך בכלל סיכוי, לאור השליטה של פרנק-ריהל בספרים, בעיתונים ובמגזינים, עונה עזר שהוא רק יכול לקוות. "אני כמו במאי קולנוע שמוציא סרט לעולם ומקווה שהוא יצליח ושיראו אותו הרבה אנשים. אני לא שואף להחליף את פרנק-ריהל, את הדסה או את נרקיסים. התקווה שלי היא שפונט רץ יצטרף לקבוצה הזו כאופציה, אולי יותר עכשווית".
עזר, בן 38, סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל ב-1998. הוא נמנה עם הדור הצעיר של מעצבי האותיות בישראל, ביניהם מיכל סהר, ינק יונטף ודני מירב, המציעים פרשנות חדשה ועכשווית לטיפוגרפיה העברית וגם מעצבים מוצרים מסחריים. בין השאר יצר את הפונטים "אלכימאי", "מעודד" ו"תאגיד", הנראים בכתבי עת רבים. כיום הוא מחלק את זמנו בכמה תחומים הקשורים כולם לטיפוגרפיה: הוא מרצה בכיר במכון טכנולוגי חולון, משתף פעולה עם חברות עיצוב ומעצב לוגואים ופונטים יחודיים - כמו לדוגמה הלוגו של רשת מגנוליה או הפונטים של אם-סיסטמס ושל יס, מתחזק שלושה בלוגים שונים העוסקים בלוגואים, בפונטים ובצדדים האישיים והמקצועיים של עבודתו, עוסק בטיפוגרפיה אקספרימנטלית ולבסוף גם מעצב פונטים. את עיצוב הפונטים הוא מפריד מהפן המסחרי של עבודתו, מכיוון שבשונה מלוגואים מדובר ביוזמה שלו. "אני קם בבוקר, יש מחקר שאני רוצה לחקור. בסוף יוצא ממנו פונט ואני מקוה שהקולגות שלי יקנו אותו".
עבודותיו של עזר זכו במשך השנים בפרסים רבים, הוצגו במוזיאונים ובתערוכות, פורסמו בכתבי עת בינלאומיים ושוכנות באוספים הקבועים של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ושל מוזיאון ישראל. בהקדמה לספר מעבודותיו, שיצא לאור בשנת 2009 בהוצאת גשטאלטן, כתבה פאולה אנטונלי, אוצרת העיצוב של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק: "העיצוב של עזר מאפשר לחלום על שפה על-אנושית, המושפעת מביולוגיה יותר מאשר מתרבות - החלום של כל אמצעי התקשורת האוניברסליים שחשבנו עליהם במשך שנים".
אופק שלא ראיתי
עזר מספר שהעבודה על הפונט, שנמשכה שלוש שנים, נולדה מהתסכול שלו מהעובדה שהפונטים שבהם אנו משתמשים כיום בטקסטים ארוכים, כמו בעיתונים, מגזינים וספרים, נוצרו כולם לפני למעלה מ-50 שנה (ראו מסגרת בעמוד הבא). "איך קרה שבתקופה מאוד קצרה מעצבים שונים הצליחו כל אחד לעצב פונט שונה אחד מהשני, לעומת תקופתנו שבה יוצאים המון פונטים שכולם דומים זה לזה, כולל הפונטים שלי? אני לא מוציא את עצמי מהביקורת הזאת. התחלתי לחשוב למה זה קורה והגעתי למסקנה שהבעיה היא לא היעדר כישרון אלא במתודולגיית העבודה. אנחנו לא יודעים לעבוד כמו שהם עבדו".
כלומר?
"התחלתי לקרוא איך הם עבדו וגיליתי שהרבה מהם כתבו ותיעדו את תהליך העבודה שלהם: רפאל פרנק כתב חיבור וכך גם פרידלנדר ונרקיס. דבר אחד היה משותף לכולם: הם חקרו את ההיסטוריה של הכתב העברי. אז הבנתי שאני לא יודע מספיק. אני מכיר את ההיסטוריה של המאה ה-20 ותו לא. זו תוצאה של הגישה המודרניסטית, שמוחקת את העבר ואת המסורת. המסורת היא פרסונה נון גרטה, אנחנו רוצים ליצור משהו נקי מהכל. כיום אנחנו רואים את קצה הקרחון אבל יש לנו 2,500 שנה אחורה".
מה זה אומר ללמוד?
"בשלב ראשון ללכת להיכל הספר, לארכיונים, למגילות הגנוזות, לשבת ולקרוא. בשלב השני לחקור ולהתאמן: להעתיק כתבי יד ישנים. זה לא מובן מאליו, נפתח לי אופק שלא ראיתי קודם". עזר מציג לדוגמה את אחד מכתבי היד הישנים, כתב יד משנת 1332 של יעקב בן משה שהיה לדבריו "גרפיקאי, גם אם לא קראו לזה אז גרפיקאי. הוא היה סופר סתם וכתב מכתב מהודר לחבר שלו. תראה את האלף", הוא אומר בהתפעלות, "ראית אלף כזו פעם? אני לא. תראה כמה היא יפה וכמה אנחנו לא יודעים. בזמנו הוא היה עילוי, הוא היה צבי נרקיס של אותה התקופה ואני בכלל לא הכרתי אותו".
העתקת כתבי היד הישנים הרחיבה את הארסנל של העיצוב. "הבנתי שעד שאני לא אתרגל את היד שלי לא אדע איך לא לעשות טעויות. אז גם לקחתי שיעורי קליגרפיה. אם אתה לא עושה את זה אתה
נידון להעתקה חוזרת ונשנית של הדברים שעשו במאה ה-20. זה בדיוק ההבדל ביננו לבין המעצבים ה'סו קולד' קלאסיים. הם התאמנו בכל כך הרבה סגנונות ולא היו צריכים למחזר".
זה לא חלק ממשהו גדול יותר ששייך לעידן המחשב?
"אני מאוד אוהב את המחשב, לא הייתי רוצה להשמיץ אותו, אבל אני עוד יותר אוהב את המסורת. אם אפשר לא להפסיד את שניהם זה עושר גדול. אנחנו עניים כשאנחנו מסתכלים רק על המאה ה-20, אבל אני לא טמבל. אני לא הולך לעבוד עם רפידוגרף, אני רוצה להשתמש בקדמה עם תודעה שהיא לא מוגבלת. המחשב הוא רק כלי".
בסיום התהליך יצר עזר פונט שלם וקרא לו "עזר קלאסי", ומיד גנז אותו. "בשלב הזה כבר לא רציתי להתפשר על פחות מפונט טקסט סריפי (ראו מסגרת). זה נראה לי אדיוטי ליצור עוד פונט. תיסכל אותי שהוא היה פונט יפה אבל לא מספיק קריא. הייתי מאוד מתוסכל, כי מדובר בשנתיים וחצי של עבודה. יום אחד פתחתי בלוג וראיתי מאמר של רוב קלר, בוגר טיפוגרפיה מאוניברסיטת רדינג, שסיפר איך הוא יצר את vesper, הפונט של עבודת הגמר שלו. הפונט נראה לי 'יהודי' בחיתוכים ובסגנון שלו, הוא הזכיר לי ברוח הדברים את פונט הדסה בצורה יותר זורמת. אז נפלו לי מיליון אסימונים. יצרתי קשר עם קלר שנתן לי אישור לעצב גרסה עברית לפונט שלו, וככה נוצר פונט רץ".
התוצאה: פונט סריפי בחמישה משקלים - קל, רגיל, בינוני, שמן וכבד. לא מדובר בעניין של מה בכך. לשם ההשוואה, לפונט הדסה ולפרנק-ריהל יש שני משקלים, ולקורן משקל אחד. המאפיין הדומיננטי השני של פונט רץ הוא שאם ברוב הפונטים הסריפיים (המשמשים לרוב לקריאות ארוכות) הקווים האופקיים שמרכיבים את האותיות עבים יותר מהקווים האנכים, עזר שינה את היחס. "במין חוצפה החלפתי את הכיוון, וזה מה שגם איפשר לי לעצב חמישה משקלים. זה לא שלא עשו את זה בפונטים אחרים אבל לא בפונט סריפי".
למה להפוך?
"כששאלו את רפאל פרנק למה הוא יישר את גגות האותיות - של ה'ז' או של ה'ש', הוא אמר שהוא מודע לזה שהוא עשה משהו שכביכול אסור לעשות, אבל מבחינתו זה מעביר את רוח הזמן. אם יורשה לי להיתלות באילנות גבוהים כל כך, אני יכול לתת את אותה התשובה. האתגר שעמד לנגד עיני כל הזמן היה איך אנחנו מתקדמים עם רוח הזמן, ובמקרה הזה לוקחים מאפיין שהוא לטיני בלי לאבד את הנשמה העברית; להישאר נאמן לכתב העברי הקלאסי אבל לא לעצב פונט שייראה כאילו הוא עוצב במאה ה-19. לא רציתי לעצב משהו שהוא רטרו".
הפונט מאוד מזכיר פונט אחר שלך, "מעודד סריף".
"זה נכון, פונט רץ בנוי על הארכיטקטורה שלו. אני מאוד אוהב את מעודד סריף אבל אני חושב שהוא פחות מתאים לספר מפונט רץ. במעודד סריף יש משהו שהוא אחיד יותר, ולכן הייתי משתמש בו לטקסטים ארוכים אבל לא ארוכים מדי. מה שמייחד את פונט רץ הוא שאפשר להדפיס בו ספר שלם והוא עדיין יהיה נעים לעין ולא יעייף אותה. יש בו משהו יותר רך. אולי היה צריך לקרוא לו פונט רך", אומר עזר בחיוך.
הוא מתאים לאייפד ודומיו?
"אני עובד על זה עכשיו. אין הרבה ידע בארץ על התאמת פונט פרינט למסך".
זה לא אמור להיות הפוך? לא היה הגיוני יותר לעצב קודם פונט למסך לאור התפתחות הטכנולוגיה?
"הנושא הזה עדין בחיתוליו אבל אתה צודק, זה הדבר החיוני הבא. אני פשוט רק בן אדם אחד".
על המשקל
תרצו משקל אחד ב-240 שקל או 120 משקלים ב-2,320 שקל? כך פועלת תעשיית הפונטים בישראל
כשמעצב גרפי מעוניין להשתמש בפונט עברי, עומדות בפניו שתי אפשרויות. האחת, לעצב פונט משלו, עניין מורכב עד מאוד (ולראיה, שלוש השנים שלקחו לעזר לפתח את פונט רץ). השנייה, לפנות למי שמתמחה בעיצוב פונטים ולרכוש ממנו חבילת פונטים. שתי חברות גדולות שולטות כיום בשוק הפונטים הישראלי: "מסטרפונט", שמציעה למכירה כ-500 סוגי פונטים, ו"פונטביט", שמציעה למכירה כ-350 סוגים. הקטלוג הגדול של החברות האלו מאפשר להן להציע חבילות של גופנים ומשקלים (כבד, נטוי, קל וכן הלאה) במחירים תחרותיים, גם אם בדיעבד אין צורך בכמות גדולה כל כך של גופנים. לדוגמה, ב"מסטרפונט" יעלה משקל בודד 224 שקל, בעוד ש-120 משקלים יעלו 2,320 שקל (כ-20 שקל למשקל). המחירים ב"פונטביט דומים": 240 שקל למשקל בודד, 2,900 שקל ל-140 משקלים.
מלבד שתי החברות הגדולות קיימים גם מספר מצומצם של מעצבי גופנים עצמאיים, הידועים לעומת החברות הגדולות כ"מעצבי בוטיק", אולם אף אחד מהם אינו מתפרנס ממכירת פונטים בלבד ורובם עוסקים במקביל בעיצוב גרפי ללקוחות מסחריים. לדוגמה: שמואל סלע, עודד עזר, ינק יונטף ומיכל סהר ודני מירב ("הטייס") שמשווקים את הגופנים שלהם תחת השם "הגילדה". מעצבים אלו מציעים למכירה בדרך כלל מספר מצומצם של גופנים, שנחשבים בקרב קהילת המעצבים איכותיים ומקוריים יותר. המחירים, כצפוי, יקרים יותר, מכיוון שמעצבים אלו לא מציעים חבילות משקלים גדולות כל כך, אולם התמורה מצדיקה לרוב את המחיר.
עניין של אופנה
קבוצה מצומצמת של מעצבים יצרה את הפונטים העבריים בעיתונים ובספרים של היום
המחצית הראשונה של המאה ה-20 היתה מהפכנית למדי במונחים של עיצוב כתבים עבריים. רשימת הגופנים הסריפיים הבולטים (פונט סריפי הוא בעל תגים, שהם המשיכות הקטנות של הפונט לצדדים, מעין גרסה מודרנית למשיכת המכחול הקליגרפי, ובו משתמשים לרוב בטקסטים ארוכים יותר) שנוצרו במהלכה, מתחילה באות פרנק-ריהל שעוצבה על ידי רפאל פרנק ונוצקה על ידי אוטו ריהל בסביבות 1908; ממשיכה באות שוקן, יצירתה של פרנצ'סקה ברוך מאמצע שנות ה-40; ומסתיימת בשלישייה הידועה מסוף שנות ה-50: קורן (אליהו קורן) ב-1957, הדסה (הנרי פרידלנדר) ב-1958 ודוד (איסמר דויד) ב-1959, ועד נרקיס לינוטייפ (צבי נרקיס) ב-1965.
מאותה תקופה לא יצא פונט סריפי בולט, ועיקר הפונטים העבריים שזכו להצלחה מסחרית היו פונטים נטולי תגים (סנסריפיים). אפשר להסביר זאת בכך שלכאורה קל יותר לעצב פונט סנסריפי, מכיוון שהוא מיועד בעיקר לכותרות או לטקסטים קצרים ולא דורש את המורכבות של טיפול בטקסטים ארוכים. בין הפונטים הסנסריפיים הבולטים מהעשורים האחרונים: נרקיס בלוק (צבי נרקיס); אורון (אשר אורון); אריקה סנס (ינק יונטף), שהותאם לפונט הלטיני גיל סאנס; היציאה הבאה (ינק יונטף) - עיבוד לאותיות שבהן השתמשו המהנדסים של מע"צ; דרום (מיכל סהר); אלכימאי (עודד עזר) ו"וטו" (רענן אליזוב), שהיה פונט קוריוזי, תפס לתקופה קצרה ונעלם באותה מידה, עדות לכך שגם פונטים הם עניין של אופנה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1207918.html
רק לפני כשנתיים אמר המעצב והטיפוגרף עודד עזר כי אין לו שאיפה לעצב פונט (גופן) "שיחליף את הפרנק-ריהל". כפי שאמר אז, "אתה לא כותב שוב יצירה של מוצרט. אני מקווה לייצר פונט למאה ה-21, בתקווה שיהיה קלאסיקה של המאה ה-22. אבל אף אחד עוד לא הבין איך צריך להיראות פונט במאה ה-21. המשימה שלי ושל כל מעצב בר דעת היא להבין את המאה הזאת. השאלה היא אם יכול להיות פונט לפייסבוק, למשל, ששייך למאה ה-21. לי עוד אין תשובה" ("גלריה", 17.3.2009).
כמעט שנתיים עברו, ונדמה שלעזר כבר יש תשובה. בימים אלו הוא משחרר לאוויר העולם את הפונט "רץ". הוא מקפיד אמנם להבהיר כי עדיין אין לו יומרה להחליף את פרנק-ריהל, אבל הוא בהחלט מקווה שהפונט שיצר יוכל לשכון בכבוד סמוך אליו. על השאלה אם יש לכך בכלל סיכוי, לאור השליטה של פרנק-ריהל בספרים, בעיתונים ובמגזינים, עונה עזר שהוא רק יכול לקוות. "אני כמו במאי קולנוע שמוציא סרט לעולם ומקווה שהוא יצליח ושיראו אותו הרבה אנשים. אני לא שואף להחליף את פרנק-ריהל, את הדסה או את נרקיסים. התקווה שלי היא שפונט רץ יצטרף לקבוצה הזו כאופציה, אולי יותר עכשווית".
עזר, בן 38, סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל ב-1998. הוא נמנה עם הדור הצעיר של מעצבי האותיות בישראל, ביניהם מיכל סהר, ינק יונטף ודני מירב, המציעים פרשנות חדשה ועכשווית לטיפוגרפיה העברית וגם מעצבים מוצרים מסחריים. בין השאר יצר את הפונטים "אלכימאי", "מעודד" ו"תאגיד", הנראים בכתבי עת רבים. כיום הוא מחלק את זמנו בכמה תחומים הקשורים כולם לטיפוגרפיה: הוא מרצה בכיר במכון טכנולוגי חולון, משתף פעולה עם חברות עיצוב ומעצב לוגואים ופונטים יחודיים - כמו לדוגמה הלוגו של רשת מגנוליה או הפונטים של אם-סיסטמס ושל יס, מתחזק שלושה בלוגים שונים העוסקים בלוגואים, בפונטים ובצדדים האישיים והמקצועיים של עבודתו, עוסק בטיפוגרפיה אקספרימנטלית ולבסוף גם מעצב פונטים. את עיצוב הפונטים הוא מפריד מהפן המסחרי של עבודתו, מכיוון שבשונה מלוגואים מדובר ביוזמה שלו. "אני קם בבוקר, יש מחקר שאני רוצה לחקור. בסוף יוצא ממנו פונט ואני מקוה שהקולגות שלי יקנו אותו".
עבודותיו של עזר זכו במשך השנים בפרסים רבים, הוצגו במוזיאונים ובתערוכות, פורסמו בכתבי עת בינלאומיים ושוכנות באוספים הקבועים של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ושל מוזיאון ישראל. בהקדמה לספר מעבודותיו, שיצא לאור בשנת 2009 בהוצאת גשטאלטן, כתבה פאולה אנטונלי, אוצרת העיצוב של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק: "העיצוב של עזר מאפשר לחלום על שפה על-אנושית, המושפעת מביולוגיה יותר מאשר מתרבות - החלום של כל אמצעי התקשורת האוניברסליים שחשבנו עליהם במשך שנים".
אופק שלא ראיתי
עזר מספר שהעבודה על הפונט, שנמשכה שלוש שנים, נולדה מהתסכול שלו מהעובדה שהפונטים שבהם אנו משתמשים כיום בטקסטים ארוכים, כמו בעיתונים, מגזינים וספרים, נוצרו כולם לפני למעלה מ-50 שנה (ראו מסגרת בעמוד הבא). "איך קרה שבתקופה מאוד קצרה מעצבים שונים הצליחו כל אחד לעצב פונט שונה אחד מהשני, לעומת תקופתנו שבה יוצאים המון פונטים שכולם דומים זה לזה, כולל הפונטים שלי? אני לא מוציא את עצמי מהביקורת הזאת. התחלתי לחשוב למה זה קורה והגעתי למסקנה שהבעיה היא לא היעדר כישרון אלא במתודולגיית העבודה. אנחנו לא יודעים לעבוד כמו שהם עבדו".
כלומר?
"התחלתי לקרוא איך הם עבדו וגיליתי שהרבה מהם כתבו ותיעדו את תהליך העבודה שלהם: רפאל פרנק כתב חיבור וכך גם פרידלנדר ונרקיס. דבר אחד היה משותף לכולם: הם חקרו את ההיסטוריה של הכתב העברי. אז הבנתי שאני לא יודע מספיק. אני מכיר את ההיסטוריה של המאה ה-20 ותו לא. זו תוצאה של הגישה המודרניסטית, שמוחקת את העבר ואת המסורת. המסורת היא פרסונה נון גרטה, אנחנו רוצים ליצור משהו נקי מהכל. כיום אנחנו רואים את קצה הקרחון אבל יש לנו 2,500 שנה אחורה".
מה זה אומר ללמוד?
"בשלב ראשון ללכת להיכל הספר, לארכיונים, למגילות הגנוזות, לשבת ולקרוא. בשלב השני לחקור ולהתאמן: להעתיק כתבי יד ישנים. זה לא מובן מאליו, נפתח לי אופק שלא ראיתי קודם". עזר מציג לדוגמה את אחד מכתבי היד הישנים, כתב יד משנת 1332 של יעקב בן משה שהיה לדבריו "גרפיקאי, גם אם לא קראו לזה אז גרפיקאי. הוא היה סופר סתם וכתב מכתב מהודר לחבר שלו. תראה את האלף", הוא אומר בהתפעלות, "ראית אלף כזו פעם? אני לא. תראה כמה היא יפה וכמה אנחנו לא יודעים. בזמנו הוא היה עילוי, הוא היה צבי נרקיס של אותה התקופה ואני בכלל לא הכרתי אותו".
העתקת כתבי היד הישנים הרחיבה את הארסנל של העיצוב. "הבנתי שעד שאני לא אתרגל את היד שלי לא אדע איך לא לעשות טעויות. אז גם לקחתי שיעורי קליגרפיה. אם אתה לא עושה את זה אתה
נידון להעתקה חוזרת ונשנית של הדברים שעשו במאה ה-20. זה בדיוק ההבדל ביננו לבין המעצבים ה'סו קולד' קלאסיים. הם התאמנו בכל כך הרבה סגנונות ולא היו צריכים למחזר".
זה לא חלק ממשהו גדול יותר ששייך לעידן המחשב?
"אני מאוד אוהב את המחשב, לא הייתי רוצה להשמיץ אותו, אבל אני עוד יותר אוהב את המסורת. אם אפשר לא להפסיד את שניהם זה עושר גדול. אנחנו עניים כשאנחנו מסתכלים רק על המאה ה-20, אבל אני לא טמבל. אני לא הולך לעבוד עם רפידוגרף, אני רוצה להשתמש בקדמה עם תודעה שהיא לא מוגבלת. המחשב הוא רק כלי".
בסיום התהליך יצר עזר פונט שלם וקרא לו "עזר קלאסי", ומיד גנז אותו. "בשלב הזה כבר לא רציתי להתפשר על פחות מפונט טקסט סריפי (ראו מסגרת). זה נראה לי אדיוטי ליצור עוד פונט. תיסכל אותי שהוא היה פונט יפה אבל לא מספיק קריא. הייתי מאוד מתוסכל, כי מדובר בשנתיים וחצי של עבודה. יום אחד פתחתי בלוג וראיתי מאמר של רוב קלר, בוגר טיפוגרפיה מאוניברסיטת רדינג, שסיפר איך הוא יצר את vesper, הפונט של עבודת הגמר שלו. הפונט נראה לי 'יהודי' בחיתוכים ובסגנון שלו, הוא הזכיר לי ברוח הדברים את פונט הדסה בצורה יותר זורמת. אז נפלו לי מיליון אסימונים. יצרתי קשר עם קלר שנתן לי אישור לעצב גרסה עברית לפונט שלו, וככה נוצר פונט רץ".
התוצאה: פונט סריפי בחמישה משקלים - קל, רגיל, בינוני, שמן וכבד. לא מדובר בעניין של מה בכך. לשם ההשוואה, לפונט הדסה ולפרנק-ריהל יש שני משקלים, ולקורן משקל אחד. המאפיין הדומיננטי השני של פונט רץ הוא שאם ברוב הפונטים הסריפיים (המשמשים לרוב לקריאות ארוכות) הקווים האופקיים שמרכיבים את האותיות עבים יותר מהקווים האנכים, עזר שינה את היחס. "במין חוצפה החלפתי את הכיוון, וזה מה שגם איפשר לי לעצב חמישה משקלים. זה לא שלא עשו את זה בפונטים אחרים אבל לא בפונט סריפי".
למה להפוך?
"כששאלו את רפאל פרנק למה הוא יישר את גגות האותיות - של ה'ז' או של ה'ש', הוא אמר שהוא מודע לזה שהוא עשה משהו שכביכול אסור לעשות, אבל מבחינתו זה מעביר את רוח הזמן. אם יורשה לי להיתלות באילנות גבוהים כל כך, אני יכול לתת את אותה התשובה. האתגר שעמד לנגד עיני כל הזמן היה איך אנחנו מתקדמים עם רוח הזמן, ובמקרה הזה לוקחים מאפיין שהוא לטיני בלי לאבד את הנשמה העברית; להישאר נאמן לכתב העברי הקלאסי אבל לא לעצב פונט שייראה כאילו הוא עוצב במאה ה-19. לא רציתי לעצב משהו שהוא רטרו".
הפונט מאוד מזכיר פונט אחר שלך, "מעודד סריף".
"זה נכון, פונט רץ בנוי על הארכיטקטורה שלו. אני מאוד אוהב את מעודד סריף אבל אני חושב שהוא פחות מתאים לספר מפונט רץ. במעודד סריף יש משהו שהוא אחיד יותר, ולכן הייתי משתמש בו לטקסטים ארוכים אבל לא ארוכים מדי. מה שמייחד את פונט רץ הוא שאפשר להדפיס בו ספר שלם והוא עדיין יהיה נעים לעין ולא יעייף אותה. יש בו משהו יותר רך. אולי היה צריך לקרוא לו פונט רך", אומר עזר בחיוך.
הוא מתאים לאייפד ודומיו?
"אני עובד על זה עכשיו. אין הרבה ידע בארץ על התאמת פונט פרינט למסך".
זה לא אמור להיות הפוך? לא היה הגיוני יותר לעצב קודם פונט למסך לאור התפתחות הטכנולוגיה?
"הנושא הזה עדין בחיתוליו אבל אתה צודק, זה הדבר החיוני הבא. אני פשוט רק בן אדם אחד".
על המשקל
תרצו משקל אחד ב-240 שקל או 120 משקלים ב-2,320 שקל? כך פועלת תעשיית הפונטים בישראל
כשמעצב גרפי מעוניין להשתמש בפונט עברי, עומדות בפניו שתי אפשרויות. האחת, לעצב פונט משלו, עניין מורכב עד מאוד (ולראיה, שלוש השנים שלקחו לעזר לפתח את פונט רץ). השנייה, לפנות למי שמתמחה בעיצוב פונטים ולרכוש ממנו חבילת פונטים. שתי חברות גדולות שולטות כיום בשוק הפונטים הישראלי: "מסטרפונט", שמציעה למכירה כ-500 סוגי פונטים, ו"פונטביט", שמציעה למכירה כ-350 סוגים. הקטלוג הגדול של החברות האלו מאפשר להן להציע חבילות של גופנים ומשקלים (כבד, נטוי, קל וכן הלאה) במחירים תחרותיים, גם אם בדיעבד אין צורך בכמות גדולה כל כך של גופנים. לדוגמה, ב"מסטרפונט" יעלה משקל בודד 224 שקל, בעוד ש-120 משקלים יעלו 2,320 שקל (כ-20 שקל למשקל). המחירים ב"פונטביט דומים": 240 שקל למשקל בודד, 2,900 שקל ל-140 משקלים.
מלבד שתי החברות הגדולות קיימים גם מספר מצומצם של מעצבי גופנים עצמאיים, הידועים לעומת החברות הגדולות כ"מעצבי בוטיק", אולם אף אחד מהם אינו מתפרנס ממכירת פונטים בלבד ורובם עוסקים במקביל בעיצוב גרפי ללקוחות מסחריים. לדוגמה: שמואל סלע, עודד עזר, ינק יונטף ומיכל סהר ודני מירב ("הטייס") שמשווקים את הגופנים שלהם תחת השם "הגילדה". מעצבים אלו מציעים למכירה בדרך כלל מספר מצומצם של גופנים, שנחשבים בקרב קהילת המעצבים איכותיים ומקוריים יותר. המחירים, כצפוי, יקרים יותר, מכיוון שמעצבים אלו לא מציעים חבילות משקלים גדולות כל כך, אולם התמורה מצדיקה לרוב את המחיר.
עניין של אופנה
קבוצה מצומצמת של מעצבים יצרה את הפונטים העבריים בעיתונים ובספרים של היום
המחצית הראשונה של המאה ה-20 היתה מהפכנית למדי במונחים של עיצוב כתבים עבריים. רשימת הגופנים הסריפיים הבולטים (פונט סריפי הוא בעל תגים, שהם המשיכות הקטנות של הפונט לצדדים, מעין גרסה מודרנית למשיכת המכחול הקליגרפי, ובו משתמשים לרוב בטקסטים ארוכים יותר) שנוצרו במהלכה, מתחילה באות פרנק-ריהל שעוצבה על ידי רפאל פרנק ונוצקה על ידי אוטו ריהל בסביבות 1908; ממשיכה באות שוקן, יצירתה של פרנצ'סקה ברוך מאמצע שנות ה-40; ומסתיימת בשלישייה הידועה מסוף שנות ה-50: קורן (אליהו קורן) ב-1957, הדסה (הנרי פרידלנדר) ב-1958 ודוד (איסמר דויד) ב-1959, ועד נרקיס לינוטייפ (צבי נרקיס) ב-1965.
מאותה תקופה לא יצא פונט סריפי בולט, ועיקר הפונטים העבריים שזכו להצלחה מסחרית היו פונטים נטולי תגים (סנסריפיים). אפשר להסביר זאת בכך שלכאורה קל יותר לעצב פונט סנסריפי, מכיוון שהוא מיועד בעיקר לכותרות או לטקסטים קצרים ולא דורש את המורכבות של טיפול בטקסטים ארוכים. בין הפונטים הסנסריפיים הבולטים מהעשורים האחרונים: נרקיס בלוק (צבי נרקיס); אורון (אשר אורון); אריקה סנס (ינק יונטף), שהותאם לפונט הלטיני גיל סאנס; היציאה הבאה (ינק יונטף) - עיבוד לאותיות שבהן השתמשו המהנדסים של מע"צ; דרום (מיכל סהר); אלכימאי (עודד עזר) ו"וטו" (רענן אליזוב), שהיה פונט קוריוזי, תפס לתקופה קצרה ונעלם באותה מידה, עדות לכך שגם פונטים הם עניין של אופנה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1207918.html
