שיתוף - לביקורת הפצצה ארטילרית

[.כותבת.]

החלטנו שלא ניכנע.

נעמדנו כולנו מול אמא בדרישה נחרצת ובלתי משתמעת לשני פנים. "רוצים פיצה!"

מאז שהמשאית של הפיצה הגיעה היום בבוקר, כל הילדים בשכונה הסתובבו מתלקקים. יענקי ברוטלר הראה לכולם איך אוכלים פיצה ב"אמיתי", ושלוימה לא הפסיק לרדוף אחרי עם הפיצה ולגרות אותי.
בסוף המשולש נפל לו על החול, אבל הוא ניקה אותו בחולצה והזהיר אותי לא לגלות לאף אחד, פ'סדר, החולצה תגלה.

שולי וגיננדלוש חזרו אדומות כמו התבלין של הפיצה מהחצר והצטרפו למאבק המשפחתי.

אבל אמא עמדה שם כאילו היא הזית שמתנוסס באמצע פיצה בגודל של ים, כמו שהברמנים קיבלו. ארי בעצמו סיפר לי.
"ילדים אני לא עשיתי לכם חיסונים אף פעם, אני אשמור עליכם בריאים, תבינו, החיסונים האלו יכולים להיות טובים ונחמדים ואחרי זה אתם יכולים פתאום להיות חולים מאד!! רוצים?"

זה היה קצת מפחיד, אבל רק קצת, כי אחרי כמה דקות וסקר מעמיק שערכנו כמו שעמית סגל הסביר (שולי התקשרה לסבא - בטלפון הנייח, גיננדלוש התקשרה לדודה גילי בנוקיה, ואני שלחתי מייל ליענקי ברוטלר), באנו לאמא עם מסקנה נחרצת - "כולם בריאים ואין שום תופעות לוואי! רוצים פיצההההה"

אמא חייכה, אבל הטכניקות שלה כבר מוכרות ולא עבדו עלינו, אחר כך היא צעקה, בסוף בכתה, ואחרי הסוף שתקה. בסוף של סוף השתיקה היא התקשרה לאבא ואמרה לו בקול של גבינה צהובה רותחת ש"תבוא לקחת תילדים כי הם עושים לי חור בראש".

באסיפה זריזה הוחלט פה אחד (שלי) לא להיעלב, אלא לגייס את אבא למלחמה, כי אבא אוהב פיצה מאדדדדד.

פעם אחרונה שהיה לנו פיצה בבית, זה היה כשהייתי ילד קטן ממש. לא זוכר לכבוד איזה חיסון זה היה, אבל אני זוכר שכשהלכנו לישון נשארו עוד שני משולשים שלמים, ובבוקר הם לא היו.
אמא שאלה מי לקח אותם, זה אומר שלא היא לקחה. אז מי עוד יכול לקחת? אבא. כולנו התגרינו ורק הוא העיז לקחת. ככה הבנו שהוא הכי אוהב פיצה.

בקיצור אבא הגיע הביתה ושאל את אמא "במה העניין".

אמא אמרה לו לשאול אותנו וזו הייתה הטעות הגדולה שלה, כי אחרי שהסברנו לו הכל בהתרגשות וצעקות, אבא הבין שני דברים: 1- מישהו מחלק פיצה בחינם. 2- אמא מתנגדת לקחת.

"אבל למה??" אבא פער זוג עיניים משתאות מול אמא.

"כי אני לא מוכנה להרעיל את הילדים שלך!! זה למה!"

"להרעיל?? נו באמת! מה את עושה עניין!! כאילו אני לא זוכר ששבוע שעבר דרשת שאני אקח אותך ל.."

"חזקי!! למה אתה מספר כל דבר?? למה כל דבר הילדים צריכים לדעת??"

"לא אמרתי את המילה פיצה!!"

"חזקי!!"

"אפשר להבין מה מורעל בפיצות האלו??"

"לא בפיצות! בחיסונים!"

"מה?"

"בחיסונים!!"

"איזה חיסונים?"

"במשאית שמקבלים פיצות, מקבלים גם חיסונים חזקי"

"אז אנחנו נקבל רק את הפיצות", אבא מבריק כמו תמיד.

אמא מתעצבנת, "רק מי שעושה חיסון מקבל פיצה, ואני לא הולכת להלעיט את הילדים שלי בחיידקים, מובן?"

"עוד פעם הסיפור הזה? שבי של יוכי קיבלה את כל החיסונים והיא הרבה יותר מוצלחת מגיננ.." אבא עוצר בשנייה האחרונה אבל גיננדלוש כבר בוכה בחדר.

ואז מתחיל הדיבור האילם של אבא ואמא, דיבור של המהומים ומבטים בעיניים, אני ושולי מנסים לא להתפוצץ מצחוק בשביל שהם ימשיכו לשכוח שאנחנו נמצאים בחדר, ובסוף אמא אומרת "אז אולי נקנה פיצה".

"לאאאא!! אני וגילי ואבא צועקים ביחד, ואני מנמק "יגידו שאנחנו פראיירים!!"

בסוף אבא ואמא הלכו לחדר, ואנחנו הלכנו להקשיב להם דרך החור של המנעול.

אמא הסבירה לאבא שזה מסוכן, ואבא הסביר לאמא איזה חסכים חמורים יהיו לנו עם נתבדל מהחברים ולא נקבל פיצה, ואיזה חסכים חמורים יהיו לכיס שלו אם הוא יקנה לנו פיצה.

אמא הסבירה לאבא איך עובדים החיידקים, ואבא הסביר לאמא שאנחנו בעצמינו חיידקים וחיידקים לא יכולים להזיק לחיידקים.

אה.

על הטיעון הזה כנראה לא היה לאמא מה לענות, שכן בסוף הישיבה המהירה שכונסה כדי להכריע שוב האם עלינו להיעלב או להמשיך להיאבק יחד עם אבא כל-הדרך-אל-הפיצה, אבא יצא מהחדר עם עיניים נוצצות, והכריז בקול צוהל "חברה! הולכים להתחסן!"

אמא יצאה אחריו עם עיניים אדומות ולחשה "להתחסל", אבל לנו כבר לא היה אכפת, שעטנו במורד המדריגות, נרגשים עד תנוכי דמיונותינו הפיצתיים, ופרצנו בהתרגשות אל המשאית של הפיצה.

אחר כך קרו שלושה ביחד, האחות מהרצפה צעקה "ילד! מה עשית!" השברים נאספו בזריזות על ידי האחראי של הפיצות, וגיננדלוש פרצה פנימה גם היא והפילה את האחות השנייה עם המבחנה השלישית.

אוי, איזה ריח טוב. חיכינו בקוצר רוח בתור, סיפרנו לכל הילדים שהיו בפתח שהנה אנחנו כבר מקבלים פיצה ענקית יותר מכולם, אבא חייך חיוכים רחבים לכל עבר ולחץ בהתרגשות אפילו את היד של שימען הגבאי שהוא לא מדבר איתו מאז שהוא לא נתן לא להיות חזן אפילו במניין בחצר בטענה שזה עדיין לא מניין בדיר, וסוף סוף הגיע תורינו.

ניגשנו בצעד חגיגי אל האחות ומסרנו לה את הפרטים שלנו, היא שאלה מי הראשון ואני קפצתי לראש התור, בתקווה שאקבל ראשון את הפיצה (וגם אגמור אחרי כולם).

האחות העבירה את הכרטיס שלי והסתכלה על המחשב במצח מקומט.

מה קרה? למה היא ככה?

אולי אין מספיק פיצות?

"מה העניין" המהם אבא תחת זקנו.

"אני רואה שאתה.. בעצם.. אתם! כל המשפחה.." היא המהמה מתחת לכלום (כי אין לה זקן),

"משפחת ווינקל", היא הרימה את הראש מהמחשב וחייכה אלינו, "כנראה לא עודכנתם, אז אני שמחה לספר לכם שהמחלימים לא צריכים להתחסן, בטח אתם שמחים לשמוע".

 

[.כותבת.]

אופס, שכחתי להגיד את המובן מאליו, אשמח ממש לביקורת מכל סוג שהיא. גם להפצצה ארטילרית כבדה במיוחד

 

[שלמה שקד]

זה טוב ומשעשע.
קצת מידי עמוס בדמויות ואנקדוטות.
התיאור של הילדים בוויכוחים של ההורים
מפציץ, זה:

הדיבור האילם של אבא ואמא

ממש ארטילריה

 

[.כותבת.]

קודם כל תודה ל- @שלמה שקד על תגובתו, ועכשיו שאלה אליכם רבותי: איך אני אדע אם הקטע שלי נחמד בקושי, או אולי קצת יותר מזה? ואיך אני אדע אם הוא כישלון / חרפה / מביש ומוטב היה לו שלא לצאת לאוויר העולם?
איך אדע אם כדאי לי מדי פעם לנסות ליצור קטעים מהסוגה הזאת או להתמקד בסוגות הישנות והטובות שנמצאות בתחום המגרש הביתי שלי?
כתבתי אותו סתם כך ולא הצלחתי להבין מה יצא לי, ולא הצלחתי לאבחן מה הבעיות הרבות שוודאי טמונות בו.
רק בעזרתכם האדיבה אני אוכל להבין מי הוא ומה הוא, מה עשיתי טוב ועל מה כדאי שלא אחזור עוד לעולםםם!
יש מצב לעזרה? לאבחון כלשהו?

 

[יאן]

הקטע טוב מאוד, זורם וכיף.
והוא ממש כמו מגש פיצה משפחתית - אי אפשר לאכול לבד את כל המגש.
גם כאן, צריך טיפה לקצר. לתמצת.

 

[אנטיפטרוסה]

הכל עשית טוב!!!
הצחקת אותי מלמעלה עד למטה...
התיאורים של אבא ואמא
הלחץ המסיבי של הילדים
ההקשבה דרך חור המנעול, ו'איך אנחנו יודעים שאבא אוהב פיצה'...
מצחיק, מצחיק, מצחיק
דרושים עוד כאלה
(אולי רק קצת לקצר...)

 

[הנף מקלדת]

קטע מוצלח.

תמיד כדאי לכתוב כאלה קטעים שבאים מהבטן.
(מרגישים על הכתיבה, שנשפכה לך מהמוזה ישר למקלדת, בלי מעצורים)

זה חינני, ומשמח.

 

[Bestimedia]

חחחחח
שימחת אותי באמצע הלילה
הקטע כתוב נהדר, קצת ארוך (הרבה דיבור על חיידקים ויותר מידי תאורים על פיצה)
אבל בכללי נהדר!
יהיה ממש נחמד עוד כמה כאלו...

 

[הזדמנות]

קטע שובב ומתוק מאוד! תמשיכי ככה! יפה לך הסגנון הזה

 

[נפש]

לא רגיל!

 

[.כותבת.]

תודה לכולכם
כמה שאלות -

והוא ממש כמו מגש פיצה משפחתית - אי אפשר לאכול לבד את כל המגש.
גם כאן, צריך טיפה לקצר. לתמצת.

(אולי רק קצת לקצר...)

קצת ארוך

העליתי את הקטע וראיתי שהוא יצא א-ר-ו-ך..
אבל לא הצלחתי לשנות.. על הכל היה לי חבל להוריד..
מה אתם הייתם עושים? איך הייתם מקצרים? את מה?

קצת מידי עמוס בדמויות ואנקדוטות.

אפשר עוד קצת הסבר? זה לא חלק ממה שהופך את הקטע למה שהוא? איפה הנקודה שעברתי את הגבול?

 

[יאן]

אין מה לעשות. צריך לחתוך ללא רחמים.

 

[CN]

ב"ה

כותבת, קודם כל צחקתי. זה קטע טוב!
ולענייננו, ביקשת יפה. מנסה לחשוב יחד איתך על מה לוותר:
בסוף המשולש נפל - לדעתי מסרבל את הרצף. עדיין לא התחלנו לצחוק וזה לא מספיק משכנע.
אצלינו, כשכולם במוזה של צחוק, אומרים 'אוטובוס'. למה? כי זה סימן שבאמת כבר צוחקים מכלום...
אז אם זה היה בסוף, יש מצב שהיינו צוחקים גם מזה. אבל בהתחלה זה קצת כבד.

הקטע של ההסבר למה אבא אוהב פיצה, אפשר להוריד. כתבת קודם 'מאודדדדד' - זה מובן ומשאיר לנו לדמיין לבד איך הילדים הבינו את זה..

בטענה שזה לא מנין בדיר - גם אפשר לוותר, מידי מאכיל בכפית.

תמשיכי לכתוב לנו הומור, זה מעולה!

 

[ליאורהA]

@.כותבת. - קטע מקסים! תמשיכי בסגנון הזה... רק לא על חשבון זה, טוב?