ביקורת ספרות הצללים - נחמן סלצר

[מ. י. פרצמן]

קישור לבלוג : ביקורת ספרים / הצללים / נחמן סלצר

אזהרה חמורה: ביקורת זו מכילה ספוילרים הרסניים וארסיים שיכולים להשתלט על העולם ולפוצץ פצצות גרעיניות. ראו הוזהרתם.

את הביקורת הזאת התחלתי לכתוב עוד לפני שגמרתי לקרוא את הספר. מיד אחרי שמיכאיל נהרג.

הביקורת הייתה זועפת וגודפת, כראוי לקוראת שזועמת על כך שרצחו את גיבורה מחמדה.

אללי... לו ידעתי מה עוד מצפה לי, לקראת סוף הספר!

לו ידעתי איזו טלטלה אני עתידה לחוות. לו ידעתי לאיזו טראומה אני מכניסה את עצמי, בקריאת מספר עמודים הנראים תמימים לחלוטין ולא מראים כלפי חוץ במאומה את הפצצה הקטלנית שהם נושאים בחובם!

ספר הזוי.

ספר מגלומן, עף על עצמו, משוגע ומופרע לחלוטין. עלילה לא נורמאלית ולא שפויה, מטורללת לגמרי, צריך לסגור אותה בבית משוגעים.

וכל המחמאות האלו, נוטפות הדבש, הן מה שהופכות את הספר הזה לאדיר.

אני אדם קשוח. אשת מחשבים לוגית, קשה לרגש אותי. ובכל זאת כשטרקתי את הספר הזה בחמת זעם, לא יכולתי שלא לשאוג הורה לסופר הזה, שטלטל אותי כמו מטוטלת לאורך וושינגטון, טהרן, אוסלו וישראל כאילו הייתי צלחת מעופפת.

במקוריות העלילה לוקחת בהליכה.

היא הייתה כל כך מקורית, העלילה ז"ל. לוקחת נקודות נדושות, לכאורה, כמו המלחמה הגרעינית והמלחמה ביהודים, ומשלבת את הכל ביחד לתוך עלילה חדשנית וייחודית, שגרמו לי להקדיש חצי שעה ביום במשך שבועיים תמימים כדי לקרוא עוד כמה פרקים ועוד כמה פרקים ודי.

ובסוף, אחרי כל ההשקעה והאמון העיוור שהענקתי לעלילה הזאת, היא הרגה לי את מיכאיל בפרצוף.

הורעל, הטיפש. לו רק היה מזדמן לידי... הייתי חונקת אותו! מי, מי אוכל במסעדה זרה, כשאתה יודע שמנסים להתנקש בחייך???

כשלמדתי כתיבה יוצרת, אי אז בשנים הצעירות והיפות, למדתי הרבה דברים שמתוכם אני זוכרת שני כללים ושני כללים בלבד. אל"ף: לא הופכים גיבור אהוב לבוגד. בי"ת: לא הופכים גיבור אהוב למת.

אסור לרצוח.

אהבנו את מיכאיל. התחברנו אליו בכל ליבנו, הערצנו אותו והרענו לו. ופתאום הוא נחנק לנו בידיים ומת.

אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב. וזה באמת ממש לא מצחיק ולכן זה כל כך עצוב.

ומצד שני, כנראה שלא הייתה ברירה. נראה שאין מנוס מלהרוג את מיכאיל, כדי שלא להיכשל חלילה במכשול הקיטש הנלוז.

וזה הביא אותי, לאחר חיבוטי נפש רבים, למסקנה בריאה מאוד אותה אני רוצה לחלוק עימכם, סופרים נאמנים:

למה, למה אנחנו, בתור עם הקוראים, לא יכולים לוותר קצת לסופרים באזור הקיטש? הרי אם נהיה יותר סלחניים, ונרשה לסופרים להשאיר גיבורים מועדים לתליה בחיים – לא היינו צריכים לספוג כל כך הרבה אבידות!

חרם על הרצח הנתעב של יקירנו.

ובכל זאת, למרות טינתי המרובה והחשבון הבלתי סגור שיש לי עם ההרג הנאלח והבלתי נסלח הזה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיה חן במוות של מיכאיל.

הוא מת יפה.

תודו. המשפט המרגש הזה בלוויה, סוחט הדמעות, "מרדכי היהודי, שהקריב את חייו למען עמו". לו הייתי רגשנית לבטח הייתי מוחה דמעה. אם כבר הרגנו, אז לפחות הרגנו יפה. עם משמעות.

ובכל זאת אני חושבת שהיה אפשר לעמוד באתגר בהצלחה גדולה אפילו יותר. למצוא פיתרון מקורי כזה שיצליח גם להשאיר את מיכאיל בחיים וגם להיות לא קשטי ומרגיז.

עכשיו הבה נניח למיכאיל לנוח בשלווה על משכבו, ונעבור לדבר על גיבור אחר, גדי שמו. ננתח אותו קצת. בחור עם אופי, קשוח, גברי, בלתי מתפשר וחש נבגד. תכל'ס, יש לו את כל הסיבות שבעולם להרגיש נבגד. גם אני הייתי מרגישה נבגדת אם הייתי צריכה להילחם בגוש קטיף.

אז הגיבור הנבגד שלנו טס מסביב לעולם, טומן פצצות גרעיניות, ואז, ברגע של גאונות מופלאה, הוא פתאום קולט את כל הסיפור. הוא מבין מי זמם מה, ומחליט להציל את העולם. יפה מצידו.

הוא מתחיל לפעול לפי העלילה. מנטרל פצצות, מעבה את ההתחרשות, ואז – פתאום, בום. העלילה נקרעת.

מה קרה? שאלנו בבהלה. ששש... סטופ! לא להפריע! אין זמן לעלילה עכשיו. גדי מצא קרובי משפחה.

עוד מילא! עוד מילא מצא גדי קרובי משפחה. הבה לא נדבר על המקריות המופלאה. אבל למה, ברחמים, למה לא השתמשתם בזה בשביל העלילה?! למה למצוא קרובי משפחה, אם לא צריך אותם?! תורידו את קרבת המשפחה ונסגור את העסק. מי צריך משפחה אם לא צריך משפחה.

מיד אחרי המפגש המפעים, שבסוף מתברר אפילו שהם סתם קרובי משפחה רחוקים – איכשהו – אינקויזיציה – מרתפים – בלגנים, גדי מתאושש וחוזר לשרת את העלילה. הוא טס לארצות הברית, סוחב איתו את צחי וליזה ונכון להציל את העולם בפעם השניה. הכל טוב, אפשר לחזור לשגרה.

הי, הזכרנו את ליזה. גיבורה טובה. לא משנה שבכלל לא ידענו שהיא יהודיה עד שקלטנו את זה בזכות גאונותנו הטבעית. (ובסוף, כשגמרנו את הספר, גילינו שזה היה כתוב גם בכריכה האחורית.) היא מתחרטת על האנטישמיות שלה, מחליפה צדדים, חוזרת בתשובה והולכת להיעלם אי שם במעמקי העלילה, ממתינה לזמנה שיבוא.

אהבתי את השילוב שלה בתור גיבורה נשית, בתוך עלילת מתח גברית לחלוטין. היא יצגה קודם כל את דמות הבריון הקלאסי בווריאציה נשית – ז'אנר חדש בספרות שלנו, ועדיין הייתה מספיק עדינה כדי להכיר את מקומה בתור גיבור מושלם אבל לפנות את הבמה לזירה הגברית, עד שיגיע זמן השידוך המיוחל.

אלכס. בחור שקט ושחור, שהיה פושע אבל פושע אמיתי – עם מצפון. אהבתי את האופן שבו התחלנו לחשוד בו: לא היה שם תיאור על "המנקה שצלע אל תוך המשרד" בבוקר למחרת הפריצה. הסופר היה מספיק אדיב כדי לתת לנו להפעיל את האינטליגנציה שלנו בתור קוראים, וגם לוודא שנעלה על החשד אבל בדרך שתגרום לנו להרגיש חכמים נורא.

תולי דקרוב.

אחח... תולי. תולתולי. יא דקרוב שכמוך.

האישיות שלך הייתה מושלמת, תולי ימ"ש. גיבור אדיר. הרגשנו שאנחנו מתחברים אליך ושונאים אותך באותה מידה.

אבל לא חשנו שום בדל של הזדהות איתך, ככה שלהפוך אותך לבוגד לא היה קורע לב.

אבל זה היה חזק! וקורע גרון!

אודה ולא אבוש: ואנוכי חשבתי שהסבא הרחמן ההוא של מיכאיל הוא יהודי. נו, מה יכול להיות יותר הגיוני מזה? גם מיכאיל יהודי, שזה מצוין לנו, וגם – ציינו אותו רק פעם אחת בכל הספר, ככה שהקוראים הנבונים יהיו מבסוטים מעצמם שעלו על זה ברוב גאונותם המופלאה.

אבל הגאונות בכל המהלך הייתה כל כך מפתיעה. העקיצה, איי, העקיצה.

פרולוג:

סבלתי מבעיות קשב וריכוז לאורך הפרקים הראשונים. רק במאמצים עצומים הצלחתי לשכנע את עצמי שספר של סלצר שווה קריאה בכל מחיר. לקח קצת זמן עד שהצלחתי להוכיח את נכונות הדברים, והיום אני לא מתחרטת על התרומה המשמעותית שהוסיף הספר למקצועיות שלי. אבל למה הפרולוג הזה? ולמה ההתחלה הנמרחת? לקח לנו כל כך הרבה זמן עד שהתחברנו לגיבור...

אפילוג:

טוב, זה היה מספיק צפוי, כך שלא נאלצנו למחות את דמעות ההתרגשות מפנינו. רק פלא אחד קטן התפלאתי ואפליא גם אתכם: אם הדרמה בארצות הברית התרחשה בפברואר 2014, תנו לנו איזו שנה לנשום בין הטראומה ובין התינוק הנחבק בידי גדי וליזה... אבל לא, אין זמן. הברית היא במרץ 2014. תבדקו.

אז גדי וליזה התחתנו. מזל טוב! בניין עדי עד! חחח... זה היה מזמן. ב2014.

אה, טוב... חבר'ה, פיזור הפגנה, פיזור הפגנה, חזל"ש. כל הכוחות, חזל"ש. אפשר להירגע.

אה? להירגע? מה זה?

מים... מים... המקוריות! המופרעות! לקחת פצצות גרעיניות ולהטמין אותן ברחבי העולם ככה, כאילו כלום! לנהל את מלחמת העולם השלישית בין מדינות מפתח בכמה מילים! לבנות מהלכים מדיניים, פוליטים, מלחמתיים, בטחוניים, באצבעות!

לזה, רבותי, קוראים אומנות.

האומנות להגיד בלי לדבר. האומנות לקרוע בלי להרוס. האומנות לגעת בלי להתקרב.

בדיוק כמו שכתוב על הכריכה, לבן על גבי כחול, "עלילה שכוללת התרחשויות בלתי פוסקות וליהוק של דמויות מגוונות כמו האנושות ומציאותיות כמו כותרות העיתונים בימינו".

אמרתם את זה. לדמיין בצורה מציאותית.

אין דמיון כמו המציאות.

*

 

[שירה 123]

למרות שהרסת לי את כל הספר עם הספוילרים האלו עדיין עשית לי חשק בוער לקרוא....!!!
ואו!!
א-י-ז-ה -כ-ת-י-ב-ה- !-!-!

 

[הגשש]

הביקורת - דבש, הספר - עוקץ.
העלילה טובה הרעיונות מוצלחים, אבל הספר עמוס בפומפוזיות יתר, חבל.

 

[מרים יעל]

משום מה הספרים של נחמן סלצר זכורים לי כחוויה פסיכוטית קשה מאד שקשה להתנתק ממנה אחר כך במשך כמה ימים, יש מצב שאני טועה?
(פשוט מלא זמן כבר לא קראתי ספרים)

 

[יוצרת כתיבה]

משום מה הספרים של נחמן סלצר זכורים לי כחוויה פסיכוטית קשה מאד שקשה להתנתק ממנה אחר כך במשך כמה ימים, יש מצב שאני טועה?
(פשוט מלא זמן כבר לא קראתי ספרים)

מסכימה עם זה.
אבל
ואבל!
זו חוויה פסיכוטית בסגנון חוויתי, ששואבת אותך פנימה עד לסוף.
שווה את זה. לפחות מבחינתי.