שיתוף - לביקורת הצצה לחנוכה של שרוליק

[נחומ'לה]

שרוליק מדליק את הנר השמיני ברעד.

זאת חנוכה. הרבה זכרונות צפים בזכרונו, וכנראה גם בזכרונות המשפחה הקטנה שלו, שעומדים ומביטים עליו במבט מצפה משהו, מבקשים 'תנחם אותנו אתה על מה שאיננו, תהיה אתה החזק במקום מי שהלך'.

שרוליק בולע את רוקו, חונק את הבכי. שנה שעברה עדיין לא ידעו כלום על אבא, הוא רק התלונן שקצת כואב לו הראש וחשבו שזה מיגרנה. ועכשיו...

אמו, שרי, מסתכלת עליו במבט שואל, לא מבינה למה הוא לא מתחיל לזמר 'הנרות הללו' כרגיל. כאילו שיש משהו רגיל בסיטואציה הזאת של ילד בן ארבע עשרה מדליק נרות חנוכה במקום אבא.

"הנרות הלל-" שרוליק נשנק.

גיטי בת השתים עשרה מנסה להצטרף לשרוליק, אולי היא תצליח לעזור לו. אבל במקום מילים נופלות לגיטי דמעות. "שנה שעברה" היא ממלמלת בקושי.

כן. שנה שעברה אבא הדליק את הנרות בחמימות וב'ברען' שרק הוא היה יכול. עם כל ההתלבות של שמחה של מצווה היה מדליק נרות חנוכה. ובכלל, כשהגיע 'זאת חנוכה' - הנר השמיני, אבא היה מתלהט כאש באמירת הברכות, והריקודים שלו כמעט שברו את המרצפות.

כזה היה אבא. יהודי חסידי ירא שמים, ששמח בכל מצווה כאילו היא הייתה היחידה שניתנה.

לפתע מתנער שרוליק וטופח על מצחו. "אוי יוונים נקבצו עליי" הוא מתחיל לשיר במרץ, ולוקח את בנצי הקטן לריקוד סוער, מזמין את כולם להצטרף.

שרי מסתובבת אליו. "איך קרה הנס, שרוליק?" בשאר הימים שרוליק לא הצליח לשיר אפילו את המזמורים הרגועים, הוא רק היה עוצר את הבכי בתוכו, הרגיש שהוא חייב להיות החזק, והאווירה בבית הייתה בהתאם. כמה ששרי ניסתה, הדליקה מוזיקה, קנתה המון ממתקים ופרסים למי שישיר את השירים של חנוכה, כלום לא עזר, שרוליק בקושי הצליח להדליק עם הקטנים את נרות השעווה.

שרי כבר חשבה שככה זה, לאלמנות ויתומים חג החנוכה הוא דיכאון אחד ארוך שצריך למצוא דרך לשרוד אותו.

שרוליק מחייך, עוצר לרגע את הריקוד. "אה, זה שאני ככה רוקד?"

"ושאתה שר" ולא בוכה. שרי לא מוסיפה.

"בגלל אבא" שרוליק עונה את המובן לו מאליו.

"אבא?!" שרי לא מבינה. בגלל אבא הוא אמור להיות עצוב.

"כן, אבא" גיטי מתערבת. "את זוכרת אמא איך שהוא רקד כשהודיעו לו ש-"

שאין עוד תקווה. אף אחד לא מעיז לומר.

שרוליק מתיישב לידן. "ואז שאלתי אותו, אבא, למה אתה רוקד? אני לא מצליח אפילו לחייך" שרוליק נושם עמוק. "ואבא ענה לי שהוא רוקד בגלל שהוא שמח שהוא יהודי, והוא מקבל בשורה כזאת קשה, איך שיהודי מקבל בשורה כזאת. והוא יודע שעוברים לעולם הבא, רק את הגוף קוברים, אבל הנשמה רק עולה למקום שטוב לה".

"הדברים שאבא אמר נכנסו לליבי והצלחתי לחייך, ואז אבא לקח לי את הידיים והתחיל לרקוד אתי. שאלתי אותו, 'אבא, למה עכשיו אתה רוקד?' אבא רק חייך חזק יותר ואמר לי – 'כשאני רואה אותך מחייך, אני יכול להיות רגוע, כי אתה הבכור, אתה הדוגמא לאחיך, אתה המודל לחיקוי שלהם. אם אתה מחייך, אני רגוע שהבית שלנו יהיה שמח ורגוע גם אם נעבור דברים קשים'." שרוליק מסיט את מבטו לנרות.

"ועכשיו, כשגיטי התחילה לבכות כשלא הצלחתי לשיר, ראיתי שחלק מהקטנים מוחים דמעות ונהייתה אווירה ממש לא נעימה, ופתאום נזכרתי במה שאבא אמר לי ונזכרתי בתפקיד שלי כבכור".

שרי מחייכת אליו חיוך גאה של אמא, וגם גיטי מחייכת בביישנות.

ושמונת נרות שהדליק בעמל מחייכים אליו גם,

חיוך השמור לבכור...