הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
”קרחחררר קרחחררר קרחחחחררר”
מידי יום, באחת וחצי בלילה הוא מגיע למאפיה.
הם שומעים את צעדיו מרחוק. נגררים.
הם מביטים בו מהמרפסת. המעיל הגדול מדי, הסלים המלאים בשמאטעס, הנעליים המודבקות ברצועות סלוטייפ עבה.
הארגז מחכה לו שם. תמיד.
הוא כורע על ברכיו, פותח לצדדים את כיסוי הקרטון. ומפשפש בשאריות היבשות. מכניס לסל שלו לחמניה כמעט שלימה. חבילת פיתות פתוחה. לחם שיפון ישן וקשה כמו אבן.
אחר כך הוא קם. משפשף את ידיו זו בזו מהפירורים. ועובר ליד חלון הזכוכית.
לאט לאט
לאורך המדפים שבתוך המקרר הגדול.
עד שהוא נעצר ליד עוגת שוקולד עם אגוזים, הגבוהה והמקושטת.
הוא מניח את סליו על הארץ, ועומד שם זמן רב. כשידו השטוחה צמודה אל הזכוכית.
אחר כך הוא נוטל את סליו, וגורר את נעליו על המדרכה בקול חורק. קרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
אחר כך נעלם.
והם לא מדברים. אין להם על מה. הם נכנסים הבייתה, נועלים את המרפסת, והולכים לישון.
כל אחד במיטתו.
לבד.
שמונים אוטובוסים עוברים בכביש הזה כל יום. ומכוניות לאין מספר.
זוגות הולכים במדרכה הימנית, אנשים בודדים הולכים בשמאלית.
יש צעקות
יש לחישות
מאפים יוצאים משקיות חומות מרשרשות.
פחיות נפתחות בקצף מתוק.
עסקאות נחתמות, מוצרים נרכשים, חלומות מתגשמים, אחרים מתנפצים, האור מבריק מצד לצד. הקצב דופק, הלבבות עסוקים.
השעות חולפות, אנשים מתעייפים,
הרחוב מתרוקן
החשכה יורדת
והשקט הזה, שחיכה בסבלנות.
מתחיל לזחול ולכסות את העולם.
הם יוצאים למרפסת. נשענים על המעקה. וממתינים.
קרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
נשמעת גרירת הנעליים המודבקות בסלוטייפ עבה.
הוא כורע על ברכיו הכבדות ופותח את מכסה הקרטון.
ידו נכנסת פנימה ממששת.
ופתאום נעצרת.
הוא נשאר זמן מה בלי תנועה כלל.
ואז מוציא קופסת פלסטיק שקופה
ובתוכה עוגת שוקולד אגוזים, גבוהה ומקושטת.
במרפסת הם מחליפים מבט.
הוא מסתכל ימינה. שמאלה. אחורה.
ואחר כך משמיע קול מוזר.
מתרומם, ומכניס את הקופסא לסל שלו.
הוא מסתובב והולך.
וכעת, לא נשמע הקרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
רק פסיעות מדודות ומאוששות.
הוא לא מבין.
הוא כבר מזמן חדל להבין.
אבל הוא יודע לפחות דבר אחד.
הוא לא לבד.
גם אחרי שהם רואים אותו מהמרפסת, נעלם בקרן הרחוב. הם לא נכנסים הבייתה.
הם נשארים שעונים על המעקה.
זמן רב.
כי גם הם
פתאום.
לא לבד.
מידי יום, באחת וחצי בלילה הוא מגיע למאפיה.
הם שומעים את צעדיו מרחוק. נגררים.
הם מביטים בו מהמרפסת. המעיל הגדול מדי, הסלים המלאים בשמאטעס, הנעליים המודבקות ברצועות סלוטייפ עבה.
הארגז מחכה לו שם. תמיד.
הוא כורע על ברכיו, פותח לצדדים את כיסוי הקרטון. ומפשפש בשאריות היבשות. מכניס לסל שלו לחמניה כמעט שלימה. חבילת פיתות פתוחה. לחם שיפון ישן וקשה כמו אבן.
אחר כך הוא קם. משפשף את ידיו זו בזו מהפירורים. ועובר ליד חלון הזכוכית.
לאט לאט
לאורך המדפים שבתוך המקרר הגדול.
עד שהוא נעצר ליד עוגת שוקולד עם אגוזים, הגבוהה והמקושטת.
הוא מניח את סליו על הארץ, ועומד שם זמן רב. כשידו השטוחה צמודה אל הזכוכית.
אחר כך הוא נוטל את סליו, וגורר את נעליו על המדרכה בקול חורק. קרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
אחר כך נעלם.
והם לא מדברים. אין להם על מה. הם נכנסים הבייתה, נועלים את המרפסת, והולכים לישון.
כל אחד במיטתו.
לבד.
שמונים אוטובוסים עוברים בכביש הזה כל יום. ומכוניות לאין מספר.
זוגות הולכים במדרכה הימנית, אנשים בודדים הולכים בשמאלית.
יש צעקות
יש לחישות
מאפים יוצאים משקיות חומות מרשרשות.
פחיות נפתחות בקצף מתוק.
עסקאות נחתמות, מוצרים נרכשים, חלומות מתגשמים, אחרים מתנפצים, האור מבריק מצד לצד. הקצב דופק, הלבבות עסוקים.
השעות חולפות, אנשים מתעייפים,
הרחוב מתרוקן
החשכה יורדת
והשקט הזה, שחיכה בסבלנות.
מתחיל לזחול ולכסות את העולם.
הם יוצאים למרפסת. נשענים על המעקה. וממתינים.
קרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
נשמעת גרירת הנעליים המודבקות בסלוטייפ עבה.
הוא כורע על ברכיו הכבדות ופותח את מכסה הקרטון.
ידו נכנסת פנימה ממששת.
ופתאום נעצרת.
הוא נשאר זמן מה בלי תנועה כלל.
ואז מוציא קופסת פלסטיק שקופה
ובתוכה עוגת שוקולד אגוזים, גבוהה ומקושטת.
במרפסת הם מחליפים מבט.
הוא מסתכל ימינה. שמאלה. אחורה.
ואחר כך משמיע קול מוזר.
מתרומם, ומכניס את הקופסא לסל שלו.
הוא מסתובב והולך.
וכעת, לא נשמע הקרחחררר קרחחררר קרחחחחררר
רק פסיעות מדודות ומאוששות.
הוא לא מבין.
הוא כבר מזמן חדל להבין.
אבל הוא יודע לפחות דבר אחד.
הוא לא לבד.
גם אחרי שהם רואים אותו מהמרפסת, נעלם בקרן הרחוב. הם לא נכנסים הבייתה.
הם נשארים שעונים על המעקה.
זמן רב.
כי גם הם
פתאום.
לא לבד.
