כתבתי את זה לפני שנתיים בערך.
פרסמתי לראשונה לפני שנה בערך.
ושוב אני מפרסם את זה.
הפרסום על פי אוגילבי
היינו ארבעה, הסתובבנו בקניון, תרנו אחר מעיל מחמם, זול ויפה. מהחניה דרך שער רקפת, עברנו עליות ומורדות, בעזרת המדרגות הנעות. בימים כתיקונם, הייתי עושה שימוש במדרגות-הלא-נעות, כדי להדליק סיגריה ולא להפריע לאנשים שמעדיפים להלשין עלי, במקום לשתוק ולהיחנק. ואז, בדקה הזאת שבין ההדלקה לכיבוי (מי מעז לעשן שם יותר מדקה?), תמיד היה צריך לרדת בדיוק נציג מטעם `הירוקים`. טוב, נו, זכותם. מה, לכפות עליהם להסתובב רק בשמורות הטבע?...
כשהתיישבתי מול המקלדת האלחוטית שלי, חשבתי שאני הולך לכתוב על פרסום, ורשמתי לעצמי כותרת מתאימה כדי לתמרן בין המקשים ולא להיסחף לחופים בלי מציל, כדי שתוכלו והלוואי שתרצו, לחזור גם מחר ולקרוא את זה שוב. אז במטותא, תשכחו מכל מה שהיה ותתחילו לקרוא מכאן:
הפרסום על פי אוגילבי
הסתובבנו בקניון, היינו ארבעה. זוג לפנינו, אני ועוד אחד. זה שהיה איתי נכנס לחנות אופנה כדי לבדוק, אולי המזל יאיר לו פנים וימצא סופסוף מעיל מחמם, זול ויפה. גם אני הייתי אמור להיכנס, כאשר לפתע הרגשתי שמישהו מושך אותי לכיוון השני. הוא לא בסדר הסטימצקי הזה...
הספרים שם כמו מגנטים רבי עוצמה, ואני לעומתם, סיכת ביטחון קטנה. אז נכנסתי שוב, כמיטב המסורת, לשאול בפעם המאה ואחת אם הספר המיוחל כבר הגיע. לא התפלאתי כשנעניתי בשלילה. הם כבר הסבירו לי כמה פעמים שהמהדורה אזלה לפני שנים ואם ברצוני לקרוא אי-פעם את הספר הזה, עלי לגשת לחנות ספרים ישנים. הייתי כבר בחנות כזאת בעיר, וגם שם לא מצאתי את מבוקשי. אז שאלתי שוב בסטימצקי, לא היה לי מה להפסיד. "להזמין לך?" שאלה אותי הספרנית עם המשקפיים...
"לא, אני לא יודע אם אני אחזור לכאן בקרוב, אם בכלל... את יודעת, איראן, סוריה, אי אפשר לדעת..." היא לא איבדה עשתונות ורמזה לי להמתין כמה דקות. "האיום האיראני, קח את זה, אחלה ספר" מה היא רצינית? סתם צחקתי... "אני מבקש את `הפרסום על פי אוגילבי`, כל השאר לא מעניין אותי" הסברתי בעדינות אופיינית לי. אחרי שהסבירה לי שוב שהמהדורה האחרונה גם אזלה לפני המון-המון שנים, היא שאלה אותי אם קראתי כבר את הספר של פוגל.
"*** של פרסום" מלמלתי חרישית. התלבטתי קשות אם להזמין את הספר או לא, אבל כבר לא הייתי שם כשראיתי את עצמי ליד חברי כשאני ממלמל "בסדר, המעיל הזה נראה מעולה, כמה הוא עולה?".
---
אחרי מו"מ קצר, חבר שלי שילם על המעיל ויצאנו. חלפנו שוב על פני סטימצקי והוא שואל אותי בקריצה מלגלגת, "תגיד, שאלת כבר אם הגיע הספר הזה שאתה מחפש בנרות?" לא הסמקתי אפילו, אני כבר רגיל לזה. התקדמנו לכיוון שער רקפת, והנה, הזוג שהיו איתנו עומדים שם ליד איזה דוכן ומסמנים לנו לבוא.
באנו, מה, לא נבוא? "צ`מע חוצניק, הוא רוצה למכור לנו מנוי לעיתון הזה. הוא אומר שזה העיתון של המדינה והוא נותן מלא הטבות.. אני לא סומך על אנשי מכירות, אבל אתה, אתה מכיר אותם. אתה גם איש שיווק, אותך הוא לא יפיל. תבדוק מה הוא מסתיר שם בכוכביות הקטנות של החוזה..."
הזדהיתי בשמי המלא והצגתי חופשי-חודשי. "מה הסיפור שלך, גבר? מה הבאסטה הזאת באמצע המסדרון?" הייתי קצת קשוח. "אהלן, שמי ירחמיאל (שם בדוי
ואני נציג מכירות של חברת `העיתון של המדינה`. איך קוראים לך, אחי?, בן כמה אתה, אחי? גר לבד או עם ההורים? יש להורים מנוי? תשמע אחי, אתה חותם הוראת קבע בסל הכול על תשעים ₪ ואתה מקבל ממני צ`ופר 3 מגזינים כאלה (הוציא מהמגירה איזה מגזין חודשי
4 מגזינים של `רכב` חינם, תלוש לחנות נעליים שמקנה לך 50 אחוז הנחה (בהנחה שאני קונה נעליים כאלה של 700 ₪
, כרטיס חבר לשנה ב `תיירות 10` שמקנה לך עשרים ארוחות זוגיות בחמישים אחוז הנחה במאה מסעדות ברחבי הארץ, תלוש מזומן בשווי מאה שקלים לקניות בכל חנות שתבחר בקניון, ואני סוחב לך את הסלים (ואת המעיל
עד האוטו. מה אתה אומר?"
חבר שלי צחק. הוא היה בטוח שאתחיל מיד עם מטר של שאלות עוקצניות ואגלה את החתול שהוא מסתיר במגירה. אני הייתי קצת יותר רציני ושקול. הפעם מדובר בהחלטה גורלית. שאלתי אותו כמה זמן אני מתחייב במידה ואני חותם, והוא אמר שזה בסך-הכול התחייבות לשלושה חודשים. מיד ביקשתי את ההטבות והתנדבתי לחתום על הטפסים.
"עזוב, עזוב את המעיל שלי!" הייתי צריך להתערב ולהסביר לנציג המכירות שלא יטרח עד לאוטו כי חברי מסתדר מצוין עם הכבודה שלו. "לפחות הוא נשמע אמין", הרהרתי ביני לבין עצמי "נו? שווה! אתה לא חותם?"...
"בשביל מה? אתה חתמת, מספיק עיתון אחד. לא צריך עוד נייר בדירה". תשובה חכמה, למה? רוב הצ`ופרים שקיבלתי נעלמו, אבדו ונגנבו לפני שהספקתי לעשות בהם שימוש. מהעיתון נהניתי (במיוחד ממדור הכלכלה, ספורט לא מעניין אותי
ומהמגזינים קצת פחות. חומר לקריאה היה בשפע, אבל יותר מזה היה, חומר למחשבה.
מאז ועד היום, מיליוני עותקים הספיקו לרדת במכבש הדפוס ובדיוק אחרי שלושה חודשים ביטלתי את המנוי. השליח המשיך בקביעות לזרוק לי את העיתון כל בוקר בשעה חמש. העיתון המתחרה הציע לי דיל יותר טוב וחתמתי גם אצלו, למה לא? הרי את העיתון של המדינה אני מקבל חינם. מה אכפת לי לשלם מחיר רגיל ולקבל את שניהם בדיוור ישיר? חלפו שלושה חודשים וביטלתי גם את המנוי של העיתון של כולם. חלפו עוד כמה ימים ו... גורנישט! אין עיתונים.
היום יש לי יותר זמן לחשוב, הקפה לא מספיק להתקרר כל פעם שאני שותה, והכי חשוב, המאפרה הגדולה שבמרכז השולחן, כבר לא צריכה לזוז ממקום למקום, כמו כל פעם, כשהעיתון היה מגיע.
ולמסקנה, הבה נתמקד בעיקר ונעזוב לרגע את המאפרה,
האמת שעוד לא הגעתי למסקנה קונקרטית... פרסום או שיווק אסטרטגי, על מי זה משפיע?
האם ייתכן שסוכני מכירות יותר מתפתים לרכוש מוצרים שאינם צריכים, בגלל שמשתכנעים מה"מציאה"?
לכל השואלים: הפוסט להמחשה בלבד. אין תמיד קשר בין המתואר למציאות. לדוגמא: (לא באמת חתמתי על מנוי, ואני לא מעשן...) אבל השאלה עדיין עומדת על תילה.
שריטה, מקווה שאני עוזר עם זה להשיג את המטרה במלואה.
הנושאים החמים
