הנושאים החמים
א-ירושלמית
מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פמ"ג DIP
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
•
יוצרי ai
- הוסף לסימניות
- #1
(ואתם מוזמנים לתת הצעות לכותרת).
ללא כותרת
"את יודעת?" שאלה אותי נעמי גיסתי כשאכלתי את העוגה בו היא כבדה אותי, שעה לפני שבת, "כל פירור שנופל על הרצפה, מזמין אליו מיד ערימות של נמלים. אז תשימי לב, שלא יפול". באמת שמתי לב שלא יפלו לי פירורים, ונהלתי מרדף קצר וממוקד אחרי אלו שסרבו להשמע להוראת בעלת הבית.
בליל שבת לא טיילו נמלים על הרצפה. בדקתי אחרי הסעודה, והרצפה נצצה. לא נפל עליה שום דבר מאכל. שמחתי בשביל עצמי, והתארגנו כולנו ליציאה לטיש. "אז מה את אומרת, נשאיר חלונות פתוחים?" כך שמוליק אחי, בעלה, "את יודעת נעמי, חם עכשיו, וכדאי לתת לבית להתאוורר, במיוחד אם ילדים קטנים ישנים בו גם". לכן נעמי השאירה את החלונות פתוחים, ולכן קרה גם מה שקרה.
כשחזרנו, חשכו עינינו. מחול עועוים קידם אותנו על גבי הנורות התלויות, האגרטל שהכיל פרחים, אף הוא היה יעד מועדף למעופפים. עשרות פרפרי עש וחרקים מעופפים (שונות), ספרו לנו למה לא היה טוב בשבילנו להשאיר חלונות פתוחים לרוחה, לאוורור. כמה מעופפים אחים חגגו סביב עצמם והזכירו לי למה אני לא אוהבת לעבור בתקופה הזאת באזורי גינות. פוי!
בלית ברירה הלכנו להתארגן לשינה. נעמי ברחה לחדרה, חדר השינה, ואילו אני עוד פניתי לשתות לפני כן. תגידו, הרגשתם פעם טפיחת שכם ג'וקית על הגב? זה בדיוק מה שהיה. עצם בלתי מזוהה שחדר לטריטוריה המקומית הצליח להקפיץ אותי ואת אחי. "מ מ מה זזה?" הוא קפץ לאחוריו מבועת לחלוטין, "מה זה? ה' ישמרנו". כדור פלא בינוני התעופף במטבח המטופח, מאיים בגירוש חד משמעי על בעלי הבית החוקיים. "אמאלה!" נעמי צרחה בבהלה. "מה זה? ירחם". החרק עלום המראה המשיך להתעופף באדישות מכוונת, מאיים להוציא את כולנו משלוות הרוח. עכשיו הוא רקד בנסיון השתלטות על הנורה המרכזית.
"ששממולליק, תתתעיף אותו מהר". נעמי גמגמה, ונסה על נפשה. בינתיים נטל שמוליק מטאטא וניסה לנווט את המעופף הענק מחוץ לחלון, אבל שום דבר לא עזר לו. המה זה המשיך לעוף, לעצבן, ולרקוד לי ולשמוליק על העצבים.
פקעת עצבים כולי, התערבתי. "מחול לך, מחול לך, מחול לך" צעקתי לעבר המעופף שלגלג עלי חזרה, "שמוליק, אולי זה גלגול?".
כאן כבר הבין הנודניק שהוא לא רצוי, אבל עדין לא- מה צריך לעשות. הוא דלג מנורה לנורה, מהמטבח לסלון וחוזר חלילה, ושמוליק עמד רועד מולו עם המטאטא, עדיין מנסה לנווטו מחוץ לבית. אבל די, כמה אפשר. המעופף התעייף, ונתקע תוך כדי סיבוביו בתקרה, בקירות ובי. (נעמי, נס, ברחה לה קודם). ראיתם פעם חרק שיכור?
סוף סוף החליט לנוח. שום קיר לא מצא חן בעיניו, אבל כשמצא את השושן הצחור באגרטל, נשא זה משום מה חן בעיניו המגעילות. הוא התיישב על הגבעול. עכשיו התקרבתי, פרפר עש. פוי!!! שמוליק הוציא את האגרטל לסורגים מחוץ לחלון. הפרפר מחה חלושות, אבל לא נותר בו מספיק כח להתנגד ולפצוח במחול חדש, נוסף. סוף סוף הוא היה מחוץ לחלון. נעמי התקרבה רועדת: "זהו, סופית?"
שמוליק התבונן בפרפר המותש מטווח קרוב, מוגן באמצעות השמשה המבדילה. "יואו, בואו תראו! הוא יפהפה!!!" לא האמנתי. בדיוק החרק המפלצתי הזה... כנפיו היו אפרפרות, זהות בדוגמתן המעניינת, וגופו העגול, המתחדד בקצהו, חולק בצבעיו לפס אפור- פס חום, כמו גרב כותנה אופנתית. שמוליק התבונן עדיין בפרפר, שהיה מותש לחלוטין, ואני, מותשת גם כן, הלכתי ללבוש בגד שינה. "כשאחזור, אבדוק שנית מה כל כך מרתק בו" הבטחתי לעצמי.
כשחזרתי, הוא כבר לא היה, חבל. אלא מה, הלך לחפש בית אחר שיארח אותו, היפהפה, בכבוד יותר גדול.
ללא כותרת
"את יודעת?" שאלה אותי נעמי גיסתי כשאכלתי את העוגה בו היא כבדה אותי, שעה לפני שבת, "כל פירור שנופל על הרצפה, מזמין אליו מיד ערימות של נמלים. אז תשימי לב, שלא יפול". באמת שמתי לב שלא יפלו לי פירורים, ונהלתי מרדף קצר וממוקד אחרי אלו שסרבו להשמע להוראת בעלת הבית.
בליל שבת לא טיילו נמלים על הרצפה. בדקתי אחרי הסעודה, והרצפה נצצה. לא נפל עליה שום דבר מאכל. שמחתי בשביל עצמי, והתארגנו כולנו ליציאה לטיש. "אז מה את אומרת, נשאיר חלונות פתוחים?" כך שמוליק אחי, בעלה, "את יודעת נעמי, חם עכשיו, וכדאי לתת לבית להתאוורר, במיוחד אם ילדים קטנים ישנים בו גם". לכן נעמי השאירה את החלונות פתוחים, ולכן קרה גם מה שקרה.
כשחזרנו, חשכו עינינו. מחול עועוים קידם אותנו על גבי הנורות התלויות, האגרטל שהכיל פרחים, אף הוא היה יעד מועדף למעופפים. עשרות פרפרי עש וחרקים מעופפים (שונות), ספרו לנו למה לא היה טוב בשבילנו להשאיר חלונות פתוחים לרוחה, לאוורור. כמה מעופפים אחים חגגו סביב עצמם והזכירו לי למה אני לא אוהבת לעבור בתקופה הזאת באזורי גינות. פוי!
בלית ברירה הלכנו להתארגן לשינה. נעמי ברחה לחדרה, חדר השינה, ואילו אני עוד פניתי לשתות לפני כן. תגידו, הרגשתם פעם טפיחת שכם ג'וקית על הגב? זה בדיוק מה שהיה. עצם בלתי מזוהה שחדר לטריטוריה המקומית הצליח להקפיץ אותי ואת אחי. "מ מ מה זזה?" הוא קפץ לאחוריו מבועת לחלוטין, "מה זה? ה' ישמרנו". כדור פלא בינוני התעופף במטבח המטופח, מאיים בגירוש חד משמעי על בעלי הבית החוקיים. "אמאלה!" נעמי צרחה בבהלה. "מה זה? ירחם". החרק עלום המראה המשיך להתעופף באדישות מכוונת, מאיים להוציא את כולנו משלוות הרוח. עכשיו הוא רקד בנסיון השתלטות על הנורה המרכזית.
"ששממולליק, תתתעיף אותו מהר". נעמי גמגמה, ונסה על נפשה. בינתיים נטל שמוליק מטאטא וניסה לנווט את המעופף הענק מחוץ לחלון, אבל שום דבר לא עזר לו. המה זה המשיך לעוף, לעצבן, ולרקוד לי ולשמוליק על העצבים.
פקעת עצבים כולי, התערבתי. "מחול לך, מחול לך, מחול לך" צעקתי לעבר המעופף שלגלג עלי חזרה, "שמוליק, אולי זה גלגול?".
כאן כבר הבין הנודניק שהוא לא רצוי, אבל עדין לא- מה צריך לעשות. הוא דלג מנורה לנורה, מהמטבח לסלון וחוזר חלילה, ושמוליק עמד רועד מולו עם המטאטא, עדיין מנסה לנווטו מחוץ לבית. אבל די, כמה אפשר. המעופף התעייף, ונתקע תוך כדי סיבוביו בתקרה, בקירות ובי. (נעמי, נס, ברחה לה קודם). ראיתם פעם חרק שיכור?
סוף סוף החליט לנוח. שום קיר לא מצא חן בעיניו, אבל כשמצא את השושן הצחור באגרטל, נשא זה משום מה חן בעיניו המגעילות. הוא התיישב על הגבעול. עכשיו התקרבתי, פרפר עש. פוי!!! שמוליק הוציא את האגרטל לסורגים מחוץ לחלון. הפרפר מחה חלושות, אבל לא נותר בו מספיק כח להתנגד ולפצוח במחול חדש, נוסף. סוף סוף הוא היה מחוץ לחלון. נעמי התקרבה רועדת: "זהו, סופית?"
שמוליק התבונן בפרפר המותש מטווח קרוב, מוגן באמצעות השמשה המבדילה. "יואו, בואו תראו! הוא יפהפה!!!" לא האמנתי. בדיוק החרק המפלצתי הזה... כנפיו היו אפרפרות, זהות בדוגמתן המעניינת, וגופו העגול, המתחדד בקצהו, חולק בצבעיו לפס אפור- פס חום, כמו גרב כותנה אופנתית. שמוליק התבונן עדיין בפרפר, שהיה מותש לחלוטין, ואני, מותשת גם כן, הלכתי ללבוש בגד שינה. "כשאחזור, אבדוק שנית מה כל כך מרתק בו" הבטחתי לעצמי.
כשחזרתי, הוא כבר לא היה, חבל. אלא מה, הלך לחפש בית אחר שיארח אותו, היפהפה, בכבוד יותר גדול.
