סיפור בהמשכים זוג או פרט

[שבי פרנק]

פרולוג

משחק ה"ביג בוס" הסוער הסתיים בניצחונו של יוספי, היא היתה הסגנית. יוספי זרח, מיכלי ותולי קצת פחות.
אלו היו הכללים הבלתי כתובים במשחקים של יעל, חלוקת ניצחונות הוגנת על פני השבת. היא יישרה את הרגל: "שנעבור לשחק על השולחן?" נקישות על הדלת, מיכאל נכנס הביתה, יוספי רץ אליו נרגש כולו לבשר על הניצחון.
הזדקפה, נגשה למטבח וארגנה את הסלטים, שירה נכנסה בפיהוק קורע לב, "אין לי איך להודות לך, יעל".
ורק שכבו האורות, הרבה אחרי ששירה ומיכאל הזדחלו החוצה עם הצרורות, היא העזה לשאול את שירה, רק בלב, אם היא בטוחה שאין לה איך.
הבוקר של יום ראשון תפס אותה, כמו תמיד, עייפה וממהרת ורוטנת. זה הבהיל אותה, כי בשבועיים האחרונים היא רוטנת גם בימי שני ושלישי.
המצבר שלה הולך ומתרוקן והיא לא מצליחה למלא אותו.
שנים של תקוות שהתנפצו לא מרשות לה להמשיך לחלום ולשאוב כוח מהעתיד.
העתיד שהיא ציירה בדמיונה מגיל שבע, והמשיכה לצייר ביתר פירוט בגיל שבע עשרה ובגיל עשרים ושבע.
עכשיו, היא רוצה עכשיו. ממש כמו יעלי שרצתה אי אז יומולדת עכשיו. מי העזה לצחוק עליה?
יעל מתמלאת זעם על הפרה ההיא, מהקלטת של שרה קיסנר ולאה פריד. מה היא מבינה באנשים שנגמרה להם הסבלנות?
בתחילת הדרך היתה מלאת סבלנות, סיימה סמינר. נשמה עמוק, היא למדה ברצינות והשקיעה והרגישה שמגיע לה חופש אמיתי. הפגישה הראשונה שלה היתה רק בחנוכה, היה נחמד ונעים ולא מעבר. והאמת, היום היא חושבת שהיא לא באמת חיפשה את העול הזה. הכסף הלחיץ אותה, נוראות.
זמן שווה כסף, היום הכסף לא מלחיץ, והזמן נושף בעורפה.
בלילה מתקשרת מיטלמן, יש לה קול מרגיז והיא חיבת להבין למה היא הורידה את פוגל, אי שם, לפני ארבע שנים וכמה חודשים.
ואחרי שהשיחה הזו מסתימת, יעל יודעת שגם היא סיימה פרק בחייה. היא לא מוכנה יותר לשאת את זה.
היא מרימה ראש לתקרה, מדבקת כוכב נוצצת אליה, שירה הדביקה אותה אי פעם, בשחר ההיסטוריה.
הייאוש מכה בה.
והדבר הכי מפחיד שזה יאוש מסוג חדש, תהום שהיא לא מכירה.
וככה היא נרדמת.
ומתעוררת עם החלטה.

 

[דיתי לינדר]

מסקרן.
זה נקרא לעצור באמצע קטע לא בסוף פרק...
אסור לעשות את זה לקוראים.
נווווווווווווווווווווווווו תמשיכי
כתיבה זורמת ממש

 

[שבי פרנק]

פרק א'

אסתי לוינגר מופתעת מהטלפון שלי, אני מזכירה לה שזה אחד מתנאי החוזה. אי שם, לפני חמש עשרה שנה אבא הציע להכניס סעיף כזה. לא היה לו ספק שתוך כמה חודשים אני מממשת אותו. "יש בשורות טובות?" היא שואלת. אני ממשיכה הלאה, נחושה.
מדברת עם אבא, משתפת. אין לו מה להגיד, כמו תמיד. אמא דומעת, יש לה מה להגיד. למדנו לדבר בשנים האלו, עם מילים ובלעדיהן. אני נכנסת לאזור האישי, משחררת קופת חיסכון. אני נושמת. עמוק.
בכל חנות נדוניה יש חוברות התארגנות לקראת נישואין, אני לא מעזה לקחת אחת, אולי זה גזל? את הנדוניה שרכשתי בהתמדה מגיל תשע עשרה הספקתי לחלק במהלך השנים. האמת שאני שמחה על כך, מה הייתי עושה היום במצעי בן ברבר עם פרח גדול? לפליאתי, בחנויות דווקא יש כמה סטים עם פרחים גדולים.
אני טכנית, עובדת, בלי לחשוב בכלל. הלב שלי משתולל ואני מניחה אותו בפינה כרגע.
פותחת את פרוג, מחפשת המלצות על חנויות ריהוט וחשמל. מתחילה ב"גישייד ריהוט". חנות נעימה, המוכרת שומעת את הפרטים, מבררת מתי החתונה, אני אומרת שבעוד חודש אצטרך לקבל את הריהוט. היא ממלמלת מזל טוב ואני לא מתקנת. מי רוצה מזל רע? ועוד בדירה חדשה.
אני בוחרת ארון הזזה עם דלתות מראה, שידת איפור יפהפיה. כשאני מגיעה למיטות, אני נתקעת. לא חשבתי על זה מראש. היא מציעה כמה דגמים ואני מוצאת את עצמי בחוץ. התחרטתי, אני מעדיפה את תלפיות.
ואז אני חוזרת, לא מוכנה לשקר, לא את עצמי. "אני לא מתחתנת עוד חודש, מבינה? אני פשוט עוברת לבית שלי". העינים שלה מתעגלות, אבל היא רוצה למכור ומציעה פתרונות.
אנחנו סוגרות על ספה וכורסא מפנקת ושולחן עגול וספריה מענינת. ורק בסוף היא אומרת, אז בת כמה את? אולי יש לי רעיון בשבילך. ואני מספרת לה שעוד חודש וחצי אני אהיה בת שלושים ושבע.
היא לא אומרת שאני לא נראית.
ואני גם לא מחפשת לשמוע את זה.
אני מוסיפה מראה גדולה לשידת איפור, גדולה יותר מהקודמת.
חלאס.
בערב שירה מתקשרת.
היא המומה ומופתעת, היא שירה.
ואני-אני.

 

[eli7123]

וואו וואוווו וואווווווו
איזה סיפור
איזה כתיבה
מטורפת
מחכה להמשך!!!!
חייב!!!!!

 

[מימיי]

איזה כתיבה יפה ומושכת!
הפרק נגמר לי מהר מידי, חייבת עוד(:

מחכה לפרק הבא!!

 

[שוקולד עילית]

הוספתי למעקב

 

[א. ב. ד]

וואו.

הוספתי למעקב

גם אני.

 

[שבי פרנק]

מסקרן.
זה נקרא לעצור באמצע קטע לא בסוף פרק...
אסור לעשות את זה לקוראים.
נווווווווווווווווווווווווו תמשיכי
כתיבה זורמת ממש

וואו וואוווו וואווווווו
איזה סיפור
איזה כתיבה
מטורפת
מחכה להמשך!!!!
חייב!!!!!

איזה כתיבה יפה ומושכת!
הפרק נגמר לי מהר מידי, חייבת עוד(:

מחכה לפרק הבא!!

הוספתי למעקב

וואו.

גם אני.

תודה רבה לכם!
יש לי באג, אני כותבת קצר

 

[שבי פרנק]

פרק ב'

מפתיע, אבל בלילה לפני השינה, מה שהכי מטריד אותי זה השלט. מה אכתוב בשלט על הדלת? כאן גרה בנחת יעל המוצלחת?. רינה, ידידתי לצרה, סרבה לגור בשכונה חרדית, היא טענה שכל הוויב לא מתאים לה. לראות את כל הזוגות והתינוקות והמזוודות והמכירות ולדעת שלה אין בזה חלק. וחוץ מזה, מי ישכיר לה דירה? לרווקה? מזל חיי שיש לי דירה משלי. אני מריעה לעצמי באושר על זה שקניתי דירה אז, כשעוד היו אופציות, ובכלל-כל השנים קבלתי שכירות. עשיתי המון כסף בזמן הזה, הגאווה הזו מחזיקה רגע לפני שאני מתנפצת אל קרקע המציאות, חברות שלי אוטוטו מחתנות ילדים.
שוב, חוזרת לענין השלט, אולי לא חיבים בכלל? אני מגיעה לשתי מסקנות, הראשונה שאני מוזרה שזה מה שמטריד אותי והשניה היא שאתלה שלט נחמד עם שם המשפחה שלי, פיין. בלי לכתוב משפחת, זו כבר תעוזה, להפוך בחורה אחת למשפחה? עד כאן.
אני מתהפכת מצד לצד, לא נרדמת, פותחת את טימו, מזמינה שלט יפהפה ועוד כמה שטויות. לו יכולתי להזמין חתן, מה הייתי כותבת בשורת החיפוש? הייתי כותבת מענטש. זה מה שאני מחפשת בשלב הזה. אני מתחילה לחזור אחורה, לכל הבחורים שהורדתי ושהורידו אותי, הייתי מתחתנת היום בשמחה עם הבחור הראשון שפגשתי לפני שבע עשרה שנה.
התחלתי שידוכים בסוף ו', מלאת שלווה. לא חשבתי לרגע על הרעיון שאגיע עד הלום.
בבוקר, אני מגלה שבסוף נרדמתי, כמו תמיד.
אני נגשת לארון, הוא גדוש בגדים, במדף מולי מחכים שישה בקבוקוני בשמים, עשר זוגות עגילים, חמש עשרה שרשראות. אני מתארגנת בצ'יק.
אני יודעת לבחור ומהר.
ואני תקועה. בלי.

 

[שבי פרנק]

פרק ג'

לקחתי יום חופשי, חמושה בחומרי נקין הגעתי להסתער על כל כתמי הצבע שנותרו. לוינגר שמרו על הדירה יפה ועדיין. רציתי אותה נוצצת, מבריקה. אני לא יודעת להסביר את הסיפוק שלי, לנקות את הבית שלי. רק שלי. לקראת שקיעה, כשריח מלון בוטיק מעורב באקונמיקה לימונית נישא בחלל, פתחתי את הדלת למגש פיצה, אישית.
הריהוט עוד לא הגיע ואפשר היה לאכול מהרצפה, אז התישבתי בנחת והשקט ניסר את אוזני. אני חייבת מוזיקה טובה בדירה הזו, שלא אתחרפן. מה עושה בן אדם אחד בין ארבע קירות?
מחר יגיעו הרהיטים, אחרי שאחזור מהעבודה אגיע לדירה, עם אמא. ואז, לקראת סוף שבוע ואחרי שאפרק את כל הציוד, אני אסגור את הדלת ואהיה כאן לבד. אני רועדת מהרגע הזה ולכן כשאני חוזרת הביתה אני מזדרזת לברר על זגג, תהיה מראה בכל חדר, על קיר שלם. והרווחים? אני אהיה לבד בין שלוש קירות ואני אראה את עצמי, בלי פוטושופ.
אפילו לא נהניתי מהטעם של הפיצה ואני לא מפרגנת לעצמי יותר מידי. פתאום אני קולטת בחדות מה בדיוק אני רוצה לבדוק. האם אני מסוגלת בכלל לשרוד את הלבד הזה?
משום מקום הם באות, הדמעות, אלו שחשבתי שכבר לא ארגיש יותר.
אני יושבת על הרצפה, אין לי אפילו שמיכה כדי לחנוק את היבבות האלו.
כמו מי שמתה מוטל לפניה.
נזכרת בעצמי, חותמת על החוזה, הולכת לקחת משכנתא.
אני מתאבלת עכשיו, לבד, ואין לי מנחם.