• הוסף לסימניות
  • #1
זווית

לא האמנתי שאני רואה אותו שוב. כבר חשבתי שחיסלתי את התופעה הארורה הזאת. כבר חודש ימים שבכל ערב כמו משוגע אני סוגר את כל החלונות בחדר עם רדת החשכה ומסתגר עם המזגן המיותר שלי, כשבחוץ רוח קרירה מנשבת.

והנה, בלי בושה: אני מנסה לנוח מעט במיטה, והוא עומד לו שם על התקרה ומצחקק: "יתוש קדמך!"

אבל את נאומו הזה כבר שמעתי מזומזם באוזניי עשרות פעמים, ושנתי הטרופה גם כך, נעשקה על ידי תנועות כנפיו המטרידות, אין ספור. לא תכננתי לערוך הלילה חזרה נוספת על מאמר חז"ל הזה, ולכן הורדתי את רגליי ממיטתי והזדקפתי עומד מלוא הקומה. למלחמה!

שיטות הלחימה והאקרובטיקה הנדרשת כבר זורמות לי בדם המצוץ, כך שתוך חצי דקה השולחן ניצב בדיוק במקום, הכיסא על השולחן וכרית הענק מצופה ביריעת פלסטיק בלתי חדירה - על ידיי.

אני יודע, תאמרו אכזריות, תאמרו תנו לחיות לחיות, תאמרו לא נאה ולא יאה... אנא המתינו לי רק דקה, ואחר כך אשמע את כל הטענות והמוסר. עוד רגע אחד, מיד לאחר שתיגמר המלחמה והדם ינוח מזעפו.

כבר אמרנו אקרובטיקה, ואני - אפילו מבלי להסתכל לכיוונו - מטפס ממוקד מטרה ובשקט חתולי, לבל יעז הצורר לפרוש כנפיו ולהשמיע את נאומו מפינה אחרת בחלל חדר השינה.

השולחן מתחתיי ואני על הכיסא, הכרית מוכנה לשיגור, שלוש ארבע ו...

הדלת נפתחת.

מעיף מבט. טוב, זו רק אשתי, והיא כבר מכירה את כל משוגותיי ואפילו קצת מזדהה עם התגייסותי לחיל השמדת היתושים. אבל בכל זאת... גבר בן 30 עומד על כיסא מעל שולחן באמצע החדר...

"שמואל... מה קורה? הרפתקה חדשה של טיפוס על כיסאות ושולחנות בין ארבע קירות?", היא תמיד יודעת איך למוסס את האווירה ולהעלים סומק סורר.

"לא... זה שוב היתושים... כבר נשבר לי מהם... רציתי להסביר לו מדוע לא שווה לו להתקרב יותר לחדר הזה".

"להסביר למי? אני לא רואה כאן כלום... אה, זה? שמואל, אתה לא רואה טוב?! זה גוש אבק! גוש אבק מתנדנד על התקרה! לא יתוש ולא נעליים!"

גוש? אבק? מתנדנד? לאן הוא נעלם הצורר הזה?

"צודקת. סליחה. קצת הזיתי כנראה".

היא יוצאת ואני יורד ממרומי המגדל, מרגיש כמו ילד שנתפס בקלקלתו. או אולי יותר כמו מפקד שהוציא את חייליו בסערה למלחמה שלא היתה.

נשכב חזרה במיטה, ומשום מה מוצא את עצמי מתרגל עוויות ועיקולי גוף: למעלה (אולי מפה זה היה?), ימינה (אולי מפה הוא נראה יתוש?), שמאלה (בעצם זה היה מהזווית הזו, לא?) אחורה... קדימה...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
עד מתי תשפטו עוול?
טלו מסורת אבות ולא תכלו זמנכם בהבל
את בעלי הכנפיים הפלסטיים משכו בכבל
עדכניים הם בכל מקום עד קצות תבל
הפעילו על נמוך לכל רוח
בלי דחליל ובלי מפוח
תשקוט נפשיכם
ותערב שנתכם
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

ב"ה

יצאתי מחדרי בעקבות זעקה מקפיאת דם.
"תהרוג אותה!"

לפני שהספקתי להעיר לשני הבנים שלי על ההיסטריה,
ולפני שהבנתי את מי בדיוק צריך להרוג,
אני רואה את שמעון, לא פחות ולא יותר, עומד על השולחן בסלון.

זה כבר מוגזם לכל הדעות.
אני עוד לא יודעת מי הקורבן, אבל נעליים על השולחן?!
"תוריד את הנעליים!", נזעקתי גם אני, מצטרפת לחגיגת ההיסטריה.

מחיאות כפיים מצלצלות נשמעו.
"תוריד! אתה שומע?!"

שמעון חלץ את נעליו תוך כדי מרדף אחרי החשודה:
יתושה אחת, שמטריפה אותו ואת נתן כבר שעה.
היא ואחותה, שתי יתושות נגד שני הבנים שלי.

כוחות שווים? הצחקתם.
אלה שתיים שמוצצות דם ועפות לך בפנים שוב ושוב.

"אלי, בוא תעזור!" קורא נתן לאחיו השלישי, הקורא ספר בשלווה בחדרו.
לפני שהספקתי להגיב, אני רואה שלושה נגד שתיים.

מכות עפות באוויר.
אני צועקת "די!", אבל שלושת הלוחמים אפילו לא שומעים.

ואז, זה קרה.
שמעון, בניסיון נואש לחסל את היתושה, חבט בעוז…
ושבר את הנורה מעל השולחן.
ידיו נטפו דם. הוא קפץ מהשולחן (בלי נעליים כמובן),
ודרך היישר על שברי הזכוכית שהתפזרו ברצפה.

"אני כולי דם!" צועק שמעון.
"אל תדאג, אני עוד רגע מחסל אותן!" עונה לו נתן.

נתן ואלי מוחאים כפיים בהתלהבות, ואז, צעקת ניצחון:
"הרגתי אותה!"

אני לא יודעת אם הם באמת הצליחו לחסל את היתושות,
אבל דפיקות חזקות בדלת השתיקו את כולם.

פתחתי, ושני שוטרים חמורי סבר עומדים בפתח.
אקדחים שלופים.
"כולם להרים ידיים!"

הם כולם הרימו ידיים. כולל שמעון. עם הידיים המטפטפות דם.

"קיבלנו קריאה על מקרה מצוקה קשה. מה קורה פה?"
אהם… מתגמגם נתן, "פשוט… פשוט לא הצלחנו לתפוס אותם."
"את מי?" שואל השוטר בחומרה.
"את היתושות," עונה נתן.

השוטר מביט בו רגע.
"ואתה, שמעון, למה יש לך דם על הידיים?"
שיתוף - לביקורת יתושים מהסוג ההוא
שוב הקיץ בשיאו.
יתושים שורצים על הרשתות, באים ויוצאים מחריצים שלא ידעתי על קיומם.
הם גורמים לי לנופף בידיים, להתפוצץ מזעם כשהם עטים עליי, הם נלחמים בי ומכריחים אותי להחזיר מלחמה.
כמה פעמים כבר ביקרתי בבית מרקחת רק כדי לקנות עוד מכשיר מניעה, תכשיר הגנה וקרם הרגעה. מתי שהוא נאלצתי להוסיף לרשימה גם רסקיו, כי התסכול עולה על כל דמיון.
אבל אתם יודעים מה החלק הכי קשה?
שאת היתושים שלי, רק אני רואה.
הם באים אליי ברגעים שלא ציפיתי להם. אחרי שבדקתי שכל הרשתות סגורות וכל הטריגרים רחוקים. נעולים מחוץ לבית. או בתוכו, תלוי איפה אני נמצאת.
ובבת אחת הם עטים עליי.
לא שמתי לב לראשון שהגיע, והנה הם כבר להקה.

הראשון עוקץ: לא שמת לב, הא? אולי אין לך אחד כזה.
השני מגרד: יש לי זכות קיום בדיוק כמוך. אולי אפילו יותר. גם אותי אלוקים יצר.
השלישי חג סביב סביב ולא מגיע אל הנקודה. מעורר רחש לא נעים, מסיח את הדעת.
הרביעי יושב על הקיר בשקט . מחכה שאתקרב ואז חומק. רק כדי שאחוש כישלון מוחלט. איך נברא עצום, חזק וגדול כמוני - לא יכול לו, ליתוש חסר העכבות הזה.
החמישי בכלל אוכל את המוח. לא יודעת אם של טיטוס או שלי, כי כמו שאמרתי - המוח אכול. לא פנוי לחשוב. הדעת ממני והלאה.
וכיוון שאיבדתי את הספירה, אני מניחה שהבאים ברשימה הם גם כן יתושים. להקה, כזו שחגה סביבי ביום ובלילה.


ואף אחד לא מבין.
למה אני מנופפת בידיים כשכואב לי?
למה הידיים אדומות והכל נראה מעוות ונפוח?
מה הלוחמנות הזו לכם, מה העבודה הזו. את דופקת את היד בקיר ואז צועקת מתסכול. מה הקטע?
למה את לא יושבת בשקט?
למה בכלל כואב לך?
למה את רצה לבית מרקחת ומתחננת לרופא: כלום לא עוזר, דוקטור. תן לי משהו אחר. אני מבטיחה, זו לא אלרגיה. זה יתושים בלתי נראים.
למה אין לך תקנה.

וכשיש הפוגה, כשהיתושים שבעים מדמך ואת נוטלת רגע נשימה, את מוצאת את עצמך פותחת את פרוג. כותבת שם על היתושים.
ולא מאמינה שאי פעם מישהו באמת יבין.

בקטע נערך ניסיון (בין השאר) לעבור מדיבור בגוף ראשון לגוף שני כדי לייצר יותר הזדהות. לכן, כדי להקל על עצמי, התעלמתי מכך שהיתושים הזכרים לא עוקצים אלא רק הנקבות. כדי להפריד בין הדוברת לבין היתושים.
אשמח להערות על כך. האם היה עדיף להעביר את הדובר ללשון זכר? האם זה עובד טוב?

כמובן שגם כל הערה אחרת וכל תגובה תתקבל בברכה.
מה היה עושה הילד ההולנדי עם האצבע בסכר, אם הסכר היה מט ליפול ונשען על גופו הצנום?

כדי לקבל את המענה לשאלה הזו, הכירו את יחסי השכנות ביני לבין הדוד 'מגודל המידות' בליל הסדר בבית סבא.

אני תמיד משובץ לשבת לצידו. ולא סתם לצידו, אלא לזה השמאלי. למה זה משמעותי ודרמטי? נו באמת, תבינו לבד.

השיבוץ הזה הוא כורח המציאות, משום שבצד הזה של השולחן יש מקום לשניים וחצי אנשים. הוא שניים, אני חצי.

שידוך מתבקש בסך הכול, אם אתה שדכן רשע.

מזיגת הכוס הראשונה מגיעה. הוא מסמן לי למזוג לו, כדרך בני חורין. אני מוזג לו יין סמוק ארומטי בעל פיגמנטים עזים. מהסוג שאם תכניס למכונת כביסה, המכונה תהפוך בורדו, והבגד המוכתם יישאר בעינו.

הוא כמובן לא מוזג לי בחזרה. בני חורין לא נוהגים נימוסי גומלין.

ואז מגיעה ההסבה. 130 קילו תופסים זווית של 90 מעלות. אני, שלד אדם צר, לא מצליח לנשום. עומד, או שמא נמחץ, בין הצורך להחזיק את הסיטואציה – תרתי משמע – לבין היציאה מהתמונה שתיתן לקרקפתו לפגוש מרצפת קרירה.

אני חנוק, מנסה לשאוף חמצן דרך האוזניים. הוא לוגם שליש כוס, השאר מטפטף על ה"קיטל" הצח שלי – נוסך אותות גבורה לעמידתי האיתנה.

המרפק שלו בצלעות שלי. השפיץ של כתפו על האף. הוא לוקח את הזמן שלו, לא ממהר להתרומם. אני מנסה לספק למוחי מנת חמצן הכרחית להישרדות ומוריד לאוזניים הוראה לשאוף אוויר. הן מסרבות פקודה, לא שומעות בקולי.

בהסבה הבאה אני מנסה לשכנע אותו שההלכה בעניין התעדכנה למקרי קיצון מעין אלו: מהיום מסבים על צד ימין, "שמא יחניק קנה ווושט של שכנו".

הוא לא משתכנע. תופס שתי כזיתות מצה. כל כזית בגודל של סיפור המרגלים המקראי, בלי עין הרע. ככל שההסבות מתקדמות, הן מחמירות. האיש שעון עליי במלוא כובדו ומפורר עליי חלקיקי מצה לאלפים.

חלקי מצה פוגשים יין ספוג. הענק מתרומם ומסנן לעברי בלי בושה: "אתה שרויה! צא להחליף קיטל".

קיבלתי את הערתו, אבל בחרתי להחליט על העיתוי. בהסבה של האפיקומן הדוד כבר מעט שתוי. הוא תופס זווית, ובתזמון מתואם להפליא אני יוצא להחליף קיטל – לא להכשילו לשרות בשרויה חלילה.

הפעם ההסיבה הייתה מלאה ומוחלטת. הסכר קרס, והמסובים נחנקו מצחוק. לא עזר להם הטיפ של צד שמאל במקרה הזה. כעבור 7 שעות של הסיבה הערנו אותו: "דודנו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
"אוי אוי אויויוי, הדור הזה..." שפך בפני נחום קוצמן את דעותיו בפעם המאתיים חמישים ושתיים להיום, "הדור הזה וכל הספרים שלו... אני אומר לך, פעם, פעם כל הספרים היו הרבה יותר טובים..."

נחום קוצמן, או כמו שהוא ידוע בכינויו בכוילל: נחום-סכו"ם (על שם היותו אוכל המוחות הרשמי בישיבה), היה בין המתלוננים הקבועים על כל דבר שזז. החל מהזבוב הקטן ביותר שהתנחל לו בפינת חדר האוכל ועד לתליית המן הרשע ותליית כביסות על חבל.

היום הוא נפל עלי, ומכיוון שהוא יודע שאני כותב ספרים, החל לירוק עלי את הגיגיו בנושא ספרים והמסתעף.

"תראה את הילדים של היום, קוראים כל הזמן רק קומיקסים, והסופרים של היום בכלל... ה' ירחם... אוי אוי אויויוי... תראה מה דוד זירצקי היה כותב, מה שמואל ארגמן היה כותב, ואיזה אקשן ושטויות עושים לך הסופרים של היום... ממש בלגן בעיניים... אוי אוי אויויוי..."

הנהנתי בראשי לאות הסכמה, או ליתר דיוק: לאות שאינני מקשיב לדבר וחצי דבר ממה שהלז הפוחז שלמולי אומר, ואוזני קלטו רק שתי מילים ורבע מדבריו המשמימים. כנראה שנחום הבחין בכך, כי פניו השמנמנות עשו לכיווני פרצוף שואל.

"מה? אה... כן, כן..." ניערתי את ראשי מצד אל צד, כמו שמנערים יתוש קטן וחופר שמזמזם על קצה האוזן. היתוש שבקצה חדר האוכל עף ממקומו ונפל על חבלי הכביסה. אפקט היתוש, כנראה.

"ממש חבלי משיח..." צחקק נחום עצמו מבדיחתו הלכאורה-שנונה, "נו, מה אתה אומר על זה?"

לא יודע אם זה בגלל שנמאס לי לשבת ולשמוע כל היום את החפירות שלו, או בגלל שהיתוש קם מחבל הכביסה והחל לזמזם לתוך אוזני הסלקטיבית, אבל החלטתי לומר לנחום את האמת בפרצוף.

"טוב, אין לי כח לך ולחפירות שלך בנושא ספרים או בכל נושא אחר בכללי. רצית לדעת מה דעתי עליך? הנה. זהו. אתה יכול ללכת עכשיו בבקשה ולהשאיר אותי לבד?"

זהו. כל האמת ישר בפרצוף. כמו עוגת קרם יבשה במסיבת יומולדת שנמעכת בדיוק על חליפתו החדשה של החתן.

"נו נו, לא יפה לומר ככה..." צחקק נחום, "לא משנה, מה שרציתי לומר זה... נכון ההוא מהספרים האלה של מיה ספיר מה שמו..."

"אייל גלבוע. וזה יונה ספיר ,לא מיה."

"כן, כן, אייל גלבוע, של יונה קינן... מי אמר שמותר לו כל הזמן להרוג אנשים, זה לא נחשב רצח?"

"יונה ספיר," תיקנתי באנחה, "וחוץ מזה, זה כתוב במקורות: 'כאייל תהרוג' לא?"

"נו נו," צקצק נחום, "לא מאמין שזה באמת מה שהתכוונה אליו... אבל שמע..."

וכאן חלומותי חזרו לנופף לשלום, לא לפני שהבטחתי לעצמי שאנקום בו מתישהו באיזושהי דרך.

למחרת, כשנכנסתי לכוילל, נחום כבר עמד ליד המדרגות, שקוע עמוק בספר בעל כריכה ישנה שכנראה כאילו נכתב בשנות התרלל"ו. ברגע שנעמדתי לידו, הוא כבר הרים את מבטו והתחיל לדבר.

"הנה, רואה? ספר של פעם, שמצאתי היום בכוילל. איזה תענוג... איזה סיפורים... ולעומת הספרים של היום..." (כאן הוא נאנח שוב.)

"כן כן, מה שתאמר.."

"תשמע, זה ספר פשוט מדהים, כל הסיפורים שלו וזה... חבל שהוא מעלה אבק ככה, לעומת הספרים של היום..."

"נו נו, אוי אוי אויויוי..." חיוך קלוש עלה אט אט על פני, ובבת אחת, למול עיניו הפעורות של נחום, שלפתי את הכריכה המהווה והמזויפת שחיברתי אל הספר בלילה הקודם, חושף לפניו ספר בעל כריכה חדשה ומהודרת, בצבעי כתום לבן, שעל חזיתה כתוב בגדול: 'אפקט גן עדן'.

את סיפור נס ההצלה של נחום קוצמן, ואשפוזו לאחר שנפל ממאתיים חמישים ושתיים מדרגות הישיבה, תוכלו לקרוא בספרו החדש של חיים גרינבוים 'בספר המדרגה', אליו שלח היתוש את הסיפור לאחר שנודע לו כי נחום נחבט והוריש לו את שארית הונו, בתוספת מגבות רטובות לתלייה על החבל וספר חדש בצבעי כתום-לבן.


תודה ענקית ל
@ח.ד. וחלק על ביקורת הגהה ותמיכה מורלית. מילים בלבד לא יצליחו לתאר את הערכתי הרבה אליך...

מוקדש גם ל @איש המילה הכתובה ול @הווה פשוט שלימדו אותי יותר מכל אדם אחר על כתיבה וכתיבה קומית. יהא שכרכם משולם מן שמיא, בתוספת חבילה ריקה של במבה נוגט כצ'ופר ממני :D (אגב, מתי כבר תוציאו ספר ביחד? ;) מצפים לזה בעיניים נשואות...)
מאוד רציתי לכתוב קטע מנקודת מבט של ילדה קטנה במשפחה עם מתמודדים. קטע בוסרי אבל אמיתי מידי.

תמיד כולם צחקו שיש לי אוזניים של פיל.
בכלל אין לי אוזניים של פיל, סתם מעליבים אותי.
חוץ מזה, שפיל בכלל לא שומע כלום. בדקתי את זה בחופש הגדול כשהלכנו לגן חיות; צעקתי "פיל, רוצה ממתק?" והוא אפילו לא הניד עפעף. סתם שטויות של מוטי ודוד.

אבל הבנתי למה הם מתכוונים – הם התכוונו שאני תמיד שומעת הכל.
נגיד, אתמול אמא בכתה בחדר ואף אחד לא שמע. רק אני שמעתי. יש לי אוזניים של... של... פיל אלוף בשמיעה!
אחר כך אבא נכנס לחדר ושמעתי את אמא לוחשת לו מתוך הבכי שהיא לא יכולה יותר, ואולי כדאי להתייעץ איתו. אני בכלל לא יודעת מה הם רוצים לשאול ומי זה ה'איתו' הזה. אולי הם רוצים לקנות לי הפתעה והם מתייעצים עם המוכר בחנות? הלוואי. למרות שלאחרונה נראה לי שאף אחד כבר לא זוכר אותי.

אני חוזרת מהבית ספר ורוצה לספר לכולם על המדבקות שהחלפתי, ועל חיה הגנבת שאמרה שהיא לא נפסלה בחבל וסתם המציאה תירוצים שהיא רצתה לשתות ושיוכי דחפה אותה. היא סתם שקרנית מתגנבת.
אבל אין לי למי לספר. אמא אומרת לי שזה לא הזמן ושאיזו מתוקה אני, ובערב היא תקשיב להכל וזה מאוד מעניין אותה. אני רואה שזה לא מעניין אותה בכלל. כנראה שיש לי גם עיניים של פיל אלוף.

רגע, אני שומעת שאמא מדברת על מוטי. היא אמרה שהראש-ישיבה אמר שאין על מה לדבר והוא לא חוזר לשם.
זה מצחיק שאומרים "אין על מה לדבר" – אם אין לכם על מה, אז פשוט תשתקו!
אבל בעצם, למה מוטי לא חוזר לישיבה? כבר נמאס לי שהוא בבית.
בהתחלה חשבתי שיהיה כיף והוא יעשה איתי צחוקים כמו פעם, אבל הוא בכלל לא מתייחס אליי. לא אכפת לו ממני.
אכפת לו רק מהפלאפון החדש שלו וזהו. אני לא מגלה לו שראיתי את הפלאפון, אבל אני פילה ואני רואה הכל.
הוא כל הזמן במיטה, קבור בתוך הפלאפון המוזר הזה, ואבא ואמא כל הזמן עצובים והבית שלנו נהיה מקום מעצבן. הלוואי שאמא תסכים שאעבור לגור בבית של צביה! שם תמיד כיף ושמח, ואין בכלל "דיכאון". מה זה דיכאון? אני לא באמת יודעת, אבל זה נשמע לי מתאים למה שקורה אצלנו. פעם שמעתי את הבחורה של שמאי אומרת לחברה שלה שהיא בדיכאון מהמצב בכיתה. אז זהו, אני בדיכאון מהמצב בבית, ונראה לי שכל המשפחה נדבקה בזה.

בכל פעם שאני נכנסת לחדר של הבנים, מוטי מציץ מתוך השמיכה. הוא כל הזמן מתחבא שם עם הפלאפון שלו וחושב שאני לא מבינה מה הוא עושה. אבל אני מבינה הכל. אני עוברת ליד החדר שלהם שוב ושוב כדי לראות אם הוא כבר יצא מהמחבוא, אבל תמיד יש על המיטה שלו רק גוש גדול של שמיכה שלא סידרו בבוקר. הוא בתוכה. וגם הפלאפון.

טוב, אני חייבת ללכת לישון. אמא אמרה לי קודם ואני לא רוצה שהיא תראה שאני עדיין ערה ותהיה עוד יותר עצובה, אז אני הולכת מהר להתארגן. אבל אני בכלל לא רוצה לישון. כשאני ישנה אני חולמת על פילים שבוכים בתוך חדרים סגורים, וזה עושה לי עצוב.

אז נשארתי ערה בכוח. שמרתי חזק על העיניים שלי שלא ייעצמו, ומדי פעם קמתי בשקט לבדוק שהמדבקה הכי נדירה שלי לא נאבדה. פתאום שמעתי מישהו יוצא מהחדר של הבנים. זה בטח מוטי. קמתי בשקט וצעדתי כמו פיל שיודע ללכת בלי להשמיע קול. מוטי ראה אותי וחייך חיוך קטן. הוא נראה קצת עצוב, והמצח שלו היה מקומט כמו החולצה הלבנה של אבא כשהוא נרדם על הסטנדר.

מוטי שאל אותי בלחש למה אני ערה. אמרתי לו שסתם, ושבכלל – למה הוא כל היום במיטה ולמה הפלאפון שלו יותר מעניין מאנשים? הוא שוב חייך את החיוך הקטן הזה. הפעם ראיתי בבירור שהוא עומד לבכות. ואז הוא לחש לי: "את לא מבינה כלום, ילדה קטנה ומתוקה".

רציתי להגיד לו שהוא גם מתוק ושהוא יותר לא מבין כלום.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה