הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בתחילת השבוע נכנסתי לסופרמרקט השכונתי שלנו, בבעלות חרדית למהדרין.
בעל הסופר, ידיד המשפחה, ישב בעמדה הראשית בפנים נכאות מהרגיל.
"מרבה נכסים מרבה דאגה?" סנטתי בו. "אחרי הקופה שעשיתם עלינו בערב החג, בטח אתם דואגים באיזה תחום להשקיע את הכסף"...
"הלוואי". גיחך הסופר-מן גיחוך מריר.
"אלא?"
הוא החווה בידו על הטלפון.
"סיימתי עכשיו הזמנה של עגלות. עשרים עגלות איכותיות חדשות. מחיר כל עגלה קרוב לאלף שקל. סתם כסף לפח, כפשוטו".
"מה קרה לעגלות?"
"קמחא דפסחא. ברוך השם כל המשפחות בשכונה קיבלו קמחא. היו צריכים לאסוף את תפוחי האדמה הביתה, איך יעשו את זה? כמובן, לוקחים עגלה אחת מכאן בחוץ. מהדרים לקחת את הטובה ביותר, כזו שתעמוד תחת הלחץ הכבד ותשרוד את כל קפיצות המדרכות שבדרך ממוקד החלוקה ועד הבית".
"ולא מחזירים?"
"הרוב משאירים ליד הבית, כדי שאם מישהו ירצה ללכת משם לקניה בסופר, תהיה לו עגלה זמינה. כמה צדיקים בסדום מחזירים, עגלה מעוקמת אחרי כל המסע המפרך הזה. גם אלו, בדרך כלל מחזירים לחניון. שם העגלה מתנגשת ברכבים וגורמת להם נזקי פח גדולים ומתעקמת כמובן גם בעצמה"...
"הזוי". הסכמתי.
"ולמה שלא תעניש את הלקוחות ופשוט תשאיר אותם בלי עגלות?"
"את עצמי אני מעניש". הסביר הרב הסופר. "אם לא תהיינה עגלות, הם יברחו לכל אחת מהרשתות האחרות כאן בעיר, היכן שיש עגלה זמינה. אנשים צריכים את העגלה בקנייה כאן ועכשיו, לא אכפת להם שהם אלו האשמים באובדן העגלות הקודמות. גם כך אני בקושי שורד את התחרות מול הרשתות הגדולות".
"ואיך הרשתות הגדולות מתמודדות עם זה?"
"יש מקומות עם מערכת בה אפשר לשחרר עגלה רק עם טלפון וכרטיס אשראי, ובמקרה שהעגלה לא חוזרת הלקוח מחוייב. אבל כצות העגלות שלי לא מצדיקה מערכת כזו. ואני חושש שגם היא תבריח מכאן לקוחות, מבוגרים או טכנופובים שמסתבכים עם מערכות כאלו".
"אגב", הוא נזכר, "אני לא מוציא את העגלות החדשות לשימוש מיד. עכשיו זו העונה של המדורות, ילדים מעמיסים על העגלה כל דבר דליק מעץ ועד צמיגים ועד גזעים ו"קלוץ"... אחרי ל"ג בעומר אשחרר את העגלות החדשות. עד לסיבוב הבא, עוד כמה חודשים".
>>>
שוחחנו עוד קצת, על פתרונות שלא צלחו (קשירת העגלות בשרשרת – עוזרת רק ללילה; מטבע חמש שקל – שלל פלסטיקים ומפתחות ישנים שלאף אחד לא אכפת להשאיר אותם; פועלים לאיסוף העגלות – שעות עבודה וכסף משמעותי) עד שהטלפון בעמדה צלצל ואני נפרדתי לשלום ולבשורות טובות. אך מאז המשיכו לרדוף אותי הרהורים נוגים:
מה עם חינוך בנושא איסור גזל?
תגידו שאלו בעיקר ילדים. שיהיה. האם ההורים לא מודעים באיזו צורה הילדים הביאו 100 ק"ג תפוחי אדמה הביתה?
האם הם מדגישים להם שזהו גזל ממש או שמעדיפים להתעלם בקריצת עין?
ומדוע אשמים דווקא הסופרים? יש אדם נורמטיבי באזורנו שהיה נכנס לבית של השכן ולוקח משם מיני בר מים קרים וחמים לשבת ולחול, ככה שיהיה בבית?
יש אישה שתיכנס לחדר השכנה ותיקח ממנו שרשרת נאה ושימושית? גולדפילד כמובן, לא תמצאו טיפת כסף במחיר הזה...
(אם הייתה באמת תופעה של שרשראות שנגנבות, היה אפשר להציע לקשור אותן עם עגלה).
לי אין מושג.
אם לכם יש עצות, פתרונות, תובנות – כאן המקום לכתוב ואני אעביר את כל טובכם אל פניו העצבות, אולי זה מה שישנה אותן.
בעל הסופר, ידיד המשפחה, ישב בעמדה הראשית בפנים נכאות מהרגיל.
"מרבה נכסים מרבה דאגה?" סנטתי בו. "אחרי הקופה שעשיתם עלינו בערב החג, בטח אתם דואגים באיזה תחום להשקיע את הכסף"...
"הלוואי". גיחך הסופר-מן גיחוך מריר.
"אלא?"
הוא החווה בידו על הטלפון.
"סיימתי עכשיו הזמנה של עגלות. עשרים עגלות איכותיות חדשות. מחיר כל עגלה קרוב לאלף שקל. סתם כסף לפח, כפשוטו".
"מה קרה לעגלות?"
"קמחא דפסחא. ברוך השם כל המשפחות בשכונה קיבלו קמחא. היו צריכים לאסוף את תפוחי האדמה הביתה, איך יעשו את זה? כמובן, לוקחים עגלה אחת מכאן בחוץ. מהדרים לקחת את הטובה ביותר, כזו שתעמוד תחת הלחץ הכבד ותשרוד את כל קפיצות המדרכות שבדרך ממוקד החלוקה ועד הבית".
"ולא מחזירים?"
"הרוב משאירים ליד הבית, כדי שאם מישהו ירצה ללכת משם לקניה בסופר, תהיה לו עגלה זמינה. כמה צדיקים בסדום מחזירים, עגלה מעוקמת אחרי כל המסע המפרך הזה. גם אלו, בדרך כלל מחזירים לחניון. שם העגלה מתנגשת ברכבים וגורמת להם נזקי פח גדולים ומתעקמת כמובן גם בעצמה"...
"הזוי". הסכמתי.
"ולמה שלא תעניש את הלקוחות ופשוט תשאיר אותם בלי עגלות?"
"את עצמי אני מעניש". הסביר הרב הסופר. "אם לא תהיינה עגלות, הם יברחו לכל אחת מהרשתות האחרות כאן בעיר, היכן שיש עגלה זמינה. אנשים צריכים את העגלה בקנייה כאן ועכשיו, לא אכפת להם שהם אלו האשמים באובדן העגלות הקודמות. גם כך אני בקושי שורד את התחרות מול הרשתות הגדולות".
"ואיך הרשתות הגדולות מתמודדות עם זה?"
"יש מקומות עם מערכת בה אפשר לשחרר עגלה רק עם טלפון וכרטיס אשראי, ובמקרה שהעגלה לא חוזרת הלקוח מחוייב. אבל כצות העגלות שלי לא מצדיקה מערכת כזו. ואני חושש שגם היא תבריח מכאן לקוחות, מבוגרים או טכנופובים שמסתבכים עם מערכות כאלו".
"אגב", הוא נזכר, "אני לא מוציא את העגלות החדשות לשימוש מיד. עכשיו זו העונה של המדורות, ילדים מעמיסים על העגלה כל דבר דליק מעץ ועד צמיגים ועד גזעים ו"קלוץ"... אחרי ל"ג בעומר אשחרר את העגלות החדשות. עד לסיבוב הבא, עוד כמה חודשים".
>>>
שוחחנו עוד קצת, על פתרונות שלא צלחו (קשירת העגלות בשרשרת – עוזרת רק ללילה; מטבע חמש שקל – שלל פלסטיקים ומפתחות ישנים שלאף אחד לא אכפת להשאיר אותם; פועלים לאיסוף העגלות – שעות עבודה וכסף משמעותי) עד שהטלפון בעמדה צלצל ואני נפרדתי לשלום ולבשורות טובות. אך מאז המשיכו לרדוף אותי הרהורים נוגים:
מה עם חינוך בנושא איסור גזל?
תגידו שאלו בעיקר ילדים. שיהיה. האם ההורים לא מודעים באיזו צורה הילדים הביאו 100 ק"ג תפוחי אדמה הביתה?
האם הם מדגישים להם שזהו גזל ממש או שמעדיפים להתעלם בקריצת עין?
ומדוע אשמים דווקא הסופרים? יש אדם נורמטיבי באזורנו שהיה נכנס לבית של השכן ולוקח משם מיני בר מים קרים וחמים לשבת ולחול, ככה שיהיה בבית?
יש אישה שתיכנס לחדר השכנה ותיקח ממנו שרשרת נאה ושימושית? גולדפילד כמובן, לא תמצאו טיפת כסף במחיר הזה...
(אם הייתה באמת תופעה של שרשראות שנגנבות, היה אפשר להציע לקשור אותן עם עגלה).
לי אין מושג.
אם לכם יש עצות, פתרונות, תובנות – כאן המקום לכתוב ואני אעביר את כל טובכם אל פניו העצבות, אולי זה מה שישנה אותן.
