שיתוף - לביקורת חבורת תרי"ג - ספר חדש

  • הוסף לסימניות
  • #1
היי לכולם, אני באמצע תהליך כתיבת ספר. הסיפור מבוסס על חבורת תרי"ג כלומר כתבתי ספר נוסף על עלילותיהם של החבורה הזו.
אשמח לדעת האם יש עניין להעלות לכאן קטעים נבחרים או את הספר כולו למתן ביקורת מצדכם..
אשמח לדעתכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
היי לכולם, אני באמצע תהליך כתיבת ספר. הסיפור מבוסס על חבורת תרי"ג כלומר כתבתי ספר נוסף על עלילותיהם של החבורה הזו.
אשמח לדעת האם יש עניין להעלות לכאן קטעים נבחרים או את הספר כולו למתן ביקורת מצדכם..
אשמח לדעתכם.
זו בדיוק מטרת הפורום, להעלות לנו קטעים למתן ביקורת מצידנו :)
ופאנפיקים מתקבלים כאן באהבה, כמובן עם קרדיט ברור ומלא ליוצר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אם היעד שלכם הוא הוצאה לאור של הספר, לכאורה יש פה בעיה של הפרת זכויות יוצרים.
אי אפשר לקחת טרמפ על יצירה קיימת ולהשתמש בגיבורים שמישהו אחר יצר.
אלא אם כן זה נכתב סתם כתחביב נחמד להנאה אישית, ולא לצורך הוצאה לאור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אין לך אפשרות להוציא את זה בספר
המקסימום הוא לפנות עם הרעיון אליהם ולהציע אותו.....
בתור פאנקייק (ככה אני אוהבת לקרוא לזה....) זה יכול להיות מצוין
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני אשמח לקרוא פארודיה משובחת על הסדרה הזו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אם היעד שלכם הוא הוצאה לאור של הספר, לכאורה יש פה בעיה של הפרת זכויות יוצרים.
אי אפשר לקחת טרמפ על יצירה קיימת ולהשתמש בגיבורים שמישהו אחר יצר.
אלא אם כן זה נכתב סתם כתחביב נחמד להנאה אישית, ולא לצורך הוצאה לאור.
אם אני לא טועה אפשר באופן חוקי כל עוד יש הסכמה בכתב מבעל זכויות הקניין, לא בטוחה מה הפרמטרים המדויקים אבל חושבת שזה אפשרי איכשהו.
אני אישית עשיתי את זה פעם, השתמשתי בגיבורים של מישהו אחר ליצירה שלי, כמובן עם אישור שלו. אבל זה היה משהו קטן ולא טיפלתי בזה לעומק מדי.
כאן מדובר ביצירה גדולה יותר, לכן מאמינה שאין סיכוי שתקבלו אישור.
אבל כל זה רק כשמדובר על רווח מסחרי. שימוש אישי למטרות למידה אפשרי לחלוטין עם קרדיט.

(לשון חוק זכויות יוצרים:
שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
"יֵשׁ לִי רַעֲיוֹן גְּאוֹנִי" זִמְזֵם מַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר אֵי שָׁם בְּאֶחָד מִן לֵילוֹת הַחֹרֶף הַקְּרִירִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.

"עוֹד פַּעַם? רוּבִי עַכְשָׁו לַיְלָה, אֵין לְךָ אֶפְשָׁרוּת לְחַכּוֹת לַבֹּקֶר?" רָטַן גָּדִי בְּקוֹל מְנֻמְנָם לְתוֹךְ מַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר.

לֹא אַתֶּם חַיָּבִים לְהַקְשִׁיב זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִגְּאוֹנִי בְּעֶצֶם" חָשַׁב רוֹבִי תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר.

"נוּ כְּבָר תְּסַפֵּר לָנוּ, אֲנַחְנוּ לֹא עוֹמְדִים בַּמֶּתַח" קָרָא יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל נִרְגָּשׁ. "מָצָאתָ תֵּבַת אוֹצָרוֹת חֲדָשָׁה?" לְרֶגַע הִשְׂתָּרֵר שֶׁקֶט בְּכָל מַכְשִׁירֵי הַקֶּשֶׁר וְיִשְׂרָאֵל חִכָּה בְּמֶתַח לִתְשׁוּבָתוֹ שֶׁל רוּבִי, "לֹא תֵּבַת אוֹצָרוֹת אֲבָל תֵּבָה אַחֶרֶת, עַל תֵּבַת נֹחַ שְׁמַעְתֶּם?" שָׁאַל בְּהִתְרַגְּשׁוּת. "בָּרוּר שֶׁשָּׁמַעְנוּ" אָמַר גָּדִי בְּהֶחְלֵטִיּוּת. "הַתֵּבָה נִבְנְתָה עִם צֹהַר, שֶׁיֵּשׁ מַחְלֹקֶת הַאִם זֶה חַלּוֹן שֶׁעָשָׂה אוֹר אוֹ שֶׁזּוֹ הָיְתָה אֶבֶן טוֹבָה שֶׁהֵאִירָה אֶת הַתֵּבָה”. "אָז מָה הָרַעֲיוֹן?" שָׁאַל תַּנְחוּם הַמַּנְהִיג הָאַחְרַאי. "לְהִתְחַפֵּשׂ לְנֹחַ" אָמַר רוּבִי."אֲבָל פּוּרִים זֶה עוֹד הַרְבֵּה זְמַן" אָמַר תַּנְחוּם "לָמָּה נִזְכַּרְתָּ בְּזֶה עַכְשָׁו?"

"אוּלַי כִּי הוּא רָעֵב וְהוּא מְחַפֵּשׂ שׁוֹקוֹלָד שֶׁנִּשְׁאַר מֵהַמִּשְׁלוֹחֵי מָנוֹת?" אָמַר יִשְׂרָאֵל וְלִקֵּק אֶת שְׂפָתָיו בְּצִפִּיָּה לְשׁוֹקוֹלָד. "לֹא אַתֶּם לֹא מְבִינִים בִּכְלָל, אֲנַחְנוּ אֲנִי וְאַתֶּם הוֹלְכִים לִבְנוֹת אֶת תֵּבַת נֹחַ מֵחָדָשׁ!!" זָרַק רוּבִי אֶת הַפְּצָצָה הַמַּרְעִישָׁה. "תֵּבַת נֹחַ זֶה רַעֲיוֹן נֶחְמָד אֲבָל לָמָּה נִזְכֶּרֶת בְּזֶה עַכְשָׁו?" כִּי הַמְּלַמֵּד הִסְבִּיר עַל הַתֵּבָה בְּשִׁעוּר וְאָמַרְתִּי אָמְנָם אֲנַחְנוּ לֹא בְּדוֹר הַמַּבּוּל אֲבָל בּוֹאוּ נִבְנָה גַּם אֲנַחְנוּ וְאוּלַי יוֹם אֶחָד גַּם אֲנַחְנוּ נַצִּיל אֶת הַצַּדִּיקִים שֶׁל הַדּוֹר וְאוּלַי נַצִּיל אֶת הַדּוֹר כֻּלּוֹ" רַעֲיוֹן מְעֻלֶּה פְּסַק מַנְהִיג הַחֲבוּרָה מָחָר בְּבוֹטְקָה נָדוּן בַּנּוֹשֵׂא וְעַכְשָׁו לַיְלָה טוֹב אֲנַחְנוּ צְרִיכִים כּוֹחַ לַמִּבְחָן מָחָר בַּמִּשְׁנָה, זֶה לֹא פָּחוֹת חָשׁוּב...



* * *



יֵשׁ לִי רַעֲיוֹן גְּאוֹנִי זִמְזֵם מַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר אֵי שָׁם בְּאֶחָד מִן לֵילוֹת הַחֹרֶף הַקְּרִירִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם "עוֹד פַּעַם? רוּבִי עַכְשָׁו לַיְלָה אֵין לְךָ אֶפְשָׁרוּת לְחַכּוֹת לַבֹּקֶר?" רָטַן גָּדִי בְּקוֹל מְנֻמְנָם לְתוֹךְ מַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר לֹא אַתֶּם חַיָּבִים לְהַקְשִׁיב זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִגְּאוֹנִי בְּעֶצֶם חָשַׁב רוּבִי תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר

נוּ כְּבָר תְּסַפֵּר לָנוּ אֲנַחְנוּ לֹא עוֹמְדִים בַּמֶּתַח קָרָא יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל נִרְגָּשׁ מָצָאתָ תֵּבַת אוֹצָרוֹת חֲדָשָׁה לְרֶגַע הִשְׂתָּרֵר שֶׁקֶט בְּכָל מַכְשִׁירֵי הַקֶּשֶׁר וְיִשְׂרָאֵל חִכָּה בְּמֶתַח לִתְשׁוּבָתוֹ שֶׁל רוּבִי, "לֹא תֵּבַת אוֹצָרוֹת אֲבָל תֵּבָה אַחֶרֶת עַל תֵּבַת נֹחַ שְׁמַעְתֶּם? שָׁאַל בְּהִתְרַגְּשׁוּת בָּרוּר שֶׁשָּׁמַעְנוּ אָמַר גָּדִי בְּהֶחְלֵטִיּוּת הַתֵּבָה נִבְנְתָה עִם צֹהַר שֶׁיֵּשׁ מַחְלֹקֶת הַאִם זֶה חַלּוֹן שֶׁעָשָׂה אוֹר אוֹ שֶׁזֶּה הָיָה אֶבֶן טוֹבָה שֶׁהֵאִירָה אֶת הַתֵּבָה "אָז מָה הָרַעֲיוֹן שָׁאַל תַּנְחוּם הַמַּנְהִיג הָאַחְרַאי "לְהִתְחַפֵּשׂ לְנֹחַ" אָמַר רוּבִי.

"אֲבָל פּוּרִים זֶה עוֹד הַרְבֵּה זְמַן אָמַר תַּנְחוּם לָמָּה נִזְכַּרְתָּ בְּזֶה עַכְשָׁו אוּלַי כִּי הוּא רָעֵב וְהוּא מְחַפֵּשׂ שׁוֹקוֹלָד שֶׁנִּשְׁאַר מֵהַמִּשְׁלוֹחִי מָנוֹת אָמַר יִשְׂרָאֵל וְלָקַק אֶת שְׂפָתָיו בְּצִפִּיָּה לְשׁוֹקוֹלָד לֹאאַתֵם לֹא מְבִינִים בִּכְלָל אֲנַחְנוּ אֲנִי וְאַתֶּם הוֹלְכִים לִבְנוֹת אֶת תֵּבַת נֹחַ מֵחָדָשׁ!! זָרַק רוּבִי אֶת הַפְּצָצָה הַמַּרְעִישָׁה.

"תֵּבַת נֹחַ זֶה רַעֲיוֹן נֶחְמָד אֲבָל לָמָּה נִזְכַּרְתָּ בְּזֶה עַכְשָׁו?"

כִּי הַמְּלַמֵּד הִסְבִּיר עַל הַתֵּבָה בְּשִׁעוּר וְאָמַרְתִּי אָמְנָם אֲנַחְנוּ לֹא בְּדוֹר הַמַּבּוּל אֲבָל בּוֹאוּ נִבְנֶה גַּם אֲנַחְנוּ דֶּגֶם שֶׁל תֵּבַת נֹחַ וְאוּלַי יוֹם אֶחָד גַּם אֲנַחְנוּ נַצִּיל אֶת הַצַּדִּיקִים שֶׁל הַדּוֹר וְאוּלַי נַצִּיל אֶת הַדּוֹר כֻּלּוֹ"

"רַעֲיוֹן מְעֻלֶּה" פָּסַק מַנְהִיג הַחֲבוּרָה "מָחָר בַּבּוּטְקֶה נָדוּן בַּנּוֹשֵׂא וְעַכְשָׁו לַיְלָה טוֹב אֲנַחְנוּ צְרִיכִים כּוֹחַ לַמִּבְחָן מָחָר בַּמִּשְׁנָה, זֶה לֹא פָּחוֹת חָשׁוּב..."



* * *



"תֵּבַת נֹחַ עֲשׂוּיָה מִקַּרְשֵׁי וָפֶל אֲרֻכִּים מְצֻפִּים בְּשׁוֹקוֹלָד, מַרְגָּלִית בְּגַג הַתֵּבָה עֲשׂוּיָה מִסֻּכָּרִיָּה עַל מַקֵּל בָּרוּר שֶׁהָיִיתִי בּוֹרֵחַ לְתוֹךְ הַתֵּבָה"

תֵּבַת נֹחַ מוּזָרָה הוֹפִיעָה בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

וְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיק לִנְגֹּס בְּקִירוֹת הַתֵּבָה הַמְּתוּקִים הֵעִירָה אוֹתוֹ אִמָּא מֵהַחֲלוֹם הַמָּתוֹק

"יִשְׂרָאֵל, בֹּקֶר טוֹב הִגִּיעַ הַזְּמַן לָקוּם וְעוֹד רָצִיתָ לְהַסְפִּיק לְהִתְכּוֹנֵן לַמִּבְחָן הַיּוֹם".

"נָכוֹן אִמָּא וְהַיּוֹם יֵשׁ לָנוּ אֶת הַתֵּבָה שֶׁל נֹחַ שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים לְשַׁחְזֵר" קָרָא יִשְׂרָאֵל בְּהִתְרַגְּשׁוּת, וְכָךְ קָם לוֹ בִּזְרִיזוּת מַפְתִּיעָה וְהִתְאַרְגֵּן בִּמְהִירוּת.

בַּבּוּטְקֶה כְּבָר חִכּוּ לוֹ שְׁאָר הַחֲבוּרָה וְהָאֲוִיר הַצַּח שֶׁל הַבֹּקֶר נָשָׁב עַל פָּנָיו וְעִם קוֹל לִמּוּד הַתּוֹרָה שֶׁכְּבָר בָּקַע מִן הַבּוּטְקֶה הָיָה זֶה הַבֹּקֶר הַמֻּשְׁלָם.

יִשְׂרָאֵל הִקִּישׁ אֶת הַקּוֹד הַסּוֹדִי וְנִכְנַס אֶל תּוֹךְ הַבּוּטְקֶה הוּא לֹא רָצָה לְהַפְרִיעַ לַחֲבֵרָיו בְּתַלְמוּדָם וְכָךְ נִסָּה לְהִתְרַכֵּז בְּלִמּוּד בִּמְקוֹם לַחֲשֹׁב עַל הַאֲרוּחַת בֹּקֶר שֶׁמְּחַכָּה לוֹ.

לְאַחַר שֶׁסִּיְּמוּ לַחֲזֹר עַל הַלִּמּוּד לִקְרַאת הַמִּבְחָן שָׁטַח בִּפְנֵיהֶם רוּבִי אֶת תָּכְנִיתוֹ, "נֹחַ הַצַּדִּיק בָּנָה תֵּבָה עַל פִּי צִוּוּי ה', הָיָה לוֹ אֶת הַמִּדּוֹת הַמְדֻיָּקוֹת שֶׁל הַתֵּבָה וּבְעֶזְרַת ה' גַּם אֲנַחְנוּ נִבְנֶה אֶת הַתֵּבָה לֹא בְּאוֹתוֹ הַגֹּדֶל אֲבָל נַעֲשֶׂה אוֹתוֹ דָּבָר רַק בְּיוֹתֵר קָטָן וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לִי זֶפֶת לְצִפּוּי.."

"אָז הַיּוֹם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם נִפְגָּשִׁים כָּאן בַּבּוּטְקֶה וּמַתְחִילִים לִבְנוֹת" אָמַר תַּנְחוּם.

"חֲבוּרַת תרי"ג עַד הַסּוֹף – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" אָמְרוּ כֻּלָּם וְרָצוּ אֶל הַתַּלְמוּד תּוֹרָה.

יִשְׂרָאֵל שֶׁרֵיחַ הַהַרְפַּתְקָה כְּבָר דִּגְדֵּג בִּקְצֵה אַפּוֹ הִתְקַשָּׁה לְהִתְרַכֵּז בְּמַהֲלַךְ הַשִּׁעוּר אֲבָל לְעֻמַּת זֹאת כְּשֶׁהִגִּיעַ הַמִּבְחָן סִיֵּם אוֹתוֹ בֵּין הָרִאשׁוֹנִים בַּכִּתָּה וְיָצָא שֵׁשׁ וְעוֹלֵז אֶל הַהַפְסָקָה שָׁם חִכּוּ לוֹ חֲבֵרָיו

"נוּ אֵיךְ הָיָה לְךָ הַמִּבְחָן?" שָׁאֲלוּ בְּחִיּוּךְ רָחָב, " בָּרוּךְ הַשֵּׁם מְעֻלֶּה, אֲנִי מַרְגִּישׁ אַחֶרֶת כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ חוֹזְרִים וּמְשַׁנְּנִים אֶת הַמִּשְׁנָיוֹת כָּכָה לַמְרוֹת שֶׁהָיָה לִי קָשֶׁה לְהִתְרַכֵּז בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הִצְלַחְתִּי בְּמִבְחָן וְאוּלַי אֲנִי אֲקַבֵּל חֲפִיסַת שׁוֹקוֹלָד מֵאַבָּא עַל הַצִּיּוּן הַטּוֹב".

"אָז לְעִנְיָנֵנוּ " קָרָא תַּנְחוּם מַנְהִיג הַחֲבוּרָה, "רוּבִי פָּרֵט וְהַסְבֵּר עַל הַתֵּבַת נֹחַ הַזּוֹ, בַּבֹּקֶר הָיִינוּ יוֹתֵר עֲסוּקִים בְּלִלְמֹד לִקְרַאת הַמִּבְחָן וּפָחוֹת הִתְרַכַּזְנוּ בְּמָה שֶׁאָמַרְתָּ, אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר שָׁמַעְנוּ בַּחֲצִי אֹזֶן.."

"חֲצִי אֹזֶן" קָרְאוּ רוּבִי וְיִשְׂרָאֵל בְּבֶהָלָה "מָה קָרָה לְךָ לָאֹזֶן, הִיא נֶחְתְּכָה לְךָ לְחֵצִי וְלֹא סִפַּרְתָּ לָנוּ? מָתַי זֶה קָרָה לְךָ וְאֵיךְ זֶה קָרָה לְךָ? אַתָּה מַצְלִיחַ לִשְׁמֹעַ מָה שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים אוֹ שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ רַק חֵצִי מִמָּה שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים?" הִמְשִׁיכוּ רוּבִי וְיִשְׂרָאֵל בְּמַבּוּל הַשְּׁאֵלוֹת הַמְּבֹהָלוֹת.

"רֶגַע רֶגַע" צָחַק גָּדִי " בַּחֲצִי אֹזֶן זֶה צוּרַת בִּטּוּי שֶׁהַפֵּרוּשׁ שֶׁלָּהּ זֶה שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ לֹא שָׁמַע וְהִתְרַכֵּז בְּכָל הַמִּשְׁפָּט, אֶלָּא הָיָה רַק חֲצִי מְרֻכָּז וְלָכֵן זֶה נִקְרָא חֲצִי אֹזֶן" הִסְבִּיר גָּדִי לַחֲבֵרָיו הַמְּבֹהָלִים.

אֲהָהּ עַכְשָׁו הֵבַנּוּ "אָמַר יִשְׂרָאֵל בַּהֲקָלָה " אֲבָל עַכְשָׁו בֶּאֱמֶת רוּבִי תַּסְבִּיר לָנוּ מָה זוֹ הֲתֵבַת נֹחַ שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִבְנוֹת "

"כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ בַּכִּתָּה נֹחַ בָּנָה אֶת הַתֵּבָה וְהֵכִין אוֹתָהּ לִימֵי הַמַּבּוּל, וְעַד כַּמָּה שֶׁהַבּוּטְקֶה שֶׁלָּנוּ חָסִין מִגְּשָׁמִים אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ כַּמָּה מַעֲמָד הוּא יַחֲזִיק בַּמַּבּוּל וְאֵיךְ תָּמִיד אוֹמְרִים הָכֵן עַצְמְךָ לַחֹרֶף"

וְחוּץ מִזֶּה שֶׁזֶּה רַעֲיוֹן מְצֻיָּן לַחֲזָרָה עַל הַלִּמּוּד אִם נִתְנַסָּה וְנָכִין אֶת זֶה אֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ כָּכָה נִזְכֹּר יוֹתֵר טוֹב אֶת כָּל הַלִּמּוּד

"נָכוֹן, רַעֲיוֹן מְצֻיָּן "אָמַר יִשְׂרָאֵל " אֲנִי כְּבָר הֵרַחְתִּי שֶׁמְּדֻבָּר בְּמַשֶּׁהוּ מְעַנְיֵן אֵיךְ אֲנִי אוֹמֵר תָּמִיד אֲנִי מֵרִיחַ הַרְפַּתְקָאוֹת וְאֶת הַקְּצִיצוֹת שֶׁל סָבְתָא אַזוּלַאי מִמֶּרְחָקִים..."

נ.ב. הטקסט עדיין ברמה של טקסט ללא תיקוני מקלדת וסימני פיסוק וכו'
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.
הצעה לסדר היא סדרת ספרים מקסימה. נכתבה מתוך רצון טוב להגיע לעולם טוב יותר ומבוססת על העולם האמיתי.

גיבורי הסיפורים:
מילאן בלאץ, קצין קובני שמתנגד לשיטת הממשל הקומוניסטית בארצו ומהגר לארצות הברית.
אחיו קרלו, שבניגוד למילאן אוהב את החיים הקלים ומחפש כל דרך להתחרות באחיו ובשאיפתו להביא חופש לעולם כולו.
שוקי, שהיה מנהיג קבוצת רחוב בצעירותו, התחזק ומרגיש אשמה ורצון לתקן את העולם.
ניצן הררי - סוכן ביטחון העובד באופן עצמאי ויש לו קשר עם שרותי הביטחון.
הסופר רינגו סמית, אדם עשיר ומשפיען בינלאומי, סופר קנדי שכתב סדרת ספרים על חירות וחופש ומעוניין להשפיע על העולם.
נתנאל הלל גרץ, צעיר חרדי מתמודד, מחפש שידוך ועבודה, אכפתי מאוד.
מיכה מאירי, עוזרו של חבר הכנסת החרדי צביאלי.
רבקה, אשתו של מיכה.
אלו הדמויות המרכזיות, יש גם דמויות משנה.

כל ספר בסדרה מגיש עלילה בפני עצמה:

הצעה לסדר - עלילה במהלכה שוקי מלכה מנסה להכתיר מלך על מדינת ישראל, באופן חוקי, השב"כ מנסה למנוע את ההכתרה, כוחות נוספים מנסים להתערב.
גיבור הסיפור הוא צעיר חרדי מתמודד, העומד מול ההתלבטות: מה זה מלך? האם יש מקום למלך? האם אני יכול להיות מלך? מה זה דורש ממני?
בספר יש גם עלילת משנה סביב דמותו של צעיר קובני, קצין ששואף לחופש, ואחיו קרלו שרוצה להתחרות בו.

סדר הפוך - ארגון אנרכיסטי מנסה להוביל את המדינה למהפך שילטוני וגורם לסכסוך בין בתי המשפט לראש הממשלה. בספר נתנאל הלל מנסה למצוא שידוך, מתן מתמודד עם חרדה חברתית ופחד קהל, ניצן, הסוכן הבלתי רישמי של כוחות הביטחון פוגש דמות כריזמטית משמעותית הרוצה להשפיע עליו, כוחות נסתרים מנסים להכתיר דמות כלשהי כמנהיגת האנרכיה המתגבשת ועוד...

מסדר מלחמה -
רבקה מתמודדת מול הצורך במחשב לצד ההתנגדות המשפחתית לשימוש במסך.
נסיך אתיופי נדרש לצאת למסע. נתנאל הלל, מנהיג האנרכיה, נאלץ לצאת למלחמה על תפקידו ועל השידוך הנוצץ לו זכה, ועוד...

*

בקרוב אני רוצה להתחיל לכתוב את הספר הרביעי בסדרה, בעז"ה, ואולי אעלה לכאן את הפרקים, אם יהיה לזה ביקוש, ואם אצליח לבנות את הספר עם עלילה מסודרת.

אם שמתם לב לכך שהסדרה היא על בסיס המילה "סדר", אם יש לכם רעיון איך לקרוא לספר הרביעי כתבו לי. חשבתי על "סדר עולמי". אבל אשמח לרעיונות נוספים.
גם את הסיפור הזה קראתי ב'מרווה'.
גם אותו קראתי עד פרק מסוים (באזור פרק 35) והפסקתי בגלל בעיות עם המנוי. (שבסוף אחרי חודשים ארוכים הסתדר).

הספר הוא פרי עטן של הסופרת פ. שטרן ובִּתָּהּ ג. ספרין.
ז'אנר: רגש.
דמויות ראשיות: דבורה, אלישבע, מימי ומלכי. שני זוגות של תאומות (בהתאמה).



ועכשיו, לביקורת.

נתחיל בכריכה:

כשראיתי אותה לראשונה לא הבנתי מה מטרתה, מה היא באה להביע. במרווה היה רקע של חוף וים. וכאן? ספירלה. כחול חום. משהו לכאורה לא ברור.
לקראת סוף הספר הכריכה מתחילה להיות ברורה ומובנת. (עכשיו אני חושבת שגם לצבע של הכריכה יכולה להיות משמעות...)

אגב, שם הספר 'השנייה הייתי'. אצלי היו לו שני פירושים. לקראת הסוף התבהר לי למה התכוונו המשוררות... בעיניי שם מעולה.
* מצורף קובץ תמונה של הכריכה *


תקציר העלילה:
הווה:

מימי מנהלת בביתה בית (כמו פנימייה) לבנות (אמריקאיות בעיקר) בחיפה על שפת הים. דבורי, בתה, שונאת את הבנות שמתגוררות איתה ורוצה שקט, סדר ושאמא שלה תהיה רק שלה...

במקביל, מסופר על העבר:
למימי יש אחות תאומה בשם מלכי, הן לא מסתדרות ביחד (בלשון המעטה...). הן גדלות, כל אחת מקימה בית. למימי אין ילדים, וכנ"ל לאחותה. כשהן בנות 25 (אאל"ט) נולדות להן אחיות תאומות. ההורים שלהן נהרגים בתאונת דרכים ליד הבית חולים במיאמי, עיר הולדתן. אחרי סיפור ארוך (אין מקום בתקציר... ועדיף גם שתקראו את זה, למה להרוס?...), כל אחת מגדלת תאומה אחרת.

סוף הספר:
דבורי, כועסת על אמא שלה שלא ספרה לה על התאומה שלה ועל זה שהיא בעצם אחותה (אבל למרות זאת עדיין קוראת לה אמא...).
היא מחליטה לחזור עם מלכי אחותה לחו"ל, לאחר שזאת מגיעה לארץ. מלכי ודבורי עוברות רעידת אדמה בטורקיה, מה שמשנה את כל הסיפור.

האחיות הגדולות משלימות לאחר שמאז ומתמיד לא היו בקשר טוב...
אחרי18 שנים דבורי ומימי מגיעות לקבר של ההורים שלהן.
ועוד...



עלילה:
מה אומר? לעלילה כזאת לא ציפיתי בכלל!!!

עלילה גאונית. מוקפדת מאוד וברמה גבוהה. לא גדושה מידי, אלא בטעם טוב.
עם כל מידע, דמות, פרט נוסף בעלילה הבנתי כמה היא מתוחכמת ובנויה בצורה מצוינת. עלילה כל כך מדויקת שמטורף לחשוב שנעשתה בדואט. בעיניי עוד נקודה לזכותן.

נקודת מפנה מעניינת, שלא חשבתי עליה הייתה רעידת האדמה. מה שנתן לסיפור תפנית וגרם לי לקרוא ביתר שקיקה...

עוד תפנית (דיי מתבקשת),הלידה הפתאומית של מימי אחרי 18+ שנים, שהייתה כמו יציאה מהקופסא, לא חשבתי בכלל שזה יגיע. הופתעתי שם מאוד. למרות שלא ציפיתי לזה, אני מניחה שכדי לסגור פינות זה היה מתבקש.

התפנית הכי מוצלחת בעיניי הייתה הקורונה. חמש שנים אחרי, ופתאום לחזור אליה (וגם לצחוק... על מה שאז לא היה מצחיק בכלל...). זה היה טוויסט מוצלח מאוד. ולמרות הרבה דמעות שהזלתי בין הדפים, היו בו גם קטעים מצחיקים. בהחלט, לא הייתי חושבת שלשם ילך הספר.



סיום:
לדעתי הסיום מתחיל כמה פרקים לפני פרק הסיום.
המהלכים מתחילים להיסגר. (הערה: ראו 'חורים בסוף של הסוף---').

מתח טוב. היו הרבה קטעים שממש הרגשתי שאני חווה ומרגישה את האווירה כמו הדמויות. ממש דמיינתי את המהלכים במוחש...



חורים בעלילה:
מקריאה ראשונה, לא מצאתי


'חורים בסוף של הסוף---':
כאחת שמאוד חשוב לה שכל חלק בעלילה יסתיים בסופו של דבר, יהיה ברור וסופי, בלי להשאיר קצוות אחרונים פתוחים, קצת הפריעו לי קצוות שלא היו ברורות או סגורות לחלוטין. יכול להיות בגלל חוסר רצון של הסופרות לעסוק בחלקים הללו, רצון שלהן לתת לכל אחת אפשרות לדמיין את הסוף בכוחות עצמה או הרצון לסיים את הסיפור כמה שיותר מהר כדי להוריד לדפוס לפני פסח. בכל מקרה הקצוות לא ממש משנים, אבל עדיין קצת מציקים...

הנה כמה נקודות לא פתורות:
המפעל: מה היה בסוף עם המתחרים? הקורנה הגיעה השוק קפא, העסק שמלכי רצתה להפריח בישראל נתקע, אבל מה עם המפעלים והעסק במַיַאמִי?

לאן הולכות בסוף דבורה ואלישבע? הן נשארות במיאמי? חוזרות לחיפה?.

ה"קורונה": איך נתנו להן לטוס למיאמי כשקורונה דיי משתוללת בחו"ל וגם בארץ? מלכי בפועל חוזרת למשפחה שלה, אבל מה עם מימי? (ואולי גם עם דבורה ואלישבע) הן רוצות להיתקע בחו"ל בפסח והלאה?...
בעיניי, נקודה שהן לא ממש חשבו עליה... (אלא אם כן, זה היה ממש בהתחלה, הן היו שבועיים בבידוד ואז מימי ואלי גם התאומות השניות היו בחו"ל פחות משבוע, זה לא ממש מסתדר כדי לחזור לארץ באזור פורים [שמאז השמיים נסגרו, אאל"ט...]).

אולי מה שכתבתי כאן זה אובר ביקורת לא כל כך רלוונטית, אבל בגלל שזה ספר ברמה עם עלילה טובה (ומפתיעה) הייתי רוצה ומצפה שגם העלילה תהיה מושלמת (או נכון יותר, מדויקת)...


עד כאן הביקורת.
אשמח לקרוא הערות/ הארות.
יש ספרים, שאחרי שאתה כותב עליהם ביקורת, אתה מגלה שבעצם כתבת אותם, לא עליהם. אין שום דבר להוסיף חוץ מתקציר משעמם ומעט תיקוני מקלדת בנאלים.

יש ספרים, שהביקורת עליהם היא חצי-חצי. חצי תקציר. חצי ביקורת. חצי מעניינים.

ויש את הספרים האלו, מהסוג השלישי, שבזמן שאתה קורא אותם יש לך מיליון דברים להגיד, אבל ברגע האמת, כשאתה מתיישב אל מול המקלדת, כל המילים שתכננת לומר פורחות לך מהראש, ואתה מוצא את עצמך מאלתר. מבקר באמת.

הספר הזה הוא מהסוג השלישי.

אני יושב כאן, ליד המחשב. מאלתר מילים על ספר של מילים. כותב על שתיקות. מוחק. כותב שוב. מוחק שוב. שותק.

המילים נאלמות מפי. נעלמות. סיירסלי.

אז אם הביקורת הזו יצאה קצת בוסרית, תאשימו את המקלדת, לא אותי. לא אשמתי שכשאני יישבתי מול הספר היה לי כל כך הרבה מה לומר, ופתאום עכשיו אני שותק. זו בטח המקלדת הארורה הזו, נו נו נו.

...​

גילוי נאות לפני שמתחילים:

יש לי ארבעה ספרים בבית. ארבע קירות. שומרים. מגוננים. מלמדים.

ארבעת הספרים האלו הם הסביב של חיי. נותנים לי אקספוזיציה כשצריך. מכניסים מסר עמוק בפנים. מביאים גיבורים מושלמים (בכך שהם לא מושלמים) לקדמת הבמה.

אני לא אגלה פה בשער בת רבים מהם ארבעת הספרים, אך כמעט כל מי שאני מכיר, יוכל להעיד שניסיתי לשדל אותו לקרוא את אחד מהספרים האלו.

היום התווסף לארבעת המופלאים הללו ספר חמישי.

עוד לא החלטתי למה הוא ישמש. הוא יכול להיות תקרה מגוננת מגשם, אולי רצפה שתחזיק אותי יציב. מה שבטוח, ישמר לו מקום בלב שלי. ליד הארבעה. יחמם אותו ביחד איתם.

פרטים נוספים בהמשך.

...​

מסתבר שקשה לקנות ספר פחות מ12 שעות אחרי שהוא יוצא מבית הדפוס, במיוחד אם אתה מגלה אחר כך שיכלת לקנות אותו ב70 ש"ח במקום בכמעט 100 (!).

הכל התחיל בבוקר של סוף אדר. הלכתי ברחובותיה של עיר חרדית מסוימת, כשלפתע עברתי ליד חנות ספרים חרדית.

בדקתי בכיס, מאתיים שקל. כמובן שנכנסתי.

לאחר כמה דקות של סיבובי הלוך-שוב ברחבי החנות, חזרתי אל המוכר עם ספר מסוים וכן עם הספר 'עליה השלום' (כן כן, תתפלאו, אבל לצערי עדיין לא קראתי.).

פתאום, ליד המוכר, אני שם לב לספר הנ"ל, עוד עטוף בניר שקוף. למען האמת, ראיתי פרקים מהסיפור ב'בתוך', ומה שאני זכרתי משם, זה משהו על סטייג', גרשי וסבא וסבתא. לחרפתי יותר התעניינתי לראות איך נראים הקטעים של התסריט בספר מאשר לקרוא אותו.

אז קניתי אותו מהר (למען האמת אפילו תג מחיר עוד לא היה עליו), קראתי, ו... הביקורת לפניכם.

...​

אזהרה: מכיוון שלאחרונה רבו זאטוטים מחוצ'קנים בשערי האתר, אדגיש מראש: זה לא ספר לילדים ונוער. בכלל לא. אנא סלקו את עצמכם מביקורת זו וחזרו אליה בטרם עת, כשתגדלו מעט.

...​

נתחיל בתקציר, לטובת כל מי ש(עדיין) לא קרא את הספר:

בקה, אם למופת ל3 ילדים וגבעת תיתורה מרשימה, מסתירה מאחורי שתיקותיה עבר כואב של אמא רעילה ומשפחה שותקת. היא עובדת בסטייג' (מלעז: במה כאן: הפקת אירועים) תוך כדי שהיא מנסה להתמודד עם מילות העבר המהדהדות בראשה, ועם משפחתה בהווה - שמציפה את העניין בכל פניה מחדש.

במקביל, נפרש סיפורה של יסכה, ה'בוסית' של בקה (וגם חברתה הטובה ביותר ואמה החורגת, אבל זה לא קשור לכאן...), שבעברה התמודדה עם גרשי בעלה האלכוהוליסט, תוך כדי שהיא מנסה להקשיב לסבה וסבתא ולגדל תינוק שמתבגר במהירות מפליאה.

כמובן, כיאה לדבורי רנד, היא לא חוסכת כאן במשפטים נוקבים ובאמרות מסמרות תודעה, שנשזרות בין דפי הספר בדרך מושלמת ומדהימה להפליא.

...​

אני רוצה להתחיל עם בקה.

למען האמת, הדמות הזו הזכירה לי קצת פאזל. בהתחלה מתפרקת לאלפי חלקיקים שווים. שבורים. רק ארבעה צדדים תואמים. מנסה קצת להרים את עצמה, לסדר. אבל רק כשיד חיצונית מגיעה התמונה הופכת לשלמה. וגם אז, יש שם ציור של פילה מרימה אמא, איקס אדום וגדול על שניהם.

בהתחלה, על הפרק הראשון, חשבתי שהיא ה'טיפוס' פה, (אח"כ קלטתי שזו אמונה), אבל בקה היא בת אדם משתדלת ומנסה מספיק בשביל להיות 'טיפוס' בעצמה. בהחלט דמות מופלאה ומחזקת. נחזור אליה בהמשך.

...​

ועכשיו ליסכה.

לפי מה שזכור לי, לדבורי יש עוד יסכה אחת ויחידה בנוסף לזו. יסכה מ'תחנות' הנפלא. יסכה ההיא גרה גם באזור של ביתי, מה שגורם לי להערכה גוברת אליה.

ולמרות שיסכה הזו שונה בהחלט, ו'מנקלה' הוא לא משחק בשבילה, עדיין יש בליבה אבנים שחורות ולבנות. בלק אנד וויט של אלכוהול. וכן, היין הוא קשר יציב בין הספר הזה ל'תיק מקסיקו', בכיוון ההפוך.

היא מתמודדת בגבורה עם מסע החיים הכבד שה' זימן לפתחה, ומאוד התפלאתי כשקלטתי שאמא שלה ג"כ קצת מרעילה (אם כי לה היה איפה להיות בשעת הקושי - בביתם של סבה וסבתה.)

גם אליה נחזור בהמשך.

...​


נמשיך עם הפרק הראשון כולו. בינינו, הוא מתחיל טיפל'ה מסובך , אבל לקראת הסוף הוא טיפה יותר מתבהר ומתיישר. לדוגמה - לקח לי כמה שניות להבין מה זה 'בולשות'. או דוגמה אחרת - ברגע הראשון התבלבלתי בין 'אבא' ל'אבי'. יכול להיות שזה קרה כי לוקח לי זמן להתחבר לספרים (או בגלל שקראתי את זה באישון לילה, תוך כדי הלחץ של טרום-פסח), אבל עברו כמה דפים עד שהגעתי אל המנוחה והנחלה (אם אפשר לקרוא לכל התסבוכת הזו ככה...)

בפרקים הבאים כבר נשאבתי ב'פלופ'. הדיאלוגים המשעשעים (במיוחד של הילדים. נראה כאילו דבורי פלשה אלינו לבית והקליטה את כולם) המסרים העמוקים (שנכנסו במושלמות בין המילים והשתיקות). העלילה הכואבת והנובעת. הטלטלות. בעיקר הטלטלות (כמה אישה אחת קטנה יכולה לעבור?). הכל סחף אותי בבת אחת לעולם שונה ועם זאת מוכר.

הפרקים מחולקים לשניים - חצי ראשון: סיפור רגיל. גוף ראשון עבר. חצי שני: תסריט (מיותר לציין שקיבלתי סיפוק לסקרנותי לאיך זה נראה על ההתחלה...). הם משלימים אחד את השני בצורה מושלמת, ושמו של כל פרק מתאים לו כמו עיצוב פנים ליסכה. אפרופו התסריט - הסיפור של גרשי ויסכה מחלחל ומצמרר (רק אני שמתי לב שהמפה מופיעה כמעט בכל פרק שבו יש את הבית של סבא וסבתא?), במיוחד אהבתי את הקטעים שעל הבמה, רתת נפשי למהדרין.

בכנות, היו קטעים בסיפור שנשכתי שפתיים יחד עם הגיבורים והתפרקתי אל תוך הספר. מהנהן לעצמי. כמעט בוכה. מדהים שיש ספרים שיודעים להעביר את הרגשות שלנו בצורה מושלמת ולא לתת רק תירוצים.

בהתחלה סבתא בילבי עצבנה אותי, התפלאתי שהיא היוותה אבן דרך בתיקון הנפשי של בקה. ולגבי הקטע של 'כמה אפשר לקשקש' - שלו צייתי כמעט כל הספר - רק אומר שאם זה הקטע עם ה'שמן-דובון-בלע-סבון' - אז זה מוכיח לנו שדווקא דברים קטנים הם אלו שיכולים לפגוע בנו ח"ו ולהיות הקש ששבר את גב הזהב.

יפה שהסופרת קראה לפרק שבו יש משבר קטן (43) בשמו של הפורקן. מי ששם לב יכול לראות שבאמת משם מתחיל קצת פורקן וזיכוך נפשי לבקה. היו כמה קטעים שם, ובמהלך המשך הסיפור, כמה קטעים שהתחשק לי לעצום בהם עיניים. להתעלם. אולי לבכות. לסלק את המחשבות מהראש. לנפח תקוות. לנפץ אותן כמו בועות סבון. אבל המשכתי לקרוא, למרות שבירת הלב שחוויתי ביחד עם בקה.

הגענו לקטע הכי מצמרר בספר. הקטע עם האיקסים. קטע שמנקז תפוחים של הורות רעילה לפרח נובל אחד (דרך אגב, כאן ראוי לציין שאהבתי במיוחד את כל ההומאז'ים לסיפורי האגדות הישנים). אין מילים. פשוטו כמשמעו. עד עכשיו אני לא יודע מה להגיד על הכאב הזה. בוקע ועולה בבקה ובנו כאחד.

אהבתי שהסופרת מקיימת מוות ליד חיים. סבא נפטר. מיד אח"כ 3 ילדים נולדים (אם כי לא הבנתי למה אלחנן לא נקרא גם בשם 'מהדהד', למרות שאבא של בקה נקרא ג"כ בשם כזה.).

הקטע של ה'מחול לך' בבית החיים היה מצמרר עד כלות הנפש. סילבי היא רעיון יפה ונחמד שגיוון קצת את הספר. דרך אגב, תמיד למי שמקשקש אומרים 'לך תקליט פודקאסט'. אני רואה שבקה ישמה את זה בצורה מקצועית...

ההתנהגות של אמונה לעיתים מדהימה, וכן הכוח שלה ושל בקה לקום מהשברים. סצנת הבקבוקים של שניהם יחד ריגשה וצימררה אותי כאחד. מי שקרא מבין.

אלי החמוד עדיין מחזק גב, אבל גם הוא הפליא אותי בעמידותו. נדהמתי שקראתי ש'יויו' זה בעצם 'יואל', תמיד חשבתי שזה 'יוסף'...

כאבתי על בקה, על צער של שנים סתם, על מצפון גדול. לא קל לעכל בכזו מהירות שהיא לא אשמה, אחרי שגדלה לעולם של להאשים את עצמה.

קצת עצוב שיסכה נשארה לכאורה 'אשמה'. אבל אהבתי את הכפרה שנעשתה לדמותה של אמו של אבי, עם קניית המערכת. סגירת המעגל עם התה הייתה נחמדה ביותר. היה נחמד לראות שהסיפור מסתיים בתקופת הזמן הזו, אבל אם זה היה כך גם בעיתון, זה טיפה מוזר (מי יקרא בסוכות על פסח?).

הסיפור נגמר ברגע שבקה מגיעה לסטייג', והטכניקה לא לגלות לנו מי באה - למרות שאנחנו יודעים בברור - גרמה לסיפור להסתיים בנימת רווחה.

למען האמת, במהלך הסיפור קצת ריחמתי על דבורי שצריכה לשבור את הלב של הקוראים ושלה (ושל הגיבורים) בשביל המסרים, אבל החזקתי עם הסיפור עד הסוף וזה היה שווה. שמתי גם לב שמאז שהתחלתי לקרוא, התחלתי גם לסנן כל מילה מליארד פעם לפני שהיא יוצאת מפי.

בקיצור - זה הספר הכי טוב של
@dvory עד עכשיו, לדעתי. ספר חובה בכל בית. מילים הם זהב, תודה שטרחת וכרית אותן בשביל כולנו. תודה שכתבת ספר כזה בים של מילים אבודות.

כריכה: כמוהן, כמו תמיד, כריכה מושכת ומקורית, הישר מידי הזהב של @לולה הבת. התאוריה שלי: קרעים בשורש - תרתי משמע. האוזניות של אמונה דווקא -כדי להראות לנו שדווקא מי שנראה לנו שסבל הכי קצת, סבל אולי כמעט יותר מכולם. הדבק הוא ניסיונותיה של בקה לתקן, והחוט המושלם מאחורה מרמז לנו שהפתרון לא נמצא בצד שחשבנו. (דרך אגב, שמתם לב שזה אותו גופן כמו של 'בחצר האחורית' ו'אין כמו בבית'?)

ציון: 10 מ10. מושלם.

עד כאן הביקורת הכי ארוכה בעולם, בעז"ה ניפגש אחרי החגים.
התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.


בס"ד

לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

נרדמה.

בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".


***​

אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.

באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.

היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.

"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"

יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".

אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.

"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.

"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.

"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."

יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.

אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."

יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"

"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."

יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.

"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."

היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.

אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.

***​

"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".

אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.

היא חייגה בחזרה.

"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.

"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?

"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.

"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"

האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"

היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.

"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"

אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".

"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."

אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.

אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.

היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?

זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה