מדובר כאן על ג'מיני לא על בינתאמממ
שמתי לו עכשיו איזה פרומפט שאמור לתת לו יותר מקצועיות ודיוק, והעתקתי את השאלה, והנה תגובתו:
תחום הפנייה: לוגיקה משפטית-תלמודית (למדנות).נושא ספציפי: החלת גדרי ראיות ממוניים (עד אחד ו"מתוך שאיל"מ") על דיני קידושין.
כדי לספק ניתוח מקצועי שאינו "מרצה" ושנמנע מהנחות יסוד מוטעות, עליך להשיב על השאלות הקריטיות הבאות:
ללא הגדרת הפרמטרים הללו, כל תשובה תהיה בגדר "הזיה לוגית" שאינה מבוססת על הנחות היסוד של הדיון. השב על השאלות כדי להתקדם לניתוח.
- הגדרת העד בקידושין: האם נקודת המוצא שלך היא שדין "אין דבר שבערוה פחות משניים" הוא דין בבירור המציאות (ראיה), או דין בכינון המעשה (עדי קיום)? אם מדובר בעדי קיום, כיצד מנגנון של "מתוך שאינו יכול להישבע" (שהוא מנגנון ראייתי/דיוני) יכול ליצור את המעשה עצמו?
- מהות ה"מתוך" בממון: האם אתה מתבסס על הגישה שהחיוב ב"מתוך" הוא בירור (התורה האמינה לעד כשאין הכחשה בשבועה) או קנס/הנהגה (הפסד דיוני לנתבע)? אם מדובר בהנהגה דיונית, האם יש לה תוקף ביצירת סטטוס אישי (חלות איסור אשת איש) להבדיל מחיוב כספי?
- אפשרות השבועה בקידושין: האם קיים מבחינה לוגית-משפטית מושג של "נשבע להכחיש עד אחד" בקידושין? שבועה היא כלי המופעל בבית דין על בעלי דין. האם האישה או האיש נחשבים "בעלי דין" המחויבים שבועה כנגד עד המעיד על איסור, או שהם בגדר "נחקרים" בלבד?
- מקור ההיקש: ציינת שלומדים "דבר דבר מממון" (גזירה שווה). האם לדעתך הגזירה השווה משווה את דרכי הבירור או רק את הצורך הבסיסי בעדים? (האם "דבר" משמעו "כל גדרי דבר" או רק "עצם הוכחת הדבר"?).
- זהות ה"סוברים": למי מהאחרונים (או הראשונים) אתה מייחס את ההגדרה שעד אחד בממון "מהני מצד הדין" ורק השבועה מעכבת? הדיון משתנה מהותית בין שיטת ה'קצות החושן', ה'נתיבות המשפט' או ה'שב שמעתתא' בסוגיה זו.
איך ההלכה קשורה לזה?נראה לי שאני מבין איך ס"ת צריך להראות...
התכוונתי לומר שלכתוב דין תורני בכזו צורה זו דוגמא טובה לאיך ס"ת צריך להראות...איך ההלכה קשורה לזה?
עוד פעם, אני התכוונתי להביא את המשפט כאסמכתה ולא כהלכה.
אבל מה שאמרת ששם זה רק בגלל שספר תורה צריך להיכתב בקדושה זה לא נכון, כי אז היה מספיק לגנוז.
עי אגר"מ יו"ד ח"ב סי' קלזהתכוונתי לומר שלכתוב דין תורני בכזו צורה זו דוגמא טובה לאיך ס"ת צריך להראות...
כמו שאמרתי לא כ"כ רוצה להכנס, אך בפוס' מובא דעצם הדין הוא קשור לקדושת ס"ת ודין השריפה יש דיעות אם זה מחשש שכתבו לשם ע"ז וכדו',
בהצלחה
כנ"ל, הרבה מילים בלי תוכן, לא ענה בכלל על השאלהשאלה:
כיון שלומדים דבר דבר מממון, למה קידושי אשה לא מהני בפני ע"א מדין מתוך שא"י לישבע, להסוברים דהגדר הוא משום דע"א מהני לממון ורק שיכול להישבע ולהכחיש
תשובה:
השאלה שלך נוגעת ממש ליסוד ההבחנה בין כוחו של עד אחד בממון (שמחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם) לבין דבר שבערוה (קידושין/גירושין וכדו’) ששם נצרכים שני עדים לעצם החלות, ולא מועיל המנגנון של שבועה כלל.
א. הדין המפורש: קידושין בעד אחד – אינם קידושין (אפילו שניהם מודים)
בגמרא נאמר במפורש:
וכן נפסק ברמב״ם ובשולחן ערוך:
ב. למה “דבר דבר” לא גורר את דיני עד אחד של ממון (שבועה/מתוך)?
הגמרא עצמה בקידושין דנה ממש בכיוון שאתה מציע: אולי נלמד “דבר דבר” מממון, ונאמר שהודאת בעלי הדין תועיל (וכנראה גם היית רוצה להמשיך מזה לצד של עד אחד-שבועה). אבל רב אשי דוחה את ההשוואה, והנימוק יסודי:
כלומר: בממון הודאת בעל דין פועלת כי הוא “לא מחייב לאחריני” (זה סכסוך ממוני בין שני צדדים).
אבל בקידושין ההודאה/קבלת עדות יוצרת מצב של אשת איש, והרי זה מחייב/אוסר אותה לכל העולם (“חייב לאחריני”) – ולכן אין ללמוד לזה את כל מנגנוני הממון (לא הודאת בע״ד, וממילא גם לא בניין של “עד אחד ⇒ שבועה ⇒ מתוך”).
זה גם מתיישב עם הכלל הכללי בגיטין:
ג. מה באמת “כוחו” של עד אחד בממון: לא לקיים את הדבר אלא להקים שבועה
התורה עצמה הגבילה שעד אחד לא “מקיים דבר” (לא יקום עד אחד… יקום דבר), אלא שיש לו תפקיד מיוחד בממון: להקים שבועה. כך מפורש בשבועות:
ומכאן נמשך דינא ד“מתוך שאינו יכול לישבע משלם”:
שני הדינים הללו הם מנגנון של בירור/הכרעה בממון: כשאי אפשר להשביע – מחייבים תשלום.
ד. למה אי אפשר “להעתיק” את זה לקידושין?
לפי המקורות שראינו, יש כאן שתי נקודות עומק (שתיהן יוצאות מהגמרא בקידושין ס״ה ב):
וכך מסכם הקרית ספר במפורש את לימוד “דבר דבר” לכיוון של שני עדים (לא לכיוון של עד אחד-שבועה):
- הכרעת “מתוך” היא הכרעה ממונית (משלם) – היא לא כלי ליצור חלות אישות (“אשת איש”). בקידושין צריך “קיום דבר” של ערוה בשני עדים, ולא “הכרעה” בדמות תשלום/חיוב ממון.
- גם אם תרצה לתאר את עד אחד ככוח שמחייב שבועה, עדיין בקידושין הבעיה היא שזו חלות שאוסרת לאחריני, ולכן אין כאן מסגרת של “שני בעלי דין” שמכריעים ביניהם ע״י שבועה. זה בדיוק מה שרב אשי עונה: בממון לא מחייב לאחריני; בקידושין כן מחייב לאחריני .
אם תרצה, אפשר לחדד את שאלתך עוד: האם כוונתך לשיטה שמגדירה את “עד אחד בממון” כנאמנות חלקית (עצם עדות שמחייבת שבועה), וממילא שאלת למה לא נאמר שיש כאן לפחות “חלק” מהחלות בקידושין? או שאתה שואל באופן ממוקד על דין “מתוך” עצמו (למה לא “מתוך שאינו יכול לישבע – תהיה מקודשת”)?
זה באמת יכול להיותלמה שלא יהיה מנוע חיפוש של AI באוצר החוכמה
עם אף פעם לא יצא לך שלמדת תוס' או ראשונים והיה לך קושיא ולא מצאת כמה שעות מישהו שבכלל מתייחס לשאלתך אז סגור את המחשב לך ללמוד לעומק א"כ תבין את הצורך של בוט שמוצא מארי מקומות בוט שיבין את הבעיה שלך יעזור לך למצוא איפה לבדוק
כידוע כל דבר שהשם ברא בעולם אפשר להשתמש בזה גם לטובה כמו מחשב בדרך כלל זה מיועד ברובו לדברים לא טובים אבל יש מלא דברים טובים שיוצא מזה כמו זה גם הAI
בכל מקרה כך אני מבין את זה
אבל כמו בכל דבר בעולם ברור שצריך להזהר לא להגיע למקומות לא טובים
כנ"ל, הרבה מילים בלי תוכן, לא ענה בכלל על השאלה
בנוסף להבלים והזיות
למשל
כלומר: בממון הודאת בעל דין פועלת כי הוא “לא מחייב לאחריני” (זה סכסוך ממוני בין שני צדדים).
אבל בקידושין ההודאה/קבלת עדות יוצרת מצב של אשת איש, והרי זה מחייב/אוסר אותה לכל העולם (“חייב לאחריני”) – ולכן אין ללמוד לזה את כל מנגנוני הממון (לא הודאת בע״ד, וממילא גם לא בניין של “עד אחד ⇒ שבועה ⇒ מתוך”).
לא נכון.
ע"א מועיל לחייב גם באופן של חב לאחריני.
ג. מה באמת “כוחו” של עד אחד בממון: לא לקיים את הדבר אלא להקים שבועה
התורה עצמה הגבילה שעד אחד לא “מקיים דבר” (לא יקום עד אחד… יקום דבר), אלא שיש לו תפקיד מיוחד בממון: להקים שבועה. כך מפורש בשבועות:
ומכאן נמשך דינא ד“מתוך שאינו יכול לישבע משלם”:
שני הדינים הללו הם מנגנון של בירור/הכרעה בממון: כשאי אפשר להשביע – מחייבים תשלום.
השאלה מבוססת על הסוברים שגדר דין מתוך שנאמר בע"א הוא שע"א מחייב ממון ורק יש עצה להיפטר ע"י שבועה, ולכן במקום שאינו יכול להישבע משלם, כיון שהע"א נאמן לגמרי, וממילא השאלה היא שבקידושין שאין את העצה הזו להישבע, יהא נאמן לגמרי.
ד. למה אי אפשר “להעתיק” את זה לקידושין?
לפי המקורות שראינו, יש כאן שתי נקודות עומק (שתיהן יוצאות מהגמרא בקידושין ס״ה ב):
אבל למה לברורי לא יועיל ע"א?
- הכרעת “מתוך” היא הכרעה ממונית (משלם) – היא לא כלי ליצור חלות אישות (“אשת איש”). בקידושין צריך “קיום דבר” של ערוה בשני עדים, ולא “הכרעה” בדמות תשלום/חיוב ממון.
חרטוט מושלם.
- גם אם תרצה לתאר את עד אחד ככוח שמחייב שבועה, עדיין בקידושין הבעיה היא שזו חלות שאוסרת לאחריני, ולכן אין כאן מסגרת של “שני בעלי דין” שמכריעים ביניהם ע״י שבועה. זה בדיוק מה שרב אשי עונה: בממון לא מחייב לאחריני; בקידושין כן מחייב לאחריני .
הציטוט מהקרית ספר לא קשור לשאלה.
אם תרצה, אפשר לחדד את שאלתך עוד: האם כוונתך לשיטה שמגדירה את “עד אחד בממון” כנאמנות חלקית (עצם עדות שמחייבת שבועה), וממילא שאלת למה לא נאמר שיש כאן לפחות “חלק” מהחלות בקידושין? או שאתה שואל באופן ממוקד על דין “מתוך” עצמו (למה לא “מתוך שאינו יכול לישבע – תהיה מקודשת”)?
אולי מישהו מתנדב להסביר את הקשר בין מילה למילה?
בקיצור הרבה מילים
זה מה שהוא יודע טוב לעשות, הוא יודע לחבר את המילים אחד לשני כדי לבנות טקסט יפה
זה גם מה שהוא אמור לעשות
אבל ללמוד הוא לא יודע.
כלומר: התורה עצמה אומרת שע״א לא “קם” לחיוב ממון כמו שני עדים; כל כוחו הוא להקים שבועה.״לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת״ – לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת הוּא דְּאֵינוֹ קָם, אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה… כׇּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, עֵד אֶחָד מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה
— שבועות מ׳ א
מכאן נפקא מינה: “מתוך שאינו יכול לישבע משלם” אינו גילוי ש“העד אחד נאמן לגמרי”, אלא דין שכשיש חיוב שבועה (שנוצר מעד אחד/מודה במקצת וכו’) ואי אפשר לקיימו — יש תשלום.לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת הוּא דְּאֵינוֹ קָם, אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה. וְאָמַר מָר: כׇּל מָקוֹם שֶׁהַשְּׁנַיִם מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן — אֶחָד מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה
— כתובות פ״ז ב
כלומר “מתוך” יושב על מוסד השבועה. בלי “חיוב שבועה” אין בכלל מה להפעיל “מתוך”.מִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם
— בבא מציעא צ״ח א
אם כן, גם אם תאמר שע״א היה “נאמן” בצורה כלשהי—כאן רואים שחסר לא “בירור” אלא תנאי הכרחי בעצם חלות הקידושין: שיהיו שני עדים לקיום הדבר. ולכן אין מקום לטעון “כיון שאין עצה של שבועה, נקבל את העד כגמור”; הרי אפילו “הודאת שניהם” לא עושה כלום.הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים
— קידושין ס״ה ב
המקדש שלא בעדים ואפי' בעד אחד אינם קידושין ואפי' שניהם מודים בדבר
— שו״ע אבה״ע מ״ב:ב׳
וכן ביבמות:אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין… דְּלָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא; אֲבָל הָכָא, דְּאִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, הָוֵי דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה; וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם
— גיטין ב׳ ב
דהיינו: גם אם “לברורי” היה מועיל ע״א בהרבה תחומים—כאן יש גזירת הכתוב/כלל יסוד שבמערכת של ערוה לא מכריעים כך.הָכָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם
— יבמות פ״ח א
אבל זה לא היה אמור לשמש אצלי כהסבר לכוח “עד אחד”; זה הסבר למה מודים שניהם לא מספיק בקידושין. ממילא עיקר המענה לשאלתך אינו “חב לאחריני”, אלא סעיפים 1–3: עד אחד מוגדר “קם לשבועה” ולא “נאמן לממון”, ומתוך הוא תולדה של חיוב שבועה; ובערוה אין בכלל מסלול שבועה/הכרעה כזה, כי צריך “קיום דבר” בשני עדים.הָתָם לָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי, הָכָא קָא חָיֵיב לְאַחֲרִינֵי
— קידושין ס״ה ב
זהו בדיוק מה שמכונה בפועל “פורים משולש”: חלק מן המצוות בשישי, חלק בשבת, וחלק ביום ראשון.יום חמשה עשר שחל להיות בשבת אין קורין המגילה בשב׳ אלא מקדימים לקרותה בערב שבת… וגובים מעות מתנו׳ עניים ומחלקים אותם בו ביום… וביום שבת מוציאין שני ספרים ובשני קורין ויבא עמלק ואומרים על הנסים… ואין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשב׳
— שולחן ערוך, אורח חיים תרפ״ח:ו׳
כלומר (בקיצור נמרץ):עיר המתוקנת בעירובין ונתקלקל העירוב בשבת… מותרין לטלטל שם כל אותו השבת… משום דלענין זה אמרינן, שבת כיון דהותרה, הותרה… על כן אם אפשר לתקנו על ידי אינו יהודי, מותר. ואם נקרע החבל שבצורת הפתח… מה טוב.
— קיצור שלחן ערוך צ״ד:כ״ו
בֵּין־שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ
— איוב ל׳:ז׳
…אֶל־אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר
— יחזקאל ל״ב:י״ח
אני מודה שהקונספט החדש של להתווכח בלימוד עם AI זר ומוזר ליצודק: התשובה הקודמת לא נגעה בדיוק בנקודת השאלה שלך כפי שהגדרת אותה (ה“שיטה” שגדר עד אחד הוא נאמנות גמורה בממון, ורק יש “עצה” של שבועה). אני מתקן ומחדד, רק לפי המקורות שבידינו.
1) הנחת היסוד שלך (“עד אחד נאמן לגמרי בממון, ושבועה רק ‘עצה’ להיפטר”) – אינה עולה מפשט הגמרא
המקור היסודי לכוח עד אחד בדיני ממונות מגדיר אותו כמחייב שבועה, לא כ“מחייב ממון עם פתח מילוט”.
בשבועות נאמר במפורש:
כלומר: התורה עצמה אומרת שע״א לא “קם” לחיוב ממון כמו שני עדים; כל כוחו הוא להקים שבועה.
גם בכתובות מופיע אותו נוסח:
מכאן נפקא מינה: “מתוך שאינו יכול לישבע משלם” אינו גילוי ש“העד אחד נאמן לגמרי”, אלא דין שכשיש חיוב שבועה (שנוצר מעד אחד/מודה במקצת וכו’) ואי אפשר לקיימו — יש תשלום.
כלומר “מתוך” יושב על מוסד השבועה. בלי “חיוב שבועה” אין בכלל מה להפעיל “מתוך”.
2) אז למה בקידושין לא נאמר: “אין לו עצה להישבע ⇒ העד אחד יקבע את המציאות”?
כי בקידושין השאלה איננה “מה ההכרעה כשיש חיוב שבועה”, אלא איזו רמת עדות בכלל יכולה ליצור/לקיים ‘דבר שבערוה’. ובזה התורה/חז״ל קבעו כלל: אין כאן מסלול של ‘שבועה מכריעה’ בכלל.
הגמרא קובעת מפורשות שקידושין בעד אחד אינם קידושין אפילו כששניהם מודים (וזה חזק יותר מכל “עד אחד”):
אם כן, גם אם תאמר שע״א היה “נאמן” בצורה כלשהי—כאן רואים שחסר לא “בירור” אלא תנאי הכרחי בעצם חלות הקידושין: שיהיו שני עדים לקיום הדבר. ולכן אין מקום לטעון “כיון שאין עצה של שבועה, נקבל את העד כגמור”; הרי אפילו “הודאת שניהם” לא עושה כלום.
וזה נפסק להלכה:
3) “אבל למה לברורי לא יועיל עד אחד?”
הגמרא בגיטין מציבה את ההבחנה בצורה חדה: עד אחד נאמן באיסורים במקרים מסוימים, אבל באשת איש זה “דבר שבערוה” ושם לא:
וכן ביבמות:
דהיינו: גם אם “לברורי” היה מועיל ע״א בהרבה תחומים—כאן יש גזירת הכתוב/כלל יסוד שבמערכת של ערוה לא מכריעים כך.
4) תיקון נקודתי לטענה על “חב לאחריני”
כאן אתה צודק שהניסוח שלי היה לא מדויק: הסוגיא בקידושין ס״ה ב שמדברת על “לא קא חייב לאחריני / קא חייב לאחריני” עוסקת בהודאת בעל דין (לא בעד אחד), ולמה הודאה לא תועיל כאן כמו בממון. והגמרא אכן אומרת:
אבל זה לא היה אמור לשמש אצלי כהסבר לכוח “עד אחד”; זה הסבר למה מודים שניהם לא מספיק בקידושין. ממילא עיקר המענה לשאלתך אינו “חב לאחריני”, אלא סעיפים 1–3: עד אחד מוגדר “קם לשבועה” ולא “נאמן לממון”, ומתוך הוא תולדה של חיוב שבועה; ובערוה אין בכלל מסלול שבועה/הכרעה כזה, כי צריך “קיום דבר” בשני עדים.
אם אתה רוצה, אוכל לנסות (עם חיפוש נוסף במקורות) לאתר מקור מפורש לשיטה שאתה מצטט—שה“גדר” של עד אחד הוא נאמנות ממונית גמורה ורק שבועה עוקרת—ואז לענות עליה ישירות מתוך לשונה. כרגע, מהמקורות שהבאנו, הגדרת התורה היא להפך: “קם לשבועה”.
זה שוב מילים, כי השאלה היתה למה על זה גופא לא לומדים דבר דבר מממון, אין שום גזירת הכתוב כזו, זו אכן קביעה של הגמ' שע"א לא נאמן ועל זה בדיוק היתה השאלה למה.3) “אבל למה לברורי לא יועיל עד אחד?”
הגמרא בגיטין מציבה את ההבחנה בצורה חדה: עד אחד נאמן באיסורים במקרים מסוימים, אבל באשת איש זה “דבר שבערוה” ושם לא:
וכן ביבמות:
דהיינו: גם אם “לברורי” היה מועיל ע״א בהרבה תחומים—כאן יש גזירת הכתוב/כלל יסוד שבמערכת של ערוה לא מכריעים כך.
אני מסכים שכדי לקבל השראה אפשר לדבר איתו, כי לפעמים גם משמיעת סברא עקומה אפשר להתעורר לסברא האמיתית, ובתור דיבוק חברים אולי יש מה לשמוע ממנואבל לגבי פילפול וחידוד אפשר לענ"ד לדבר איתה לראות לברר לשמוע אותה כעוד דיעה (ולא גרע מהכסיל של הכולל שגם ממנו שומעים "דעות"...) , לא לראות בו סמכות תורנית אלא כעוד אחד שאומר משהו..שויין...לא לקבל כמובן את הדברים כהלכה מסיני רק לעורר את המחשבה, ופשוט לי שזה הולך לכיוון הזה נרצה או לא....
וכל מי שכתב ש"כל הרבנים אוסרים" אשמח אם יביא ציטוט אחד של רב מוכר שאוסר בדברים שאינם פסק הלכה למעשה.
בלת"קמדהים!
ושוב אני אשאל, האם היית מתדיין עם אפיקורס גמור שיש לו ידע רב בלימוד (שנה ופירש) בסוגיות 'לא להלכה'?
למה לא?מדהים!
ושוב אני אשאל, האם היית מתדיין עם אפיקורס גמור שיש לו ידע רב בלימוד (שנה ופירש) בסוגיות 'לא להלכה'?
אגבהיא לא. וחותם על זה.
לעריכת ספרים זה יכול להיות רעיון טוב, לעזור בניסוח דיוק וחידודאגב
אני לא יכול להרחיב בפורום זה
רק אומר במילה אחת
שאני יודע על אחד העשירים הגדולים ביותר במגזר החרדי (מיינסטרים)
שמתכנן להשיק AI תורני לעריכת ספרים וכיו"ב.
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
חלה שגיאה בשליחה. נסו שוב!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
תהילים פרק כה
אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
הנושאים החמים