הנושאים החמים
הקרימינאל הגאון
משתמש פעיל
- הוסף לסימניות
- #1
קיבלתי במייל:
חודש טוב!
ראש חודש אדר.
אני לא מאמינה שהוא הגיע ואני עדיין בבית.
עם כל האמת - את המשפט הזה אמרתי גם בר"ח טבת, בר"ח שבט, אז הנה גם תורו של אדר הגיע.
אדר.
חודש של שמחה. של תחפושות, של מסכות (!), של מתיחות, אקשן ובאלאגנים.
חודש של צחוק, הומור, שחרור.
אין כמו החודש הזה! מחכה לו כל שנה.
חוץ מהשנה.
השנה לא חיכיתי לו.
לא רציתי שיגיע. פשוט לא.
ידעתי, שלחגוג אותו בבית - ידגיש את החסר ואת הריקנות, יותר מכל יום אחר בשנה הזו.
אני תלמידת כיתה י"א, כיתה שלצורך העניין קבעה את מקומה בין כותלי החדר שלי.
שלושה ימים לפני ראש השנה, נטשתי את המבנה המכונה "בית ספר" לטובת הבית שלי. מאז, ועד עכשיו.
בחשוון, כל בוקר יצאו כולם מהבית ואני נשארתי ילדה בת 16 עם ארבע קירות ומסך.
בכסליו כולם ישבו בבית, והתלהבתי, אבל אחרי שבוע כולם חזרו למסלול וזה נגמר.
גם אני חזרתי למסלול, מסלול של שקט באוזניים ובלב. מסלול שבו אני בוהה שעות על גבי שעות במסך, ושותקת.
בפנים כעסתי שזה ככה, שכולם כן ואני לא, אבל בחוץ עבר עליי חודש טבת "עסקים כרגיל".
כשהגיע שבט זה כבר התחיל להציק.
גם כי תמה הבצורת ה"טבתית", ושבט הוא חודש מעניין בדרך כלל, אבל בבית כל יום נראה בדיוק כמו זה שלפניו. אבל גם, כי הרחתי את אדר מעבר לפינה, ולא רציתי. ל-א ר-צ-י-ת-י שהוא יעבור עליי ככה, באפס.
אבל הוא כאן.
היום נגיד הלל, וביום ראשון כבר תתחיל חזרה חלקית לשגרה.
שוב הבית עומד להתרוקן, ואולי אני שמחה קצת שסוף סוף יהיה לי קצת שקט, ואוכל להקשיב לשיעורים בלי לשמוע עוד שלושה מורים וגננת ברקע. שעכשיו את המבחנים שלי אכתוב בנחת, בלי צרחות של ילדים ברקע. שאוכל לפתוח מיקרופון בלי שישמעו את אמא מלמדת קמץ ופתח בזום של כיתה ב'.
אבל זה כל מה שמעניין אותי, אנשים!
אני עומדת לשבת שוב לבד, ימים שלמים. בבדידות כואבת ובשתיקה גמורה, כי שוב המיקרופון לא עובד.
ור"ח-ואדר-ופורים, עומדים לעבור לידי. לא אצלי. לא בלב שלי.
יום אחרי פורים, כולנו נסגור שנה לתקופה ההזויה הזו. ולמשפט "לפני שנה, כשעוד לא הייתה קורונה" עומד לפוג התוקף.
אבל כמה שלא היה לכם קשה - אנשים עובדים, עצמאים ושכירים. כאלה שעבדו כרגיל, כאלה שעבדו מהבית וכאלה שלא עבדו בכלל - תחשבו רגע עליי:
כבר שישה חודשים שלמים שאני חיה ליד החיים, ובלי שבחרתי בזה.
וכשאתם יצאתם כל בוקר מהבית אני נשארתי בו. לבד! כל יום!
את הסגר האחרון בכלל לא הרגשתי, זו ממילא השגרה הקבועה שלי, אז מה השתנה?
אז נכון שעל קשרים בין-אנושיים כבר וויתרתי (כי מה זה כבר מייל והנגאאוט)
והלימודים כבר לא משהו (הבגרות בתוקף מלא, למתעניינים)
אבל על אדר, אני לא מוותרת!!
אני רוצה להכניס אותו ללב שלי, לשמוח ולהרגיש אותו באמת.
אז גם אתם - שחוזרים עכשיו לשגרת-קורונה עם קפסולות ומסכות, אל תוותרו עליו!
תנו לשמחה ולחיוך של חודש אדר להיכנס. תפתחו לו את הדלת, ואת הלב.
שימו מוזיקה שמחה. תנו לילדים להוציא את הקישקושים והתחפושות למרות הבלגן שהם עושים.
תחבשו כובע מצחיק, תתאפרו, תחייכו גם אם בפנים אתם מוטרדים מהחל"ת, מתוסכלים מהבידוד או דואגים לבן משפחה ששוכב במחלקת קורונה ואתם לא יכולים לבקר.
זה הזמן שלכם לשים פס על הכל, לרקוד, לצחוק ולשמוח. ולא, זה לא עומד להפוך אתכם למתעלמים, אדישים, או מכחישי קורונה.
זה עומד להפוך אתכם לאנשים שמחים! מחייכים!!
אנשים גדולים!!!
"משנכנס אדר מרבים בשמחה"
חודש טוב ושמח לכולנו!!
מ. א. מהדרום
חודש טוב!
ראש חודש אדר.
אני לא מאמינה שהוא הגיע ואני עדיין בבית.
עם כל האמת - את המשפט הזה אמרתי גם בר"ח טבת, בר"ח שבט, אז הנה גם תורו של אדר הגיע.
אדר.
חודש של שמחה. של תחפושות, של מסכות (!), של מתיחות, אקשן ובאלאגנים.
חודש של צחוק, הומור, שחרור.
אין כמו החודש הזה! מחכה לו כל שנה.
חוץ מהשנה.
השנה לא חיכיתי לו.
לא רציתי שיגיע. פשוט לא.
ידעתי, שלחגוג אותו בבית - ידגיש את החסר ואת הריקנות, יותר מכל יום אחר בשנה הזו.
אני תלמידת כיתה י"א, כיתה שלצורך העניין קבעה את מקומה בין כותלי החדר שלי.
שלושה ימים לפני ראש השנה, נטשתי את המבנה המכונה "בית ספר" לטובת הבית שלי. מאז, ועד עכשיו.
בחשוון, כל בוקר יצאו כולם מהבית ואני נשארתי ילדה בת 16 עם ארבע קירות ומסך.
בכסליו כולם ישבו בבית, והתלהבתי, אבל אחרי שבוע כולם חזרו למסלול וזה נגמר.
גם אני חזרתי למסלול, מסלול של שקט באוזניים ובלב. מסלול שבו אני בוהה שעות על גבי שעות במסך, ושותקת.
בפנים כעסתי שזה ככה, שכולם כן ואני לא, אבל בחוץ עבר עליי חודש טבת "עסקים כרגיל".
כשהגיע שבט זה כבר התחיל להציק.
גם כי תמה הבצורת ה"טבתית", ושבט הוא חודש מעניין בדרך כלל, אבל בבית כל יום נראה בדיוק כמו זה שלפניו. אבל גם, כי הרחתי את אדר מעבר לפינה, ולא רציתי. ל-א ר-צ-י-ת-י שהוא יעבור עליי ככה, באפס.
אבל הוא כאן.
היום נגיד הלל, וביום ראשון כבר תתחיל חזרה חלקית לשגרה.
שוב הבית עומד להתרוקן, ואולי אני שמחה קצת שסוף סוף יהיה לי קצת שקט, ואוכל להקשיב לשיעורים בלי לשמוע עוד שלושה מורים וגננת ברקע. שעכשיו את המבחנים שלי אכתוב בנחת, בלי צרחות של ילדים ברקע. שאוכל לפתוח מיקרופון בלי שישמעו את אמא מלמדת קמץ ופתח בזום של כיתה ב'.
אבל זה כל מה שמעניין אותי, אנשים!
אני עומדת לשבת שוב לבד, ימים שלמים. בבדידות כואבת ובשתיקה גמורה, כי שוב המיקרופון לא עובד.
ור"ח-ואדר-ופורים, עומדים לעבור לידי. לא אצלי. לא בלב שלי.
יום אחרי פורים, כולנו נסגור שנה לתקופה ההזויה הזו. ולמשפט "לפני שנה, כשעוד לא הייתה קורונה" עומד לפוג התוקף.
אבל כמה שלא היה לכם קשה - אנשים עובדים, עצמאים ושכירים. כאלה שעבדו כרגיל, כאלה שעבדו מהבית וכאלה שלא עבדו בכלל - תחשבו רגע עליי:
כבר שישה חודשים שלמים שאני חיה ליד החיים, ובלי שבחרתי בזה.
וכשאתם יצאתם כל בוקר מהבית אני נשארתי בו. לבד! כל יום!
את הסגר האחרון בכלל לא הרגשתי, זו ממילא השגרה הקבועה שלי, אז מה השתנה?
אז נכון שעל קשרים בין-אנושיים כבר וויתרתי (כי מה זה כבר מייל והנגאאוט)
והלימודים כבר לא משהו (הבגרות בתוקף מלא, למתעניינים)
אבל על אדר, אני לא מוותרת!!
אני רוצה להכניס אותו ללב שלי, לשמוח ולהרגיש אותו באמת.
אז גם אתם - שחוזרים עכשיו לשגרת-קורונה עם קפסולות ומסכות, אל תוותרו עליו!
תנו לשמחה ולחיוך של חודש אדר להיכנס. תפתחו לו את הדלת, ואת הלב.
שימו מוזיקה שמחה. תנו לילדים להוציא את הקישקושים והתחפושות למרות הבלגן שהם עושים.
תחבשו כובע מצחיק, תתאפרו, תחייכו גם אם בפנים אתם מוטרדים מהחל"ת, מתוסכלים מהבידוד או דואגים לבן משפחה ששוכב במחלקת קורונה ואתם לא יכולים לבקר.
זה הזמן שלכם לשים פס על הכל, לרקוד, לצחוק ולשמוח. ולא, זה לא עומד להפוך אתכם למתעלמים, אדישים, או מכחישי קורונה.
זה עומד להפוך אתכם לאנשים שמחים! מחייכים!!
אנשים גדולים!!!
"משנכנס אדר מרבים בשמחה"
חודש טוב ושמח לכולנו!!
מ. א. מהדרום
