חסידים הראשונים היו שוהים: ניקוד מלת 'לשהות' - מאמר קצר

[א. סופר]

המאמר נכתב בהשראת כתיבתו העשירה של הרב ישראל דנדרוביץ שליט"א.
אשמח לקבל את חוו"ד חכימיא דאתרא הדין.
שבת שלום ומבורך!

 

[אפכא מסתברא]

א. האם לא ניתן להעלות את המאמר לתוך ההודעה באופן שלא יהיה צורך להורידו למחשב?
ב. לעצם העניין - השורש חז"ר - ככל שחיפשתי בקונקודנציה - מצוי במקרא רק בשמו של ה'דבר אחר'. שם הפועל 'להחזיר' אינו מצוי במקרא כלל, לא במלואו ולא בהשמטת הה"א.
אם תכתוב: 'לחזיר' נראה כאילו מדובר על הד"א בעצמו. ע"כ נראה הגיוני וטבעי שלשון הגמרא היא 'לַשְׁהוֹת' (בהפעיל בהשמטת הה"א כדרך המקרא) אבל 'לְהַחֲזִיר'.

 

[סוגרים שידוך]

לגבי השוואתך עם "לַחְזִיר" מול "לְהַחְזִיר", שאלתך מדוע במילה אחת הה"א נשמטת ובשניה נשארת, אולי יש הבדל בין שורש ש-ה-ה לשורש ח-ז-ר.

בשורש ש-ה-ה הנטייה להשמיט את הה"א בכתיב חזקה יותר, אולי משום שזו מילה "קלה" יותר מבחינה פונטית, או פשוט מפני שכך התקבע המונח הטכני בהלכות שבת. המילה "לַשְׁהֹות" הפכה למונח שגור, וכשהוגים אותה מהר ברצף הדיבור הה"א נעלמת, והכתיב התאים את עצמו להגייה. לעומת זאת, בשורש ח-ז-ר, העיצור הגרוני ח' שומר לעיתים קרובות על מבנה המילה המלא.

 

[א. סופר]

​

א. האם לא ניתן להעלות את המאמר לתוך ההודעה באופן שלא יהיה צורך להורידו למחשב?

ניקוד מלת 'לשהות'

דיני שהייה והטמנה סבוכים הם ומסועפים. הגם הם במשעולי הדקדוק והלשון?! • סקירה מרתקת מה, באופני דקדוק מלה מרכזית בסוגיות אלו • וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת​

​

איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר הוא אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום ומני חנניה היא דתניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום או דילמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא וכל שכן להחזיר. (גמרא שבת לו ע"ב)​

ניקוד מלת 'לשהות' המוזכרת בגמ' במסכת שבת בפרק כירה העוסק בדיני שהייה והטמנה לרוב, עוררה ענין בקרב אי אילו צורבים.

רובם של באי בית המדרש כלל לא נתנו לב לפרשה, הם שקראו 'לִשְׁהוֹת' בחיריק תחת הלמ"ד והשי"ן בשוא, אולם מיעוטם בעלי לשון ומארי מקרא, עמדו ודנו כיצד יש לקוראה, האם 'לַשְׁהוֹת' על משקל 'לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ' (שמות יג, כא), שם כתב רש"י: לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ. נקוד פת"ח, שהוא כמו להנחותם, כמו (דברים א, לג): לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, שהוא כמו להראותכם. עכ"ל. וכן מצינו (במדבר ה, כב): לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ. וגם שם פירש רש"י ש'לַצְבּוֹת' ו'לַנְפִּל' הוא כמו 'להצבות' ו'להנפיל'. ואכן כך היא מסורת בני תימן הידועה בדיוקה לקרוא 'לַשְׁהוֹת', וכך ניקד מארי יוסף הלוי עמר בתלמוד בבלי המנוקד ע"פ מסורת יהודי תימן (ירושלים, תש"ם). והוא בבנין הפעיל, שהפעיל את השהיה, והה"א נשמטה כמבואר.

אולם לומדים אחרים טענו שיש לקרוא 'לְשַׁהוֹת', והיינו שהמילה נכתבה ללא חסרון הה"א, אלא הוא בבנין פיעל - שפיעל (כמו: שִׁבֵּר, עִנָּה) את השהיה, וכמו 'לְעַנּוֹת' כך הוא 'לְשַׁהוֹת'.
​

• • •​

לאחר חיפוש מחיפוש, לא מצאנו שדנו והתפלמסו בענין זה, מלבד הערה קצרה אותה כתב הגאון המופלא הנאמ"ן ר' מאיר מאזוז זצ"ל, הבקי ורגיל בחדרי הדקדוק ומבואיו, בחידושי מסכת שבת אותם העלה על הכתב בספר 'דמות כסא' (ח"א עמ' קסא) שיצא לאור על ידי ישיבתו לזכרון אביו הגאון הקדוש ר' מצליח מאזוז זצ"ל הי"ד במלאת יובל שנים לפטירתו. וכה דבריו:
​

ודע עוד דכל מקום שכתוב לַשְׁהוֹת הלמ"ד נקראת בפת"ח, בפלס לַנחותם הדרך, לַצבות בטן, לַראותכם בדרך וכיו"ב. ופי' להשהות מבנין הפעיל. א"נ גרסינן לְשַׁהוֹת הלמ"ד בשוא והשי"ן בפתח מבנין פיעל. אבל הלמ"ד בחיריק והשי"ן בשוא הוא פעל עומד ולא שייך כאן. ופשוט.​

הן אמת שאין אנו מתיימרים שידועים לנו פרק ושניים בחכמת הדקדוק כפי שהיו נהירים לגאון הנאמ"ן, אולם היא נתנת להאמר, שאם נאמר שיש לקרוא 'לַשְׁהוֹת' בפלס 'לנחותם', לכאורה היה הגון יותר לומר 'לַחְזִיר' כלשון המקרא ולא 'לְהַחְזִיר' במילוי הה"א, ואם נכתב 'לְהַחְזִיר' היה לומר 'לְהַשְׁהוֹת' וכפי שכותבים חלק מהמפרשים סוגיות אלו. ולאורם של דברים, הנראה יותר שיש לומר 'לְשַׁהוֹת' בלא חסרון הה"א ובבנין פיעל [ומלת 'להחזיר' אינה סובלת בנין זה].

דבר אחד ברור, 'לִשְׁהוֹת' שהוא פועל עומד, ואינו מוציא פעולה לאותה קדירה להשהותה על הכירה, ודאי שאין לגרוס, ושיבוש הוא שנשתרש אצל רבים.

בין כך ובין כך, שָׁהִינוּ יתר על המידה, נשוב לְהַחְזִיר פנינו לעומקה של שמועה.
​

• • •​

ב. לעצם העניין - השורש חז"ר - ככל שחיפשתי בקונקודנציה - מצוי במקרא רק בשמו של ה'דבר אחר'. שם הפועל 'להחזיר' אינו מצוי במקרא כלל, לא במלואו ולא בהשמטת הה"א.
אם תכתוב: 'לחזיר' נראה כאילו מדובר על הד"א בעצמו. ע"כ נראה הגיוני וטבעי שלשון הגמרא היא 'לַשְׁהוֹת' (בהפעיל בהשמטת הה"א כדרך המקרא) אבל 'לְהַחֲזִיר'.

לא הייתי תולה את הטעות בטעות ניקוד כ"כ נראית לעין [את המסר למדנו מאז רבו של יואב בן צרויה...]
ואם כבר - הייתי מציע כמו שכתב הרב @סוגרים שידוך:

לגבי השוואתך עם "לַחְזִיר" מול "לְהַחְזִיר", שאלתך מדוע במילה אחת הה"א נשמטת ובשניה נשארת, אולי יש הבדל בין שורש ש-ה-ה לשורש ח-ז-ר.
בשורש ש-ה-ה הנטייה להשמיט את הה"א בכתיב חזקה יותר, אולי משום שזו מילה "קלה" יותר מבחינה פונטית, או פשוט מפני שכך התקבע המונח הטכני בהלכות שבת. המילה "לַשְׁהֹות" הפכה למונח שגור, וכשהוגים אותה מהר ברצף הדיבור הה"א נעלמת, והכתיב התאים את עצמו להגייה. לעומת זאת, בשורש ח-ז-ר, העיצור הגרוני ח' שומר לעיתים קרובות על מבנה המילה המלא.

מבחינה פונטית אני לא רואה סיבה להשמטה.
אולם מבחינת ההגיה אני אכן מסכים לטענתך, אולם עדיין נוטה לבי שיש לגרוס 'לְשַׁהוֹת' - גירסא שאין עליה טענות...
תודה בכל אופן!!!